בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביטי אחורה בתקווה: ראיון עם הסופרת קתרין גרלוף

האם לעת זיקנה יכולה לפרוח אהבה בין יהודי לבין גרמנייה ששכחה שהיא אנטישמית? זו רק אחת השאלות המרתקות הנפרשות בספר החדש "כל הימים"

2תגובות

"שוונסקי היה אז סוכן של השטאזי (...) לעתים קרובות הוא היה בא אלינו לשתות בירה והיה משוחח עם פרנץ שעות ארוכות. קלרה לא אהבה את זה במיוחד. מפעם לפעם היתה מבקשת מפרנץ להיזהר בדבריו. ופרנץ היה צוחק אז ואומר: הם ממילא יודעים בדיוק מה אנחנו חושבים ומה אנחנו מחרבנים. להם לא צריך לספר כלום, קלרה. הם יכולים לקרוא מחשבות" ("כל הימים")

הדירה הראשונה של קתרין גֶרלוֹף בברלין היתה צמודה לחומה שביתרה את העיר. ב-1986, כשהיתה בת 24, היא סיימה את לימודיה באוניברסיטת קרל מרקס בעיר לייפציג ועברה למזרח ברלין. "מצאתי דירה בבניין באזור שבו נמצא כיום מאוארפארק (פארק החומה). הבניין שכן באזור בעל רגישות ביטחונית, שנאסר על אזרחים לשהות בו, ולכן נדרשתי להציג תעודת מעבר בכל פעם שבאתי הביתה, עד הפלת החומה ב-1989", היא מספרת.

"באופן משונה, אני זוכרת שלא פחדתי אז, אלא הרגשתי בטוחה מאוד בזכות החומה", מוסיפה גרלוף, "וגם חשתי גאווה גדולה לחיות בעיר הבירה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית". היא מחייכת בזמן שהיא מדקלמת את שמה הרשמי של מזרח גרמניה, המדינה הקומוניסטית שבה נולדה, גדלה ובגרה בתקופת המלחמה הקרה.

סיביל באייר

לא רק חומת ברלין ולא רק שירות הביטחון החשאי השטאזי, אלא גם צללים רבים אחרים מההיסטוריה הסבוכה של המדינה מבליחים בספרה של גרלוף, "כל הימים", המתפרסם עתה בתרגום עברי של גדי גולדברג (הוצאת חרגול/עם עובד, בתמיכת מכון גתה). הספר, שפורסם בגרמנית ב-2009, הוא הרומן השני של גרלוף והראשון המתורגם לעברית. הוא מגולל את סיפוריהן של ארבע נשים, בנות ארבעה דורות באותה משפחה, המתמודדות באופנים מקבילים ולעתים מצטלבים עם עברן, הן האישי והן הלאומי-קולקטיבי.

הרצון לעסוק בעיבודו של הזיכרון, ולא פחות מכך - באיבודו של הזיכרון, הוא שהוביל לכתיבת הרומן, אומרת גרלוף בשיחה בבית קפה ברובע נויקלן (שהשתייך דווקא לצדה המערבי של ברלין בימי חלוקתה). לדבריה, "השאלה הבסיסית שהנחתה אותי היתה: האם כאשר אנשים מזדקנים ושוכחים פרקים בחייהם, הם יכולים להתגבר על הדעות הקדומות שלהם?"

הדמות הנשית המבוגרת ביותר בספר, קשישה ערירית ששמה קלרה, מאושפזת במוסד סיעודי בברלין בתחילת המאה ה-21 ורוקמת קשר רומנטי עם אחד משכניה לאשפוז - אהרון, יהודי שאיבד את משפחתו בשואה. בדומה לקלרה, גם הוא סובל ממחלת אלצהיימר הולכת ומחמירה. כאשר הם מכירים והוא אומר לה את שמו, קלרה שואלת אם הוא יהודי ואהרון משיב בחיוך: "כן, אבל בגילנו זה כבר לא צריך להפריע לנו".

"קלרה ואהרון הם שני אנשים שבצעירותם, בשום פנים ואופן לא היו מדברים או יוצרים קשר זה עם זה", אומרת גרלוף. "קלרה, שהיתה קומוניסטית-סטליניסטית נוקשה במזרח גרמניה והושפעה מהאנטישמיות העמוקה שאיפיינה את המשטר, מעולם לא היתה נקשרת ליהודי כמו אהרון; ואהרון, שמעיד על עצמו שהוא יהודי שכוח, לא היה חובר לגרמנייה כמו קלרה בשל החשש כי נמנתה עם הפושעים הנאצים".

הקשר החם בין שני הקשישים הוא "סיפור עצוב אך גם רווי תקווה", מסבירה גרלוף: "עצוב - כי הוא אומר שאולי אפשר להתקרב ולהתאהב רק כאשר שוכחים את העבר ומאבדים את צלילות הדעת; רווי תקווה - כי מתברר שאנחנו אף פעם לא מאבדים את התקווה לעבר טוב יותר. הרומן בין קלרה לאהרון מראה שבזקנה יש בכל זאת אפשרות לקרבה, אם נפטרים מכמה דעות קדומות שנותרו מן העבר".

היא מציינת כי דרך סיפורה של קלרה גם ביקשה להציג את היחס החברתי הבעייתי לקשישים: "רציתי לבחון את הנטייה הקיימת בחברה שלנו לסלק את הזקנים כאשר הם נעשים חסרי אונים ונתפשים כבלתי יעילים. מהבחינה הזאת, המוסד הסיעודי שקלרה נמצאת בו הוא אב-טיפוס ליחס האלים והגס המקובל כלפי אנשים הנחשבים, בערוב ימיהם, כמי שאינם נחוצים עוד".

סוד נושן

בעוד קלרה מייצגת קוטב אחד של נשות המשפחה המוצגת ב"כל הימים", נינתה נמצאת בקוטב הנגדי: יולי, בת 17, היא נערה ברלינאית ירוקת שיער הנכנסת להריון לא מתוכנן. היא יולדת את בתה, סווניה, זמן קצר לאחר מותן הטרגי של אמה וסבתה.

יולי אינה יודעת דבר כמעט על הסבתא-רבתא שלה, קלרה, שמשפחתה ניתקה את הקשר עמה בגלל סוד נושן מימי מזרח גרמניה. היא מנסה להתחקות על עקבותיה, כדי שתוכל לשמוע ממנה על תולדות המשפחה. בה בעת, יולי חשה קרבה מוזרה אל זקנה מבולבלת שפגשה במקרה בפארק, מבלי לדעת כי היא למעשה הסבתא-רבתא שאחריה היא תרה.

הספר משרטט כמה קווי דמיון בין בדידותה של קלרה באחרית ימיה לבין בדידותה של נינתה הצעירה, המקימה משפחה חד הורית בלא קרובים שיתמכו בה; ובין התשוקה ותאוות החיים של האחרונה לבין אלו של הראשונה, שאינן חדלות לפעם בה בתחילת העשור התשיעי לחייה.

בצד זאת, הספר עורך הקבלה בין השכחה של קלרה לבין הזיכרון שמתחיל להיווצר אצל סווניה התינוקת. "קלרה שוכחת בדיוק באותו הזמן שסווניה מתחילה ללמוד את מה שהראשונה שכחה", אומרת גרלוף. "באמצעות ההקבלה הזאת ניסיתי להראות איך החיים, משני קצותיהם, מתחילים ונגמרים בראש ריק לגמרי".

דמותה של קלרה גם איפשרה לגרלוף להתעמת עם סוד כמוס מהעבר המשפחתי שלה עצמה. בתום מלחמת העולם השנייה חיתה קלרה בשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה (שלימים נהפך למזרח גרמניה) וניהלה קשר תועלתני עם קצין רוסי, בעת שבעלה פרנץ היה עדיין שבוי מלחמה והיה עליה לדאוג לבדה לבתם התינוקת. בתמורה ליחסי מין, הקצין סיפק לה מזון וגונן עליה. בהמשך היא נהפכה לפעילה בולטת במפלגה הקומוניסטית, אף שבכפר שלה כינו אותה בלעג "זנזונת של רוסים".

כך הרומן מעלה לדיון סוגיה טעונה, שהודחקה והושתקה בגרמניה במשך עשרות שנים: האונס והניצול של מאות אלפי נשים גרמניות על ידי חיילי הצבא האדום בסיום המלחמה וכן במשך כשנתיים אחריה. מעשי האונס הביאו לא פעם להריונות, להפלות בלתי חוקיות ולהתפשטות של מחלות מין, עד שב 1947 אסרה ברית המועצות על חייליה לקיים קשרים עם נשים גרמניות בשטח הכיבוש שלה.

"הנשים (...) רובן הרי פישקו גם הן פעם את הרגליים, או נאלצו לעשות זאת, למען הכובש, או המשחרר. תלוי איך מסתכלים על זה", נכתב בספר מנקודת מבטה של קלרה. "לכמה מהן אפילו צמח ילד בבטן. איוואן קטן. ועליהן מדברים כמובן בלי סוף. הן מופקרות, כמו קלרה, והכניסה למיטתם של הרוסים הביאה להן יתרונות רבים".

מדוע בחרת לעסוק בקשרים בין נשים גרמניות לחיילים רוסים אחרי המלחמה?

גרלוף: "סיפור היחסים של קלרה עם הקצין הרוסי הוא במידה רבה סיפורה של סבתא שלי, שאף היא היתה פעילה סטליניסטית אדוקה והקדישה את כל חייה למען מזרח גרמניה. כמו קלרה, גם היא היתה אם לתינוקת אחרי המלחמה וגם היא חוותה ניסיון רע מאוד עם הרוסים. במשפחתי לא דיברו על כך וכל הפרטים שהצלחתי לאסוף אינם אלא שברי מידע. עד היום איני יודעת את הסיפור המלא".

היא מזכירה כי במזרח גרמניה נאסר לחלוטין להזכיר את פשעי החיילים הרוסים, בשל השתייכותה של המדינה לגוש הסובייטי. "רק לאחר איחוד גרמניה ב 1990 החלו להיפתח ארכיונים והחל דיון ציבורי על כך. אבל אשה כמו סבתא שלי, שהיתה מיואשת מקריסת מזרח גרמניה, לא דיברה על העניינים האלה גם אז".

לא לנשים בלבד

גרלוף נולדה ב-3 בינואר 1962 בעיר קתן באזור סקסוניה-אנהלט. בילדותה חלמה להיות זמרת אופרה, אבל אחרי שירות צבאי פנתה ללימודי עיתונאות באוניברסיטה. לאחר שעברה לברלין עבדה בכמה עיתונים וכיהנה בין היתר כעורכת הראשית של העיתון השמאלי "יונגה ולט". היא אם לשני ילדים וסבתא לנכדה, וחיה כיום עם בן זוגה ברובע מיטֶה בברלין.

היא מספרת כי בשנות ה-90 החלה לכתוב סיפורים קצרים, לעיניה בלבד, אבל רק בחלוף זמן רב אזרה עוז לכתוב רומן ולפרסמו. רומן הביכורים שלה, "שתיקתו של טרוימן", נדפס ב-2008; אחריו פורסם "כל הימים" ואשתקד ראה אור הרומן השלישי, "צמרמורת מקומית". לדבריה, "הדמויות בשלושת הרומנים הן דמויות שבורות כי הן נאבקות בעבר או מנסות להיזכר בו. למעשה, בכל עבר יש סוד גדול, אצל כל אדם, וזה תמיד נושא טוב לרומן".

כשהיא נשאלת על סופרים שהושפעה מהם בכתיבתה, גרלוף נוקבת בשלושה שמות: הסופרת האוסטרית מרלנה שטרבוביץ', ש"כותבת רומנים בלי שמות תואר ועיטורים מיותרים"; הסופר האמריקאי ריי ברדבורי, שגרלוף אוהבת את "הסיפורים הקצרים והלקוניים שלו, העצובים עד מוות"; והסופר הצ'ילאני רוברטו בולניו, ש"כתיבתו השופעת שוזרת מגוון סיפורים מקבילים באופן שרק בסוף הספר מתחוור הקשר ביניהם, כפי שאפשר לראות למשל ברומן האחרון שכתב לפני מותו, '2666'".

אף על פי ש"כל הימים" מתמקד בחייהן של ארבע נשים, "זה לא רומן לנשים בלבד!" אומרת גרלוף וצוחקת. ואף על פי שהדילמות האנושיות והיחסים בין הדמויות הם לוז העלילה, זהו גם ספר שההיסטוריה המזרח-גרמנית, על הזיכרונות והצלקות שהשתיירו ממנה, מהדהדת בו ללא הרף.

בכך הוא מצטרף לשורה ארוכה של יצירות, בהן שני סרטים גרמניים מהעשור הקודם שנחלו הצלחה בינלאומית - "להתראות, לנין" בבימוי וולפגנג בקר ו"חיים של אחרים" של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק. שניהם יצרו הד נרחב לעיסוק במדינה הרודנית הקטנה, באוטופיה הסוציאליסטית שהיא ביקשה להגשים במשך 40 שנות קיומה ובמחיר האישי הכבד שגבתה מאזרחיה. בשיח התרבותי בגרמניה הדיון הזה ממשיך להתנהל גם היום, כאשר לראשונה בתולדות גרמניה המאוחדת שני אישים יוצאי מזרח גרמניה - אנגלה מרקל ויואכים גאוק - מכהנים בשתי המשרות הרמות ביותר בהנהגת המדינה, הקאנצלרית והנשיא.

בשנה שעברה זכה בפרס הספר הגרמני הרומן "בזמנים של אור נמוג" מאת אויגן רוגה, שבדומה לספרה של גרלוף, מתאר גם הוא סאגה משפחתית הנפרשת לאורך תולדותיה של מזרח גרמניה; ובפסטיבל הקולנוע של ברלין הוצג השנה "ברברה", סרטו של כריסטיאן פצולד, שממשיך את הדיון במעלליו של השטאזי ובפיקוח התמנוני שהפעיל הארגון על רבים מאזרחי המדינה.

לדעתה של גרלוף, "אי אפשר לשים בסל אחד את כל היצירות שעוסקות במזרח גרמניה. אמנם ישנן יצירות רבות שמטפלות בכך, אבל חלק גדול מהן אינן טובות. בנוסף לכך, נותרו עדיין היבטים רבים בהיסטוריה הקרובה הזאת שלא נדונו במידה מספקת, ונדרשים מרחק ופרספקטיבה כדי להבין אותם".

סיפור על יהודים נעלמים

אחד ההיבטים האלה - האנטישמיות שרווחה במזרח גרמניה - העסיק את גרלוף בסרט תיעודי שביימה ב 1995. "בתנועה הקומוניסטית היתה מסורת ארוכה של אנטישמיות עוד לפני הקמת מזרח גרמניה", היא אומרת. "ואולם, בקרב הממסד והאליטות במזרח גרמניה האנטישמיות הלכה יד ביד עם גישה אנטי-ישראלית. ההנהגה טענה כי ישראל היא מדינה קפיטליסטית ותוקפנית, שגוזלת מהפלסטינים את ארצם.

"בשביל מישהי כמוני, שהאמינה בדרכה של מזרח גרמניה, הסתכלה רק על הצדדים הטובים והתעלמה מכל מה שהיה רע, היחס הזה לישראל נראה אז טבעי לחלוטין. רק כשהתחלתי לחשוב על כך אחרי איחוד גרמניה, נדהמתי לגלות כי למעשה, המדיניות האנטי-ישראלית החביאה תחתיה אנטישמיות מושרשת".

הסרט שיצרה התמקד בסיפורם של יהודים שחיו בעבר ביישוב סמוך לברלין ולאחר האיחוד ביקשו לקבל פיצוי על הקרקע ועל הבתים שהיו בבעלותם. גרלוף ריאיינה את הגרמנים שגרו באותם בתים ולדבריה, "כמעט כולם אמרו כי אין להם שום דבר נגד יהודים, אבל מוטב שהם יישארו במקום הימצאם ולא יבואו לכאן. הופתעתי מהעובדה כי האנטישמיות היתה נוכחת במידה כה רבה במזרח גרמניה, אף שלאזרחים לא היה שום מגע עם יהודים, או עם היהדות באופן כללי. זה מראה כי גזענות יכולה להתפשט גם ללא נוכחותם של האנשים שכלפיהם היא מופנית".

גרלוף מגלה כי היא חוזרת לעניין זה ברומן הרביעי שלה, שהיא שוקדת עתה על כתיבתו: "בפגישות עם האנשים שחיו בבתים שהיו שייכים ליהודים, ריתק אותי לגלות שכל אחד מהם המציא לעצמו סיפור על אודות היהודים המבקשים פיצוי. איש לא הכיר אותם, אבל כל אחד בדה עליהם סיפור בניסיון להמחיש לעצמו את האיום שהוא חש אז. ברומן אני מנסה להבין את שורשי התופעה הזאת, וכיצד האנשים עצמם - אותם יהודים - בעצם נעדרו לחלוטין מהסיפורים האלה".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו