בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מות העונג: ראיון עם תמר גלבץ

תמר גלבץ מסבירה מה הקשר בין סקס למוות - שעומד במרכז ספרה החדש "המתים והחיים מאוד" - ולמה שניהם מפחידים ומעוררים אותה

51תגובות

"אחד הדברים שתמיד מפליאים אותי, גם כאמא, זו הסיטואציה הבסיסית המטורפת הזאת, שכילד אתה כלוא בבית עם שני מבוגרים", אומרת הסופרת תמר גלבץ. "נראה לי כדאי לפרק את המקום הזה ולבחון אותו. אני לא יודעת איך זה במשפחות עם שמונה ילדים, כשיש שבט והאנרגיות אחרות, אבל במקומות שיש מעט ילדים, להיות כלוא כך בין שני מבוגרים שהם גם זוג ­ זה הרי בלתי נסבל. סיקרן אותי לדחוף את האף לתוך זה. אתה לכוד עם האנשים האלה, נתון לגחמותיהם ולרודנותם וגם לאהבתם נטולת הגבולות, המעיקה. מה קורה שם בתוך הדבר הזה?"

זהו אחד הנושאים שגלבץ עוסקת בהם בספרה החדש, השלישי ­ "המתים והחיים מאוד" שמו ­ הרואה אור בימים אלה בהוצאת חרגול-עם עובד בעריכת אלי הירש. לפניו כתבה את "את בתקופה טובה", שראה אור בשנת 2004 וגולל את סיפורה של אשה הלוקה בסרטן וגם חווה נטישה כפולה: היא מפוטרת מעבודתה והפסיכולוג שלה נוסע לארץ אחרת כדי לסעוד את אשתו החולה. ברומן השני שכתבה, "מקופלת" מ‑2006, גבר מודיע לאשה שהוא נשוי לה 20 שנה שלא טוב לו ושהוא עוזב. הספר היה מועמד לפרס ספיר וזכה לשבחי הביקורת.

אורי גרשוני

בספרה השלישי גלבץ חוקרת את מוסד המשפחה, את הזוגיות של הורים, את המוות שמחסל את התא המשפחתי. וגם סקס. היא מסבירה כי בצירוף "החיים מאוד" המופיע בשם הספר היא התכוונה לסקס. "בספר הגיבורה אומרת שהיא לא יכולה להפסיק להסתכל כשזורקים את המת לבור. שהיא חייבת לראות שהוא מצא מנוחה נכונה. ואותו דבר קורה כשהיא שומעת סקס", אומרת גלבץ. "לשמוע סקס של אחרים זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי. הרי שני אנשים אחד בתוך השני זה איום ונורא, זה מבהיל, אבל אי אפשר להפסיק להקשיב לזה, אני חייבת לדעת את הסוף. שני הדברים האלה, מוות וסקס, גם מפחידים אותי וגם מעוררים אותי".

לדבריה, בספרות העברית לא נוטים לכתוב על סקס, על הפעולה עצמה, אלא מעדיפים לכתוב על הרגשות שהיא מעוררת. "זה לא מוזר בעינייך סקס? שני אנשים עושים את מה שהם עושים; יש בזה משהו שלא קשור לרצף. אחר מעשה הם חוזרים לכל העכבות כאילו כלום לא קרה. אבל קרה משהו מטורף. זה מאוד מעסיק אותי. ולא נוטים לכתוב על זה.

"הפעם נכנסתי לזה גם מהמקום של להיות עד, מהזווית המציצנית. יש בספר כמה וכמה פעמים כאלה שהבחורה שומעת את החברה שלה. או שהחברה מספרת שעשתה סקס על שפת הים. אתה מת להיות שם וגם זה מרתיע. בדיוק באותו אופן אתה לא רוצה לדעת, כשאתה בבית חולים, שמישהו במיטה על ידך גומר את חייו. זה מחריד ומסקרן בו בזמן".

עקפתי את התור

גלבץ נולדה בתל אביב בשנת 1957 וכשהיתה בת שלוש עברה משפחתה לגור בבאר שבע. "אבא שלי עבד בכור האטומי בימי ההקמה", היא מספרת. "זה היה כמו בסרטים אמריקאיים על אריזונה. יש איזה פרויקט סודי במדבר, את הילדים מסיעים לבית ספר בטנדר מהשכונה של המהנדסים. גרו לידנו צרפתים ולא אמרו למה הם באו. משפחת פיניול. היה להם כלוב של ארנבות שהיו נעלמות בזו אחר זו והילדים היו שואלים, 'אבל מאדאם פיניול, איפה הארנבות'. עד גיל תשע היינו שם ואז נדדנו לחיפה. לאבא שלי היה קשה להסתגל לעבודות".

בצבא שירתה ככתבת צבאית, לאחר מכן למדה קולנוע וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה‑80 החלה לעבוד בעיתונות, היתה כתבת ב"הארץ", "העיר" ו"כל העיר'"; באחרון גם שימשה מבקרת קולנוע. בהמשך כתבה בעיתון "חדשות" ואז עברה ל"מעריב", שם היתה ממקימות מוסף התרבות, עורכת המשנה של מוסף "סופשבוע" ומבקרת הטלוויזיה. לערוץ 2 כתבה את אחד מפרקי העונה הראשונה של הסדרה "פלורנטין" וכן ערכה את תוכנית התרבות "המעגל הקטן".

בשנת 2000, כשבתה היתה בת שנתיים, התגלה אצל גלבץ סרטן מסוג סרקומה, סוג נדיר וקטלני. היא נותחה ומגופה הוצאו הטחול, כליה אחת, חצי סרעפת וחלק מהמעיים. עד היום, היא אומרת, כשהיא הולכת לבדיקות שגרתיות, היא פוגשת ברופאים שטיפלו בה אז ורואה על פניהם פליאה על כך שהיא עדיין בחיים.

בשנת 2003 פוטרה מ"מעריב" והתחילה לכתוב ספרים. כאשר היא נשאלת למה עזבה את עולם העיתונות היא אומרת: "לא עזבתי את העיתונות, פוטרתי. אף פעם לא הייתי באמת עיתונאית. לא הייתי שלי יחימוביץ או כרמלה מנשה. התפרנסתי מכתיבה בעיתון, כל החיים ידעתי שאני יודעת לכתוב ועבדתי בזה.

"ב'תרבות מעריב' באותה תקופה זה היה היסטרי: כתבו שם אסף ציפור, אתגר קרת, מאיר ויזלטיר, דויד אבידן, מנחם פרי. אלה האנשים ששכרנו לעבודה והייתי מחמרת בהם בלי בושה, נו, תביא כבר את הטקסט. זה מדהים שהיתה בכלל כזאת תקופה והיו משלמים להם כסף טוב. זה היה בתחילת שנות ה‑90 וזה השתנה. אצלי התפקיד הזה התפרש כסוג של ש"ג או שוטר תנועה. היה בזה הרבה ויתור על האגו. הרי גם כשאבידן הוציא קרע נייר מהפח זה היה טקסט נפלא".

היא אומרת שידעה שתכתוב. "היה לי ברור. זה היה כבר אחרי שחליתי. אם מסתכלים על כל הדברים האלה מבחינת הקארמה או כל בולשיט אחר, אז אפשר להגיד שחטפתי מספיק מגפיים בראש בשביל לעשות את מה שאני אמורה לעשות. זה גם היה כל כך טבעי לי".

דודו בכר

אחרי הסרטן והפיטורים, היה מגף הגירושים. בשנת 2004 נפרדה מבן-זוגה, המוסיקאי והמפיק רונן בן טל, אחרי חיים משותפים של 20 שנה. לשניים בת, כיום בת 13 וחצי. בספרים שכתבה גלבץ מעבדת חוויות שעברה ­ הסרטן, הגירושים, מות ההורים; אבל היא מבקשת להדגיש שהספר אינו ביוגרפיה אף שיש בו פרטים ששאבה מחייה.

אביה הלך לעולמו לפני 22 שנה, ממש כמו אבי הגיבורה שלה, ואמה מתה לפני חצי שנה. "זה יותר מטרי", היא אומרת על מות אמה. בספר מגוללת גיבורת הספר בגוף ראשון את סיפור מותו של אביה ואת סיפור דעיכתה של האם כעבור יותר משני עשורים. היא מתארת את ילדותה בביתם של שני אלה, את המבנה והחוקים המשפחתיים, את מה שהיה אסור ומה שהיה מושתק, את התבגרותה המינית של הילדה ההיא. היא חוקרת את הנושאים הללו בכתיבה דקדקנית, אכזרית לעתים, ובעיקר עוסקת בסיפור המסתורי של ההיעלמות המכונה מוות.

גלבץ מפרקת את המציאות לגורמים, לפעולות הקטנות ביותר שנעשות סביב מותו של אדם. היא אומרת שאנשים נוטים לדבר ולכתוב על רגשות יותר מאשר על הפעולות ועל המשמעות שלהן. היא כותבת אחרת. "הפעולות ומה שהן מסמנות זה הדבר שתמיד מוביל אותי", היא מסבירה. "בספר הקודם היה זוג שנפרד ויש המון מינהלות סביב הגירושים שלהם. הרי ברור שהמינהלות מסמנות כל מיני רגשות. כאן זה נמצא בסקס ובמוות. אלה הנושאים הגדולים. סקס ומוות הם הדברים שהכי מעסיקים אנשים".

דוגמה לפירוק הזה אפשר למצוא באופן שבו היא מתארת את הלוויית האב, את הפעולות והדיבור סביב תהליך הקבורה. "אנשים נוטים להגיד על הלוויה כל מיני דברים עקרים", היא מסבירה. "למשל, 'היתה הלוויה יפה, היתה הלוויה מכובדת, מי לא בא, כולם באו, זה מה שהוא היה רוצה, העיקר שהוא לא סבל, הוא מת כמו צדיק כי הוא מת ביום שישי'. אלה מתלים, דברים להיאחז בהם, כי מה תעשה ברגעים הנוראיים האלה. בכתיבה של פרק ההלוויה ישנו הדיבור על 'כמה זה היה יפה ומה היה רוצה שנגיד', אבל קודם כל ישנם השקט האיום הזה והרעש של נקישות המעדרים. כולם שומעים את זה ולא אומרים כלום".

ניר כפרי

אולי אחת החרדות שיוצר מותם של שני ההורים נעוצה בתחושה שאתה הבא בתור?

"במקרה שלי זה לא ככה. אני עקפתי את התור", היא צוחקת.

לדבריה, בתחילת הדרך הזאת עסקה בשאלה מתי היתה הפעם האחרונה שראתה את אביה. "יותר קל, אם כי לא פחות כואב, להתעסק בזה כשהר הגעש הזה כבוי כבר. אבות ובנות זה הסיפור הגדול. משפחתיות היא הבסיס כמעט בכל ספרות. לא רק אצל ג'ונתן פראנזן אלא גם אצל מישל וולבק. גם אצל אלה שכאילו לא מתעסקים בזה. אני חושבת על וולבק כי הסיפור על אמא שלו שיצאה נגדו הוא מצחיק ונהדר. אפילו אצלו יש איזו אמא שצועקת 'סליחה מה זה? איך אתה מדבר?'"

גלבץ מתייחסת לספר שכתבה אמו של מישל וולבק, לוסי סקלדי, ובו סגרה אתו חשבונות. בין השאר כתבה: "אין לי הדחף הזה לומר שבני הוא הכי נפלא בעולם; לא, הבן שלי הוא שמוק קטן". וולבק מצדו תיאר את אמו בספרו "חלקיקים אלמנטריים" כ"היפית מנוונת, יצור אנוכי חסר תקנה, אשה שהעדיפה את מאהביה על ילדיה".

"מד מן" בבאר שבע

היא יפה מאוד גלבץ, מסודרת מאוד, תסרוקתה מדויקת והפוני גזור בקפידה. נערית, רזה, נראית צעירה בהרבה מ‑55 שנותיה. היא מספרת שהיתה ילדה טובה, לא מרדנית במיוחד, שגדלה בבית עגמומי. "הייתי רוצה לספר סיפור אחר", היא אומרת, "דוגמניות תמיד אומרות שהן היו טום בוי וסופרים תמיד אומרים שהם היו מנודים. אני הייתי תלמידה נורא טובה וצייתנית לשיטה. יכול להיות שהמצאתי את זה, אבל נדמה לי שאפילו נשאתי את נאום הסיום בטקס הסיום של התיכון. לא הייתי ממש משונה, לצערי".

היא אומרת שלא היתה פופולרית במיוחד, שהיתה ילדה שמנה ומתבגרת שמנה וחיילת שמנה. "אהבתי לשבת על סיר הבשר של אמא שלי ולטרוף את בצק השוקולד של העוגה בעודו חי. נפטרתי מזה כשנפרדתי מהם בצבא", היא מספרת. "הייתי כתבת של 'במחנה גדנ"ע' וגרתי

בתל אביב. נפטרתי מזה בדרכים הזריזות והמגונות שנערות עושות את זה. זה משהו שנורא העיב על הילדות והנעורים שלי, הייתי ביישנית, הייתי שמנה ומשקפופרית".

גלבץ לא העניקה לגיבורה שלה את התסביך הזה של השמנה. "זה אחד הדברים שהיה לי ברור שיאפיל על הרבה נושאים אחרים וזה מקום שלא מעניין להיות בו", היא אומרת.

כמו הבית שבו גדלה, גם הבית שהיא מתארת בספר נטול שמחת חיים. זהו בית שבמרכזו נשיאה אין-סופית בעול, הסתפקות במועט. באחד הפרקים מתארת הגיבורה כיצד סיפר אביה בכל הזדמנות על חיבתו לאלכוהול, אף שמעולם לא ראתה אותו שותה.

"החיים היו מין מטלה", אומרת גלבץ. "הולכים מנקודה לנקודה ואין כיף. לקח לי המון שנים לדעת איך נהנים מהחיים ­ וגם היום אני לא ממש יודעת איך. אני יודעת שיש דבר כזה, אבל אצלנו בבית לא היה דבר כזה. אמא שלי היתה טיפוס של מהגרת, אבל אבא שלי דווקא היה ישראלי שורשי, אף שבא בגיל חמש מרוסיה. הוא היה טיפוס צברי עם בלורית, מה שפעם כינו מלח הארץ, ועדיין היתה בבית שמרנות איומה. זה העסיק אותי בספר. יושבים על חבית מלפפונים או כרוב כבוש, הכל תוסס ולא מדברים על כלום, אסור. אני חושבת שזה היה במיוחד מפני שאני בת".

נדמה לה שבעבור אחיה המבוגר ממנה בשש שנים, המוסיקאי שמעון גלבץ, זה היה אחרת. "אולי הוא גם היה יותר מרדן. הוא הצטייר אצלי כסוער ופתוח", היא מספרת. "יש לאח שלי תפקיד גדול מאוד בחיים שלי. הוא לימד אותי הכל במוסיקה. הוא השמיע לי ביטלס ורולינג סטונס ודילן. והביא לי ספרים. בדור שלי אסור היה להביא הביתה בחורים. נדמה לי שלאח שלי מהצבא היה כבר מותר להביא חברה, לי היה אסור. הייתי הכי שקרנית ומסתירה. זה מה שהייתי עושה".

היא אומרת שחשה כל העת בעננת גינוי סביבה "על כל דבר שקשור בסקס ובכלל בעונג, בתאוות מכל הסוגים, חוץ מאוכל, שהיה כמובן ההמרה המושלמת של כל התשוקות האחרות".

את השכונה שבה גרו בבאר שבע היא זוכרת כמקום בורגני וסוער כאחד. "בתור ילדה היה לי המבט הזה", היא אומרת; "היו שם אנשים יותר ליברלים מההורים שלי. היתה להם חברה והם היו יוצאים וידעתי שיש מסיבות ששם שותים ושומעים מוסיקה ולא יודעת מה עוד. היה לי דימיון סוער מאוד לגבי זה. היום שם הקוד לזה הוא 'מד מן'; אלה אזורים שיש בהם שמרנות גדולה.

"אמא שלי לבשה שמלות מרהיבות למרות המחסור בכסף. היא היתה גנדרנית והיתה תופרת מתוך גיליונות של 'בורדה'. גם לי תפרו כאלה שמלות 'בורדה' לילדות, לא אהבתי את זה כל כך, היה בזה משהו מאוד סבוני, כמו שקראו לזה אז. אולי שם אפשר לחפש את השורשים של הנטייה הדי בלתי נסבלת שלי להיות כל כך מסורקת, חמודה, פליזרית, כשבפנים הכל כל כך רוחש וגועש".

אחת העננות שהעיבו על בית הוריה היתה הצורך לחיות בצמצום. "תמיד גרנו בסביבות שבהן גרו אנשים שכן היה להם", היא מספרת. "תמיד היה ההפרש הזה, ולדעתי אני מנציחה אותו עד היום. כשאתה חי בסביבה כזאת, אתה כמו מין רוסי אחרי המהפכה שלא הבין שהיתה מהפכה. הקושי הזה שאין מספיק כסף ומה יהיה, ואל תגידי שאין כסף ואל תגידי שהדירה לא שלנו כי מתביישים. כי זו פאדיחה שאין כסף. זה רבץ על הבית שלנו".

הדאגה הזאת עדיין רובצת עליה, בעיקר מאז שהתגרשה. "קשה מאוד להיות לבד, כל היום ללהטט בין הדברים", היא אומרת. "מכל סוגי הכתיבה, כתיבת פרוזה היא הדבר הכי לא מתגמל כלכלית ולוקח הכי הרבה זמן. זו יכולה להיות קריירה ויכול להיות בזה סיפוק, אבל זאת לא פרנסה. כשאתה אומר שאתה סופר שואלים אותך: ומה אתה עושה עוד? בכל סוגי הכתיבה האחרים, כמו לטלוויזיה, אתה כן מקבל כסף על מה שאתה עושה. פה אתה צריך גם להתפרנס ולעבוד בזה, ואם אין משפחה שמחזיקה אותך אז מה אתה עושה? אני עובדת בעבודות מזדמנות בטלוויזיה ועוד דברים. יש לי חרדה כלכלית איומה. איומה.

אורי גרשוני

"בחינוך שלי אני גאוותנית מאוד. היום זה יצא מהארון ובחצי השנה האחרונה אין דבר יותר סקסי מלדבר על זה שאין לך כסף. לי יש כזה משטר איום מזרח-אירופי יהיר, שמביך אותי לדבר על זה. הייתי מעמד ביניים כשהייתי נשואה, היום אני מעמד נמוך".

כדי לכתוב, היא אומרת, צריך לחיות בבועה גמורה. "זאת גם בחירה. פוליטיקאים אומרים: אתה לא רוצה אל תהיה סופר, מי ביקש ממך. וזה נכון. זה אכזרי מאוד לאנשים, ועוד יותר אכזרי לנשים חד הוריות או כאלה שחיות לבד".

היא מספרת שכאשר מת אביה, אמה שהיתה אז בת 63 קנתה חלקת קבר על ידו. דודה, אחי אביה, העיתונאי המנוח ג' עיטור, אמר אז לאמא שלה: "מה את ממהרת לקנות? ואם תתחתני עוד פעם?" והיא ענתה לו: "אולי אתחתן עוד פעם, אבל שם אני רוצה להיות ליד אביגדור". גלבץ אומרת: "זה באופן משונה אחד הדברים הכי רומנטיים ששמעתי מישהו אומר. אני זוכרת כמה זה היה חזק בעיני. היא אמרה את זה מבלי משים ובביטחון גמור. אולי אחר כך זה הוביל אותה".

על עצמה היא אומרת: "לא פתחתי פרק ב'. פרק ב' זה ביטוי מצחיק, מה זה פרק ב'? ואיפה פרק א'? בחיים, בניגוד לספרות, אין לי משנות סדורות. צריך בשביל זה להתאהב. אני מהאנשים האלה שתמיד היו הטיפוס הכי זוגי בעולם, אני חושבת שיש לי פוסט-טראומה, כי אני אומרת שאם זה לא צלח, מה יצלח. הפחד הזה לא נגמר כנראה. וגם, אני כבר מבוגרת. יש לי את הקטע הזה של האם בקרוב אני אהיה גיברת מבוגרת שעולה במדרגות לאט עם החלוק והסל?"

ומצד שני, היא אומרת, דווקא מאז שאמה מתה יש לה מחשבות על אפשרות של זוגיות. "מדהים איך זה כל כך פרימיטיבי. אתה חושב שאתה מתוחכם. פתאום בהעדר אמא שלי, בהעדר המצב הזה שאתה יודע שמישהו דואג לך ולעניינך לפחות כמוך, פתאום אין את זה. פתאום ישנה המחשבה שאולי זה חסר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו