בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרק מתוך הספר "המתים והחיים מאוד"

4תגובות

בבוקר היום השלישי לשבעה של אבא שלי אמא שלי נפלה במטבח. צנחה על הרצפה עם הפנים למטה. נשרה כמו עלעל שנפרד מענף של עץ. או יותר נכון קרסה כמו הגזע עם העץ כולו. אני שכבתי במיטה עם השמיכת פיקֶה דבוקה לי ללחי ככה מהלילה, ועם טעם של דבק מגע משתיית הקוניאק של אבא שלי שמצאתי בבר בסלון. והבית היה שקט. אחרוני האורחים שאירחו לנו חברה בלילה השכימו והתעופפו להם דרך החלון לענייני הבוקר שלהם, וגדודי המספידים הנמרצים ומדיפי האו דה קולון והאקווה ולווה של תחילת הבוקר טרם נשכבו על פעמון דלת הכניסה, והיה שקט. שקט הס. ופתאום בום פצצה נוראי. ממש בומבה. כאילו איזה עמוד חשמל התמוטט בחצר. והמשכתי לשכב כמו עוף קפוא בפריזר בלי לזוז. ככה כמו ששכבתי כבר שעות ארוכות. על הצד. כאילו רגלי העוף שלי קשורות בחוט זו לזו, ממתינות, עם החור הגדול בבטן, להפשרה ולמילוי. באגוזים או שקדים או אורז עם משמשים או פירורי לחם וצימוקים, מה שיבוא. אבל הייתי מוכנה. עם הרגליים הקשורות, החור בבטן והכל. וידעתי שאמא שלי במטבח. כי שמעתי אותה מקרקשת בכלים מממש מוקדם. מלפני זריחת השמש. וכשעלתה השמש, ראיתי דרך דלת זכוכית החלב החצי אטומה של החדר שלי שהניאון במטבח כבה, ושמעתי את החלון במטבח נפתח. היא מאווררת. נותנת לבוקר להיכנס. והנחתי שהסיטה גם את הווילונון השקוף, עם ההדפס התבליטי של פרות משה רבנו אדמדמות, שנסע על קרניז מתכת קטן. כדי שהבוקר ממש ממש ייכנס ויחדור ויעלה על המטבח, ועליה גם. ואחר כך שמעתי הרבה מים זורמים. שעות של מים רבים וגדולים זורמים, וטפיחות קטנות קטנטנות, שזה בטח הרשת מסננת של הכיור שהיא מסלקת ממנה לכלוכונים בדפיקות מתכתיות של בום בום בום עדין עדין עדין. וככה שכבתי במשחק הניחושים המזוכיסטי שלי עד המפץ הגדול. וגם אחרי המפץ הגדול. שכבתי למרות הבום טראח האימתני. ולא זזתי. מ'כפת לי אני מכל בום וכל טראח. אז שכבתי. עד שפתאום הבנתי שמרגע הישמע הבום טראח הגדול פסקה גם המיית המטבח, הריתמוס הזה הקבוע, שקוצב את חיי ואני רגילה אליו כמו לדפיקות לבי, נדם בבת אחת. אולי אפילו המקרר המקרטע והגונח בסיבובי סיבובים סתם סופסוף את הפה אבל זה כבר לא ממש בטוח, ובכל אופן נהיה שקט גמור. מוחלט. לא טבעי. כמו סרט בלי פסקול. וקמתי לישיבה, וזינקתי לעמידת מוצא, ולקח לי דקה שתיים ואז הסתערתי לכיוון המטבח בקריאת אממממאאאההה. ואין קול ואין עונה.

וראיתי אותה. עם האף בבלטות. עם הגב הרחב כלפי שמים. עם השיער היפה הגולש על עין אחת. כמו ריטה הייוורת ממש. ככה על הרצפה בתנוחת גווייה. מאוד פוטוגנית. ורכה. ושקטה. והבנתי. זו קללת הבוקר המוקדם. עם עלות השמש של היום השלישי זה הגיע אליה. לקח לה שלושה ימים אבל זה הגיע אליה. ככה. בבוקר. במטבח. היא הבינה. שקרה. דבר. נורא. הבעל שלה מת. זהו. אין יותר. וההבנה מילאה את הריאות שלה ביותר מדי אוויר יותר מדי נקי והיא הרגישה שהיא חייבת להישמט. לרגע. קצר. לחתוך מהדבר. שקרה. הנורא. שמת. בעלה. וזהו. אין. יותר. וקרסה. מעמידה לשכיבה. ככה זה נראה כי היא היתה ישרה כמו סנאדה, מהענקיות האלה שבונים אתן מיתקנים בג'מבורי בצופים. וישבתי לידה רגע בלי לעשות כלום. וחשבתי איך הוא שוכב עכשיו מתחת לאדמה והיא מעל. הם בטן על בטן עכשיו. ומי יודע כמה זמן לא היו ככה בטן אל בטן היא מעל והוא מתחת. אז נתתי להם לשכב ככה, בטן אל בטן, עוד רגע קצר. התייחדות אחרונה. כי עשיתי את החשבון הפשוט, שמרגע שהיא היתה במטבח בצהריים לפני ימים אחדים, והוא פנה למיטה בחדר השינה ונכנס לנוח, ועם כל הבלגן שנהיה מאז נכנס לנוח, וכל האנשים הרבים שפתאום נכנסו בין שניהם, לא היו אחד עם השני לבד אפילו רגע. אז נתתי להם רגע. ואז קראתי לה. הסטתי את הריטה הייוורת מעל עינה וקראתי לה שוב אמאאאההה מבוהל אבל חנוק. שקט יותר. בחצי גרון. וכשהיא לא ענתה לקחתי מגבת, והרטבתי במים, והנחתי בעדינות על חצי הפנים הגלויים שלה. והיא פקחה עין ועוד אחת ואמרה אוי. אוי משתומם. לא היה לה מושג איפה היא ולא מושג שקרה. דבר. נורא. להרף עין נפלא ונורא לא היה לה מושג. אבל אז הבינה. היא נזכרה. והעיניים הבהירות שלה חשכו בבת אחת כמו ליקוי חמה. עלטה כזאת פתאומית באמצע האור הבהיר. אני חושבת שהתעלפתי, היא אמרה בקול חזק ורגיל. וניגבה בשכיבה את הלחי החבויה. והביטה בקצות אצבעותיה. אני חושבת שיורד לי דם. גם כן בקול הרגיל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו