בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

לידתה של שירה

הבריחה מביתה ומן העדה השומרונית היתה רק אחד החיתוכים שהמשוררת וחוקרת הספרות שירה סתיו עשתה בחייה. עם צאת ספרה הראשון, "לשון אטית", היא מספרת על חוויה מכוננת של זרות בכל העולמות

15תגובות

כשהיתה בת 18 וחצי ברחה שירה סתיו מהבית והחליפה את שמה. שם משפחתה אז היה צדקה והיא נמנתה עם העדה השומרונית.

היא נולדה בשנת 1971 וגדלה בחולון. לעדה השומרונית שני מרכזים, האחד בחולון והאחר בשכם, בהר גריזים. כיום היא אומרת שכאשר עזבה לא הבינה את המשמעות מרחיקת הלכת שיש לצעד כזה; "היתה לי מין חצי מודעות למשמעויות לטווח הרחוק. ברחתי באקט די קיצוני ופתאומי ולא חזרתי מאז. ברחתי בלי כוונה לחזור, זה היה קאט, אבל לא חשבתי על זה עד הסוף. בגיל הזה אתה לא באמת יכול לחשוב עד הסוף. אם הייתי חושבת על כך עד הסוף לא בטוח שהייתי יכולה לעשות זאת. זה קשה מאוד. המשמעות היא שאתה מתנתק מכל מה שהכרת וידעת ומאבד אחיזה בכל מה שמקיים אותך בעולם, אתה מתחיל מאפס. מאז בעצם גידלתי את עצמי, בלי שום תמיכה מאף אחד. הייתי צעירה מאוד וזרקתי את עצמי לחלל לא ברור. ומשם, לאט לאט".

סתיו אומרת שהיתה צריכה לברוח משום שכל אירוע אחר של פרידה לא היה מתאפשר בתוך המסגרת ההיא. היא אספה את חפציה ועברה לגור בדירה בתל אביב. אף אחד בקהילה לא ידע היכן היא. "השארתי מכתב שבו כתבתי שאין לי ברירה", היא מספרת, "שאני חייבת לחיות חיים אחרים ושאני מצטערת על הסבל שאני גורמת בכך, אבל שלא יחפשו אותי כי אינני מתכוונת לחזור. הם חיפשו אחרי במשך כמה חודשים. שנתיים הם לא ידעו איפה אני. אי אפשר לתאר בכלל את הסבל שגרמתי למשפחה שלי".

דודו בכר

בשיר "אקוינוקס" מתוך ספרה החדש "לשון אטית", הרואה אור בימים אלה בהוצאת דביר, היא כותבת: "הורים מסכנים/ החליטו ילדיכם להוריד אתכם שאולה/ בלי יגון/ ספרו לי מעט עליכם/ האם שנתכם עודנה עמוקה?/ אצלי/ זו שעת האקוינוקס/ שעה של נדודי שינה".

בספר קיבצה שירים שכתבה במשך 15 השנים האחרונות, אולם הם אינם מסודרים בצורה כרונולוגית. "עבדתי עם העורך דוד וינפלד, שעזר לי מאוד בניסוח הסופי של כל שיר לעצמו, אבל את הקומופוזיציה אני סידרתי, מהבטן", היא אומרת. "אני לא יודעת להסביר את ההיגיון בצורה ברורה".

את שמה החדש, סתיו, נתנה לה חברתה גלית רוזן, שכעבור כמה שנים, ב‑1994, נהרגה בפיגוע בקו 5. הספר מוקדש לה. "זה היה כמה שבועות אחרי שברחתי מהבית", היא מספרת על הרגע שבו הציעה לה רוזן להיות שירה סתיו. "הסתובבנו ברחוב ואמרתי שאני רוצה להחליף את השם והיא אמרה, 'זה ברור, שירה סתיו' ואמרתי, או-קיי.

"גלית היתה חברתי הטובה ביותר, הכרנו בתיכון, למדתי בתיכון רגיל בחולון. אחרי שהיא נהרגה חשבתי שכבר לא אחליף את השם, גם אם אתחתן. זה משהו שהיא השאירה לי. היא הולכת אתי. הבן שלי נולד ביום השנה למותה. הרגשתי שזה עוד ד"ש שהיא מוסרת לי. אני מרגישה מאוד מחוברת אליה". החלפת השם, היא אומרת, היתה סמל לשינוי הגדול שחוללה בחייה: "השם הקודם, צדקה, הוא שם שמזוהה מאוד עם השומרונים. חצי מהשומרונים הם צדקה".

אבהות מוחקת

סתיו מלמדת ספרות במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. היא זוכת פרס "טבע" לשירה לשנת 2007 וכותבת ביקורות במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". היא נשואה לבלשן פרופ' עידן לנדו ולהם שני ילדים, אליה ונמרוד. הם חיים בשכונת ביצרון בתל אביב.

את עבודת הדוקטור שלה עשתה על אבות ובנות בשירה העברית בשנות ה‑60. בעבודתה בחנה שלוש משוררות: דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך. "אלה שלוש משוררות שדמות האב מרכזית מאוד בהוויה וביצירה שלהן", היא אומרת, "ואני חושבת שהן שואלות שאלות דומות לאלה שמעסיקות אותי. לא במקרה הגעתי אליהן. השאלה היא איך למקם את עצמך בתוך ההוויה הזאת שבה האב הוא החלק הכי דומיננטי שלך. אני מתכוונת לאב במובן הסמלי. העולם הוא פטריארכלי, נשלט על ידי ספרות גברית שכל הזמן פועלים מולה. בעבודה ניסיתי להראות איך הן מצליחות ליצור קשר אחר עם האב, קשר שנותן להן קיום למרות האב המוחק. האבהות היא כזאת שמוחקת את האשה". מחקרה זה יראה אור בשנה הבאה בספר בסדרה "מסה קריטית" שעורך פרופ' יגאל שוורץ בהוצאת זמורה ביתן.

מוטי קמחי

בזכות שוורץ, היא אומרת, גם הוציאה כעת את ספר שיריה הראשון. "לקח לי המון שנים. יש הרבה סיבות לכך. גם פרקטיות, הרי קשה מאוד להוציא בארץ ספר שירים אם את לא מממנת אותו מכיסך, וזה עולה המון כסף. אני לא רציתי להוציא על חשבוני; גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות של יהירות, אולי מטופשת, מין גאווה כזאת, מה פתאום שאני אשלם על ספר. אני מודה שהיו לי מעצורים גדולים שקשורים גם לחשיפה שיש בספר ולפחד לפגוע, באחרים ובעצמי. לקח לי זמן להתגבר על המעצורים האלה, גם בזכות יגאל שוורץ. אם הוא לא היה מקדם את העניין, זה בוודאי היה לוקח עוד כמה שנים. יש לי קצב אטי מאוד. לא סתם קוראים לספר 'לשון אטית'. אני מבשילה לאט".

זה קשור לתחושה הבסיסית שלך, שאת לבדך בעולם?

"כן. לבד זאת החוויה הקיומית שלי. וגם התחושה של הזרות המהותית, כי הרי גם כשגדלתי בתוך החברה השומרונית הרגשתי מאוד שונה וזרה. לכן רציתי לעזוב. אבל זה לא נפתר ברגע שעזבתי. אני גם זרה ושונה בחברה החדשה שנכנסתי אליה. נשאר לי רק לקבל זאת. באופן פרדוקסלי, המצב הכי טבעי לי הוא חוסר תחושת זהות עם הסובב".

דניאל צ'צ'יק

יש משהו ברוטלי בקריעה המוחלטת הזאת של אדם ממשפחתו.

"אני יכולה לדבר על העניין של צורת החיים הקהילתית והדתית. ברור שיש גם סיבות פרטיות יותר. בשבילי זה היה להחליף מצב שבו אני חיה בתחושה שהאפשרויות הולכות ונסגרות ­ במצב שכל האפשרויות נפתחות. כך ראיתי זאת אז. היום אני מבינה שיש בכך גם צד אשלייתי. זה היה הדחף, והעובדה שהנתק היה כה ממושך נבעה בעיקר מהפחד שלי שלא אעמוד בפני התביעה לחזור; שלא אצליח להיות חזקה מולה. היתה לי תחושת אשמה עצומה על הסבל שגרמתי, ויש לי עד היום. אפשר לומר שאשמה היא הרגש המכונן בחיי".

אהבה לערבית

כמה חודשים אחרי שעברה לתל אביב הבינה סתיו שלא תוכל לכלכל את עצמה בעיר וחיפשה מסגרת שתאפשר זאת. "עברתי לגור בקיבוץ בית הערבה והייתי שם תשע שנים", היא מספרת. בשנת 1999 עזבה את הקיבוץ ונסעה לשנה להולנד במסגרת חילופי סטודנטים. לאחר מכן חזרה לארץ והתגוררה בירושלים במשך שנתיים, אז הכירה את לנדו.

הקשר עם משפחת המקור שלה כיום, היא אומרת, אינו אידיאלי. "השנים הראשונות התאפיינו בהרבה כעס, היו טעונות מאוד, היה המון מתח. אחר כך זו פשוט התרחקות כמעט טבעית, מתוך כך שמסלולי החיים כל כך שונים, כל כך נפרדים", היא אומרת. "אני לא חלק מהקהילה השומרונית. אני לא יכולה להיות חלק ממנה וזה משפיע מאוד על הקשר שלי אתם".

היא מעדיפה ששיריה לא ייקראו כיצירות הצומחות מתוך הביוגרפיה. לתפישתה, אין הדבר חשוב. "צריך להיות מסוגלים לקרוא את השירים בלי קשר לנסיבות שמתוכן נכתבו. אם הם לא עומדים במבחן הזה אז באמת אין טעם".

דודו בכר

הספר, למען הסר ספק, עוסק רק בחלקו בעניין המשפחתי ובעזיבת הבית. סתיו רואה בו שלושה מוקדים עיקריים של חיתוך: האחד הוא בהחלפת החיים, השני הוא החיתוך מהגוף וישנו גם חיתוך הלשון, הדיבור.

היא כותבת על קושי אל מול הנשיות ועל האופן שבו הנשיות מתקיימת בעולם גברי. "הנשיות היא דבר שלא ברור לי", היא אומרת. "זו חידה, עדיין, והספר מתעסק גם בכך. הנשיות היא דבר שאני כל הזמן חוקרת אותו ואת המיקום שלי בתוכו. גברים הם עניין שמאלץ אותך לבדוק את הנשיות שלך כל הזמן, איפה את מול הדגם הנשי. זה גם חלק מההוויה האקדמית שלי. חלק מהעיסוק הספרותי שלי, חלק גדול מהמחקר שלי, קשור לשאלות של נשיות".

לדבריה, גם הגוף וגם המשפחה נעים על אותו ציר שבו הדבר הכי קרוב אליך הוא גם הדבר שאתה מרגיש הכי זר בתוכו. זה כך, היא אומרת, "גם בחוויה המשפחתית וגם בחוויה הגופנית. שני הדברים האלה מתרגמים אותו עניין. אפשר להגיד שכאשר עושים חיתוך כזה בשלב כל כך מוקדם בחיים, יש משהו שקופא באותו רגע ואז נוצר הפיצול. יש משהו שקפא ומשהו שממשיך לנוע כל הזמן. ישנו הפער הזה בין הדבר שנקטע לבין מה שממשיך לחיות".

על חוויה ראשונית של נשיות בעדה שבה גדלה היא מספרת: "אצל השומרונים שומרים על חוקי נידה בצורה הדוקה מאוד. אז כשמקבלים מחזור המשמעות היא שזה פומבי, זה לא מאורע פרטי. ברגע שזה קורה לך את נעשית אשה גם במובן של קבלת עול הנידה. כולם יודעים וכולם רואים, זה קשה מאוד. אצל השומרונים אשה שנמצאת בנידה ­ אסור לה לגעת בשום דבר בבית ואסור לאף אחד מהקהילה לגעת בה במשך שבעה ימים. יש חדר נפרד בבית שגרים בו במשך שבוע, מפני שאסור לאף אחד לגעת בך. כשאת יוצאת מהבית את צריכה להודיע. את אומרת 'אני בנידה', יש מלה ערבית לזה".

סתיו אינה מדברת בכעס; היא אומרת שההתנהגויות האלה נתפשות כטבעיות, "כי גדלים לתוך זה מגיל אפס. מגיל אפס את מוקפת בנשים שאומרות לך שהן בנידה. כל הדברים שקשורים לחיים בקהילה השומרונית, שכל חברי החילונים מאוד נרעשים מהם, בעיני אין בהם דבר מרעיש. זה הכי מובן לי בעולם. כל ההבנה של הקושי הנפשי שקשור בזה, המודעות לקושי, באה אצלי מאוחר יותר. את גדלה ואת בתוך זה וזה ברור לך לגמרי. זו בוודאי לא הסיבה שברחתי. זה לא כל כך נורא לשמור שבת. יש לי הרבה אהבה גם לכל מיני זיכרונות ילדות משם. ואני לא רואה שום סיבה להיות צדקנית כלפי אורח החיים הזה".

האם התחרטה אי פעם? "לא היה בי רגע אחד של חרטה. צער ­ כן, חרטה ­ לא. אבל בוודאי שיש בי געגוע לדברים שקשה לשים עליהם את האצבע. כשאני שומעת שאנשים מדברים ערבית. שמעתי בילדותי הרבה ערבית, בהרבה משפחות שומרוניות זאת השפה, בעיקר בשכם. כשאני שומעת ערבית פלסטינית אני מרגישה בתוכי שזה דבר-מה שהיה חלק ממני. אני לא יודעת אם לקרוא לזה געגוע אבל זה נעים לי, אני אוהבת לשמוע ערבית".

לשון בסד

ספרה של סתיו יושק במוצאי השבת הקרובה ב"רוטשילד 12" בתל אביב. על עטיפתו תצלום של גלעין של צמח שצילם שמחה שירמן, אבל רבים ראו בו משהו אחר. "שמחה שירמן הוא צלם מדהים בעיני", היא אומרת. "ראיתי את הצילום הזה בתוך ערימה של צילומים אצלו בסטודיו. לא חשבתי על העטיפה של הספר, אבל הצילום נשאר אתי ואז חזרתי אליו ואמרתי שאני רוצה אותו לעטיפה.

"ברור שכל מי שמסתכל על זה ישר רואה פה איבר מין נשי. יש לי חבר שאמר לי, 'מה, זה כוס! איך את שמה כוס בספר שלך'. בשבילי זה לא העניין. בעיני זה כמו צילום של חיים סודיים; כמעט כמו לראות צילומי אולטרסאונד, שאתה פתאום רואה משהו שאי אפשר לראות בדרך אחרת. זאת תמונה של חיים סודיים. וישנם גם האבקנים האלה מסביב, שהם הזרעים של מה שעוד יצמח. יש פה גם הייאוש וגם התקווה, גם המחלה וגם הרפואה".

השירה, היא אומרת, היא האופן היחיד שבו היא יכולה להביע את החיים הפנימיים שלה. רבים מהשירים בספרה עוסקים בקושי לדבר. גם שמו מעיד על כך. "קראתי פעם באינטרנט על שבט אפריקאי שיש בו עונש שנותנים לנשים סוטות, לאו דווקא במובן המיני אלא שהן לא על פי התקן", מספרת סתיו: "שמים להן סד מברזל על הלשון, באופן שכל תזוזה של הלשון גורמת להן כאב. זה מאוד זיעזע אותי. הביטוי שהמצאתי לעצמי, 'לשון אטית', מבטא את התחושה שלך שהלשון תפוסה באיזשהו סד. אני מרגישה זאת גם ברמה הפיסית, בדיקציה שלי".

השירה, היא אומרת, מאפשרת ללשון האטית לדבר על הדברים שאינה יכולה לדבר עליהם בדרך אחרת. "היא מאפשרת להגיד דבר אחד ולכוון דרכו להרבה מרחבים בבת אחת בצורה שאינה מנוסחת עד הסוף", כדבריה.

באחד השירים בספר היא מתכתבת עם שיר של נתן זך. סתיו כותבת: "כשבדידות היתה פחד/ נולדתי/ שירה". זך כתב: "כשבדידות אינה פחד נולדת שירה". היא מסבירה: "עשיתי גרסה אישית שלי. מעבר לכך שיש פה אמירה ביוגרפית פסיכולוגית עלי, בשבילי זו גם אמירה פואטית הפוכה מזאת של זך. זך, שבא מהמסורת של ת"ס אליוט, אומר שמשורר אמור להיכנס למצב של איזון רגשי ולהסתכל ממרחק, ואז באמת הבדידות אינה פחד וזה מצב שהוא טוב לשירה. אני חושבת הפוך. אני רוצה לדבר על המקומות שהבדידות היא כן פחד. על המקומות הקשים, האפלים, מקומות הקיצון. אני הולכת לקצוות ואוהבת את הקצוות, עם כל זה שאני חיה חיים בורגניים. זך הוא משורר ענק בעיני, אבל יש לשירה עוד אופציות להיוולד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו