בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כותבת בעיניים עצומות: ראיון עם רחל חלפי

הפגישה עם לאה גולדברג, ההבדל בין פרוזה לשירה והנתק בין הסופר לבין יצירתו. שיחה עם המשוררת רחל חלפי, המפרסמת בימים אלה אוסף סיפורים

3תגובות

בערב ירושלמי אחד מצאה עצמה המשוררת והסופרת רחל חלפי, אז נערה שזה עתה עברה לירושלים, בביתה של המשוררת לאה גולדברג בירושלים. אחד מחבריה באותה תקופה דחק בה להראות את סיפורה הראשון לגולדברג, שתיאר כ"אשה נורא נחמדה ומאוד מעודדת צעירים". "אמרתי לו, ‘איך אני אראה לה, אני לא מכירה אותה'", נזכרת חלפי בפגישה ההיא, "והוא ענה לי, ‘תיגשי אליה ותיתני לה את זה'".

אחרי התחבטויות ארוכות אזרה חלפי אומץ ופנתה עם אחד מסיפוריה לגולדברג. זו אמרה לה, כפי שהיא זוכרת במעומעם, "'תני לי, תבואי בשבוע הבא'. אני זוכרת שהיא הזמינה אותי לביתה ברחביה. אני חושבת שהיא הגישה לי תה עם עוגייה. אני הייתי כל כך נרגשת ומפוחדת.

"היא היתה מאוד עניינית", מנסה חלפי לשחזר את פרטי הפגישה. "היא אמרה דברים טובים ורשמה לי את כתובתו של עורך אחד מהביטאונים הספרותיים החשובים אז. היא אמרה לי, ‘זה הטלפון, תצלצלי, תגידי שאני ביקשתי שהוא יקרא את זה כי אני חושבת שזה מעניין'. אני זוכרת שגם אז היססתי, אבל בסוף עשיתי את זה, והוא החזיר לי טלפון אחרי כמה ימים ואמר שהוא הולך לפרסם את הסיפור". הסיפור, "דומם", עוסק בנער צעיר, משותק, בכיסא גלגלים, ובעולם הנגלה לו בחוץ, מבעד למסגרת החלון של חדרו, בתוך חדרו ובעיקר בעולמו הפנימי.

דודו בכר

הסיפור הזה נכלל באוסף הסיפורים הקצרים "כחול נגד עין הרע", הרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת "הכבשה השחורה". בקובץ מופיעים 27 סיפורים שכתבה חלפי מאז שנות העשרה המאוחרות שלה ועד היום.

יש יתרונות לכתיבת סיפורים קצרים על פני כתיבת שירה?

חלפי שותקת רגע ואז משיבה: "נורא חששתי מהשאלה הזאת. אני לא יכולה להגיד שזה משהו שנכון לכל מי שכותב שירה לעומת פרוזה. זה נובע מהאופן המסוים שבו דברים פועלים אצלי. אני חושבת שבכתיבה של השירה אצלי, כמעט תמיד, זה מתחיל ברגע מסוים וכותב את הרגע. על ריבוי שכבותיו, אולי, אבל רגע. אצלי זה מאוד מיידי כמעט בכל הטקסטים, רק אחרי המון שנים הבנתי שאני בדרך כלל עוסקת ברגע, ביחידות קטנות ומיידיות. אני חושבת שהחוויה שלי ככותבת שירים היא אנכית כזאת. זה כאילו לרדת ולעלות לאורך איזשהו ציר בזמן.

"עם הסיפורים אני חושבת שזה גם מתחיל כנראה באיזה רגע מסוים, ואני לא יודעת לאן זה ילך. אבל זה כן נבנה מדמיונות, ציפיות, התרשמויות שכאילו מתפרשות בחלל ובזמן. יש הסתעפות חללית אחרת, וגם הסתעפות זמנית אחרת. ככה נדמה לי".

היא עוצרת לרגע ואז מוסיפה, "אבל אני בכלל לא בטוחה שזה נכון".

אל עידן הדינוזאורים

משסיימה חלפי את שירותה ככתבת צבאית בגלי צה"ל, החלה לעבוד כעורכת ומגישת תוכניות בקול ישראל. תוך כדי לימודיה באוניברסיטה החלה ליצור תוכניות תעודה ברדיו. אחר כך ביימה סרטים תיעודיים בטלוויזיה וכן כמה סרטי קולנוע, במקביל לעבודתה ברדיו ובחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

באוניברסיטה העברית בירושלים למדה ספרות אנגלית ופילוסופיה. עד היום היא נזכרת בכאב בתקופה ההיא. מצבם הכלכלי של הוריה - המשורר שמשון חלפי, אחיו של המשורר אברהם חלפי, והמשוררת והפסלת מרים חלפי ברוך, שהלכו לעולמם בינתיים - לא הותיר לה ברירה אלא לעבוד בכל רגע פנוי, גם על חשבון השקעה בלימודים. לאחר כמה שנים, משהמשיכה לתואר שני, החלה העייפות מהעומס לתת בה את אותותיה. אחד המרצים שלה, שהבחין בכך, הציע לה להגיש בקשה ללימודים בחו"ל ולקבל גם מלגה קטנה. וכך אכן קרה. חלפי בילתה שנה באוניברסיטת ברקלי שבארצות הברית, שם גם זכתה בפרס למחזאות, ושנה נוספת במכון הקולנוע האמריקאי בהוליווד, גם שם זכתה במלגה.

בסיפורים בספר החדש אפשר לפגוש דמויות כמו גולש גלים השומר בקנאות על בתוליו; אמריקאי ישיש, מומחה לזכויות אדם, המתחבר אל חוויית השכול הישראלית בדרך מפתיעה; ופסנתרנית צעירה השוקעת בסיוטים ובפנטסיות אימה המחזירות אותה אל עידן הדינוזאורים. מרבית הסיפורים מתרחשים בארץ, אך יש גם שמוקד התרחשותם בערים שונות בארצות הברית. "להיות במקום של התחלה אפשרית או התקה של מרכז הכובד הרגיל שלך, זה דבר שמביא עמו שחרור", אומרת חלפי, "אבל לצד זה ישנם תמיד הגעגועים לארץ. מין מועקה פנימית שמלווה אותך, דאגה. יש תמיד בנופים הזרים האלה גם תחושה של גלות. ומצד שני חוגג בך איזה דמיון שהכל אפשרי, אתה לרגע משחק בנדמה לי. אתה כובש ביבשת חדשה, כאילו יכול להתחיל חיים חדשים".

מגלגלת עניין

ביתה של חלפי מלא וגדוש דפים וספרים, ארגזים וקלסרים. רבים מהם פרי דרך הכתיבה שלה - קצרה ומהירה, על פתקים, שמיד נשלחים לאיזה ארגז או מגירה ומחכים לגילוי מחדש. בארגזים אחרים מאוחסנים כתביהם של היוצרים בני משפחתה, הוריה ודודה, שלא זכו להוציא לאור חלקים גדולים מיצירתם, וחלפי טורחת זה שנים על "תיקון העוול הזה", כלשונה. את העבודה הרבה הכרוכה בטיפול בעיזבונותיהם של בני משפחתה היא עושה בכוחות עצמה וללא כל סיוע, אף שכולם בעלי זכויות רבות בתחומי הספרות והאמנות.

את ספרה הראשון פירסמה חלפי בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1975. במשך שנים היא נחשבה למשוררת שהממסד הספרותי לא ידע להעריך. למרות העניין שעוררה שירתה וההכרה שזכתה לה, בעיקר בקרב משוררים ויוצרים, מקומה נעדר כמעט לחלוטין מרשימת משתתפי הפסטיבלים ומקבלי הפרסים. את התפנית המשמעותית ציינה הופעתו של אוסף ששת ספריה הראשונים "מקלעת השמש", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2002. האוסף המורחב, שיצא ארבע שנים מאוחר יותר, כלל גם מסה נרחבת של החוקר דן מירון, שהעלה על נס את תרומתה של חלפי, "משוררת אמיצה ומקורית", לשירה העברית. מאז ראו אור עוד ששה ספרי שירה שלה, והיא זכתה בפרסים רבים על יצירתה בארץ ובחו"ל, בהם פרס ביאליק לשירה.

שכבות וקומות

סיפורו של הספר החדש מתחיל לפני כ-15 שנה. אז פנה לחלפי עורך הוצאת הקיבוץ המאוחד, עוזי שביט, ואמר לה כי שמע שהיא כותבת סיפורים קצרים והוא מבקש לקרוא אותם. "אמרתי לו שזה לא מסודר אצלי, זה טיוטות, יש לי רק כמה סיפורים, והוא התעקש". הסיפורים הועברו ללקטור, הלה החליט כי יש להוציאם לאור, ושביט הוסיף מחמאה שהיא זוכרת בחיוך: "את לא כותבת סיפורים כמו משוררת וזה טוב". שביט הסביר ש"הרבה פעמים משוררים שכותבים סיפורים מתפתים מאוד לצד הפיוטי והלירי של התיאור, ואצלך את מגלגלת עניין, אז תביאי עוד דברים אם יש לך".

"אני ביוזמתי לא חזרתי לנושא, וכל זמן שלא שאלו אותי לא טיפלתי בזה", אומרת חלפי. "זה לא העסיק אותי. איכשהו רק לאחרונה נעשיתי מודעת לצורך להוציא את הדברים מן מהמגירות. אבל התחושה שלי היתה במידה רבה שבסדר - דבר נכתב, והוא חי שם, הוא לא חייב את הפרסום והקריאה של אחרים. אולי הסיפור או השיר הלך לאיבוד, אבל זה לא חשוב. הוא זכה בחיים שהגיעו לו וזהו. עכשיו כשאני מקשיבה לעצמי אני יודעת שזה נשמע מוזר".

דניאל בר און

הספר נפתח בהקדמה שמתגלה במהרה כסיפור קצר, בדיוני, שניתן בהחלט לטעות ולחשוב שהוא אמיתי. הסיפור מתאר את חווייתה של סופרת העומדת בפני פרסומו של מקבץ סיפורים קצרים, שהיא אינה מזהה אותם וכלל לא חושבת שהם שלה. פרסום הקובץ מתעכב שנים, בעוד שהמספרת מתלבטת ומתחבטת אם אכן הסיפורים האלה הם שלה.

חלפי, שלא במפתיע, חווה תחושות דומות בכתיבתה שלה. "זה אגב גם בשירה. אני מסתכלת כעבור כמה דקות בשיר שכתבתי וזה לא מוכר לי. תמיד ישנה הזרות הזאת. גם זרות וגם אינטימיות. אפילו היום, כשישבתי בקפה והתכוננתי קצת לפגישה אתך וקראתי מעט בספר. זה שוב היה חדש, זר, לא מוכר. חשבתי לעצמי: מה, באמת ככה כתבתי? באמת המשפט הזה הלך ככה?"

ולאיזו מסקנה את מגיעה?

"שיש בנו, בתוכנו, המון שכבות וקומות, של קשר ואי-קשר לדברים, ומודעות ואי-מודעות. ויש דברים אחרים, מסתוריים יותר, שאין לנו כל כך מגע אתם. אנחנו יכולים לשמש להם מצע, קול, אבל אנחנו לא תמיד מבינים אותם. למה אני לא מרגישה שזה שלי? למה אני לא אוהבת להסתכל על זה אחרי שכתבתי? אני לא מסתכלת על טיוטות שלי. זה מביך אותי. אני לא מרגישה שזה שלי. הכתיבה שלי באה ממקום אחר. כששואלים אותי על כך, אני קוראת לזה ‘כתיבה בעיניים עצומות'".

***

פתיחת הסיפור "הסטירה"

היתה שעה מוזהבת של לפנות ערב באיזשהו מקום בשולי סן פרנציסקו. זו היתה הפעם הראשונה שגלן לקח אותי לסן פרנציסקו מדירתנו הקטנה והחמימה בסטנפורד. יצאנו מן החיפושית הצהובה והדפוקה שלו והתחלנו לצעוד ברגל. האזור היה שומם למחצה, משהו כמו מסביב לנמל, או החגורה הריקה-למחצה המקיפה אזורי תעשייה. אינני זוכרת עכשיו. אני רק זוכרת שמולנו צעד, כפוף, איש מבוגר למדי, נמוך למדי, וסמוק מאוד. נדמה לי שהוא נשא איזה משא בזרועותיו או בידו. הוא היה לבוש בבגדים מרופטים. על כל פנים הוא נראה היה "איש פשוט".

אני זוכרת שהחזקתי בכף ידו הגדולה והחמה של גלן בהרגשה חגיגית במיוחד - כי הוא הזמין אותי לסן פרנציסקו כמו שנסיך מזמין נסיכה לנשף. מין יציאה ראשונה אל הכברך. אינני זוכרת אם תכננו להגיע לסרט או למסעדה או סתם להסתובב.

אני רק זוכרת את אווירת החג שזרמה בתוכי ואולי גם בגופו של גלן דרך ידו הנהדרת, יד של נגן סקסופון, אל ידי.

לאחר שחלפנו על פני האיש ההוא, גלן ממלמל משהו. אני שואלת מה הוא אומר והוא שואל: שמעת מה שאמר?

לא. מה אמר?

הוא קרא לך "וייט טראש".

מה זה וייט טראש?

זהו שם גנאי לאנשים לבנים שהם עלובים, מסכנים, בזויים. הוא קרא לך וייט טראש בגלל שאת אשה לבנה שמתחברת עם גבר שחור.

מה? מה? - ניסיתי להבין, לא מבינה.

הוא העליב. הוא קרא לך "זבל לבן".

זה לקח כמה שניות עד שהמשקע צלל אל מקומו והתיישב ושידר לתחנות הקליטה והשידור הקטנות הפזורות בי את הדברים בבירור.

והדברים שנתבהרו לי היו שהאיש בעצם עלב בגלן עלבון איום. ובו בזמן הבנתי שעלי להעיף לאיש ההוא סטירת לחי. סטירה לשיקום כבודו של גלן, השחור. אני האשה הלבנה אתבע את עלבונו. אנקום על הפגיעה בו. והתחלתי לרוץ אחרי האיש. האיש היה כבר רחוק. עכשיו שאני מנסה לשחזר את הרגע ההוא אינני יודעת בעצם מה קדם למה: ההבנה? תוכנית הנקמה? הסצינה הפנימית שעלתה בי - שבה אני סוטרת על לחיו של האיש? עלבון? עלבון אמיתי? או איזה צופן-התנהגות שקניתי בצפייה במאות סרטים? הזדהות אמיתית עם הפגיעה הצורבת שגלן חש לבטח - כן, ללא ספק חש? או רגשי-אדנות לבנים על כבודם האבוד של שחורים? ואולי מין ציפייה מקדימה לסיפוק שידעתי שאקצור - ברגע שאנחית על פניו הסמוקים של האיש המהובהבהאלמוני הזה סטירה - למענו של אהובי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו