בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סולם ג'ייקובסון

עם צאת התרגום העברי לספרו "מה זה פינקלר", שזיכה אותו בפרס בוקר, מסביר הסופר הבריטי הווארד ג'ייקובסון למה שנאה עצמית של יהודים מקוממת אותו יותר מאנטישמיות ובמה טועה א"ב יהושע

3תגובות

הסופר הבריטי הווארד ג'ייקובסון היה אמור לקחת חלק בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, אולם ביטל את השתתפותו בסופו של דבר. לאיש לא היה ספק שהביטול לא נבע מהיענות לקריאה לחרם על ישראל. שום גוף פרו-פלסטיני אף לא פנה אל ג'ייקובסון, יש להניח שהם ידעו מראש שאין טעם בכך.

במשך שנים כותב ג'ייקובסון, יהודי בריטי, טור בעיתון "אינדיפנדנט" שבו הוא מרבה להגן על ישראל ומביע התנגדות לכל סוג של חרם עליה. רק לאחרונה השמיע קולו בעקבות פרסום מכתב שבו קראו יוצרים בריטים למנוע את השתתפותו של תיאטרון הבימה בפסטיבל שייקספיר של תיאטרון גלוב טו גלוב בלונדון, המתקיים בימים אלה. במכתב, שפורסם ב"גרדיאן" וחתמו עליו בין השאר הבמאי מייק לי והשחקנית אמה תומפסון, נטען כי הזמנת הבימה לפסטיבל היא שיתוף פעולה עם "מנגנון ההפרדה והפרת זכויות האדם של מדינת ישראל". ג'ייקובסון כתב בטור שלו כי אסור לעולם להטיל צנזורה על אמנות וכי מכתב זה "מסמן את בוא המקארתיזם לבריטניה".

בשיחת טלפון מביתו שבלונדון ג'ייקובסון מדבר כמו שהוא כותב: מלא תשוקה, חם, מצחיק מאוד, אבל גם רציני לגמרי ומוטרד. ההומור הפרוע שלו אינו סותר את הנושאים כבדי המשקל שבהם הוא עוסק, אם כי נראה שבאנגליה נוהגים לשים את הדגש על כך שהוא סופר קומי. גם כשקיבל את פרס בוקר ב-2010 על ספרו "מה זה פינקלר", שיוצא לאור כעת בישראל בהוצאת כתר (בתרגום יותם בנשלום), הקפידו השופטים שלא לגעת בנימוקיהם בנושא המרכזי של הספר, ובוודאי לא דנו בביקורת הנוקבת שג'ייקובסון מותח בו על החברה האנגלית. יו"ר חבר השופטים שהעניק לו את הפרס אמר בשעתו כי מדובר בספר נהדר, "מצחיק מאוד, כמובן, אבל גם חכם, עצוב ופיקח. הוא כל מה שהוא נראה והרבה יותר ממה שהוא נראה". אולי זאת היתה דרכו הבריטית הרומזנית לומר שיש בו יותר מאשר הומור יהודי משובח.

ג'ייקובסון, יליד 1942, מספר שזכייתו בבוקר עוררה התרגשות בקהילה היהודית בבריטניה, "במיוחד כשהלכתי לדבר בפני קבוצות יהודיות בלונדון או במנצ'סטר או לידס. זה היה נוגע ללב. הלכתי לקבוצה אחת של נשים יהודיות וכולם עמדו והריעו לי. הרגשתי כמו משה דיין".

רויטרס

לדבריו, רבים בקהילה היהודית הרגישו שהוא זכה בפרס למענם. "זה הספר הראשון של סופר אנגלי יהודי שזכה בבוקר, ולמען האמת זה גם הספר הראשון שעוסק במצב היהודי שזכה בפרס, אז הם שמחו", הוא אומר. "הם הרגישו שזה אומר משהו על היהודים בחברה הבריטית. אבל כמעט בכל פעם שדיברתי לקבוצות כאלה, מישהו היה שואל שאלה לקראת הסוף; הוא היה מביט סביב לראות אם מישהו שומע וזאת היתה תמיד אותה שאלה. והשאלה תמיד נשאלה בלחישה: האם הם יודעים לאיזה ספר הם נתנו פרס? הם יודעים מה הוא הספר הזה?"

האם הם ידעו? כנראה ידעו, אבל לא דיברו על זה. "כשחבר השופטים נשאו את נאומיהם באירוע, הם מעולם לא אמרו למה הם אהבו את הספר, הם מעולם לא דיברו על הפוליטיקה, לא דיברו על העניין היהודי", אומר ג'ייקובסון. "הם דיברו על הקומדיה ועל העצבות, הם דיברו על הטרגדיה של הספר, על המלנכוליה שבו".

אי-פי

במקור נקרא הספר "The Finkler Question", כלומר "שאלת פינקלר". לא ברור למה הוחלט לתרגמו לעברית לשם המשונה "מה זה פינקלר". אולי רצו לרמוז לשאלה מיהו יהודי. אבל השם כפי שבחר אותו ג'ייקובסון מתייחס לנושא האמיתי של הספר; והנושא הוא לא מיהו יהודי, אלא שאלת היהודים, או בעיית היהודים.

הצל

סאם פינקלר הוא אחד משלושת גיבורי הספר, שלושה גברים חברים. שניים מהם, פינקלר וליבור סבציק, הם יהודים. השלישי, ג'וליאן טראלב, אינו יהודי ומרבה לעסוק ביהודים סביבו. עד כדי כך, שהוא רוצה להפוך לכזה. ליהודים הוא קורא פינקלרים. "זה מבטל את הסטיגמה, חשב. מרגע ששואלים, נגיד, מה זה פינקלר, או מדברים על הקשר הפינקלרי, הרעל מסתלק", כותב ג'ייקובסון בספר.

שניים מהשלושה התאלמנו זה עתה מנשותיהם. ג'ייקובסון עוסק בספר בנאמנות, באהבה, בבדידות, לצד העיסוק ביהודים ובישראל. את לונדון הוא מתאר כעיר כמעט מסוכנת ליהודים. גם בראיון אתו יש בפיו ביקורת חריפה על האנטישמיות בחברה הבריטית - ובה בעת גם על יהודים הלוקים לדבריו בשנאה עצמית ובשנאת ישראל.

"היתה תקופה, קצת לפני שיצא לאור הרומן הזה, שבה כתבתי המון לעיתון שלי, ה'אינדיפנדנט', על כל העניין הישראלי ועל האופן שבו ישראל מסוקרת", הוא מספר. "תמיד אמרתי שהנושא שלי אינו ישראל. אני לא מכיר את ישראל מספיק טוב. לא הייתי שם מספיק זמן. הנושא שלי הוא אחר. הנושא שלי הוא מה שאנגלי מדמיין כשהוא חושב על ישראל. והנושא השני שלי הוא הצורך של היהודים להיות אנטי-יהודים; הצורך של כל כך הרבה יהודים, בעיקר אינטלקטואלים, לבטא את השנאה שלהם או המבוכה שלהם מהיהדות. השנאה לישראל היא רק הגרסה האחרונה של העניין הזה. היהודים עושים זאת עוד הרבה לפני שהיתה מדינת ישראל".

פתיחת הספר "מה זה פינקלר">>>

הוא, כמו לא מעט אנשים מצחיקים, פסימי למדי. לדבריו, הפסימיות שלו אינה קשורה לגורל היהודים באנגליה או לגורלה של מדינת ישראל, "אם כי אין לי סיבה להיות אופטימי בקשר לדברים האלה. אני כן פסימי בקשר לדרך שבה כולם רואים את היהודים.

"הגעתי למסקנה, ואני מנסה כעת לכתוב רומן על כך, שאת האנטישמיות אי אפשר לעקור מן השורש והיא לעולם לא תיעלם, היא לא יכולה להיעלם. גם אם ישראל תאבד מחר, האנטישמיות תמצא דרך ביטוי אחרת. אין הסבר אחר לדברים שנאמרים על ישראל. אנשים יכולים להצביע על דברים רבים בקשר לישראל ולומר שאלה הסיבות לכך שהם מודאגים, אבל איכות הדאגה שלהם, איכות

הכעס שלהם, הזעם שלהם - מראים לי שאין לכך שום קשר לישראל. זה עמוק מכך, זאת שנאה מושרשת ליהודים".

אשר לשנאה עצמית של יהודים, "זאת שאלה גדולה מאוד, מהו הדבר הזה שיש בלב היהדות, שגורם לכל כך הרבה יהודים למרוד בה. במובן אחד אפשר לומר שאנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו; זה חלק ממה שהופך את התרבות היהודית לבריאה, וזה חלק מהסיבה ששרדנו זמן רב כל כך. אנחנו אוהבים ויכוח, אנחנו אוהבים מחלוקות, אנחנו לא מתעייפים מלהתווכח זה עם זה, וזה מה ששמר על היהודים פתוחים ותמיד על המשמר. במידה מסוימת זה נהדר שיש בינינו כל כך הרבה הבדלים וחילוקי דעות; אבל חילוקי דעות ושנאה אינם היינו הך, ואת השנאה קשה להבין".

קשה לו יותר להבין את השנאה שיהודים מרגישים כלפי יהודים מאשר את השנאה שלא-יהודים רוחשים ליהודים, הוא אומר. "אני מניח שאם אתה שייך למיעוט שהיה שנוא במשך כל כך הרבה זמן, אתה מתחיל לספוג חלק מזה. היה מפתיע מאוד אם זה לא היה כך. בפסיכולוגיה היו אומרים שילד שהתעללו בו, בסופו של דבר יאמץ את ההשקפה של המתעלל. אני בטוח שחלק מהיהודים עושים זאת. הפסימיות שלי קשורה לכך שיש משהו בקשר ליהדות, משהו בקשר אלינו, שהופך אותנו להיות תמיד האובייקט - אם לא בדיוק של שנאה, אז של ביקורת או חוסר אמון. יש לכך היסטוריה ארוכה. בשביל הלא-יהודים אנחנו האחר; האחר היונגיאני, הצל, משהו שהם לא יכולים לסלוח עליו".

תמונה חד-צדדית

לנוכח עיסוקו ביהודים בספריו כבר זכה ג'ייקובסון לכינוי פיליפ רות האנגלי. ב"מה זה פינקלר" דווקא לא תיכנן לעסוק בנושא הזה, אבל מבצע "עופרת יצוקה", שהתרחש בזמן שהחל לכתוב את הספר, שינה את תוכניותיו.

"הגיעו לאוזני דיווחים עיתונאיים על מה שקורה והייתי מודאג, כי אתה לא יכול שלא להיות", הוא אומר. "אתה לא רוצה לקרוא על אנשים מתים ואתה גם לא רוצה לקרוא על חיילים יהודים שנהרגים. לא אהבתי גם לראות את זה בטלוויזיה. הרגשתי את כל קשת הרגשות המורכבים שאדם מרגיש. קראתי כותבים ישראלים שאני קורא כשאני רוצה לדעת מה לחשוב. קראתי מה כתב דויד גרוסמן, מה אמר עמוס עוז ומה אמר א"ב יהושע. תמיד אני קורא קודם כל את הסופרים. אני סופר, לא פוליטיקאי, אז אני הולך אליהם".

ג'ייקובסון אומר שהאירועים הטרידו אותו מאוד, אבל עוד יותר מכך, הוא כעס על סוג הדיווח, החד-צדדי לדבריו, בכלי התקשורת בארצו. מדובר לדבריו בשנאה ארסית לישראלים, "שנאה שאתה מתרגל אליה באנגליה. זה פשוט חלק מהאוויר שאתה נושם. בעיקר אתה מנסה לא לשים לב לזה, אבל בזמנו הרטוריקה היתה באמת מזעזעת ונתעבת". הוא טוען שאפשר היה לדעת שרוב הדיווחים הם חד-צדדיים ורוב העובדות אינן נכונות מסיבה פשוטה: "כלום בעולם אף פעם לא היה חד-צדדי כמו התמונה שהם ציירו".

הוא התלבט אם להפסיק לכתוב את הרומן ולהתמקד בכתיבת מאמרים בנושא. "אשתי אמרה לי שזה עושה אותי חולה: ‘אתה לא מדבר על שום דבר אחר ואתה לא חושב על שום דבר אחר ואתה אפילו לא חי בישראל. זה לא הגיוני'".

ג'ייקובסון אומר שהחליט איפוא להניח למציאות להשפיע על מה שהוא כותב; "לתת לזה ליפול אל תוך הרומן. אני כותב על אנגלים בגיל מסוים שחיים בלונדון בימינו. מכיוון ששניים מהם יהודים, אלה הנושאים שעליהם ידברו, זה חייב לעניין אותם. מאחר שהנושא שלי הוא נאמנות - נאמנות של גבר לחבריו, לאשתו ולזיכרון של אשתו - הרעיון של הנאמנות של אדם לדת שלו או אפילו לבני עמו בא כצעד טבעי. לפני שידעתי, הרומן זז מחלק מהכוונות המקוריות שלו ועבר לעסוק בתהייה, האם אנטישמיות היא עובדה באנגליה, עד כמה היא אמיתית וכמה היא חזקה ועד כמה זה מסוכן".

בלומברג

הוא אומר שככל שההשוואה לפיליפ רות מחמיאה לו, הוא לא ממש דומה לו, ולו בשל האופן השונה כל כך שבו השתלבו היהודים בארצות הברית לעומת השתלבותם באנגליה. "פיליפ רות נפלא אבל אני לא ממש כמוהו. היהודים האמריקאים לא מבינים את האופן שבו היהדות והאנגליות פועלות. היהודים האמריקאים הם בני מזל. היתה להם הזדמנות להיות מעורבים ביצירת התרבות עוד מהשנים המוקדמות. המאה ה-20 היתה בעייתית מעט בשבילם, כלומר אני מרגיש שסול בלו ופיליפ רות היו צריכים להיאבק קצת כדי להראות שלא צריך לפחד מהקולות שלהם; שהקולות שלנו ספרותיים כמו אלה של האחרים. ובסופו של דבר הם הצליחו עד כדי כך שכאשר אנשים מדברים על סופרים יהודים אמריקאים אני תמיד אומר, ‘למה אתם מתכוונים? אין סוג אחר. מה זה תרבות אמריקאית לא-יהודית?'"

לעומת היהודים האמריקאים, הוא מוסיף, "היהודים שהגיעו לאנגליה במאה ה-17 מצאו שם תרבות שהיתה בטוחה מאוד בעצמה - בואי לא נשכח שאנגליה היתה המדינה הראשונה שבה היה פוגרום (הטבח ביהודי יורק בשנת 1190, מ"ס), זאת המדינה הראשונה שזרקה יהודים החוצה. במשך 400 שנים לא היינו כאן ואז חזרנו בשנת 1655 בשקט-בשקט, כמו עכברים. לא רבים מאתנו. אנחנו שם כדי לספק את הפנטסיה הפוריטנית של האנגלים בקשר ליהודים התנ"כיים".

הוא נולד במנצ'סטר ואומר שתמיד אמרו לו ולחבריו היהודים שלא יעשו יותר מדי רעש, שלא ימשכו תשומת לב; "אל תדבר אפילו על היותך יהודי, בתקווה שאף אחד לא ישים לב" - זה היה המסר.

כשהתחיל לפרסם ספרים היו הוריו מוטרדים מעט; הם תהו "האם זה חכם לכתוב על הנושא היהודי", כדבריו. "הרבה חברים יהודים האשימו אותי בכך שאני מכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי. לדבר על יהודים היה רעיון רע, ולכתוב על יהודים שמתווכחים עם יהודים אחרים היה אפילו רעיון עוד יותר גרוע. מובן שאינך יכול לכתוב על יהודים ולצייר אותם כהירואיים, מי יאמין לכך? זה לא הולך עם חוש ההומור היהודי. ההומור היהודי מלא בחוסר המזל שלנו ובכמה מגוחכים כולנו וכל הסטריאוטיפים האלה, שחלקם נכונים כמו כל הסטריאוטיפים".

הוא מתקשה לנקוב בשמות של סופרים יהודים אנגלים בולטים, בוודאי לא כאלה שעוסקים בזהות זו שלהם. לדבריו, "בשביל האמריקאים היהדות אינה מבוכה. הם הצליחו להתחבר אל היהדות שלהם כאל מקור חיים. הייתי רוצה לחשוב שגם אני עשיתי זאת, אבל אני לא יכול לחשוב על אחרים שאפילו ניסו לעשות זאת".

זה עדיין כך בקרב נוער יהודי אנגלי?

"אומרים לי שזה משתנה. מפעם לפעם אני הולך לאוניברסיטאות ופוגש צעירים יהודים. אני סקרן בנוגע אליהם. אני רואה אצלם לא מעט דכדוך. באחת האוניברסיטאות בלונדון שבהן הרציתי אמרו שני צעירים יהודים, שהם מרגישים שההזדמנות היחידה שיש להם היא בישראל. הם אמרו שאם הם רוצים חיים שבהם לא יתביישו או יהיו נבוכים מפני שהם יהודים, אז הדרך היחידה היא לנסוע לישראל".

אי-פי

לדבריו, עדיין יש יהודים רבים שרוצים לבוא לישראל מהסיבה הישנה שאנשים עשו זאת, "כי זה לא בטוח בשום מקום אחר. ככה אני גדלתי להאמין. כשהייתי ילד ההתייחסות לישראל היתה כאל סירת הצלה. כך אבא שלי והחברים שלו הגדירו זאת. הם אמרו שאסור לנו לעולם לומר משהו רע על ישראל, משום שאתה לא יכול לדעת מתי תצטרך את ישראל. רק כאשר נסעתי לישראל חשבתי שבסופו של דבר זה יותר מסובך. אני אף פעם לא חושב על ישראל כעל סירת הצלה כשאני מבקר בה. במיוחד כשאני בירושלים. אני חושב שזה מקום מלהיב ומסוכן ושאני הרבה יותר בטוח במרכז לונדון", הוא צוחק.

ועם זאת, הוא אומר שלא היה מהמר על כך ש"זה" לא יקרה שוב. "האם אירופה בטוחה ליהודים כיום? יש לי הרבה חברים שחושבים שאני משוגע שאני חושב שיש בכלל סכנות, ושזה לעולם לא יקרה שוב, גרמניה הנאצית לעולם לא תקרה שוב כי הנסיבות אחרות. אבל אתה מסתכל על אירופה כיום ורואה מה קורה בספרד, ביוון; העלייה של מפלגות הימין שם. זה יכול לקרות גם באנגליה בתוך 10 או 15 שנה, לא הייתי נשבע שהיהודים יהיו בטוחים. אז אנחנו צריכים שאתם תהיו בטוחים".

ג'ייקובסון אומר שהיה שמח אם הסכסוך כאן היה נפתר, שההגנה שלו על ישראל אינה הגנה על "הדבר הזה", כלשונו. "היה טוב מאוד אם היה שלום טוב וצודק לכל הצדדים. זה מאוד לא בריא לכולם. ראיתי את היחס הקשה לפלסטינים מצד חיילים ישראלים ואפילו יהודים דתיים כשהייתי שם לפני 20 שנה, וזה לא מצא חן בעיני. אני לא מגן על ישראל בעניין הזה, אבל אני כן אגן עליה נגד פרשנות מגוחכת של מה שמתרחש. אני אגן על ישראלים כשמדובר בהאשמות שהם נאצים או שזה משטר אפרטהייד או שעזה היא כמו גטו ורשה. לזה אני לא אסכים. לא רק כי זה לא צודק מבחינת ישראל אלא כי זה הבל, אני לא אסכים לזה כמבקר של הלשון האנגלית. אני סופר ואני מבקר ואני לא אסכים לשפה מגוחכת ומנופחת".

לדבריו, הישראלים אינם מבינים, ואולי אינם יכולים להבין, את רוח הדברים של הביקורת המופנית כלפי ישראל; הם אינם מבינים שמדובר באנטישמיות יותר מאשר בפרו-פלסטיניות. "אני לא מתווכח כמייצג את ישראל", הוא אומר, "אלא כמייצג של ההיגיון, כנציג של הרציונליות וכנציג של היהודים האנגלים שלא צריכים להיות נתונים לאלימות כזאת של השפה, שחצי מהזמן היא אנטישמית ממש כשם שהיא אנטי-ציונית.

"אם מישהו באנגליה באמת היה רוצה לגרום לשינוי, ובאמת היה לו אכפת מהפלסטינים ובאמת היה רוצה להביא שלום יותר מאשר ליהנות מלתקוף את היהודים והישראלים - הוא היה צריך לשאול את עצמו האם אי פעם איזשהו חרם הועיל. הרי חצי מהזמן האנשים שאתה מחרים הם בדיוק אותם אנשים שסביר להניח שיביאו את השינוי, הם קולות ההיגיון".

בה במידה, הוא אומר, החרם שהטילה מדינת ישראל על גינתר גראס, בעקבות השיר שפירסם נגדה, היה מעשה טיפשי. "אני חושב שהשיר שלו היה נתעב. אני לא יודע מה הוא היה יותר, מרושע או טיפשי. הישראלים לא יכולים להתנגד לחרם עליהם ואז להטיל חרם משלהם. אני חושב שלאינטלקטואלים יש חובה תמיד להתווכח, ושיתקיימו ערוצי תקשורת פתוחים".

אי–פי

ג'ייקובסון אומר ששמח מאוד כאשר שמע שספרו יתורגם לעברית והופתע מכך שספרים אחרים שלו לא תורגמו (חוץ מאשר "The Making of Henry", "לחנך את הנרי", שראה אור ב-2005 בהוצאת סאגה שנסגרה מאז). "כתבתי ספר שהייתי בטוח שיתורגם לעברית, ‘Kalooki Nights'", הוא אומר. "זה הספר הפרוע ביותר שלי. יש כאלה שחושבים שהוא הטוב ביותר שלי. הוא על השואה ועל הזיכרון. תהיתי למה הישראלים לא קוראים אותו.

"אני מבין שלהיות יהודי בישראל זה לא אותו דבר כמו להיות יהודי מחוץ לישראל", הוא מוסיף. "אנחנו, יהודי הגולה, נהנים ממה שמרגיז את א"ב יהושע. אני יהודי מהגולה ואני אוהב להיות כזה. אני חושב שצריכה להיות סקרנות הדדית".

לדבריו, פגש לאחרונה את א"ב יהושע בלונדון והם דיברו על הביקורת של הסופר הישראלי על יהודי התפוצות. ב"הארץ" פורסם כי יהושע אמר "אלה הם יהודים חלקיים בעוד שאני יהודי שלם. אנחנו בשום פנים ואופן לא אותו הדבר - אנחנו טוטאליים והם חלקיים, אנחנו ישראלים והם יהודים".

ירון קמינסקי

"אני מאוד מחבב אותו", אומר ג'ייקובסון, "אבל אני לא חושב שיהודי אחד צריך להגיד ליהודי אחר איך להיות יהודי". לדבריו, מי שחי בגולה אינו פחות יהודי מהיהודי שחי בישראל. יהושע, הוא אומר, "מחמיץ את חשיבות הגולה. יהודי הגולה הם ניסיון מסוג אחר. נכון, הם יכולים להיות קצת מפונקים, ואני יכול להבין למה בעיני ישראלים זה יכול להיראות כאילו אנחנו מסתובבים ותוהים בפינוק איך אנחנו יכולים להיות יהודים, האם אנחנו צריכים לאכול כשר או לא; אבל אני חושב שהוא טועה".

הוא מספר שרק לאחרונה גילה לו הסוכן שלו את התשובה לתהייתו מדוע הישראלים לא קוראים את הווארד ג'ייקובסון. "כשזכיתי בפרס בוקר הסוכן שלי אמר שעכשיו בטוח יתרגמו אותי לעברית. הוא אמר שעכשיו הוא יכול לספר לי מה שמעולם לא רצה לספר לי. מתברר שהמו"לים הישראלים תמיד אמרו שהם לא רוצים לתרגם אותי וכולם אמרו אותו דבר, שאני יהודי מדי. אני רוצה לענוד תג על המעיל שלי שיהיה כתוב עליו ‘יהודי מדי בשביל הישראלים'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו