בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורים שסיפרתי לעצמי: ראיון עם ליאור דיין

אם סאלינג'ר לא היה מת, יכול להיות שקובץ הסיפורים של ליאור דיין, "אנשים מעדיפים לטבוע בים", לא היה מתפרסם. נשוי, מפוכח, דיין מספר מתי הבין שאיש לא יציל אותו, מה הפחד הגדול ביותר שלו, ולמה הכתיבה שלו תלויה בין השאר בהישגיו בשש-בש

37תגובות

מיד בתום הראיון נועדה לליאור דיין פגישה עם רופא השיניים, שאצלו הוא מבלה לא מעט בשנים האחרונות. גם בסיפור "מצלמות שן הן עסק מחורבן", המופיע בקובץ הסיפורים החדש שלו, הגיבור הולך לטיפול שיניים. אלא שבסיפור ברור לו כל העת שהרופא מתקין מצלמה באחת משיניו. וכך הוא כותב: "לא ניסיתי להתנגד כי לא רציתי לגלות שאני יודע על קיומן של מצלמות שיניים זעירות. אמנם אני לא נראה כמו מישהו שיש לו מושג מה באמת קורה בעולם המזוין שלנו, מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של היקום הזה, אבל אף פעם לא הייתי מי שחושבים שאני".

דיין מספר שבעיות השיניים שלו הן עניין משפחתי. "הדברים שקורים אצלי בשיניים זה לא ייאמן. ובעיות בשיניים הרי נובעות מגנטיקה", הוא אומר. "גם לאמא שלי ולאבא שלי יש שיניים גרועות. זו השושלת".

אסף עיני. סטיילינג: רותי טרבס; חולצה: הוגו בוס לרשת "ואנדום"; מכנסיים: נאוטיקה

וזאת לא הבעיה היחידה עם השושלת.

"לא. אבל אני חושב שזאת הבעיה היחידה שלא מכירים".

הדיאלוג הזה מיטיב לבטא את דמותו של ליאור דיין. את הקסם שלו ואת המודעות שלו, את ההומור ואת הפראות, את חוסר הזהירות, את יכולתו להיות ציני ונוגע ללב בו-בזמן, לחמוק מקריקטורה של הרס עצמי או של נסיך.

רגע לפני החתונה

הוא רק בן 29 ותולדות חייו ידועות היטב לציבור הרחב. כמיטב המסורת של משפחת דיין גם הוא דיווח ומדווח על הקורות אותו, בטור אישי שהוא כותב במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ובבלוג באתר העיתון. הוא כבר כתב בעצמו על עצמו ועל משפחתו, כולל סבו משה דיין, והוא גם ניסה ככל יכולתו להרוס את עצמו. כבר יודעים עליו הכל; שהוא הבן של אסי דיין וקרוליין לנגפורד. שגדל מגיל שנתיים בקיבוץ אצל משפחה מאמצת. שהיה מכור לריטלין ונסע לארצות הברית למכון גמילה שבו שהה שנתיים. שהתחתן לאחרונה עם רוני זינגר.

ספרו "אנשים מעדיפים לטבוע בים" רואה אור בהוצאת פן וידיעות ספרים. חוץ מקובץ של שירי בוסר, זה ספרו הראשון. על הסיפור האוטוביוגרפי ששמו כשם הספר כולו, ובו מתוארות בגוף ראשון חוויותיו של הגיבור במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים, עבד עד הרגע האחרון. "הדד-ליין המקורי שלי בחוזה היה אפריל 2010, או אולי זה היה 2011?" הוא תוהה; "אחד מהם. אבל עצם זה שאנחנו נמצאים ב‑2012 זה כבר סימן רע. באופן כללי לא כתבתי את הסיפורים במהירות הנחוצה, ובאיזשהו שלב העורכת שלי, רחל פן, עשתה לי שיחות מוטיבציה כמו שעושים עם שחקני כדורגל. אני כותב לאט מאוד. רוב הזמן אני עסוק בדברים אחרים כמו לשחק עם השרקניות שלי או לשחק שש-בש באינטרנט".

בספר היו אמורים להיות תשעה סיפורים, וחסֵר סיפור אחד. "אמרתי לעצמי שאם סאלינג'ר הצליח להוציא תשעה סיפורים, אז בוא נלך על לפחות תשעה", אומר דיין. "זה היה חודש וחצי לפני החתונה (שהיתה במארס השנה, מ"ס), ומשום מה אמרתי לרחל שאני מבטיח לסיים לפני החתונה. התחתנתי בשעה שמונה וחצי ואת הסיפור הזה האחרון שלחתי באותו יום בשעה חמש, כי כבר הייתי צריך להתכונן. לפני כן לא ידעתי שההכנות לחתונה לוקחות הרבה זמן, כי לעומת שאר בני המשפחה שלי יצא לי להתחתן כרגע רק פעם אחת. כתבתי עד שאמא שלי צעקה עלי שהססר שלה, כלומר מעצב השיער שלה, כבר בדרך ומבחינתה זה הזמן שאני צריך להתלבש. אמרתי שזה לא סיפור אם נגיע קצת יותר מאוחר לחתונה ואמא שלי כמעט התעלפה. אז שלחתי את זה".

הסיפורים שבקובץ נכתבו במשך שמונה השנים האחרונות, על כולם עבד עתה דיין מחדש. בין הסיטואציות שהוא כותב עליהן: איש שמת בתאונת דרכים והטלפון הנייד שלו ממשיך לחיות אחריו; זוג שעובר לגור יחד ובמשחק מחבואים שהם משחקים בדירה החדשה האשה לא מצליחה למצוא את בן זוגה. בסיפור "משימתו האחרונה של החייל ר'", שגיבורו משרת ביחידה סודית ויוצא למשימה אבסורדית, הוא מאפיין את הגיבור כך: "הוא מעולם לא היה ילד מוכה, ילד מפתח, ילד סנדוויץ', או ילד פלא". כאלה הם גיבוריו של דיין, המתאר חיים רגילים ועליבות רגילה. העין שלו, חצי בוכה חצי צוחקת, וההומור הנהדר שלו הופכים את החיים הרגילים לסוריאליסטיים. לבינוניות יש אולי ממד טרגי-קומי אבל נחמה אין.

ייתכן שהספר כלל לא היה רואה אור לולא ג'יי-די סאלינג'ר, הגיבור של דיין, ששמו עולה בשיחה עמו לא מעט. בעבר נסע דיין לקורניש שבניו המפשייר בניסיון למצוא את סאלינג'ר המתבודד. כעבור זמן לא רב סאלינג'ר מת.

"מתישהו במשך הגמילה שלי סאלינג'ר החליט שהוא מת", אומר דיין. "פירסמתי כתבה בעיתון 'העיר' ורחל פן קראה את הכתבה. היא שלחה לי אי-מייל שהיא התרשמה מאוד מהטקסט, ושיש לו בעיניה איכויות, נניח, ספרותיות, ושאלה אם יש לי טקסט כלשהו שהוא לא לעיתון. אז אמרתי שיש לי כמה סיפורים קצרים ושלחתי לה".

פן אהבה מה שקראה ושלחה לדיין חוזה. "התחלנו לעבוד", הוא מספר. "הרבה דברים היו בעייתיים שם. לפעמים אני כותב דברים ואני חושב שהם לא בוגרים, שהם אידיוטיים".

בנוסף למותו של סאלינג'ר, אחראית לצאת הספר גם העקשנות של פן. "אם היא לא היתה מציקה לי זה לא היה נכתב", אומר דיין. "מה שאני אוהב מאוד בעיתונות הוא שאתה שולח טקסט שמיד מתפרסם ומיד יש לך עליו תגובות, הסיפוק הוא מיידי. אף פעם לא היה לי אורך הנשימה לשבת לכתוב דברים שייצאו רק עוד שנים".

התגובות המיידיות האלה, למשל לבלוג שלך ב"מעריב", אכזריות לפעמים.

"טוקבקיסטים בעיני הם עם בזוי, מטומטם, שנועד להכעיס. הטוקבק האולטימטיבי במקרה שלי הוא 'אם לא היית הבן של אסי דיין לא היו נותנים לך לכתוב'. זה קלאסי. יכול להיות שאני באמת חסר כישרון, אבל אז אני רואה תגובות שמשאירים לאבא שלי, 'אם לא היית הבן של משה דיין לא היית עושה סרטים'. הבן-אדם יצר יותר סרטים ויש לו יותר פרסי אקדמיה מכל אדם אחר בארץ. כל זה מפני שהוא הבן של משה דיין? אז זאת הרמה של הטוקבקים. אני לוקח אותם בעירבון מוגבל".

הוא אומר שהבעיה בכתיבת הבלוג לא היתה הטוקבקים אלא העובדה שעבד בלי עורך; "אני סומך על עורך שיציל אותי מהדבר שהכי מפחיד אותי, מהאידיוטיות של עצמי".

לא היית רוצה עורך שיציל אותך מחשיפת יתר?

"קרה לי שכתבתי טקסטים כאלה ­ כי אני הרי מתמחה בהם ­ ובדיעבד קראתי אותם ואמרתי לעצמי, למה העורך אז לא אמר לי, 'ליאור, שמע, אולי פה זה היה יותר מדי'. כן הייתי שמח אם יבוא יום אחד עורך שיגיד לי, 'תשמע, דווקא לא בא לנו על טקסט על משה דיין'. אבל באיזשהו מקום אני אוהב את זה, ואני חושב שדווקא הטקסטים האישיים טובים יותר. זאת שאלה שעלתה ביני לבין עצמי, איפה עובר הגבול הזה. זר לא יבין זאת. מי שלא נמצא במשפחת דיין לא יבין זאת".

אסף עיני

לקריאת קטע מספרו החדש של דיין>>>

הוא מדגים את כוונתו בסיפור משעשע על רעיון קיצוני שהגתה פן: "זה היה אחד הדברים המדהימים ביותר בחיי. דיברנו על יחסי הציבור לספר. היא אמרה שהיא לא בטוחה שאני צריך להתראיין. לא הבנתי מאיפה זה בא. היא אמרה לי שהיצירות מדברות בעד עצמן. הייתי בשוק. אני רגיל שאם כועסים עלי בעיתון כי איחרתי להגיש, אז אני מצ'פר אותם בנושא אישי שקשור למשפחת דיין ואז כולם שמחים. את מבינה? במשך כל השנים למדתי שזה מה שמשמח אנשים. אף פעם בעיתון לא אמרו לי 'עוד פעם אסי דיין?' זה היה רגע ביזארי לחלוטין".

הוא אומר בפיכחון, כי תמיד היה מודע למשקל של יחסי הציבור שכל צעד שלו זוכה להם. "20 אלף פעם קיבלתי אותה כותרת: 'נסיך הגאות והשפל'. כשהייתי בן 17 הוצאתי את ספר השירה הגרוע בכל הזמנים. הוא יצא אך ורק בגלל שם המשפחה שלי. זה ספר כל כך גרוע שאני אפילו לא מחזיק אותו פה. הוא לימד אותי לקח לכל החיים. מצד אחד, ליחסי הציבור שאתה מביא אתך יש המון כוח, ומצד שני, לא תמיד אני מאמין שהדברים קורים לי אך ורק בגללי, יש לי ערך נלווה".

זאת קללה או ברכה להיות בן משפחת דיין?

"יש בזה ברכה נהדרת. זה יוצר אמביציה היסטרית שנובעת מחוסר ביטחון בסיסי. אני רואה את זה אצל הרבה בני משפחה שלי שמצטיינים בתחומם".

כסף מדהים

במכון הגמילה בלוס אנג'לס שאליו נסע בשנת 2008 הבין לראשונה, לדבריו, שאף אחד לא יציל אותו עוד. "במשך כל השנים הרשיתי לעצמי", הוא אומר; "התחלתי לכתוב בעיתונות בגיל 20 והרשיתי לעצמי לא להגיש. הרשיתי לעצמי להפסיק לכתוב כי הרגשתי שאני לא מגיש טורים מעולים ואני לא אתפשר על זה. יכולתי לא להתפשר מכיוון שכל הזמן גוביתי כספית על ידי המשפחה שלי. אבל אז הצלחתי להימאס על כולם בצורה סופית, ובגמילה הבנתי שזה נגמר".

לפני כן ניסה כל מיני שיטות אחרות להיגמל, שהיו רכות ולא יעילות. "הייתי למשל איפה שטרומן קפוטה התאשפז ואיפה שבילי ג'ואל נמצא כל שבועיים. הבעיה היא שזה ספא. אתה נמצא שם 30 יום וזה רק מחזיר אותך לסמים עם יותר כוחות. במקום שאני הייתי, בחצי השנה הראשונה אתה לא יוצא מהמקום ובטח שלא יכול לעבוד. לאנשים מבחוץ זה ייראה כמו מחנה עבודה צפון-קוריאני.

"הגעתי לשם עם חובות עצומים ואחרי חצי שנה התחלתי לכתוב לעיתונים בארץ כפרילנס בשביל לכסות את ההוצאות שלי", הוא ממשיך. "אז הבנתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לקחת חודשיים לכתוב כתבה, ושגם אם זו לא יצירת מופת בעיני, אני צריך להגיש".

הוא אינו מאשים איש במצבו: "אני די הבאתי את עצמי למצב שבו מכון הגמילה הזה היה המקום היחיד שמתאים לי. הבאתי את עצמי למצב שההורים שלי מבזבזים מאות אלפי דולרים על מכוני גמילה יוקרתיים ואני הולך לשם פעם אחר פעם ושום דבר לא יוצא מזה. והייתי במקומות הכי נחמדים וסובלניים".

לע"מ

האמנת שתצא מזה?

"לא. אבל ברור לך שאם אתה עוזב את מכון הגמילה אין לך שום תקשורת עם ההורים שלך. יש בזה אלמנטים נוראיים. היו שם ימים קשים, לא רק פיסית, אבל הבאתי את זה על עצמי".

כשחזר כתב טור ב"מעריב" ובו חיסל חשבונות עם הברנז'ה, עם אנשים שאתם בילה בלילות תל-אביביים ולא טרחו לברר מה שלומו כשהיה בגמילה. כיום הוא אומר שמעבר לפגיעה האישית, היה לו חשוב לאוורר את אווירת ההתנחמדות הכללית, כלשונו. "מעצבן אותי שכולם נחמדים כל הזמן. כולם נהפכו להיות יאיר לפיד. הוא בסדר גמור, אבל אסור שכולם יהיו כמוהו. נותנים לך טור אישי כדי שתרגיז את העולם, לא בשביל שתהיה נחמד לכולם, לא בשביל שזה ישמש לך מקפצה לתוכנית ראיונות בטלוויזיה. אני כותב בעיתון בשביל להשתכלל בכתיבה, לא בשביל להשתכלל בקשרים שייקחו אותי ל'קשת'. כולם פחדנים.

"החינוך שאני קיבלתי ­ לא רק מאבא שלי, שחוסר הפחד שלו טיפה טוטאלי מדי ­ אלא גם אצל המשפחה המאמצת שאצלה התחנכתי, היה שהחיים לא נועדו כדי ליצור קשרים. שמתי לב שאנשים כל הזמן אומרים זה לזה 'אתה גאון'. הכל נובע מהרצון לקדם את עצמך. זה לא שסאלינג'ר פוגש את המינגוויי ­ הם באמת יכולים להגיד זה לזה שהם גאונים. בנוגע לרוב האחרים זה לא נכון".

ברוב הסיפורים אתה כותב על חיים נורמליים, רגילים, כעל מצב בלתי נסבל. עכשיו אתה חי מעין חיים כאלה, עם בת זוג בתל אביב.

"אני מודה שיש לי ביני לבין עצמי הרבה בלגן פנימי. באיזשהו מקום הפכתי להיות מה שנשבעתי שלעולם לא אהיה. אולי אף אחד לא חופשי אף פעם. גם כשחשבתי שאני חופשי, שאני עושה מה שאני רוצה, לוקח איזה סמים שאני רוצה, ער ארבעה ימים ברציפות ­ היה לזה מחיר. אחד המחירים היה שבמשך שנתיים לא כתבתי מלה".

הוא לא כתב כי היה עסוק בעבודתו כמכור, כלשונו: "אתה עובד בזה 24 שעות. פעם אמרתי לעורך שרצה שאכתוב כתבה, 'אתה חייב להבין שאין לי זמן, אני עסוק. אני עובד בלהשיג כדורים. יש לי פגישות עם מלא רופאים מושחתים, אני צריך להיפגש עם אנשים ולבקש מהם כסף שלא יחזור אליהם אף פעם'. זה לא קשור לסמים עצמם, אלא לכך שאתה עסוק בזה ואין לך פנאי לדברים אחרים".

היית מודע למצב שלך?

"לא הייתי מודע. היה לי ברור שאני במצב רע אבל לא הבנתי שזה עד כדי כך. אני זוכר שאנשים אמרו לי, 'שמע ליאור, אתה במצב רע'. אז היו כאלה שחשבתי שמקנאים בי, באמת האמנתי שהם מקנאים בי על זה שאני כל כך חופשי ואני עושה מה שהם לא מצליחים לעשות, חי את החיים האולטימטיביים. וגם לאנשים הקרובים יותר לא הקשבתי. עשיתי לעצמי נזק בהרבה דברים. עזבי חובות ודברים כאלה, אני מדבר על נושא שמצטלם יותר טוב והוא יותר פוטוגני".

תומר נויברג/ג'יני

מהו?

"היתה שיטה אחת שכן ידעתי שזה כסף מדהים. מזמינים אותך לתוכנית אירוח, אתה מבקש מהם צ'ק, לא 'למוטב בלבד' ובלי 'קרוס' ולא שוטף פלוס 30, ואתה יכול ללכת לבנק ולהוציא את הכסף. אתה בא ויושב במשך שעה ומדבר את השטויות שלך, זה נורא קל. היה לי תמיד ברור שאני הולך בתור בדיחה, בתור ג'אנקי שהוא הבן של.

"אגיד את זה בצורה שתיקלט יותר טוב. תמיד ידעתי שיש הרבה קווים מקבילים ביני לבין גילי ארגוב. הפכנו להיות חיקוי דהוי של האבא שלנו ושנינו הלכנו לאיבוד. אחת הבעיות שהיו לי בחיים זה שיש לי אבא שכולם אומרים עליו שהוא גאון ומצליח אבל מעורבים בזה סמים, אז תמיד היה נראה לי שזאת התוצאה. אני בטוח שגילי ארגוב אומר, בוא'נה אבא שלי הוא המלך, בוא נעשה אחד ועוד אחד, חלק מהדברים שגרמו לו להיות המלך היו כל הסמים שהוא לקח. היה לי נורא קשה להתנתק מהקטע הזה".

אתה כועס על אבא שלך?

"ממש לא. אני והוא זה לא אותו בן-אדם. אני לא כועס עליו ולא על אמא שלי. גם היא דוגמה אישית לא טובה בדברים אחרים. אני כל כך אוהב אותם. לפני כמה ימים ראיתי סרט דוקומנטרי שעשה הבן של אריאל זילבר. הוא נורא כועס על אבא שלו. זה נראה לי בזבוז זמן. מהבחינה העקרונית אני תמיד אוהב את אבא שלי, זאת נקודת מוצא שלי, משם אני מתחיל. ואותו דבר בנוגע לאמא שלי ולשאר בני המשפחה שלי".

הוא מספר שלפני כמה שנים דיבר עם אבא שלו על יחסיו עם אביו משה דיין: "הוא אמר לי את אחד הדברים הכי עצובים ששמעתי אותו אומר אי פעם. הוא רב עם אבא שלו וכל השנים האחרונות שלו הם לא דיברו. הוא אמר לי שהוא פשוט פיספס אותו והיום הוא מצטער נורא. ראיתי אצלו עצבות אבסולוטית והחלטתי שאצלי זה לא יהיה ככה. הם עסקו בלהתנצח זה עם זה ולא בניסיון להשלים את הפערים".

מהסיפורים שאתה כותב עולה תחושה של בדידות תהומית.

"כי ככה זה. בסופו של דבר תמיד אנחנו בודדים. האנשים שאוהבים אותנו ואנחנו אותם הם רק אביזרים שנועדו להקל על הבדידות. ככה לפחות זה בהרגשה שלי. אני מדבר על בדידות עקרונית, בין שאני נמצא בזוגיות ובין שלא".

הזוגיות לא מנחמת?

"כן, מדי פעם. אבל אלה רק אשליות אופטיות שגורמות לך להאמין לחצי שעה. זה נהדר, ואני כן מאמין בזוגיות ולא הייתי מתחתן אם לא הייתי מאמין בזה. אני פשוט יודע שהבדידות היא הכוח ההרסני ביותר בעולם אחרי מחלקת התנועה של עיריית תל אביב, שזה הכוח הכי רציני. פעם היה לי חוב של 30 אלף שקל שם. ניסיתי להוריד דו"ח אחד ואין דבר כזה. יש לי דודה שהיתה סגנית ראש העיר ­ שום דבר, אין מה לדבר. אין דבר יותר אבסולוטי מהם".

מה שמוביל לכוחות הנוספים הקיימים בספר. המציאות השרירותית והביורוקרטיה.

"עשו את זה יותר טוב לפנֵי קפקא וגוגול ואחרים. השרירותיות של הביורוקרטיה היא כוח היסטרי בדיוק כמו הבדידות. זה כמו סופת טורדנו בחיים שלך. זה יכול לשגע אותי. בעיני זה מסמל את הכישלון האבסולוטי של המין האנושי לעשות משהו כמו שצריך.

"אם אני קונה מחשב והמחשב מגיע אלי אחרי ששילמתי כשהמסך לא פועל ואז אומרים לי שאני צריך לנסוע לתקן אותו וזה בהרצליה במקום שפתוח רק שעתיים ביום, ואם זה באמת קשור ללוח האם אז יטפלו ואם לא אז יעבירו את זה למחלקה אחרת, וגם אין לי רישיון נהיגה כי הייתי בארצות הברית והתקשרתי משם למשרד התחבורה והם אמרו שהם לא יכולים לתת לי מענה כי הם חייבים לראות אותי, ואני אומר להם שאני בארצות הברית ומה אפשר לעשות והם אומרים אי אפשר לעשות שום דבר, ואז כל זה מתגלגל ומגיע למצב שאתה חוזר לארץ בלי רישיון ואתה קונה מחשב ואומרים לך לנסוע להרצליה ואתה יודע שאין לך אוטו לנסוע לשם... כל הדברים האלה ביחד מכתימים את המצאת האוטו והמחשב".

אמיצי לב ושקרנים

במשך שנים, הוא מודה, אחת הבעיות המרכזיות שלו היתה העובדה שניסה לכתוב כמו אביו. "בכתיבה שלו הוא מומחה בדבר שאני לא: הוא מצליח לשחק עם השפה; הוא גם מדבר ככה. במשך שנים רציתי מאוד להיות משוכלל מבחינת השפה כמוהו. ודווקא בארצות הברית ­ אולי היה משהו גם במרחק הפיסי ­ הבנתי שכנראה זה לא הכישרון שלי. דווקא הדברים שנראה לי שבהם אני יותר טוב הם דברים כמו רגש ושפה שונה מהשפה של אבא שלי". בשנה האחרונה פירסם שירים בכתב העת "מטעם".

הוא קרוב מאוד לאביו, אבל אומר שלא תמיד זה היה כך: "עד גיל 18 או 19 לא היה לנו ממש קשר. תמיד הוא היה עייף, לא דיברנו באמת אף פעם, לא היתה לו סבלנות אלי ולי לא היתה סבלנות אליו. ניסיתי אז לכתוב דברים והוא כל פעם אמר שהם איומים. הוא היה מאוד אמיתי. ואז כתבתי את 'מאיר רוזנטל'".

דודו בכר

מאיר רוזנטל הוא גיבור אחד מסיפורי הספר החדש. דיין מספר שלפני שנים נתן לאביו לקרוא את הסיפור הזה. "הוא התקשר אלי ממש בדמעות, הוא היה מופתע, מאז נהיה חיבור. בדרך כלל כאן מגיעה השאלה הבאה: האם יכול להיות שהסיבה שאני כותב היא שזאת שפה משותפת שלי עם אבא שלי. אז כן. הספרות, הכתיבה, השפה, תמיד היו משותפות לי ולאבא שלי. זו כן דרך לדבר אתו, זה מעניין אותו ובעיניו גם יותר חשוב מכל דבר אחר".

כשאנחנו מדברים על אומץ הוא אומר פתאום: "את יודעת מה רץ בעמק? וזה מחזיר אותנו 70 שנה אחורה לנהלל. את יודעת מה אמרו על הדיינים? הדיינים בעמק, אומרים עליהם שני דברים ­ שהם אמיצי לב ושקרנים".

זה נכון גם לגביך?

"את האומץ אני לוקח והשקרנות זאת אמנות. ב'תפסן בשדה השיפון' הולדן קולפילד אומר שכשהוא בדרך למכולת ושואלים אותו לאן הוא הולך, הוא עונה שהוא הולך לאופרה. זה דברים כאלה. הדבר החיובי היחיד שיוצא משקר הוא שצריך להפעיל את חוש הדמיון יותר מאשר אם אתה רואה טלוויזיה או שומע שיר של אסף אמדורסקי".

אתה לא מפחד משיגעון?

"אני לא מפחד משום דבר. אשתי לא מבינה את זה. אשתי פוחדת מטיסות, ממוות. אותי לא מפחיד למות, במשך שנים זאת היתה המטרה הסופית שלי".

ומה עם קטטות?

"לא מפחד. ניסיתי עכשיו. אני מתקשר כל יום לדוברת של השב"ס ומבקש ממנה שתכניס אותי לשבוע לכלא כדי שאכתוב על זה. היא לא נותנת לי. היא אמרה שמותר לעיתונאים להיות רק כמה שעות באבו כביר. מה אני אעשה עם כמה שעות באבו כביר? זה משעמם. רציתי שבוע בכלא באר שבע, רק לא באגף התורני עם קצב, זה הכל".

ומה בנוגע לספר הבא?

"אני עסוק בטורניר שש-בש באינטרנט עם חבר שלי, אורן, והוא מוביל. בכל זריקה של קוביות יש לך דקה וחצי, אם לא תעשה את המהלך יעבור התור. לפעמים יש מהלכים שאני עושה מהר, אז אם נשארות לי 30 שניות, בזמן הזה אני חושב על מה יכול להיות בספר הבא".

אולי אתה צריך לשחק יותר שש-בש.

"בדיוק. הבנתי שאני צריך לשחק יותר שש-בש ואני צריך לבצע את המהלכים שלי מהר יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו