בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר שהתחיל מפרחי פרא זעירים

אשה גרמניה הנישאת לאיסלנדי שאינו מעוניין לשמוע על זיכרונותיה משנות המלחמה עומדת במרכז הספר "על שפת הים, בקצה העולם". הסופרת סולוויג אגרז מספרת איך הכל התחיל ולמה התחילה לכתוב אותו רק בגיל 58

תגובות

ראשיתו של הספר הזה בפעולת צילום. סולוויג אגרז (Solveig Eggerz) היא אמריקאית כבר שנים רבות, אבל היה קיץ אחד שבו נסעה לבקר באיסלנד מולדתה, ואתה מצלמת הפנטאקס 2000 הישנה שלה. היא צילמה פרחי פרא זעירים שהסעירו את דמיונה: "חשבתי על העולם המיקרוקוסמי הזה, והתחלתי לקרוא על התכונות של הפרחים האלה ועל תפקיד הריפוי שהם מילאו בחיי אנשים באיסלנד. חלקם שימשו לריפוי גירוד, אחרים לבעיות עיכול, לכאבי ראש, למצבי רוח ­ הכל היה שם. אז התחלתי לקרוא על זה. באופן מוזר, הדמות של האשה הזקנה הגיעה ראשונה".

האשה הזקנה, דמות חצי מיתולוגית הרוקחת שיקויים ומבינה בשתיקה טרולית את מה שקורה סביבה, היא האמא של רגנאר, חוואי איסלנדי שתקן כמו סלע. הוא מקבל אל החווה שלו את שרלוטה הגרמנייה בסוף שנות ה‑40 של המאה הקודמת. 314 נשים וגברים גרמנים הגיעו אז לאיסלנד כדי לעבוד בחוות, לפי הסכם עם איגוד החקלאים של איסלנד. המודעה בעיתונות הגרמנית היתה תמציתית: "איכרים מאיסלנד מחפשים נשים חזקות שיכולות לבשל ולעבוד בחווה". כמחצית הנשים שהגיעו אז לאיסלנד התחתנו ונשארו בה. גם שרלוטה מתחתנת עם רגנאר ועלילת הספר "על שפת הים, בקצה העולם" נעה בין החיים שהיו לה בברלין לבין חיי החווה.

אמיל סלמן

לקריאת פרק מהספר>>>

לשרלוטה זיכרונות איומים משנות המלחמה אבל בעלה האיסלנדי אינו מעוניין לשמוע. האם החיים החדשים מרפאים אותה או מזיקים לה ואיך זה קשור לפרחים? האם אפשר לחיות חיים חלופיים ולמחוק משפחה וחיים שהיו קודם? אגרז נעה כל העת בין העירוניות הברלינאית של שנות ה‑30 וה‑40 של המאה הקודמת לבין החוות האיסלנדיות שכוחות האל, שבהן פועלים כוחות אחרים: כוחות ריפוי של צמחים, כוחות הטבע, כוחם של סיפורי העם ­ ידע קדום שעובר מדור לדור ­ ושתקנות כמעט מוחלטת.

על חייה של הגיבורה בברלין כותבת אגרז: "בסתיו 1928 היתה שרלוטה בת עשרים, וברלין היתה מתוחה כמו גומייה. הקומוניסטים נלחמו בנאצים ברחובות. נשים עירומות רקדו עם גמדים על הבמה לעיני זוגות צוחקים בטוקסידו ופרוות. עניים השכירו את מיטותיהם בשעות שלא ישנו בהן". זוהי ברלין ובתוכה שרלוטה, סטודנטית לאמנות שמתאהבת במקס ברנשטיין היהודי, שלומד גם הוא אמנות ומשפחתו האמידה היא בעלת חנות כלבו. מקס שמסרב לעזוב את גרמניה שלו גם כשהסימנים הרעים כבר דופקים על ראשו.

להתפלח בחומה

לא במקרה נעה אגרז בטבעיות כזו בין העירוניות של ברלין מהמאה הקודמת לבין הטבע הקדום של איסלנד. בשיחה שהתקיימה אתה בירושלים, בפסטיבל הסופרים הבינלאומי שבו היא משתתפת, סיפרה אגרז, ילידת 1943, כי אביה היה איש משרד החוץ האיסלנדי. בגיל שנתיים עברה עם משפחתה ללונדון, שם שהו חמש שנים, וכשהיתה בת שבע עברו לשרת בארצות הברית, "שם נאבקתי לשנות את המבטא. לקח לי שנה לעשות את זה ועכשיו אני לא יכולה להיפטר מהמבטא האמריקאי".

על השירות הדיפלומטי במדינה קטנה כמו איסלנד היא אומרת בחיוך, "בעצם יצאנו לגלות. כשהייתי בת 13 חזרנו לאיסלנד לחודש ­ וגם זה רק כי היינו בדרך לגרמניה". בגרמניה היתה שנתיים ואז חזרה לאיסלנד לארבע שנים לתיכון. רק אז, היא אומרת, למדה היטב את השפה: "השורשים שלי נטועים היטב באיסלנד אבל הגורל שלי הוא לחיות בארצות הברית".

כשסיימה את התיכון הוריה עדיין חיו בגרמניה והיא נסעה אליהם ולמדה באוניברסיטת בון ולאחר מכן באוניברסיטה בברלין. "זה היה בשנת 1965, היתה עדיין חומה בין ברלין המזרחית למערבית, וזה היה מרגש וגם נורא לגור עם החומה הזאת. לעתים קרובות עברתי למזרח גרמניה כדי לראות תיאטרון או לפגוש חברים. לעתים הלכתי לבד, סתם בשביל ההקלה שיש בלחזור חזרה. הסטודנטים אז היו מאוד פעילים. הבריחו אנשים לצד השני, היו מנהרות והיה עניין אנטי קומוניסטי. התקופה ההיא עיצבה אותי בכל הנוגע לחופש. ואז קיבלתי מלגה ללמוד בקנזס".

חיים די מגוונים, אני אומרת לה והיא צוחקת. "לא עשיתי מספיק דברים רעים. הרבה דברים פשוט קרו לי. עברנו מפה לשם".

את כל חייה הבוגרים חיה בארצות הברית. במשך שנים היתה עיתונאית, גידלה שלושה ילדים, כיום היא חיה באלכסנדריה וירג'יניה, מחוץ לוושינגטון. כשהיא מספרת על ילדיה, מתברר שגם הם אינם נטועים במקום: בתה מלמדת אנגלית באבו דאבי, ובניה חיים האחד באיטליה והשני בפרו.

את הספר "על שפת הים, בקצה העולם" שראה אור בהוצאת שוקן, בתרגום מאנגלית של יואב כ"ץ, החלה לכתוב בשנת 2001, בגיל 58. זה הספר השני שכתבה אבל הראשון שהיא מפרסמת. הוא ראה אור באנגלית ב‑:2008 "יש לי עוד ספר שטרם פורסם, על פליטים יהודים שהגיעו לאיסלנד בשנת 1937".

למה התחלת לכתוב כל כך מאוחר?

"תמיד כתבתי, הייתי עיתונאית זמן רב. את הספר הראשון, שלא פורסם עדיין, כתבתי אחרי שהילדים שלי נרדמו, כשהם היו קטנים. כתבתי בלילות. הייתי די צעירה וזה היה פרויקט חיים אבל הייתי מאוד אטית לגבי הפרסום. בצלו של הספר הראשון נכתב הספר השני ופורסם די מהר".

מלבד המצלמה ופרחי הריפוי היה גם סרט שראתה שהוביל אותה לנושא. זה היה בשנת 1997 והסרט היה הפקה גרמנית-איסלנדית על אותן נשים גרמניות שהגיעו לאיסלנד: "בסרט הן פוגשות את האנשים האלה בחווה, האנשים שלא אומרים כלום ומערבבים דם וצריך לכופף את הראש כדי לעבור בדלת ביתם. ישבתי שם באולם הקולנוע, הייתי עם קבוצת חברים ורוב האנשים לא אהבו את הסרט ואני חשבתי שהוא מדהים, בגלל השתיקה. כל כך ריחמתי על האשה הזאת כי דמיינתי שבתור גרמנייה היא הגיעה ממקום שקרו בו זוועות והלב שלה מלא במשהו נורא, ואף אחד לא מדבר אתה על זה.

"מאוחר יותר דיברתי עם איסלנדים שהיו שם כשהנשים הגרמניות הגיעו, אנשים שזכרו את זה וסיפרו עד כמה זאת היתה חוויה חיובית, כי ההגעה שלהן היתה כמו זריקת ויטמין, פתאום הם התחילו להתגלח, להסתפר, להסתרק, לכבס את החולצות שלהם ולארגן נשפי ריקודים. שאלתי אותם האם הם שאלו אי פעם את הנשים הגרמניות מה עבר עליהן והם אמרו שלא, לחלוטין לא. הם לא שאלו מתוך התחשבות ברגשותיהן".

אגרז מתארת להפליא את חיי החווה, את השתקנות, את המאבק התמידי בטבע. חיים קשים, מסוגפים מאוד. היא הכירה אותם כנערה כשנסעה לדודתה שחיה בחווה כזאת, "אז אני יודעת שאנשים שם מדברים על דברים פרקטיים ­ על לתקן את הגדר ועל פרות. אם יש לך חלומות את לא מדברת עליהם. העבר יוצא כאן בדמות חלומות וסיוטים".

בעבר נהגה אגרז לספר סיפורי-עם לילדים: "את הסיפור על אשת כלב הים מצאתי באוסף אירי של אגדות עממיות ובכל פעם שסיפרתי הוא כל כך ריגש אותי שהייתי צריכה להיזהר שלא לפרוץ בבכי. אחר כך גיליתי את הסיפור גם באוסף איסלנדי. זה סיפור די נפוץ בארצות כאלה עם חוף ים סלעי, ראות גרועה וחוואים מבודדים".

באגדה הזאת, כלבת הים חיה חיים כפולים: ביבשה היא הופכת לאשה יפהפייה, נישאת לבן אדם ויולדת ילדים. היא אמנם אוהבת את בעלה וילדיה אבל תמיד קיימת בה השניות הזאת, דבר-מה שקורא לה לשוב לחייה הקודמים, שגם בהם היו לה גורים. כשהיא מוצאת את הפרווה שהסתירו מפניה היא חוזרת להיות כלבת ים ונעלמת במעמקי האוקיינוס.

הגויה היחידה

במלחמת העולם השנייה, וביהודים, אגרז התעניינה תמיד: "ברגע שנחתנו בגרמניה בשנות ה‑50 המאוחרות אבא שלי תמיד שאל וחקר על העבר. הוא רצה לדעת מה קרה כאן ודיבר על זה כל הזמן ­ והוא לא היה דברן גדול. הוא אסף ראיות וכנערה ספגתי את זה. אני זוכרת את התחושה של העוני מסביב. נסענו עם אבי מהמבורג לבון והכל היה מופצץ, אפור ואומלל, וזה היה בשנת 57, זה כל כך הרבה זמן אחרי המלחמה. אנשים עדיין חשבו על אוכל כל הזמן".

את כותבת על מקס, הבעל של שרלוטה בתקופת ברלין שלה, יהודי שמאלני מבית אמיד שאמא שלו מבינה לפניו שהיא צריכה להימלט מברלין ונוסעת ללונדון. הוא מתעקש להישאר.

"הוא היה אידיאליסט. גברים היו יותר אטיים מנשים בעניין הזה. יש חוקרת שעשתה מחקר על איך הנשים הריחו שהן צריכות לעזוב והגברים סירבו. מדובר בהיטמעות חזקה של היהודים הגרמניים בארצם, לעומת יהודי המזרח למשל. מקס היה מהאליטות. הם היו כל כך אמידים והיו להם חיים עוצמתיים בברלין ­ זה בלתי אפשרי בשבילו לחשוב שהוא יברח, הרי הוא גרמני. אמו היתה יותר חדה ממנו, אבל היא גם היתה מכוונת יותר לכסף שלה, היא רצתה להיות איפה שהכסף שלה נמצא, בלונדון. היא היתה רציונלית".

במשך 35 שנה היתה אגרז נשואה לגבר יהודי מניו יורק: "בכל האירועים המשפחתיים הייתי הגויה היחידה". אתו גם ביקרה בעבר בישראל, בשנת 1973, "המלחמה היתה בסתיו ואנחנו היינו כאן בפברואר. אני זוכרת שהיה מאוד קל לנסוע לכל מקום, לא היו מחסומים והגבלות כמו היום. הגדה המערבית היתה פתוחה לגמרי. זה עולם אחר עכשיו וזה מאוד עצוב".

כשביקרה כעת בירושלים ביקשה לבקר גם בשטחים. היא מספרת שפגשה שתי משפחות פלסטיניות שבתיהן נהרסו. הרצון שלה לבקר שם אולי קשור, לדבריה, לכך שהיא עובדת עם נשים חסרות בית שחיות במקלטים בוושינגטון: "אני מספרת לנשים האלה סיפורי עם, ואז שואלת שאלות שעליהן הן מגיבות בכתיבה. סיפרתי להן גם את האגדה על כלבת הים, והופתעתי מהתגובות החזקות שלהן, בעיקר לסופה. רבות מהן אמרו שהיא עשתה את הדבר הנכון כשחזרה לבית שלה בים, שהיא חזרה אל הבסיס שלה. בשבילן זה היה סוף טוב והוא שיקף בבירור את המעמד שלהן כחסרות בית שכמהות לבית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו