בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים שנועדו לכבשים

פרק מתוך "על שפת הים, בקצה העולם"

תגובות

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לִבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים. יסעורים התקוטטו בצוקים מעל. תשוקתה לבטא את השמות האסורים הכריעה אותה. היא הרימה את ראשה וכיוונה את קולה אל הקו שבו מתחברים הים והשמים.

מקס. לנה.

היא צעקה שוב. כשהחל גרונה לכאוב, העלתה את ברדס מעילה על ראשה והתרחקה מהים. דרך החצץ עברה מאחורי עשב הים שעל הדיונות, לאורך הצוקים אשר דורות של ציפורים הכתימו בלבן. טנדר פורד שחור התקרב. רגנִאר כבר חזר מהכפר כדי לאסוף אותה. למה הוא מאיץ בה תמיד?

היא ביקשה ממנו לבדוק אם הגיעו צבעי השמן מברלין. אמה כתבה כי פקקי השפופרות היו מהודקים היטב; שתים-עשרה שנים חלפו ועדיין ניתן להשתמש בהן. כעת פסע לעברה, ידי האיכר שלו מתנודדות. לא מצא חן בעיניו שהיא מתקרבת לים. לפני שנתיים הכריח אותה להבטיח לו שלעולם לא תשוב ותטבול במים.

האצות בשערַך. זה היה נורא.

למה לא? שאלה, כי רצתה יותר מתשובה מובנת מאליה. הוא תיאר את האימה שבטביעה. אתה מרגיש כאילו אתה נחנק. כשהיה ילד היה לו חבר, בן החווה השכנה, שחשב שיוכל לשחות בים הצפוני. הוא לא חזר. רגנאר נשף את הסיפור הזה על עורפה בפעם הראשונה שבה עשו אהבה אחרי שטבלה במי הים. רק עם עלות השחר ענה את התשובה הנכונה:

כי אני אוהב אותך.

מקץ עשר שנות נישואים, סוף-סוף אמר זאת.

עכשיו גרמה מורת רוחו לגרונה להתכווץ. תחושה זו גרמה לה לפנות אליו בשקט, בשפה השגורה על פיו ­ דיבור של איכרים.

"גרעיני התבואה הגיעו?"

הוא החל לדבר בהיסוס, והיא נעשתה חסרת סבלנות ושנאה את עצמה בשל כך. האיכרים האחרים לא חיכו שיגמור לדבר, אלא המשיכו ללהג על צמר ומחיריו ­ אבל היא אשתו. עליה להאזין לו.

"שני שקים," אמר לבסוף.

היא אחזה בידו. הוא נסוג, אך לאחר מכן התמסר לה. אנשים לא מחזיקים ידיים, לא אחרי שהתחתנו. עוד יחשבו שהם ­ שהם מה? שתיקה כבדה עמדה ביניהם בתוך הטנדר. טרטור המנוע הקל עליהם. הוא מחה את כפות ידיו על ירכיו לפני שאחז בהגה. סרבלו היה מרופט באזור הירכיים בגלל המנהג התדיר הזה.

"היה דואר?"

הוא הניד בראשו. האכזבה צבטה בה. במשך כל שנותיה על האי השתמשה בעפרונות צבעוניים או בצבעי מים. פתאום רצתה את הצבעים מחייה הישנים. היא השעינה את ראשה על העור המאובק ונאנחה. בסופו של דבר יצאו הצבעים מבטן הספינה ברייקיאוויק, והאוטובוס יביא אותם לכפר, אבל האם עדיין תזדקק להם? כאב ראש השתופף וארב ברקותיה. אבק הסתחרר ועלה מרצפת הטנדר. עיני כבשים בולטות צפו בהם משני עברי הדרך. הגופים הצמריריים, החביתיים, נשאו ראשים זעירים ולהם נחיריים עדינים ופיות דקים שהתעקלו ברמז לחיוך. לא פעם חנקו החיים בחווה את שרלוטה ודיכאו אותה. בני אדם לא נועדו לחיות בין טחב ושיחי אברש, לטפס על סלעים, לקפוא בסופות שלג בקיץ. חיים כאלה נועדו לכבשים. ולגברים כמו רגנאר.

מקס כבר היה מעייף אותה מרוב דיבורים בטרם היו עוברים את מחצית הדרך במעלה הגבעה. מוזר איך שתיקתו האדישה של רגנאר עדיין גורמת לה לחשוב על חוסר המנוחה של מקס. במראה האחורית היטשטשו השמים האפורים והתמזגו בשחור הים. הרכב גנח בעוד צמיגיו נאחזים בדרך המחורצת בקטע האחרון של העלייה.

לפתע נזכרה מדוע נסע היום לכפר.

"קיבלת את הלהב החדש?"

"אין אספקה השבוע," אמר, ודוק של אכזבה מעמעם את קולו.

ודאי. הלהב נמצא בבטן אותה הספינה שהכילה את הצבעים מאִמה.

"אנחנו בקצה העולם," לחשה לעבר הכבשים.

הוא משך בכתפיו בתנועה מתגוננת. "אבל זה יותר טוב מגרמניה, נכון?"

הגבעה הייתה טובה יותר מגרמניה, טובה מן הגרמניה שעזבה אחרי שהמלחמה נגמרה לבסוף – בלי עבודה, בלי אוכל, כל האנשים הטובים מתו או נעלמו. אבל היא לא אהבה לשמוע זאת מפיו. לפעמים לא דיברו במשך ימים שלמים. הוא חי במרכזו של עולם אפוף בחובמם של פרות וכבשים, בעוד היא נאחזה בשולי אותו העולם. היא האכילה את התרנגולות בעודה חולמת בהקיץ על הצייר הגרמני החביב עליה, דויד קאספבֶר פרידריך. איך הוא עיוות את העצים שלו? איך צילק רמברנדט את האפבים שלו?

מטלות החווה מיקדו את תשומת לבה בביצים ובחלב. תזכורות בעיפרון על לוח השנה הכתיבו את אורח חייהם: מאי – מטחנות לזבל פרות בחנות הקואופרטיב. יוני – משלוחי תבואה. יולי – גדר תיל.

אבל לעתים קרובות כיסו הזכרונות את לוח השנה. בחורף האחרון, כשפסעה בתלמי השלג המשתרעים בין הבית לרפת כדי לחלוב את הפרות, ראתה את חייה הישנים. מקס עמד לצִדה בכיתה הקרה באקדמיה, מצביע על הדוגמנית, ואחר כך על הציור שלה.

השדיים שלה לא ורודים. הם בעצם ירוקים וצהובים. הירכיים סגולות.

הודות למקס עד היום היא מודדת כל דבר, גם את המרחק בין אז ועכשיו. אבל היא לא רצתה להיות כמו אשת לוט, להביט לאחור מעבר לכתפה. היא שנאה את הזכרונות המכרסמים בחייה האמיתיים, את העובדה שהתמונות מאז בהירות יותר מאשר ניקוי תעלות השפכים ברפת. לפעמים הקשיבה להֶנריק, ילד האי שלה, כשלפתע היה בוקע קולה של לנה מלפני שנים רבות. מַאמַא. זה היה הנריק שרצה שתקשיב לו, אבל היא שמעה רק את לנה המדברת לדובון שלה תחת שולחן המטבח. לפעמים הייתה מפסיקה לעבוד ונלחמת בזה. הייתה מזמרת את שמות ימי השבוע באיסלנדית – סובנובדָגובר, מַנובדָגובר – עד שזכרונותיה נשברו לרסיסים קטנים.

היא נהגה לזקוף אגודל ואצבע מול קרן האור שחדרה מבעד לחלון הבקתה המלוכלך, שבה ומודדת את המרחק הרה הגורל מנקודה לנקודה, עד שתחליט למסור את ילדתה. לעתים קרובות גרמה לה גאומטריה זו של הנפש לשמוט את המגרפה מידה, לפצוע את הכבש שאת צמרו גזזה, להחמיץ את טיפת החלב האחרונה הניגרת מעטין הפרה.

ואולי הילדה לא מתה.

רק בשבוע שעבר ישבה על השרפרף השמנוני, ליטפה את עטינהב החמים של סְקיָאלְדה וסיפרה לפרה על אודות לנה, אותו הסיפור שרגנאר לא רצה לשמוע. הפרה פנתה להביט בה בעיניים עגולות וחומות, שולחת את לשונה הסגולה לעבר לֶחיָהב של שרלוטה.

בבקרים, מששמע רגנאר את קרקור התרנגולות, הניח את כפות רגליו על הרצפה הקרה. עולם אחר לא היה קיים. גבר אמיץ, שפסע אל תוך סופה מעוורת כדי למצוא את כבשיו, או שטיפס בשביל ההררי כשהחצץ נשמט תחת פרסות סוסו. לעתים קרובות רכב לאורך שפת הקרחון, שם צעד לא נכון פירושו מוות על הסלעים המשוננים בתוך בקיע בקרח.

אבל הוא פחד מן העבר של שרלוטה.

דיבור לא היה הצד החזק שלו. כשהגיעה לראשונה לחווה זרה מילים לעברה והיא ניקרה בהן. אחר כך למדה ליהנות מליטופיו בלילה, ממלמוליו על מסנני חלב חדשים ועל כלונסאות לגדר.

בימים ההם התקשתה להבין אותו. הייתה מחפשת אחיזה בין גבעולי העשב, מאחורי עטין מתנודד של פרה, מניעה את שפתיה בחיפוש אחר חלקי משפט. רגנאר ביטא את שמותיהם של דברים והכריח אותה לחזור על המילים, אך מיום שמסר לה אוצר מילים בסיסי, השתתק. בימים ההם לא היה לה אכפת כל-כך. היא התקדמה הלאה, אל חיים חדשים. זה היה בטרם הבינה כיצד מבצע הזמן סיבוב חד, חוזר אלייךְ ומפיל אותך עם הדברים שאת מעדיפה לשכוח.

בקיץ שבו פגשה את רגנאר, חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שבה הייתה עם גבר. נדרי הנישואים שלהם, שנאמרו בצל צווארונו הנוקשה והגבוה של הכומר, הקנו להם זכויות זה כלפי זה, ובמשך הסתיו והחורף ההם החליקו גופיהם בלילות יחד, ברעבתנות. חום הלילה הותיר בהם חמימות שאחרי, חמימות שמשכה אותם זה אל זה במשך היום. בחשאי ליטפה את זרועו, את ירכו, כשהזקנה – אִמו – לא הייתה בסביבה.

אך עד מהרה לא היה די בנגיעות. החידוש שבהזדווגויות המהירות אִתו התפוגג. ככל שדיברו פחות כך הרגישה פחות בנוח בעוד זכרונותיה מצטברים בתוכה. לילה אחד חשה כי השתיקה ביניהם כבדה יותר מרגלו הכבדה, המונחת על גופה.

"אני רוצה לספר לך..." פתחה.

הוא אסף את רגלו.

"על ברלין – "

"לא אוהב ערים גדולות."

"בשנות המלחמה אנשים רבים..."

הוא הניח אצבעו על שפתיה כמשתיק ילד רעשני. מכיוון שחששה להפריע לו שתקה, מתרכזת בנשימה שטוחה ושלווה.

לבסוף הוא דיבר.

"אנחנו צריכים בית שימוש חדש בחוץ."

"כמובן, אבל..."

היא הניחה את ידה על חזהו, הרגישה את הנהמה תחת כפה, ידעה כי הוא עומד לשוב ולדבר. הוא התרומם על מרפקו.

"בעל זקוק לאשתו בשדות, לא רק בלילות," אמר ונשכב על גבו. ניכר היה כי הוא מותש מרוב דיבורים.

היא קיבלה בברכה את הצהרת הידידות. רק מאוחר יותר התחוורו לה המגבלות שבה.

בלילה שבו הטיל רגנאר חרם על דיבור הקשיחו זכרונותיה לגוש בקִרבבה. היא חשה כאילו החיים שחיה לפני שנים רבות הם יצור – דרקון, אולי – אשר נם בתוכה בחוסר מנוחה. כמי ששנתו קלה, לפעמים היה הדרקון ניעור לפתע. בלילות כאלה היה רגנאר מוצא אותה רועדת בחוץ, מדברת מבעד לשפתיים כחולות. למה? שאל. היא ידעה למה.

היא ומקס היו כה חושניים יחד. קצות אצבעותיה, צדי כפות רגליה, אחורי ברכיה – כל איבר מאיבריה השתוקק אליו. הם היו משתהים זה על זה, שוכבים נרפים וקוראים לדברים בשמות: צבעים, ציירים, נופים, שקיעות. היא התענגה על ההתפתחות האִטית של החשק, על מפץ העדנה הפתאומי.

רגנאר לעולם לא בזבז זמן. בכפר קנה את התבואה במהירות. במיטה היה יעיל. לאט יותר, הפצירה בו בלילות הראשונים במיטה, מניחה את ידה על ידו, מנווטת את ליטופיו. פניו התעוותו במבוכה באור של אמצע הקיץ. מאוחר יותר דיבר.

"היא – "

רק לעתים נדירות הזכיר את אשתו, אישה שגדלה על צלע הגבעה. אמו השקתה את כלתה השחפנית בחלב חזזית שלוש פעמים ביום כדי לנקות את ריאותיה, ובכל זאת היא מתה. הוא בחר בחירה גרועה.

בשעות היום עזר רגנאר לשרלוטה במילים כגון כלב – הובנדובר. כבש – קִינְד. משפטים כגון "העבר את השומן" – רֶטוב מֶר פְלוֹטִיד. מעולם לא קרא בשם למה שאי-אפשר לראות, ולא ידע כמעט מאום על הדברים שהיא ראתה בחייה הקודמים. במיוחד לא סבל את רוחה של ברלין, אשר זחלה אל מתחת לשמיכה בעודו ישן.

לפעמים, כשנגע האוויר הקר מהקיר החיצוני בכל חוליה בגבה, הוא הופיע וחימם אותה. אבל אחרי שהלך באו השאלות. כמה סינרים עשויים שקי קמח, משורשרים זה לזה כמו בובות נייר אוחזות ידיים, היא תרַפבֵט במקום הזה?

הברית שלה עם רגנאר נולדה מתוך צורך, ולא מאהבה. נשים רבות מדי נטשו את הגבעה, הסביר לה – נסעו לעבוד ברייקיאוויק. בגלל כסף. בגלל מים זורמים. בגרמניה היו נשים. הוא פִרסם מודעה. והיא הייתה אישה בלי גבר. מצחיק. תמיד חשבה על עצמה כאמנית, מי שיכולה לחיות בלי גבר.

בעוד הטנדר עולה בגבעה היא בהתה נכחה, נחושה להשיב על שתיקתו בשתיקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו