בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרולין פורסט שמחה לעורר זעם

היא אחת הדמויות הבולטות בצרפת בשיח על זכויות נשים, גייז ומהגרים, והתקפותיה על הימין הקיצוני ועל האיסלאם הפונדמנטליסטי הביאו לאיומים על חייה. לקראת בואה לארץ מסבירה קרולין פורסט מה לא תרבותי ברב-תרבותיות

5תגובות

"זו זכות גדולה בשבילי לראות שאני מעוררת זעם מטורף כזה בקרב גברים מסוימים. אפשר ללמוד מזה על האפקטיביות של עבודתי", אומרת קרולין פורסט (Caroline Fourest) כשהיא נשאלת על המתקפות נגדה בארצה, צרפת. החוקרת, הסופרת והעיתונאית, אחת הדמויות הציבוריות הבולטות בשיח על זכויות אדם, פמיניזם, גייז ומהגרים בצרפת, תבוא בימים הקרובים לביקור בישראל ותשתתף בכנס "דמוקרטיה ודת" שיתקיים בשבוע הבא בתל אביב.

בין שזה פולמוס על לבישת החיג'אב, שערורייה סביב הומופוביה, מחלוקת בענייני הפלות או ויכוח עם הימין הקיצוני בצרפת - נדמה שפורסט תמיד תהיה שם, תשמיע את קולה ואת דעתה הנחרצת - ותחטוף ביקורת. היא בת 36, עורכת כתב העת "ProChoix" ובעלת טור בעיתון "לה מונד" ובתחנת הרדיו "פרנס אינטר". כמו כן כתבה שורה של ספרים, הידוע שבהם הוא "האח טארק", שבו יצאה נגד האינטלקטואל המוסלמי האירופי טארק רמדאן. כמו כן היתה נשיאת "מרכז הגייז והלסביות" הצרפתי. בכנס בתל אביב, שמקיימים שגרירות צרפת ועיתון "הארץ", תשתתף פורסט במושב שכותרתו "חילוניות בצרפת, בישראל ובעולם הערבי" לצד הפילוסוף אלן פינקלקראוט, נשיא קונפדרציית האימאמים בצרפת חסן שלגומי, הרב יובל שרלו ואחרים.

ז'אן פיליפ בלטל

הפער בין צרפת, בעלת המסורת של זכויות אדם ואזרח והפרדת הדת והמדינה, לבין ישראל השסועה, נדמה תהומי כמו השוני בין פאריס המופלאה לתל אביב המיוזעת, ולחלופין בין ארמון האליזה למעונו של ראש הממשלה הישראלי. ובכל זאת, יש לא מעט בעיות ששתי המדינות מתמודדות עמן. כמו קיצוניות דתית. והומופוביה. וסקסיזם. וחברה מעורבת שהחיכוך בין בני דתות ותרבויות שונות יוצר בה מחלוקות רבות.

לדידה של פורסט, רב-תרבותיות, טרנד לוהט בעשורים האחרונים במערב, אינה מגמה מרשימה כלל ועיקר. עמדתה בסוגיות הקשורות לכך חד-משמעית. כך, למשל, כאשר התעוררה בצרפת ב-2008 מחלוקת אם יש להתיר לגבר מוסלמי לגרש את אשתו כי גילה שאינה בתולה, אמרה פורסט כי מדובר ב"מסר רע מאוד לצעירות מוסלמיות שגדלו בצרפת ומנהלות אותו אורח חיים מיני כמו צעירות צרפתיות, אך לקראת הנישואים נלכדות במנטליות של הוריהן".

אז איך אמורה החברה הצרפתית להתמודד עם האתגרים שמציבה לה קהילת המהגרים? "הסוגיה הזאת נוצלה יתר על המידה בידי הפוליטיקאים ושימשה מכשיר לתרץ כל חולי חברתי", משיבה פורסט בראיון שהתקיים בדואר האלקטרוני. "בסופו של דבר, הימין הקיצוני מרוויח מההשקפה הפשטנית הזאת".

החברה הצרפתית, ההולכת ומזדקנת כמו באירופה כולה, זקוקה למהגרים, מודה פורסט, "אבל מצד שני, זהו אתגר של ממש לגבש חיים משותפים בהתבסס על ערכים כמו חילוניות. לפעמים אנשים חושבים שאם נפסיק את ההגירה נרחיק את סכנת הפנאטיות. מפתה לחשוב כך, אבל זו טעות. במקרים רבים הקיצוניים אינם מהגרים אלא ילידי צרפת; כך למשל מוחמד מראח (מבצע הטבח בבית הספר היהודי בטולוז במארס השנה, צ"ס). בני המהגרים הם כבר צרפתיים יותר מהוריהם, ולכן הם מתקוממים יותר נגד כל צורה של הדרה. הם גם גולשים באינטרנט וצופים בטלוויזיה, ומזדהים עם הפלסטינים או עם כל ערבי שמצטייר כקורבן.

"יש גם כמה ארגונים קיצוניים שמציעים להם מין ‘זהות גאה': ‘תפסיקו להיות קורבנות ערבים, תהיו מוסלמים גאים'. הם נפגשים עם ‘אחים' גאים אחרים, קיצוניים מבחינה פוליטית, וכך מתחילה הבעיה. הפתרון לה הוא כמובן לא גזענות אלא חיזוק של ערכים משותפים כגון שוויון וחילוניות".

הפרופסור המסוכן

פורסט מותקפת לא פעם בשל דעותיה. כך למשל עורר שערורייה בזמנו ספרה "האח טארק", שראה אור ב-2008. פורסט טענה בו כי טארק רמדאן, יליד שווייץ, פרופסור ללימודי האיסלאם, הוא אדם מסוכן.

"כשהתחלתי לעבוד על הספר", היא אומרת כעת, "טארק רמדאן ניסה לשבות את לבו של חוג מסוים בשמאל בכך שהציג את עצמו כשגריר של איסלאם אירופי, פוליטי אך מודרני. אבל למעשה הוא השתמש ב'שפה כפולה' כדי להיראות מתון בתקשורת, ובה בעת גרם לאירופאים מסוימים לאמץ את המסר של האחים המוסלמים. הספר שלי מוכיח שבמסווה ‘הדיבור המודרני' הוא טיפח איסלאם פונדמנטליסטי ופוליטי מאוד. הספר סייע לבלום פעילות זו שלו.

"כדי להתגונן ניסה רמדאן לשכנע את הציבור שהמניע לעבודתי הוא גזענות או ציונות", היא ממשיכה. "כמה ארגונים שמזדהים עם גישתו העניקו לי את ‘פרס ה-- ‘Y abon אקט שאמור להוקיע גזענות (בעקבות סיסמת פרסומת לקפה מתחילת המאה, שהציגה שחורים במבט מתנשא, צ"ס); וזאת רק משום שמתחתי ביקורת על כך שראש עיר ימני עמד להניח לארגון איסלאמי ליהנות - בחינם - מאולם התעמלות ציבורי ולארגן בו משחק כדורסל לא מעורב, כדי לגייס כספים לחמאס. מאחר שהתעקשתי שפוליטיקאים אינם אמורים לסייע לארגונים פונדמנטליסטיים ולארגוני טרור, כמה תומכים של האיסלאמיסטים אמרו שזו ‘גזענות'".

ואמנם, בחוגים מסוימים בשמאל הצרפתי כיום מי שמותח ביקורת על האיסלאם מואשם לא פעם בגזענות. "יש צרפתים שמנצלים לרעה את תפישת האנטישמיות כדי לדחות כל ביקורת על ממשלת ישראל", אומרת פורסט, "ואחרים מנצלים לרעה את תפישת ה'איסלאמופוביה' כדי לדחות כל ביקורת על הפונדמנטליזם האיסלאמי. בגלל העבר הקולוניאליסטי והגזענות נגד מוסלמים, הם מפחדים למתוח ביקורת על האיסלאם הקיצוני, ולפעמים הם גם מאשימים את האנשים שדוגלים בחילוניות בגזענות, גם כשמדובר בפמיניסטיות שפשוט עומדות על המשמר מחשש לפונדמנטליזם ולאנטישמיות.

"אבל למען האמת, השמאל הזה הוא במיעוט כיום", היא מוסיפה. "אחרי עשר שנים של הסברה בעניין הזה אנחנו יכולים להגיד שהשמאל הזה, שהוא עיוור לאיסלאם הקיצוני, הובס. המפלגה הסוציאליסטית עצמה, ואפילו השמאל הקיצוני של ז'אן-לוק מלנשון, מחויבים לחילוניות ואינם נאיביים ביחסם לפנאטיות".

חיג'אב לא פמיניסטי

מלבד רמדאן, יעד אחר לחצי הביקורת של פורסט היא הפוליטיקאית הימנית הקיצונית מרין לה פן. ב-2006 גם היתה פורסט מחותמיה של עצומה נגד "טוטליטריזם איסלאמיסטי", לצד סלמאן רושדי, תסלימה נסרין, אייאן חירסי עלי ואחרים. עם נסרין, הסופרת הבנגלית שהואשמה בארצה בהשמצת האיסלאם, אף כתבה ספר משותף, "חופשיות לדבר על זה" מ-2010.

לנוכח כל אלה לא מפתיע שפורסט ספגה לא רק מתקפות אלא אף איומים על חייה. היא ממעיטה בחשיבותם: "קיבלתי כמה איומים אנונימיים באינטרנט, אבל המלחמה האמיתית היא מלחמת תעמולה. אני ניצבת מול צבא של אנשים (חסידים של טארק רמדאן או מרין לה פן) שמסוגלים לשקר כדי לתקוף אותי, מצטטים אותי בדברים שהוצאו מהקשרם, ממציאים כל מיני דברים רק כדי לחבל בשמי. זה מתיש לפעמים, לתקן כל דבר, אבל זה חלק מהתפקיד שלי וזה בהחלט פחות מסוכן ממה שעושים לחברי החילונים האלג'יראים, התוניסאים והמצרים".

האם לדעתך התקיפות האלה קשורות לעובדה שאת אשה, לסבית, פמיניסטית? איזה מחיר את משלמת על המאבקים שלך?

"בהתחלה סירבתי לראות זאת כך, אבל הבנתי שהמאבקים האלה מעוררים זעם ואלימות בקרב גברים מסוימים משום שאני אשה חופשית ולסבית. מבחינה מסוימת זה הגיוני. אני נלחמת בכל דוגמה ושליטה פטריארכלית משום שאני אשה חופשית. והעבודה שלי לא ממש עוזרת לפרויקטים שלהם".

האם זה החוט המקשר שמחבר בין פעולותייך למען מטרות שונות - התעמתות עם הימין הקיצוני, עם הומופוביה, עם הפנאטיות הדתית ועם סוגיית ההפלה?

"כמובן. כל תנועה שתומכת בשליטה, אם זה בשם אלוהים, או ‘גזע' או מדינה, תמיד מגייסת תומכים באמצעות אידיאולוגיה שבה הנשים נחותות מהגברים, באמצעות השליטה במיניות שלהן או בבגדים ובשיער שלהן. התפקיד שלי במקרים רבים הוא להראות את הצד הזה של הפעילות שלהם".

האם דבקות באחת הדתות המונותיאיסטיות מביאה בהכרח לדיכוי נשים? הסקסיזם הוא בעיה רצינית גם בחברה לא דתית, בדרכים אחרות, אולי סמויות יותר, לא כן?

"האשמה היא לא בדת עצמה. אפילו מונותיאיזם יכול להיות עניין רוחני - אפשר לשמור על המסר הרוחני ולבחון מחדש את המסרים האחרים, הפוליטיים יותר, לראות אותם בהקשר הפטריארכלי של מוצאם. מה שעניין אותי הוא הגברים והנשים שמנצלים את ההקשר הזה להפיץ חזון פטריארכלי וסקסיסטי של המונותיאיזם. וכן, אפשר בהחלט להגיד שהם קיימים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות".

יש הטוענים שהשינוי יכול לבוא דווקא מתוך החברה הדתית - בעבודה של נשים דתיות פמיניסטיות, למשל. מה דעתך?

"תלוי למה את מתייחסת בביטוי הזה. אם אנחנו מדברות על פמיניסטית שעשויה לצמוח מרקע דתי ולהיאבק בתוך הקהילה הדתית להפסקת ההפרדה בין גברים לנשים, אז כן, זאת התקדמות. אבל הנשים האלה זקוקות לתנועת שחרור גדולה יותר, שהיא הפמיניזם. אם אנחנו מדברות על ארגון דתי של נשים שמעמידות פנים שהן ‘הפמיניסטיות האמיתיות' בכך שהן מכבדות את הדת, לרבות היבטיה הסקסיסטיים, ומנסות להעמיד פנים שזו המודרניות - כמו ‘פמיניסטיות בעד חיים' (כלומר נגד הפלות, צ"ס) או ‘פמיניסטיות מוסלמיות' שמגינות על חבישת חיג'אב - אז התשובה היא לא. הן בעלות ברית של החזון הפטריארכלי של הדת, המנוגד לפמיניזם".

בשורה לכל אשה

מה שכן יקדם נשים, בעיניה, הן תוצאות הבחירות האחרונות, שהשיבו לשלטון את המפלגה הסוציאליסטית בראשות פרנסואה הולנד. בצרפת, היא מזכירה, יש משרד

ממשלתי לזכויות הנשים, אלא ש"ניקולא סרקוזי דיכא את פעילותו וכן את עבודתם של ארגונים בלתי ממשלתיים רבים, שחשיבותם למאבק למען זכויות הנשים, וגם נגד הפונדמנטליזם, מכרעת. בתוצאות הבחירות יש אפוא בשורה טובה לכל אשה, גם לנשים מרקע מוסלמי.

"פרנסואה הולנד הוא גם אנטי גזעני וגם חילוני", היא מוסיפה. "העובדה שהממשלה הזאת נבחרה על בסיס עקרונות של צדק חברתי, אנטי גזענות וגם מחויבות חזקה לעניין החילוניות - היא הדרך הטובה ביותר להגן על זכויות הנשים מפני הפונדמנטליזם. בשנים עברו המדיניות של סרקוזי, שהיתה מפלה מאוד ולא לגמרי חילונית, הלכה ונעשתה בעיה של ממש. היא סייעה לתעמולה של ארגונים פנאטיים, שניצלו את האווירה לגייס אנשים לשורותיהם".

הולנד אכן מינה ממשלה שמחציתה שרות וגם יזם קיצוץ של 30% בשכר הנשיא והשרים, העלאה של 25% בקצבאות רווחה והגבלת שכרם של מנהלים בחברות ממשלתיות. בישראל הניאו-ליברלית להחליא אפשר כמובן רק להזות על מעשים ברוכים מעין אלה.

על המתח בין דת לחילוניות, שדווקא מוכר מאוד גם בישראל, אומרת פורסט: "אני חושבת שהמהפכה של החילוניות והפמיניזם בעיצומה, אבל יש גם ארגונים הפועלים נמרצות לניתוב הדת למסגרת אורתודוקסית מאוד. עימות טריטוריאלי או פוליטי הוא כמובן הגורם השני שדוחף אנשים לקבע את הזהות הדתית שלהם בדוגמה, וגורמים נוספים הם תעמולה ופעילותם של קיצוניים דתיים. הקיצוניים האלה נהנים מהמצב.

"הפונדמנטליסטים המוסלמים עוזרים לפונדמנטליסטים היהודים לגדול ולגייס תומכים, ולהיפך", היא מדגישה. "האתגר האמיתי הוא: האם תומכי החילוניות בשני הצדדים, שרוצים לחיות במדינה בטוחה וחופשית, מסוגלים להבין שהם באותו צד".

דברים אלה עשויים להזכיר את משאלת הלב המופרכת, אם כי קוסמת לרגעים, של ישראלים חילונים, להקים שתי מדינות לשני עמים: האחד יורכב מיהודים ופלסטינים מתונים והאחר מהקיצוניים משני הצדדים. אם חוזרים למציאות, מעניין מה חושבת פורסט על ההתנגשויות בין חרדים לחילונים בישראל, כמו אלה שפרצו סביב הניסיונות לסלק נשים מהמרחב הציבורי, ומנגד על ההשתלחות בחרדים המדיפה לא פעם ניחוח אנטישמי.

"הפרדה ברורה בין דת לפוליטיקה היא הדרך האמיתית והיחידה להגן על זכויות האשה ועל זכויות המיעוטים המיניים", היא אומרת. "אבל אני יודעת כמובן שהסיפור של צרפת, שבה המצב הולך ומשתפר כל הזמן מבחינה זאת, לא דומה למצב בישראל. זה לא אותו סיפור. העובדה שהסכסוך מביא ללאומנות קיצונית, בהתבסס על הזהות היהודית, כמובן לא עוזרת להליכה לקראת הפרדה ומדינה חילונית. זה מעגל קסמים: ככל שהקיצוניים עוזרים זה לזה בכך שהם מחבלים בכל סיכוי לשלום, כך חייהם של החילונים בצד הישראלי והפלסטיני נעשים לגיהנום. הם מתעמתים עם האופוזיציה בצד השני, אבל חשופים גם לקשיים בצד שלהם".

כשהיא מתבקשת להתייחס לגזענות הגואה בישראל, לרבות נגד פליטים ומהגרי עבודה, אומרת פורסט: "האמת היא שישראל ופלסטין הן שתי מדינות שאי אפשר לייעץ בעניינן אם לא חיים בהן". ומוסיפה: "המצב המתמשך של מלחמה מתמדת לא זוכה להכרה אבל הוא אמיתי, והוא מחסל כל סיכוי לחשיבה הגיונית, כמו שחושבים בעתות שלום. מנקודת מבטי בצרפת - כמי שבאה מרקע של אנטי גזענות שמאלנית שהתגבשה על רקע הטראומה של השואה והנאציזם וגזענות כלפי יהודים - נורא לראות שהאומה שנוסדה כדי להימלט מכל זה נהפכת למקום שבו הגזענות, הפנאטיות והלאומנות זוכות להתייחסות סובלנית כל כך. הסכסוך הזה הוא לא רק האמתלה הטובה ביותר לארגוני איסלאם קיצוני לייצא אנטישמיות לכל העולם, לרבות אירופה, אלא הוא גם הורס את רוח הקידמה בישראל". *

אי-אף-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו