בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכתוב את הדברים שהגוף צועק

הסופרת והפילוסופית מיכל בן-נפתלי יוצאת למסעות האינטלקטואליים שלה מתוך זווית אישית. ספרה החדש, "הרוח", הוא סיפור משפחתי של שתיקה ואשמה

34תגובות

בילדותה לא קראה מיכל בן-נפתלי ספרים. "רוב היום הייתי משחקת בחוץ, והעונש שלי בבית היה לקרוא", היא מספרת. "היו מושיבים אותי משתיים עד ארבע, אני זוכרת את ‘בן המלך והעני', שבדי עמל הצלחתי לקרוא בו 40 עמודים".

זה גילוי מפתיע ביותר כשמדובר בד"ר בן-נפתלי, אחת מהוגות הדעות המזהירות הפועלות כאן כיום, סופרת ופילוסופית, מתרגמת ועורכת, תלמידתם וידידתם של ז'אק דרידה המנוח, אבי הדקונסטרוקציה, ושל הפילוסופית והפסיכואנליטיקאית הנודעת ז'וליה קריסטבה.

אבל הציפייה, או ליתר דיוק החשש, לפגוש אינטלקטואלית מורמת מעם, שדבריה מובנים רק ליודעי ח"ן, הופרכה למרבה השמחה. בן-נפתלי, עדינה למראה, כמעט נערית, היא אשה קומוניקטיבית ומקסימה במיוחד.

איליה מלניקוב

השיחה אתה מתקיימת לרגל צאתו לאור של ספרה החמישי, "רוח" (הוצאת אחוזת בית), וזהו הראיון הראשון עמה הרואה אור. היא דווקא התראיינה למוסף של אחד העיתונים, אבל הראיון לא פורסם. זה היה לקראת צאתו לאור של ספרה הראשון, "כרוניקה של פרידה", בשנת 2000. "זה היה הספר הראשון שיצא בהוצאת רסלינג", היא מספרת. "היתה התרגשות רבתי. ועידן צבעוני ואיציק בנימיני (המו"לים והעורכים הראשיים של ההוצאה - צ"ס) לבשו בגדי חג, התראיינו גם הם, היינו במין אקסטזה. אבל אני סירבתי להצטלם. ואז חיכינו שהכתבה תתפרסם, ועברו עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, ושום דבר", היא אומרת בחיוך.

למה סירבת להצטלם?

"פחדתי פתאום מנראות. זו היתה התקה חריפה מדי מהפרטי לפומבי. הכתיבה עצמה חשופה מאוד. זו תמיד איזו כלכלה עדינה בין גילוי לכיסוי".

המתח שבין גילוי לכיסוי, בין הידוע לנסתר, נוכח גם בספרה החדש "רוח", שבו היא חוזרת אל דמותה של סבתה, לובה שייביץ בן-נפתלי. בעזרת שברי תמונות, זיכרונות וסיפורים משפחתיים היא מנסה לפענח את דמותה המוכרת-זרה של הסבתא, להחיותה.

בן-נפתלי, בת 48, משלבת ביצירתה כתיבה אישית ספרותית עם הגות; מחברת בין מחשבה פסיכואנליטית, פילוסופית ופיוטית בדרך הדקונסטרוקציה - השיטה לקריאה ביקורתית של טקסטים, תוך פירוקם והבנייתם מחדש, שהגה דרידה. "רוח" אינו יוצא מכלל זה. גם הוא מערב סוגות - פרוזה ומסה - אבל כאן משקלה של הפרוזה רב בהרבה מבעבר. "רוח" הוא גם הנגיש שבספריה.

ב"כרוניקה של פרידה" עסקה בן-נפתלי בין השאר באהבה וארוטיות בין נשים, ביחסי אם-בת, באשמה, אחריות, הפרעות אכילה, כתיבה; ב"הביקור של חנה ארנדט", ספרה השני, היא תיארה סדרה של מפגשים מדומיינים בין ארנדט לארבע דמויות: סטפן צוויג, דליה רביקוביץ, מיכל בת שאול המלך ותלמידה אלמונית. שני ספרים נוספים פרי עטה הם הנובלה "ספר, ילדות" (2007) וקובץ המסות "על הפרישות" (2009), שיצאו לאור בסדרת ושתי של רסלינג, בעריכת עדי שורק. בן-נפתלי היא גם עורכת סדרת "הצרפתים" בקיבוץ המאוחד. ב-2007 זכתה בפרס ראש הממשלה וכעבור שנה בפרס המסה של עיתון "הארץ".

בעקבות מורה דרידה יוצאת בן-נפתלי בספריה למסעות אינטלקטואליים שנקודת המוצא שלהם היא הפרטי. "מנין באה? היא לא סיפרה, היא לא ידעה לומר", היא כותבת ב"רוח" על סבתה, אשר בנעוריה, לפני מלחמת העולם השנייה, היגרה מפולין לארץ ישראל ולאחר המלחמה התמודדה עם הידיעה על מות הוריה ואחיה בשואה. "במקום שממנו באה סבתי נפלה הרוח. שם שברו את רוחם של האנשים, כאילו אפשר לשבור רוח".

האשה שבמרכז הספר שתקנית, דיכאונית, עסוקה במכאובי הגוף. יום הולדתה חל בט' באב. בצעירותה נישאה נישואים פיקטיביים כדי לקבל סרטיפיקט לפלשתינה; החתן היה לימים לסבה של בן-נפתלי. "היא לא אהבה אותו", כותבת הנכדה, "היא לא ידעה אהבה מהי, לא ידעה לזהותה, או לקחת ממנה. זה היה כמו לבקש מהחיים יותר מדי".

בן-נפתלי פורשת סיפור של מסירה בין-דורית של שתיקה ואשמה ודיכאון, של דברים שאסור לאומרם והגוף צועק אותם. לדבריה, "אחת השאלות שהספר הזה שואל עוסקת לאו דווקא בקשר בין נפש לדיכאון, אלא בין רוח לדיכאון. במשך חודשים רבים צברתי פרגמנטים, כל פעם באיזה הבזק, ופתאום גיליתי שאני כותבת על שתי דמויות, לא רק על אחת, אף על פי שהן התבלבלו זו בזו. האחת היתה אני עצמי והשנייה היתה סבתא שלי, שהתעוררה בתוכי בצורה אינטנסיבית.

"שאלתי את עצמי אם אני צריכה ללכת לארכיונים", היא ממשיכה. "לא הלכתי ל'יד ושם', אם כי ייתכן שיש שם מידע על המשפחה שלי ועל הקהילה שבה חיתה. יכולתי לברר אצל המעטים שעוד נותרו בחיים, יכולתי ללכת אצל אבא שלי, אף על פי שהוא יודע מעט מאוד, אבל החלטתי לא לעשות זאת. בחרתי להישאר עם הזיכרון שלי ועם האין-זיכרון שלי, עם הסיפור ועם האין-סיפור, ולשאול על האין-סיפור. זה שבמרכזו החור שמועבר בירושה, הבור הזה שהמשפחה לא מדברת עליו".

וזה הדיכאון.

"כן. דנה אולמרט (עורכת הספר והסדרה שבה הוא מופיע, צ"ס) שאלה אותי: למה הסיפור שלך צריך להפעיל מחדש את האין-סיפור? למה את לא יכולה להמציא? אם את לא יודעת כלום, או את יודעת מעט מאוד, אז תמציאי. ולא היתה לי תשובה טובה לזה, וגם עכשיו אין לי תשובה טובה".

אשר לעיסוק בדמותה שלה דרך פענוח הדמות של סבתה היא אומרת: "זה נורא מוזר. הייתי ילדה ששיחקה המון וצחקה המון. היה לי צחוק מדבק. בבית הספר היה עונש לכבודי, שברגע שאני פורצת בהתקף צחוק, אז אני יוצאת החוצה ונרגעת. לפעמים היתה שרשרת של ילדים נשרכת אחרי, כי הם היו נדבקים בצחוק. כלומר, הייתי רחוקה מאוד מסבתי".

ובכל זאת, היא אומרת, "צמחה היכולת להתבונן, להתבונן בסבתא, בדינמיקה המשפחתית. ובשלב מסוים התחילה לכאוב לי הבטן. הייתי בת תשע. ואני חושבת שברגע שזה מתרחש, שהגוף שלך כילדה לא נענה לך, ואת לא יכולה לשחק ולהיות חזקה, את מגלה שיש חולשה, שאנשים עלולים להיות חלשים, וזה יוצר מערך שלם של התבוננות בעולם. אני לא רוצה להשתמש במלה אמפתיה, מדובר בסוג של קשב".

בדרך זו, היא אומרת, נוצרה ברית לא מודעת עם הסבתא. "התבוננתי בה מרחוק וראיתי את הגוף שלה שגוהר לפעמים ומנסה לחפות על הכאב. יכולתי לראות את הצער. זה בכלל היה אופייני לדור שלה, משהו חרוך בגוף, בפנים. זה לא שכרתי אתה ברית במודע. לא הייתי בעלת ברית שלה. אבל באופן לגמרי לא מודע נוצרה בינינו ברית".

ב"רוח" היא כותבת: "לא אהבתי אותה, את זאת שאומרים שאני בת דמותה, זו שדרכה דילגתי על נעורי".

ואמנם, הילדה העליזה השתנתה. "בגיל ההתבגרות הסתגרתי בבית והתחלתי רק לקרוא", מספרת בן-נפתלי. "ואני חושבת שהיא זיהתה את זה. היתה לה דרך מתוקה, בת הדור שלה, להתייחס לזה. פתאום נעשיתי מילדה מלאה לילדה רזה, וכל פעם שהייתי מעלה 50 גרם היא היתה מקדמת את פני במאור פנים ואומרת: ‘הבראת'. אז היתה החרדה, אבל לא היה דיבור על זה".

בן-נפתלי מספרת כי בצעירותה סבלה מאנורקסיה. לימים עסקה בה בספרה "כרוניקה של פרידה". "לא פעם אנורקסיה יוצרת שסע בין חיי הגוף לחיי הרוח", היא אומרת. "את כל הזמן מתעסקת בגוף שלך. את רעבה. את יודעת שיש איזון עדין מאוד שאת צריכה לשמור, כי אם תהיי רעבה מדי, לא תוכלי לחשוב. אבל לכל מקום שאת הולכת, הגוף מחכה לך. הגוף מציף אותך. את רוצה לחרוג מהגוף, להיות כולך ברוח, אבל ככל שאת רוצה זאת יותר, את שוקעת יותר בגוף, בדברים קשים, בהפרשות. ואת חיה במתח בלתי פוסק בין שני העולמות האלה".

היא מקשרת זאת גם לעובדה שב"רוח" היא קומוניקטיבית יותר מאשר בספריה הקודמים: בעבר יכלה לכתוב רק כתיבה מורכבת ומופשטת, היא אומרת, כאילו כתיבה ללא גוף, ורק עם השנים התגבשה בה יכולת האינטגרציה. היכולת לתאר את ההוויה הגופנית, לתאר חוויות של כאב או של צער. "נדרש זמן גם להבין מה מחיר האינטגרציה הזאת", היא מוסיפה. "ואני חושבת שהרבה פעמים מחירה הוא סוג מסוים של דיכאון".

כלומר?

"יש משהו אינטנסיבי מאוד בבעיות אכילה. למה נשים נכנסות לזה? הן בהיי. בבולימיה למשל יש משהו אינטנסיבי, זה לגמרי לא מדייק את הצרכים של הגוף, את הצרכים של עצמך, את לגמרי טובעת בתוכה. ואת חיה בחוסר איזון, וברגע מסוים את צריכה להקשיב לגוף, לפתח מחדש תורת מידות. את צריכה להבין שהגוף זקוק למשהו מסוים, לא זקוק להמון. יש באופטיקה שלך משהו שמסלף, את לא רואה נכון. ובלימוד הזה של תורת המידות יש הכרה בגבולות. כמו אצל תינוק שמתוודע להיפרדות מאמו, זה שלב של התוודעות לגבולות הגוף.

"אנשים מדברים כל כך הרבה על בעיות אכילה, על אנורקסיה. מסובך מאוד לספר סיפור סיבתי, למה זה קורה, מאין זה נובע, למה זה לובש את הצורה שזה לובש. התודעה מזמן ידעה שזה נורא. זה היה קשה. זה היה עצוב. הגוף היה עצוב. והגוף העצוב אמר יום אחד: זהו. לא עוד. את לא יכולה יותר. אני לא מרשה לך. הנפש היתה צריכה לעשות אדפטציה לגוף שכבר היה שם ולהקשיב לו, לא להילחם בו".

ניכר בבן-נפתלי שחשוב לה להעביר מסר בעניין הזה. "אחרי שיצאתי מזה, אני חושבת שאני יכולה אולי לעזור לאחרות", היא אומרת. "אני מרגישה שיש לי מה לומר על כך. זה לא שיש סיפור אחד, אבל ברור שיש פה ביטוי של סכסוך שלא יכול לקבל מלים, עימות פנימי של ילדה שנהפכת לנערה ולאשה, נדרשת להבשיל לתוך נשיות, לתוך חיי משפחה. בתוך זמן קצר, שנים ספורות, מצפים מאתנו שנהיה מסוגלות לעשות הרבה מאוד דברים בהרבה מאוד מישורים. משפחה, זוגיות, ללמוד, למקם את עצמך בעולם, הכל בעת ובעונה אחת".

ללכת באשר הלכה

היא נולדה וגדלה בתל אביב ולמדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה באוניברסיטת אוקספורד, עסקה בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו וביחסה לשואה. כיום היא מלמדת באוניברסיטת תל אביב, בבצלאל ובמדרשה בבית ברל וחברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה, המפגיש פסיכואנליטיקאים עם אנשים מדיסציפלינות אחרות. את זמנה היא חולקת בין תל אביב לחיפה, שם היא חיה עם בת זוגה.

בצעירותה עשתה מסלול של ילדה טובה: שירתה בצבא כקצינה, "עשיתי את הדברים, נישאתי".

כמה שנים היית נשואה?

"שמונה שנים".

אז היית סטרייטית.

"לגמרי", היא מחייכת.

ב"כרוניקה של פרידה" את שואלת: מה לדקונסטרוקציה ולזהות נשית, ליחסי אם-בת, לארוטיקה נשית.

"אני תמיד שואלת ואף פעם לא עונה. את התלמידים שלי אני מציפה בשאלות. ב'כרוניקה של פרידה' ניסיתי לדבר על יחסים ארוטיים דרך יצירות כמו מגילת רות או הסרט ‘ג'וליה' עם ונסה רדגרייב וג'יין פונדה. באותן שנים הטרידו אותי שאלות שקשורות בזהות, באהבה בין נשים.

"בצומת שנמצאתי בו אז הטרידה אותי שאלת הבדיה של האם, ההמצאה של האם החלופית. מה גורם לך לקשור קשר עם אדם אחר, עם אשה אחרת. אנחנו רגילים לחשוב שרות קיבלה את היהדות כמובן, כי זה הסיפור המפורש שם. אבל אני חושבת שבתוך הלקוניות של הטקסט התנ"כי היה חיפוש אינטימי ואינטנסיבי אחרי דמות אם. במובן הזה זו דקונסטרוקציה. זאת אומרת, ישנו הסיפור הקולקטיבי, וישנו סיפור המובלע בתוכו, במשפטים ספורים או דווקא בלקוניות. הרבה פעמים בנישואים לסביים משתמשים ב'באשר תלכי אלך' כסוג של כריתת ברית".

הדיון הזה שימש אותה לחקור יחסים בין נשים, היא אומרת: "מאין זה בא? האם זה בא מהרצון שתהיה לך אחות? מחיפוש אחר דמות של אם חלופית? מה את מחפשת? איזה סוג של קשר את יוצרת בעקבות זאת, מה את מביאה לתוך הקשר, מה את מסוגלת לראות בתוך קשר, או לא לראות".

את מדברת על אחות ועל אם, אבל אלה יחסים שעוברים ארוטיזציה.

"נכון. אני שואלת איך ברגע מסוים בחיים את מרגישה, אולי כמו שרות הרגישה על אם הדרך, במומנט המדהים הזה. כי אנחנו לא יודעים שום דבר על מה שקרה בין שדה מואב לבית לחם. כל הדרמה היא בדרך. ברגע הזה שבו היא יודעת שהיא צריכה ללכת אחריה, שהוא רגע טעון מאוד, גם ארוטית. ומה קורה לנו על אם הדרך, באשר נלך, שגורם לנו להפקיד כל כך הרבה מעצמנו בידי אדם אחד, אשה אחרת. מה רות מחפשת, מה אני מחפשת, מה היה לי".

לעומת תשוקתה של רות, נעמי שייכת להיסטוריה, לקולקטיב, אומרת בן-נפתלי. "גם זה עניין אותי מאוד: פוזיציה של נשים בתוך הקולקטיב". את ספרה "על הפרישות" פותח שירה של דליה רביקוביץ "טיוטה", העוסק לדבריה בפרישה מן הקולקטיב: "לא להשאיר עקבות/ לא לפזר סימנים/ אני במקום הזה ממילא אינני נשארת... בחושך לפרוש מן השיירה העוברת".

פרישות, אומרת בן-נפתלי, היא מלה מעניינת מאוד. איך אנחנו מופרשים מהחברה? ולמה? האם יש סיבות חיצוניות או פנימיות, או איזה אילוץ? האם זה אילוץ שקשור בגוף, או בנפש, או בהתרחשות המשפחתית? ואיזה סוג של פרישות זה?

"בשנים שעשיתי בפאריס, למשל - חייתי שם חמש שנים, מ-1998 - חייתי בפרישות גמורה", היא מספרת.

כלומר?

"לימדתי עברית בבית כנסת ברובע ה-19, בקהילה אורתודוקסית. אלה היו השנים של האינתיפאדה השנייה, ראיתי את השנאה כלפי המוסלמי, כלפי הערבי, את המתיחות, וכאב לי מאוד.

"חיפשתי גלות, אולי גם זה קשור לסבתא שלי, רציתי לראות מה זה. זה היה מין גטו בתוך פאריס. היה במפגש הזה משהו מזעזע. הקהילה הצרפתית הפכה לקהילה היהודית הדומיננטית באירופה אחרי השואה. וזה היה מפגש מורכב במובן הזה".

זה לא היה המסלול שהתוותה לעצמה מראש. "חזרתי מאוקספורד ב-1995, אחרי הדוקטורט, ולימדתי באוניברסיטה העברית", היא מספרת. "היה ברור שזה הנתיב שלי. אבל הנפש אמרה אחרת. היה לי משבר. רציתי לנסוע. חשבתי שאני נוסעת לשנה ונשארתי חמש שנים".

שתיקות מדברות

עוד לפני כן פגשה את ז'אק דרידה. פגישתם הראשונה, היא מספרת, היתה בפורים 1994, יום אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. בתקופה ההיא היתה עדיין באוקספורד אך קיבלה מלגה לשלושה חודשים בפאריס. "נכנסתי לחדר הצמוק שלו, קיטון בבית ספר ללימודים גבוהים של מדעי החברה. הוא היה מזועזע, ואז הוא ביקש ממני להגיד לו משפטים בעברית. לא ידעתי מה להגיד. ציטטתי לו שיר של מאיר ויזלטיר. שיר שהיה תלוי לי על הדלת של החדר בצבא. בעברית ואחר כך בצרפתית רצוצה".

היא למדה בסמינר שהעביר דרידה והיתה נפגשת אתו. "והוא לא היה איש מדבר", היא אומרת. "הוא היה איש שתקן. מה שמאוד דיבר אלי. זה גם הביך אותי. הוא יכול היה לשבת שעה ארוכה ולהתבונן בעינייך". לימים גם ריאיינה אותו. תחילה ב-1997, ל"יד ושם", כשביקר בארץ, ובשנית חודשים ספורים לפני מותו, לספר "משפט ואהבה", שערכו אחותה, הפרופ' למשפטים אורנה בן-נפתלי, ופרופ' חנה נוה.

"אהבתי אותו אהבת נפש", היא אומרת. "עד היום אני מלמדת אותו באותה תשוקה. הוא לימד אותי המון. יש רק מעט אנשים שאת מרגישה שהם לא רק מלמדים אותך, אלא הופכים אותך לנועזת יותר, או מעוררים את התעוזה הרדומה שבתוכך.

"אני חושבת שמהמקום החמור, היהודי-הישראלי, שבו צמחתי - מקום שהיה קשה להעז ולמצוא בו את אזורי הביניים, את השטחים האפורים בין טוב לרע, בין בסדר ללא בסדר, בין גבר לאשה - דרידה ייצג בעיני את הניסיון לחפש אחר שותפות לדבר עבירה, כתם שמחלחל ומחבר בין קטבים שלכאורה כל כך רחוקים זה מזה. זה איפשר לי לשאול שאלות".

מיקי קרצמן

הדקונסטרוקציה, היא מוסיפה, "הרבה פנים לה, אבל היא גם צורת קריאה שבה את יכולה לחשוב מחדש על ניגודים קונצפטואליים המובנים לתוך המחשבה הקונוונציונלית שלנו, כמו בין גבר לאשה, בין יהודי לנוצרי, בין עם אחד לעם אחר, בין קורבן לתליין; ואת עשויה להבחין איך הם מחלחלים זה לזה ואינם מאפשרים לדבר על שום מושג כעל נוכחות סגורה ומספיקה לעצמה".

הגיע זמנה של השאלה שלא נעים לשאול: דרידה נחשב להוגה שכתביו קשים מאוד לקריאה. מעטים מאוד, כך נראה, מבינים אותם בעצם. על רקע זה נשמעו במשך השנים טענות נגדו. "ברגע שנכנסים פנימה לשאלות העמוקות, הקיומיות, שדרידה עוסק בהן, רואים כמה זה נוגע בחיים שלנו", עונה בן-נפתלי, שגם חלק מהמסות שלה אינן פשוטות לקריאה. "הוא עוסק באהבה, בהקרבה, בהכנסת אורחים. ובעיקר, במלנכוליה. המלנכוליה מתגלמת בעצם הכתיבה שלו".

וקשה מאוד לקרוא אותו.

"זה תהליך שנדרש זמן ללמוד אותו. תרבות דורשת זמן. הצורך של המדיה להיות קצר, להיות אינסטנט, להיות מיידי, להיות ברור, להיות פשוט, לפשט - במובן הלא תמיד טוב של המלה - התהליך הזה של התמצות הוא הרבה פעמים תהליך של צמצום, של רדוקציה. גם אני, בהקשר הזה, שואלת עליו שאלות.

"מלבד זאת, זו חוויה קשה, מתסכלת לפעמים, להרגיש שמשהו שאת כותבת בדם לבך, שאת מחוברת אליו, שאת מרגישה שהוא קונקרטי מאוד, עובר כמשהו לא נגיש ויוצר חוויה של דחייה או קוצר רוח. זה לא דבר שכאדם כותב אני יכולה להתעלם ממנו".

ויש שאלה מביכה אף יותר: מה היה קורה לדרידה - יהודי אלג'יראי - אילו בא לישראל ולא לצרפת? מה הוא היה עכשיו, פועל בעיירת פיתוח? על כך אומרת בן-נפתלי: "במסה שלו על ולטר בנימין כתב גרשום שולם עליו, על פרויד ועל קפקא, שיש יהודים שלא יכלו לבוא לישראל".

דרידה עצמו, היא מוסיפה, אמר, "'יש לי רק שפה אחת, אבל היא לא שלי'. השפה היא הצרפתית. יהודי צרפת דיברו צרפתית, הם לא למדו ערבית, הם לא למדו עברית. הוא לא ידע עברית. והתחושה של נישול מהשפה שלי מדברת אלי מאוד".

ועוד היא אומרת: "ראיתי סרט עליו, שעשתה במאית אמריקאית, ובין השאר היא מראיינת את אחיו ושואלת את השאלה היפהפייה שאנחנו שואלים תמיד על אנשי רוח כאלה: מאין בא? מאין בא ז'אק? מאין בא ז'אקי. והאח אומר: הוא בא מעצמו. לא היו אינטלקטואלים במשפחה, הוא בא מהלא-כלום, הוא בא מהים, הוא בא מהרוח".

הבחירה שלך לערב ז'אנרים של כתיבה מתחברת כמובן לדקונסטרוקציה, אבל היא גם פמיניסטית, מעצם העירוב של האישי והכללי-הפוליטי.

"טוב", היא מחייכת, "התאהבתי בפילוסוף גבר. התאהבתי במחשבה שלו כי הוא אחד שיכול לכתוב למשל על ברית המילה שלו, זאת אומרת לסרוג את האוטוביוגרפיה והכתיבה הפילוסופית ולהרגיש שזו רציפות אחת.

"ובכל אופן, מאוד מסובך לי עם הגדרות וכותרות וקטגוריות, משום שאני מחפשת תמיד את הקול הפרטי, וכל מהלך של ייצוג, של שימוש כקול או כשופר - הוא זר לי. אני מבינה ולפעמים מתרגשת לראות שמה שאני כותבת מוצא תהודה אצל נשים, אבל לא מפני שיש לי איזו אג'נדה. יש משהו שמרתיע אותי מהקול של הציבור".

לולאות של אי ידיעה

אם את דרידה ביקרה בן-נפתלי פיסית בקיטונו, אצל חנה ארנדט הביקור נמצא בכותרת הספר ("הביקור של חנה ארנדט"). ואם דרידה "בא מהרוח", ארנדט "ילדה מן הרוח". "סיקרן אותי אחד המושגים שהיא עוסקת בהם, ‘הולדת'", היא מסבירה מדוע פנתה לעיסוק בה. "עניין אותי איך אשה בלי ילדים מדברת על הולדת כתנאי להתחלה חדשה. זאת אומרת, העובדה הפיסיולוגית, הטבעית, שאנחנו נולדים מאפשרת לנו תמיד להתחיל ולהתחיל מחדש".

הביקור שבשם הספר, היא מבהירה, הוא לפיכך "לא רק במובן של visit אלא גם של הביקור, visitation, של המלאך אצל מריה, כדי לבשר לה, הינך הרה ויולדת בן. אחת התמות שעולות בספר הזה היא מה פירוש הדבר ללדת מן הרוח. כי זה מה שעשתה ארנדט".

איך את מתחברת להולדת מתוך הרוח?

"אני לא יודעת אם אפשר ללדת ברוח. הרבה פעמים אומרים לי, תתייחסי לספר שלך כמו לתינוק, כמו לילד שבא לעולם. תלווי אותו. לא ילדתי, ואף פעם לא הרגשתי שהספרים שלי הם הילדים שלי. ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שיש לי הכוח, תחושת הלגיטימציה האישית, לעשות את תהליך הליווי-טיפול הזה".

בלומברג

למה זה קורה דווקא עכשיו?

"זה הכי בנאלי להגיד, אבל אולי זה הגיל".

ב"רוח" היא כותבת על סבתה: "שנה אחרי בואם ילדה את בנה הראשון. האל רצה. האל ראה בעוניה. האל שמע. אבל נותר בה משהו, יסוד או תכונה, שלא ילד, שכמו ניצב בצד הלידות והוליך חיים עצמאיים. הוא פיצל בין האם לאשה ולימים גם בין האם והסבתא לאשה".

ומי הסופרים שאת אוהבת?

"וירג'יניה וולף כמובן", היא משיבה מיד. "מרגריט דיראס, תומס ברנהרד, יהודית הנדל. אני אוהבת רבים. יש לי תקופות".

מי את אוהבת בשנים האחרונות?

אחרי השאלה הזאת יש השתהות קלה, ובראשה של המראיינת מתרוצצת המחשבה: היא בטח תגיד רונית מטלון. היא תגיד רונית מטלון?

"אני מאוד אוהבת את רונית מטלון", אומרת בן-נפתלי.

גישתה לתרגום ייחודית גם היא. "אני מתרגמת אנשים שאני שומעת בתוכי", היא אומרת, "שיש לי מערכת יחסים אינטימית אתם. יש מתרגמים שיכולים ליצור ריבוי עצום של קולות, רפרטואר עשיר, ויש מתרגמים ששומעים קולות מסוימים. אני שומעת את הקול של דרידה, את הקול של בלאנשו, שהוא קול מונוטוני במובן מסוים, שותק. ואני מרגישה שאף כי התחביר הצרפתי שונה מהתחביר העברי, והטונאליות אחרת, אני מצמיחה איזו מוסיקה שיש לה ריקוד עם המקור".

בין תרגומיה הבולטים, "נפתולי בבל" ו"אהבת ארכיב" מאת דרידה ו"סיפורי אהבה" מאת ז'וליה קריסטבה. בעתיד מתכננת בן-נפתלי לתרגם גם מכתביה של סימון וייל, הפילוסופית היהודייה. "זה היה תהליך מעניין מאוד של תרגום של קריסטבה מול תרגום של דרידה. כי אצל דרידה כל מלה בסלע. אי אפשר לשנות מלים. גם הלכתי אליו להתייעץ אתו. זאת אומרת, קרה לי שתירגמתי שני אנשים חיים, עד שדרידה נפטר. וזו בעיה במובן של החופש שהרשיתי לעצמי.

"אצל קריסטבה, לעומת זאת, כל פעם שהייתי הולכת ושואלת אותה על מלה, היא המציאה מלה אחרת. פתאום היה לי טקסט שבעל פה וטקסט שבכתב".

ואיזה מין בן אדם היא?

"מלאת שמחת חיים באופן מדאיג".

אשר לה עצמה, אם יש משהו שהיא מסתייגת ממנו בבירור, זו הגדרה עצמית. "אני נורא נזהרת ממונחים, מלים מפחידות אותי, אולי כי אצלי הן מחוללות עולם". ובכל זאת, לאחר מחשבה נוספת היא אומרת: "יש משהו מאוד מהוסס בעולמי, באופן ההתבוננות שלי. מעניינים אותי חיי הנפש, והטעויות שלהם וההשלכות שלהם. אני לא מבקשת בהכרח להבין. אני חושבת שאנחנו מבינים מעט מאוד. ולפעמים מפתיעה אותי התביעה הזאת לאינסטנט הבנה, כאילו אנחנו כל כך מחוברים לעצמנו. אני מרגישה שכל פעם אני לומדת משהו חדש, שהדברים מורכבים. אני מוצאת במקרה הטוב הרבה תשובות, או שום תשובה, ואני כל הזמן בלולאות של אי ידיעה. ואני לא מוצאת שהידיעה, או ההבנה, היא שורה תחתונה שאני רוצה להגיע אליה. אף פעם לא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו