בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בהשאלה: 7 כותבים חוזרים אל ספריות ילדותם

דורית רביניאן נזכרת בספרנית חמורת הסבר, לחנוך ברטוב זה היה מפלט בימי המלחמה ומאיר ויזלטיר אהב להסתתר בגינה הקטנה. פרויקט מיוחד

6תגובות

דורית רביניאן | לגנוב את גרוסמן

"הייתי בכיתה ז' כשעברתי מספריית הילדים לספריית המבוגרים", מספרת הסופרת דורית רביניאן על חוויותיה מספריות העיר כפר סבא, שבה נולדה וגדלה. "למרות שבזמן ההוא הורשו להיכנס לשם רק ילדים שהגיעו לכיתה ט'. אבל אמא שלי, כשהתלוננתי באוזניה שאני משתעממת אצל הקטנים, שכבר אין לי מה לקרוא, חצתה אתי אחר צהריים אחד את המדשאה שהפרידה בין הספריות, ועשתה אצל המבוגרים מנוי על שמה. בשנתיים הראשונות הייתי מעמידה פנים כאילו אני רק השליחה שלה, כאילו את הספרים שלקחתי והחזרתי זאת היא שקוראת, ולא אני. וזה הוסיף איזה נופך חתרני לכל העניין, תחושה של חשאיות, כאילו אנחנו שותפות למי יודע איזו מזימה נועזת, מערימות על הממסד. בדיעבד נראה לי שהספרניות ידעו ורק העלימו עין".

כשהיא נשאלת מה היא זוכרת מהספרייה, אומרת רביניאן, "את הריח כמובן, הריח המאובק הדביק הזה. את האור הפלורסצנטי, את השקט השקדני בחדר העיון. ואת תחושת הקטנות שלי שם. אני זוכרת את עצמי חולפת במעברים, ילדה נמוכה מול אינספור שידרות של ספרים, מגביהה ראש ותולה מבט במדפים הגבוהים. את קוצר היד במובן הפיסי, אבל גם הרוחני, את הידיעה שאף פעם לא יעלה בידי לקרוא הכל, לשבוע באמת".

דודו בכר

כמו חוויותיהם של קוראים רבים, גם זו של רביניאן בספרייה התעצבה בין השאר גם הודות לספרנית, אותה דמות סמכותית ומשכילה, העומדת בבסיס הספרייה. "היתה ספרנית אחת, ייקית מבוגרת, שתמיד הזכירה לי ינשוף", היא אומרת, "משהו במשקפיים, בתסרוקת שלה. והיא היתה קשוחה, חמורת סבר כזאת, קפדנית. בגללה גנבתי פעם ספר מהספרייה. בדיוק יצא אז 'עיין ערך: אהבה' של דויד גרוסמן, אני הייתי בת 14, והיא קבעה שזה לא ספר לגילי, אמרה לי לחפש משהו אחר. מובן שזה עשה את הספר לפי מיליון יותר מסקרן בעיני, ובפעם הבאה שנקרתה לי הזדמנות, טמנתי אותו מתחת למעיל והתפלחתי החוצה כאילו כלום. מיותר לציין שהיא צדקה, וכשהייתי בצבא קראתי אותו שוב".

לדברי רביניאן, לספרייה היתה השפעה רבה על חייה כסופרת. "אותו אקלים של התכנסות שקטה, של העמקה והתבוננות פנימה, שאיפיין את שעותי בספרייה כשהייתי ילדה ונערה קוראת, הוא גם האקלים הנפשי שבתוכו אני כותבת. אולי ההבדל הוא שבחדר העבודה שלי מותר לעשן ולהניח את הרגליים על השולחן".

"היה שם מרחב של שקט, של אינטימיות, של ריכוז וגילוי עצמי", מסבירה רביניאן את מקומה של הספרייה בחייה. "אבל אני חוששת שבעבור הדורות הבאים הספרייה כבר לא תהיה מקום חי ומשמעותי כפי שהיתה בעבורנו. יבוא יום וספריות ייסגרו בזו אחר זו, ספרים מנייר ייהפכו לחפצים מכבידים, מעלי אבק, ומן הסתם יישרפו. הספרייה תהיה לזירה מוזיאלית אולי, שמורת טבע, מעין אתר שעולים אליו לרגל כדי להתרשם איך פעם האנושות הנציחה את אוצרות המחשבה שלה".

חנוך ברטוב | להפליג על ספר

הסופר חנוך ברטוב נהג לפקוד בילדותו את הספרייה העירונית בעיר הולדתו, פתח תקוה. הספרייה היתה ממוקמת בקומת הקרקע של בניין העירייה. מבנה דו-קומתי שנבנה בסגנון צרפתי קולוניאלי. המבנה, כמו רבים ממבניה העתיקים של פתח תקוה, נהרס כולו. לאחר ביקור בספרייה החדשה, שהחליפה את זו הקודמת וממוקמת גם היא בבניין העירייה של העיר, הוא אומר בצער, "זה הבדל, מה אני אומר לך, מן הקצה אל הקצה. הספרייה ההיא היתה מרכז הפעילות הציבורית בעיר. היום בבניין העירייה הגדול והחדש יש ספרייה שמחזיקים מאוד יפה, אבל היא מחלקה באחת הקומות. מוחזקת יפה, אבל הריח, הארומה והמסתורין שהיו ב'ספריית ספיר' אינם".

ספריית ספיר, שנקראה על שמו של אליהו ספיר, ממתכנני העיר, זכורה לברטוב כגדולה ועשירה. "אינני יודע אם היא היתה הגדולה או הראשונה בארץ, אבל בעיני ילד היא היתה עולם ומלואו", הוא נזכר. "אני גדלתי בימים שלא היו לא מטוסים, היו מלחמות, והעולם היה סגור מאוד. סגור בכלל וסגור ליהודים בפרט. לא היתה טלוויזיה, אני זוכר את השידורים הראשונים של הרדיו מגיל עשר. הבילוי הגדול הנפלא היה לעלות על ספר ולהפליג, ואני הפלגתי בדמיוני".

דודו בכר

על האווירה בספרייה, וכן על שמירת השקט, היה אחראי הספרן חמור הסבר, שנקרא בפי ברטוב וחבריו "אדון כהן". "אדון כהן נראה לי ישיש מופלג, קירח לגמרי, אף שבוודאי היה צעיר מגילי כיום. מצקצק בשפתיו ומסור לספרייה שהיתה כנראה כל חייו. רק לאחרונה מצאתי בכתובים מניין הוא בא. מתברר ששמו היה יחיאל כהן, והוא היה מהפכן רוסי בימי הצאר וכנראה נמלט או עלה, והגיע לארץ ב‑1911. דמות מוזרה ביותר וכל חייו היו הספרים, ואני הייתי מחביביו כי קראתי כל מה שאמר לי לקרוא. היינו מטפסים על הספסל מספיק גבוה כדי שאדון כהן יוכל לדבר אתנו. אני הייתי בא כל יום להחליף ספר ולפעמים הייתי מסיים לפני שהגעתי הביתה. אדון כהן היה עושה לנו בחינות לראות אם באמת קראנו, וכיוון שעמדתי בכל הבחינות האלה בהצלחה, קיבלתי זכות לא מקובלת להיכנס לתוך הספרייה ולשוטט בה כאוות נפשי".

עד גיל 16 ו‑11 חודשים, אז זייף מסמכים כדי להצטרף לצבא, המשיך ברטוב להגיע לספרייה. בתחילה התמקד בספרי הרפתקאות שלקחו אותו אל מעבר לים, כמו ספריו של ז'ול ורן. לאחר מכן המשיך לרומנים היסטוריים, דוגמת אלה של אמיל לודוויג, עד שהחל להכריח את עצמו לקרוא ספרים באנגלית. "קניתי מילון אנגלי-אנגלי והתחלתי לקרוא רומנים. עד היום יש לי בעיה באנגלית, כי במילון ההוא שקניתי היה חסר גיליון שלם של האותיות PוQ-".

"היישוב בזמני היה נצור", מסביר ברטוב את ההשפעה שהיתה לספרייה על חייו. "לא היה אפשר לנסוע בגלל הנסיבות העולמיות, והיינו עניים. אמי מאוד רצתה למשל לנסוע פעם לפולין לבקר את המשפחה, כי גם היא וגם אבי היו היחידים ממשפחותיהם שעלו לארץ. אף פעם לא היה להם את הלירות המעטות, 14 לירות, כדי לקנות כרטיס לפולין. אז הספרייה היתה בשבילי העולם הגדול והשפעתה היתה עמוקה ביותר. היא הרחיבה מאוד את אופקי, וכך גיליתי ספרות שלמה שבעצם הפנמתי אותה לתוך עולמי. היה לה משקל מכריע, אני חושב, בעיצוב התודעה שלי והידע שלי. היא זכורה לי, כמתנה יקרה מאוד במושבה שהיתה די משמימה, שבה הספרייה היתה חיי הפנימיים".

יורם קניוק | כמו לבקר בארמון

אף שעברו יותר מ‑70 שנה מאז החל ללכת לספריית "שער ציון", שלימים נהפכה ל"ספריית שער ציון-בית אריאלה", הסופר יורם קניוק עדיין זוכר איך היה הולך עם אמו פעמיים בשבוע כדי להחליף ספרים. "אבי, משה קניוק, היה מנהל מוזיאון תל אביב וזה היה קרוב". הוא אומר, "אני זוכר את המקום, היה בו משהו מכובד מאוד. יש לי איזושהי תחושה של הריח שהיה שם. עיתונים ישנים, דפים ישנים. אז היו כורכים את הספרים כל הזמן, וקיבלת את הספר כרוך מחדש כל הזמן. כל ספר שהיו קונים היו כורכים אחרת הוא היה מתבלה, כדי שהדפים לא יתייבשו. היה יחס מאוד מיוחד לספרים".

מפעם לפעם היה בא קניוק לספרייה עם אביו, מחליף מספר ספרים שביקש מהספרנים, שנראו לו מבוגרים מאוד. "בשבילי היום הם ילדים, אבל אז הם היו מבוגרים". באותם ימים, שנות ה‑30 וה‑40, לא היתה בעיר ספרייה שהשתוותה בגודלה לספריית "שער ציון", ששכנה אז ברחוב מונטיפיורי בעיר. "זה היה בשבילי כמו לבוא לארמון", הוא נזכר. "לא היתה ספרייה אחרת. היו ספריות קטנות להחלפה, אבל לא היתה ממש ספרייה עם כתבי עת ואנציקלופדיות. אני באמת זוכר את הריח והמקום, והיופי וההדר. הדר ישן, כבד כזה, של בתים ישנים. זה היה נורא יפה להיכנס לשם, הייתה אצילות עצובה וישנה עם קורי עכביש. אולי זה רק נדמה לי היום ואני כבר לא זוכר. בשבילי הבניין היה גדול. אני זוכר את הריח של הספרים הישנים. היו המון עיתונים שם, והיה כזה שקט".

דודו בכר

הוא היה קורא נלהב עוד מילדות. "בתחילה קראתי את הסיפורים של ביאליק. לא היה הרבה. לא היו מספיק תרגומים או ספרי מקור, מפני שעוד לא הספיקו. באותה תקופה ספרים לא התחלפו מהר מספיק. לפני הרבה שנים רציתי לתת לבתי כמה מהספרים האלה, וראיתי שהתרגום הוא איום ונורא. אבל היו גם תרגומים נפלאים של פרישמן ואחרים. לא היו אז הרבה ספרים בעברית. הספר 'מכרות המלך שלמה', 'דברי ימי עם ישראל', ספר על האנוסים, של הוצאת יזרעאל, שהיתה הוצאה נהדרת. לא היו אז ספרים זולים, כמו טרזנים וכאלה, תמיד גם לילדים היה משהו יותר רציני. ב‑1937 יצא הספר 'נער טס לעבר ים', שכתבה אריקה מאן, בתו של תומאס מאן, והייתי קורא בו כל שבת בבוקר, על ילד בכפר גרמני קטן, שההורים שלו במצב נורא, והוא רוצה להגיע לדוד שלו באמריקה. יש לי עותק אחד של זה בבית. קנו לי את זה ליום הולדת או משהו בסגנון".

אז, כמו היום, מתאר קניוק, שימשה הספרייה גם כמרכז תרבות ומקום מפגש. "אני זוכר שזו היתה חגיגה כזאת. היו אומרים שלום ברשמיות לאבא שלי וכולם הכירו את כולם. אבי בעיקר קרא ספרים בגרמנית. לנו היתה ספרייה גדולה בבית, אבל לא ספרייה לילדים. אנשים לקחו נורא ברצינות את כל הסיפור הזה. ישבו שם כל מיני אנשים מבוגרים וקראו עיתונים וספרים. אני, לעומת זאת, החלפתי רק ספרים שם. אני זוכר את עצמי הולך לשם בגיל שמונה או תשע, קראתי ספרים כבר קודם, אבל אני לא זוכר שהלכתי לשם לפני כן. אני זוכר שראיתי שם את יעקב שטרנברג, שהיה סופר נפלא שהכרתי אישית מפני שבנו היה חבר שלי. הוא בא לשם ושאל אותי מה אני קורא. רימיתי אותו ואמרתי לו שאני קורא את הספר שלו", הוא נזכר וצוחק.

מאיר ויזלטיר | סוד הגן הנעלם

בגיל 14 עזב המשורר מאיר ויזלטיר את העיר נתניה שבה התגורר עם הוריו, עמם עלה ארצה מספר שנים קודם לכן ממוסקבה, ועבר ללימודי תיכון בתל אביב, שם מצא לעצמו בית בספריית בית ביאליק. המבנה המפואר ברחוב ביאליק בתל אביב משמש היום בעיקר לערבי ספרות ופעילויות תרבות, לצד הארכיון והמוצגים המוזיאוניים שנמצאים בו. אך במשך שנים רבות שימשה קומת הקרקע של המבנה כספריית קריאה.

"בתל אביב היו שתי ספריות בעלות ערך: ספריית שער ציון ובית ביאליק", הוא מספר, "אהבתי מאוד את ביאליק כי היה מאוד נעים, אבל מה שהיה נעים שם כבר איננו. מאחורי בית ביאליק היה גן שביאליק טיפח. גן של עצי ארץ ישראל, וכמה ספסלים בין העצים, וזה היה הגן הפרטי שלי פחות או יותר, כי בדרך כלל לא היה שם אף אחד, אנשים לא ידעו שיש גן כזה".

דודו בכר

בשנות ה‑50 ניהל את בית ביאליק משה אונגרפלד. סופר, פובליציסט, ומזכירו האישי של ביאליק, שקיבל לידיו את ניהול בית ביאליק לאחר מותו והיה מנהלו הראשון במשך יותר מ‑40 שנה, עד מותו. בשנותיו האחרונות הושמעו טענות כלפיו על דרך ניהולו את המוסד. "הוא השתלט על בית ביאליק והוא היה יצור מאוד משונה מבחינה ויזואלית", אומר ויזלטיר. "הוא לא היה איזה משכיל גדול. היה מאוד נעים לשבת שם ולקרוא, חוץ מאונגרפלד. אבל אם התרגלת לאונגרפלד היה בסדר. אם ישבת וקראת הוא לא היה מפריע לך. אם היית מבקש ספר לפעמים הוא היה עושה בעיות, לפעמים היה שואל בשביל מה אתה רוצה לקרוא את זה, כי בדיוק לא נראה לו שהספר מתאים לאף שלך. אחרי שמת אונגרפלד היה מישהו אחר, אבל אז כבר לא באתי".

בספרייה, שאליה הפסיק לבוא באופן סדיר עם סיום התיכון ובאופן סופי משסיים את שירותו הצבאי ועבר ללמוד בירושלים, נחשף ויזלטיר לאפוסים של האיליאדה ולאודיסיאה (אותם, הוא מספר, קרא בסדר הפוך). "לפעמים, כשנמאס לי לקרוא הייתי עולה לקומה השנייה, שם היתה מסיכת המוות של ביאליק, שהיום איננה, הטבעה אמיתית של פני המת מיד אחרי מותו".

ספריית שער ציון, שהנפכה לימים לספריית בית אריאלה, שכנה באותן שנים ברחוב מונטיפיורי, הקרוב לרחוב ביאליק. למרות הקרבה הפיסית, העדיף ויזלטיר את ספריית בית ביאליק. "ספריית ביאליק לא השאילה ספרים, אז הם היו זמינים. בשער ציון היה מאוד קשה לתפוס ספר מסוים אם זה היה ספר מבוקש".

ניר ברעם | הבטחות גדולות

"זה לא יחדש שום דבר אם אומר שזה העלה הרבה זיכרונות וזה מקום שמאוד אהבתי בתור ילד", אומר הסופר ניר ברעם לאחר ביקור בספרייה שנערך לצורך הפרויקט. "לא הייתי שם, לדעתי, 20 שנה. זה היה מוזר, מפני שקודם כל שום דבר שם לא השתנה. יכול להיות ששיפצו שם את מדפי הספרים, אבל אני לא שמתי לב. הייתי הולך לשם בכיתה ג'-ד', אולי ה'. היה לי חוג כדורגל במתנ"ס ולפני החוג הייתי הולך לספרייה לקחת ספרים. כל הספרים שקראתי כילד היו מהספרייה הזאת. זה היה מין טקס בבית שלנו כי אני ואח שלי רני, היינו הולכים ביחד או לוקחים ספרים אחד בשביל השני, זה היה מאוד משמעותי. כשמישהו היה מביא ספר מהספרייה זה היה מאוד מרגש, הייתי מחכה לזה בקוצר רוח".

ברעם נולד בירושלים ב‑1976 וגדל בשכונת בית הכרם. הספרייה הציבורית הצמודה לשכונתו היתה ספריית בית הספר זיו, שמשמשת עד היום כספריית השאלה גם מחוץ לשעות הפעילות של בית הספר. אל הספרייה הוא הגיע במקרה, מכיוון שהיתה קרובה לחוג הכדורגל שלו. "אני זוכר שהיתה התרגשות גדולה מאוד בכניסה לספרייה", הוא מספר. "כל המדפים היו הבטחות להמון עולמות שאתה יכול להיכנס אליהם. זה היה קצת מסחרר, כי בתור ילד אין לך דעה על שום דבר, והיה לי מאוד קשה לבחור. זה היה מאוד מבלבל. אני זוכר את התחושה הזאת שאפשר להשוות אותה לביקור בלונה פארק, משהו מאוד מסחרר שיש בו הרבה מאוד הבטחה. התפישה שלי שהספר הוא עולם חדש התחילה בספרייה הזאת. בתור ילד הבנתי אינסטינקטיבית שזו ההזדמנות לברוח מהעולם שלי, שהיה לי מאוד קשה אתו כילד".

אמיל סלמן

אחד הספרים שהשפיעו רבות על עיצובו, אומר ברעם, הוא הספר "הנערים מרחוב פאול", ספרו של פרנץ מולנר שבעברית נקרא "מחניים". הספר מספר על מלחמתם של ילדי רחוב פאול ביריביהם, תלמידי בית הספר הריאלי, על מגרש המשחקים. "הגיבור של הספר הוא נמצק, שהוא נער חלוש שכולם לועגים לו ושבסוף הספר מת, אבל מגלה מידות משמעותיות של אומץ לב והקרבה. ספר על חברות, על נערים שיש להם מידות כאלה של אומץ לב וערכים שבתור ילד אתה רק יכול להשתאות, לשאול את עצמך איפה יש ילדים כאלה. זה ספר שהיה מאוד משמעותי בשביל, ועד כיתה ח' הייתי קורא אותו כל יום כיפור עם אבא שלי".

כשהוא נשאל מה הוא זוכר מהספרניות מזהיר ברעם כי "לא ברור כמה מזה זיכרונות אמיתיים וכמה הבניות לאחור, אבל כל סיפור מהילדות נתון לסכנה הזאת. אני זוכר שדיברתי אתן לא מעט, כמו כל ילד רציתי להרשים אותן בטעם שלי שהוא קצת יותר בוגר משל ילדים אחרים. רציתי לקבל יחס של אדם יותר מבוגר. אני זוכר שהיינו מדברים כשהייתי מחזיר ולוקח ספרים, והן היו ממליצות לי מה לקרוא".

את השפעת הספרייה על חייו הוא מסכם במלים "למדתי מאוד לאהוב ספרים". ולאחר מחשבה אומר, "אני חושב שבאופן כללי לא חשבתי להיות סופר בכלל. היו לי תוכניות אחרות לגמרי. הערך הנפשי שיש בתוך ספר, האפשרויות להקלה ומחשבה, זה דבר מאוד משמעותי בשביל כתיבה, ופגשתי בזה לראשונה שם. הקשר בין השקיעה לכתיבה, הספר כעולם שאתה יכול לצלול לתוכו קודם כל ולפני הכל, זה דבר שקצת לא השתנה אצלי באופן שאני מגדיר ספרים".

"קשה  לי לדמיין את הילדות שלי בלי הספרייה", הוא מוסיף. "לא היה עובר שבוע בלי שהייתי שם לפחות פעמיים. אתה תמיד צריך להיות בתוך קריאה, בתוך ספר, סיימת ספר ואתה מיד מתחיל ספר חדש. הדבר שהכי הפחיד אותי זה הפערים בין ספר לספר. הטריד אותי שהיו פערים כאלה ועשיתי הכל כדי לצמצם אותם ולהעלים אותם לגמרי. מפלט, מקלט, זה היה ככה".

חיים באר | על הכיסא של עגנון

לספריית "בני ברית" בירושלים החל הסופר חיים באר ללכת ביום שבו אמו הרשתה לו לחצות את הכביש. בתחילה היה מחליף את ספריו בחנות ספרים שהיתה קרובה לביתו, ואיפשרה גם השאלה, כמו חנויות ספרים רבות בעשורים הראשונים לקום המדינה. "הייתי בן שמונה-תשע כשגמרתי עם כל הספרים בחנות והתחלתי לקרוא ספרים מספריית בני ברית", הוא מספר, "זאת כבר היתה ספרייה אחרת. קודם כל היה שם אולם קריאה מדהים עם שולחן, שולחן מאסיבי. היתה שם ספרנית שהכירה אותי, הכירה את משפחתי, והיא נתנה לי גישה לארונות הסגורים, גישה להמון דברים שאחרים לא קיבלו, ואני ניצלתי את זה כמובן".

הספרייה מוקמה בבניין אבן מרשים במרכז העיר ירושלים, הקיים עד היום ומשמש כעת כמקום משכנה של ישיבה. המבנה היה בניין הקבע הראשון של הספרייה הלאומית לפני שזו עברה לבנייני האוניברסיטה העברית. לספרייה היו כמה שמות, בהם הספרייה ע"ש יוסף חזנוביץ' על שם מקים הספרייה הלאומית, ומדרש אברבנאל כי הוקמה במלאות 400 שנה לגירוש ספרד. לבסוף נבחר השם בני ברית, ע"ש ארגון בני ברית שהקים אותה.

אמיל סלמן

"בשבילי זאת הנקודה בגיאוגרפיה שבה התחוללה התפנית, שירושלים נהפכה מעיירה יהודית מפגרת ונידחת בשולי האימפריה העות'מאנית לבירת החלום הציוני", מספר באר. "הספרייה היתה אחד המקומות שהקפידו על שימוש רק בעברית. ישנן תמונות יפהפיות של אנשים שישבו וקראו שם עיתונים, וכל העיתונים מכל העולם היהודי היו שמה, מורכבים על גבי כאלה מוטות כדי שהנייר לא יתקמט. והיום כל זה נעלם".

הספרייה, מספר באר, היתה מקום מפגש לכל יושבי העיר. "זה מיקרוקוסמוס של מחליפי הספרים. גם חרדים היו נכנסים שם, באים לקרוא ספרים. אתה יכול לקרוא על כך שעמוס עוז וא"ב יהושע החליפו שם ספרים כילדים. עגנון מתאר את הספרייה הזאת ב'תמול שלשום'. לימים ידעתי שעל אותם כיסאות שאני ישבתי ישב ברנר, ישב עגנון, ישבו משכילי ירושלים הראשונים. היא היתה פתוחה גם בשבת, ואנשים עמדו וחיכו שיפתחו את הספרייה כדי שיוכלו לקרוא. יש שם איזה שש-שבע מדרגות, ואתה יודע, זה מאוד מרגש. הייתי אומר שהמדרגות האלה הן גרם המעלות, גרם המעלות של הספרות העברית".

את חוויית הקריאה בספרייה, מבהיר באר, הוא לא ישכח. "כילד אני זוכר שממש הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה, ספרים עם סיפורים מרתקים מאחוריהם, כל עותק סיפר סיפור, לא כמו היום. היו שם גם חותמות של אגודות בארץ, שם למדתי לראשונה על פועלי ציון, הפועל הצעיר, ואחרים. אני הייתי ילד מוזר מאוד. עד היום אני מתקשה להבין מי הייתי בדיוק. אני זוכר את כל הז'ול ורן שקראתי שם, קראתי את מסעות גוליבר בארץ הענקים, בארץ הננסים. אבל יותר מזה אני חושב ששם אני גיליתי את ארון הספרים היהודי, את המדרשים. אני נפלתי בשבי הריח של הספרים, היושן של החותמות, הכתובות, ההקדשות.

"הדבר המדהים הוא שכיום הספרייה נסגרה", מסכם באר בכאב. "אין כבר אנשים שמחליפים בשכונה הזאת ספרים, והיום זו ישיבה של חוזרים בתשובה. פעם זו היתה ספרייה של מתפקרים שונים למיניהם, של משכילים, של חצאי משכילים. פעם עשו את הכיוון מן העולם החרדי לעולם החילוני והיום זה מקום שבאים אנשים מהעולם החילוני ועושים את הדרך ההפוכה".

צרויה שלו  | מבעד לקיסוס

הסופרת צרויה שלו נולדה בקבוצת כנרת ב‑1959 למבקר הספרות מרדכי שלו ולציירת ריקה שלו. כבר בשנותיה הראשונות עברה המשפחה להתגורר בבית ברל, הסמוך לכפר סבא. "זו לא היתה ספרייה אלא ארמון של ספרים", נזכרת שלו בספריית ילדותה שאליה החלה ללכת בגיל שבע והפסיקה רק בגיל 18, אחרי שהתגייסה לצבא ומשפחתה עזבה את המקום.

"מדרגות שיש הובילו אל הקומה השנייה, החרישית", היא משחזרת. "במערב היה אולם קריאה מרווח, שם טרחו תלמידי התיכון והסמינר על שיעוריהם, במזרח מדפי הספרים, ובתווך הספרנים, מוכנים ומזומנים להושיט עזרה בלחש אדיב. הייתי חולפת על פניהם ונבלעת מיד בין המדפים העמוסים של ספרי הילדים, וכעבור כמה שנים נדדתי אל מדפי ספרי הנוער והמבוגרים. ריח של אבק מתוק נדף מן הספרים כשהייתי מדפדפת בהם, יושבת על אחד הסולמות".

דודו בכר

בניגוד לספריות קטנות שאיפיינו יישובים רבים באותן שנים, ספריית בית ברל, בשל היותה חלק ממוסד לימודי, אקדמי בהתהוות, נהנתה מאוסף ספרים גדול יותר באופן יחסי. "איזה עונג זה היה לבחור ספר בימים ההם, כמו לשאול לי חיים לשבוע הקרוב", אומרת שלו. "מי ארצה להיות? ילדה צרפתייה מחונכת בספרים של הרוזנת דה סגיר, או ילדה אנגליה הרפתקנית אצל אניד בלייטון, חברה נלהבת בשביעייה הסודית, או בחמישיית הבלשים והכלב? או שמא אהיה אן שרלי מאבונלי, הנערה האסופית שחולמת להיות סופרת? מן החלונות נשקפו הפרדסים האהובים עלי, ופעמים רבות הייתי לוקחת אתי את הספרים אל הפרדס, שוכבת מתחת אחד העצים וקוראת עד החשיכה".

כשבגרה מעט, היא מספרת, הלכו הספרים ותפחו, "'חלף עם הרוח' של מרגרט מיצ'ל, 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד, 'גראנד הוטל' של ויקי באום, 'מרג'ורי מורנינגסטאר' של הרמן ווק, רומנים מיושנים מעט שהשפיעו על אמי בנעוריה ובהמלצתה מצאתי אותם בין המדפים. ככל שהיה הספר עבה יותר כך הבטיח לי חיים ארוכים יותר בתוכו. ומאוחר יותר 'מלחמה ושלום', 'אל המגדלור', 'לוליטה', וספרי שירה המלווים אותי עד היום".

"הספרייה ההיא בבית ברל, בבניין המכוסה קיסוס סמיך, היתה בעיני, בשנים הארוכות ההן, המקום היפה והמפתה ביותר עלי אדמות", מסבירה שלו את השפעתו העמוקה של המקום עליה. "לא לחינם מסתיים אחד מספרי בגיבורה המסתתרת בין המדפים עד שהספרייה ננעלת והיא נשארת שם לבדה כל הלילה. ביישוב הקטן ההוא בשרון, שבו היו אז יותר ספרים מאנשים, לא היתה דרך טובה יותר להכיר את החיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו