מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע

השנה השלישית בלימודי המשחק של אדוה בולה בסמינר הקיבוצים היתה שנה קשה, שנה איומה ותחרותית מאוד. השיעור שבו פרחה היה שיעור מספרי סיפורים שהעביר השחקן, הבמאי והמחזאי יענקל'ה יעקובסון. "בשיעור הוא ביקש מאתנו לספר סיפורים, אני נזכרת בזה ועולות לי דמעות. פתאום אצלו היה לי כזה ביטוי, פשוט התיישבתי וסיפרתי סיפור ותוך כדי שסיפרתי הבנתי שאני כותבת תוך כדי, כותבת בראש", מספרת בולה.

אחרי כל שיעור היא חזרה לביתה וכתבה את מה שסיפרה בכיתה. "יום אחד יענקל'ה ניגש אלי וביקש שאכתוב את הסיפורים שסיפרתי. אמרתי לו שכבר כתבתי והוא ביקש לקרוא. אחרי חודש התקשר ואמר ‘אדווה נשמה עשיתי מזה מחזה'".

המחזה "הדוד הנק", שהיה מבוסס על הסיפורים שכתבה, הועלה ב-2004 בבית הספר לאומנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. בולה, שהיתה עדיין סטודנטית, שיחקה במחזה. מאז הספיקה לשחק בסדרות טלוויזיה כגון "מגדלים באוויר" ובמיני סדרה "נבלות", ודמותה כבר די מוכרת לקהל הרחב. היא מודעת לכך שהיא יושבת על משבצת בעייתית. לא רק שהיא מוציאה כעת ספר ביכורים שעתיד להצטרף אל המוני ספרים אחרים שמבקשים לעשות את דרכם בשוק כמעט בלתי אפשרי, אלא שהיא גם שחקנית, כך שהספר שלה נהפך לחשוד מיידי.

אדוה בולה. "במספרות יש עולם שלם, והעולם הזה מרתק אותי"צילום: ינאי יחיאל

היא אומרת שהיא מעט חוששת שאנשים לא יקחו את הספר ליד כי כתבה אותו שחקנית. אבל יש בה גם איזו תמימות בכל הנוגע לשוק הספרים, שאינו מוכר לה במיוחד. אולי לכן מכיל ספר הביכורים שלה שלוש נובלות, אף שבשנים האחרונות סיפורים קצרים אינם נחשבים לז'אנר פופולרי. "לא ידעתי את זה. אם הייתי יודעת אולי הייתי כותבת שלושה רומנים. לא ידעתי שזה הסיפור, הרבה דברים אולי הייתי עושה אחרת. אבל אולי יש בבתוליות הזאת משהו".

היא אומרת שתמיד כתבה. "זה לא איזה דבר שנפל עלי משמים. מה שכן נפל עלי משמים זאת תחושת החופש. היה פער גדול, ועדיין אני חיה את הפער הזה, בין הפרסונה שלי ובין מה שחושבים עלי ברגע הראשון, ואולי אפילו ברגע השני, לבין האישיות שלי כמו שהיא יוצאת כשאני כותבת. זה פער גדול שקשה לי לחיות אתו ואני מודעת אליו".

לדבריה, תמיד היו לה "יחסים מאוד חמים עם הקולמוס". היא מבחינה שיותר קשה למצוא את הדרך בעולם הספרות מאשר בעולם המשחק. "בסופו של דבר במשחק אתה הולך לאודישנים, עושה תפקידים וחי את העולם הזה. בשביל לכתוב את הספר הייתי צריכה לעשות פוס מהכל, לשבת ולכתוב. זה מסלול פחות ברור. אתה צריך לפנות את כל הזמן שלך, לא שזה בעיה בעבור שחקנים לפנות את הזמן".

"דברים שאני יודעת על ר'", ספר הביכורים שלה שרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא הפתעה גמורה, לא רק מפני שכתבה אותו שחקנית. יש בו משהו מגובש מאוד, קול ברור, זוהי ספרות שראויה לתשומת לב. בשלוש הנובלות היא מתארת חיים רגילים ואת הגיהנום הרגיל שנלווה אליהם, אבל בכתיבה שלה יש איזה טוויסט, ההתבוננות שלה מעניינת, אפלה לפרקים, לא מובנת מאליה. יש בנובלות עדינות רבה ויכולת אבחנה דקה ומצד שני איזו פראות, איזו חיבה למה שאינו מושלם, לבתי שחי מיוזעים.

עטיפת הספר

במרכז הנובלה הראשונה עומדת רחל, אמנית מתוסכלת הכמהה אל שאול, המרצה שלה מבצלאל שלא ראתה שנים. מולו היא רוצה להשתחרר מסוד שמעיק עליה. אלא ששאול זה אינו הדמות הרגילה לחשוק בה. "מאז אותו מפגש בשירותים, הייתי מביטה בידיים של שאול, באצבעות השמנות המתעקמות בקצותיהן, בראש המוטה על שמאלו, שעה שהוא מתרכז, בשפתיים הסדוקות דרך קבע, ומפנטזת איך הוא יניח את המותניים הרחבים שלו על שלי ולי בכלל לא יהיה אכפת שיש לו אגן נשי ורחב", היא כותבת.

זה מעניין שאת מתארת אותו כגבר כזה, מבוגר, שמנמן, כמעט מעורר רחמים, ודווקא הוא מושא תשוקה.

"אני אוהבת אנשים שאני רואה עליהם את הפצע. אני אוהבת את זה שיש אנשים שאני ממש יכולה לראות איזה ילדים הם היו, והרבה פעמים אני מסתכלת על אנשים ככה. אנשים כאלה נוגעים ללבי. היא רואה את שאול דרך כל הדבר הלא מושלם הזה, שאותי באופן אישי מאוד מרתק. כל תרבות המושלמות הזאת היא הפוך מבאמת. שאול הוא באמת. יש לי חיבה לאנשים מבוגרים כבר, שהם בשוליים ואף פעם לא היו ‘הדבר'. זה מושך אותי ומסקרן אותי".

רחל היא אמא בעייתית. בשעה שהיא צריכה לפתור לעצמה את עניין שאול, הבת שלה נשארת מאחור.

"כולם אומרים לי איזה אמא איומה היא, ואני חושבת שהיא אמא מצוינת. היא אמא כנה, היא חיה את הרצונות שלה ולא מחביאה אותם, והיא לא משחקת משחק בעבור הילדה. אני חושבת שזה מה שחשוב בין אמהות בנות ואני חושבת שכל הנובלות הן באיזשהו אופן על אמהות ובנות. נדמה לי שיש ב'אנה קרנינה' משפט שבו היא תוהה האם יש בת שבאמת מכירה את אמה. ואני חושבת שהילדה בנובלה הזאת תכיר את אמא שלה, תדע מי זאת האשה הזאת, על צלקותיה והטירוף שלה וגם על האהבה שלה והכנות שלה, זה נראה לי חשוב. אני חושבת שהיא לא אמא גרועה".

אמא נוטשת ונרקיסיסטית.

"זה נכון שהיא נוטשת, אבל היא משלמת מחיר. היא לא יכולה להמשיך ולהעמיד פנים שהכל בסדר. זה בסדר שהיא נוטשת כי היא תחזור, ברור שהיא תחזור. היא לא יכולה לסבול את השקר הזה ואת העמדת הפנים הזאת והבורגנות הזאת והשיעמום, ובעיקר את חוסר המימוש שלה כיוצרת. היא ציירת והתחושה הזאת שאת מה שאתה עושה לא רואים, זאת תחושה שהיא לא יכולה לחיות אתה יותר".

את הספר הקדישה בולה ליענקל'ה יעקובסון. "יש לי קשר עמוק אליו, אני אוהבת אותו. הוא קשור אצלי לאנשים האלה שהיו במיינסטרים וברחו לשוליים. הוא קצת היה שאול בשבילי, הוא ראה משהו שאני יכולה".

הגבר השבור

בולה בת 31. היא נולדה וגדלה בנתניה. אביה עלה לארץ מהולנד, בבית הן היו ארבע אחיות. ילדה טובה נתניה. תיכון, קצינה בצבא, נרשמה ללימודי רפואה כי לא ידעה מה היא רוצה לעשות, אבל לימודי המשחק קרצו יותר. "הייתי

מאוד שקדנית. גם לכתוב ספר זאת שקדנות לשמה. אני חנונית מאוד אבל עם טוויסט".

במרכז הנובלה השנייה, ששמה כשם הספר, עומדת נעמה בת ה-11 שחיה עם הוריה ואחיותיה בשכונה צפופה בנתניה של שנות ה-80. היא ילדה בודדה, בדידות רגילה, לא דרמטית, ובבדידותה נלכדת בקסמה של רבקה המורה לפסנתר השכנה, ועוקבת אחריה. רבקה, האלגנטית, הזרה. נעמה מתעדת את מה שהיא לומדת על רבקה זו ומכנה אותה בשם הקוד ר', מפחד שהיומן יפול בידיה של אחותה המרושעת. ברקע הדברים ישנו אפי, שכן חדש, עשיר, וולגרי, שבא לגור בשכונה ומערער את הסדר הקיים.

למה נעמה עוקבת אחרי ר'?

"היא נורא בודדה. בשכונה הזאת בנתניה היא מוקפת אדם, אני לא יודעת איך אפשר לאכלס כל כך הרבה אנשים בכל כך מעט מקום, ועדיין היא בודדה. ברבקה יש משהו אחר, אירופי, שונה, זר. מנומס זאת מלת המפתח שקוסמת לה, היא גברת מנומסת, והיא רואה אותה בדיוק כמו ששאול רואה את רחל. רבקה רואה את נעמה והיא ילדה שלא רואים אותה, היא אוויר כי היא מסתדרת טוב לבד. יש לה אחות גדולה סופר פרובלמטית ויש לה אחות קטנה סופר מפונקת והיא מסתדרת, אז לא רואים אותה. אבל רבקה רואה. נעמה עוקבת אחריה כי היא נותנת לה את האמונה שיום אחד היא תצא מהגטו הזה והיא תהיה בסדר".

ואז רבקה מאכזבת אותה באופן איום.

"אני מבינה את רבקה ואת זה שהיא בסוף הולכת עם אפי. רבקה אומרת לה שאשה לא יכולה להיות הרבה זמן לבד ויותר טוב שיהיה לה מישהו. היא כמו כולם. אני אוהבת שהיא מנתצת את זה, כמו שאני אוהבת את העובדה ששאול מכזיב קצת בסוף. בסופו של דבר האנשים האלה, שאנחנו מכתירים אותם כאנשים שרואים אותנו, תמיד יכזיבו. רבקה נכנעת לקושי הגדול של לחיות בשכונה הזאת בתור זר, היא כמו עובדת זרה. היום יש את הפליטים הסודנים שאנחנו יכולים לירוק עליהם כדי להרגיש יותר טוב, אבל אז בנתניה בשנות ה-80 מספיק שהיית עולה מרוסיה".

זאת החוויה שלך מנתניה?

"רבקה היא דמות לא אמיתית, אבל את השכונה, את הריח, את התחושה שאם אתה טיפה זר אין לך מקום, אני מכירה. דווקא אני תמיד הייתי מאוד במרכז העניינים, לא הייתי ילדה דחויה שצריכה לפלס את מקומה, אבל תמיד הרגשתי שאני בקלות יכולה להיות כזאת. לא הייתי כזאת כי הייתי חדת לשון והייתי תלמידה טובה ואז זה נחשב. זה הציל אותי".

השכן אפי מערער את הסדר, הוא וולגרי, הוא מזרחי ויש לו כסף.

"הוא בעל המאה ולכן בעל הדעה. בשכונה הזאת בנתניה, מי שהיה לו כסף יכול היה להחליף את ראש העיר. אני מכירה אנשים כמו אפי. גם פה בתל אביב יש כאלה. הם אנשים שיש להם כסף וחושבים שהם יכולים לקנות את כולם. אנחנו היינו משפחת עולים מהולנד והשכונה לא היתה כזאת. תמיד אומרים לי את מנתניה, בטח מרמת פולג שזה שכונת העושר, ואני אומרת ‘לא אני גדלתי ממש ליד השוק'. אבל אני לא נראית משם, לא שנתניה היא איזו עיר נוראה, היו שם אנשים מאוד טובים. אפי בקלות מצא את מקומו בשכונה, הוא לא מאפיונר, הוא גבר חתיך שמתחיל עם כל הבחורות, עושה כסף, לא מישהו לשנוא. נעמה שונאת אותו כי הוא הורס לה את החיים, הוא כוחני. אבל הגברים הכוחניים האלה יש להם כל כך הרבה מקום פה בינינו, שאנחנו לא שונאים אותם. אנחנו מכירים אותם טוב, את אלה עם הכסף שקצת מקללים. שאול הגבר הפצוע, השבור, הלא חזק, הלא עשיר, הוא אנטיתזה לדמות של אפי שהוא גבר רגיל, כל כך רגיל שאנחנו לא שמים לב כמה זה מכוער".

לעשות קצוות

הנובלה השלישית בספר נקראת "מים עומדים". היא מתרחשת באשקלון ובתל אביב. כשהיתה הגיבורה נטלי בת 9, היא נסעה עם אמה לכותל. שם, כמעשה ילדה סקרנית, קראה פתק שנפל מהכותל. "תעזור לי, השם הטוב, להתחתן עוד השנה", היה כתוב בו. אמה תופסת אותה וזועמת "אוי ואבוי למי ששם את העיניים שלו בתוך תפילה של בנאדם אחר", היא אומרת לה "כי אם אלוהים, חס וחלילה, טפו טפו טפו, יחליט להעניש אותו, הוא ייתן לו את ההיפך הגמור, עד סוף החיים".

אבל נטלי מנסה ומתאהבת ביוסי הספר. היא עוברת אתו לתל אביב ומגשימה בעבורו חלום, לפתוח מספרה בתל אביב, אבל האם הוא יציע לה נישואין? ברקע שתי נשים - אמה הצייקנית וסבתה הצבעונית - המושכות אותה כל אחת לכיוונה. "עשיתי הרבה מחקרים על אשקלון", אומרת בולה, "אני אוהבת את הפריפריה, אני מכירה את הדבר הזה של להגיע לתל אביב מהפריפריה ולנסות להצליח כמו שקורה לנטלי. בכלל מספרות זה עולם שהוא מגניב נורא בעיני. כמות הפעמים שהלכתי לעשות קצוות בזמן שכתבתי, לצורך תחקיר, לא הסתפרתי ככה שנים. במספרות יש עולם שלם והעולם הזה מרתק אותי".

בשלוש הנובלות הילדות היא אזור אפל.

"ביני לביני אני קוראת לזה הטרגדיה של האנשים הנורמלים. הרי ברור למה ילדות היא זירת פשע בעבור אנשים שהיתה להם ילדות זוועתית או שבאים ממשפחות מפורקות, אבל בשביל האנשים הנורמלים שבאים מבית טוב, אפילו לא מבחינה כלכלית אבל מבחינה אנושית, מתגלה קושי אחר שהרבה פעמים אין לו מקום עם כל זוועות העולם".

למה את דומעת?

"אני נרגשת לדבר על זה. זאת תכונה נוראית, מפלילה, מביכה", הוא אומרת על הדמעות שצצו פתאום, "זה מאוד יעיל באודישנים, נא להתעלם", היא מבקשת וממשיכה, "הילדות פה הן ילדות מתבוננות, משתייכות לאנשים המתבוננים. אנשים הם או עושים או מתבוננים".

מה את?

"אני מתבוננת, זה ברור. אבל אתה לא יכול להיות רק מתבונן, אתה גם מתהלך בעולם. זה מאוד מפריע לי גם. לפעמים אני מרגישה שאני רואה דברים שאני לא רוצה לראות. כשעבדתי בתור מלצרית הייתי מסתכלת הרבה על הלקוחות וזה נורא העציב אותי. אני לא יודעת למה זה מעציב אותי. בנובלה הראשונה רחל אומרת שכשהיא רואה אמא ובת נפגשות לצהריים אז היא בוכה. אני הייתי רואה אפילו את הוויכוח הטיפשי הזה של מי ישלם וזה העציב אותי, זה העיק עלי".

את הספר כתבה במהלך כמעט שנתיים, בספריית בית אריאלה בתל אביב. "לכתוב זאת בדידות גדולה. הייתי קמה כל בוקר והולכת לבית אריאלה. בהתחלה ישבתי בבתי קפה, אבל הבנתי שיהיה קשה להחזיר את הכסף על כל הקפה הפוך שאני שותה. בית אריאלה זה מקום נעים. אתה לא יכול לדבר בטלפון, אתה לא יכול לגלוש באינטרנט, רק לכתוב, וזה גם חסכוני. הסיפור הכלכלי הוא דבר שאני לא יודעת איך מתמודדים אתו. זה ברור שכסף לא אראה מהספר הזה, ולשבת בבית אריאלה ולכתוב היתה אופציה חסכונית".

עכשיו היא נפרדת מהספר לטובת החנויות והקוראים, ואומרת שלא רצתה לסיים לכתוב אותו. "חשבתי שאני אחזור לריקנות האיומה הזאת של לחכות לטלפון מהסוכנת ולהגיע לאודישן. זאת קצת טראומה להתגבר עליה. זה בודד, קשה, לא מתגמל".

היא מחכה בכיליון עיניים לתגובות הקוראים. "המעגל הקרוב - ההורים שלי, האחיות שלי, בעלי - הם באיזשהו אופן המעגל העוין ביותר לכתיבה. זה אנשים שתמיד יחפשו את עצמם בספר גם אם הם לא יודו בכך. יותר חשוב לי שיקרא אותו מנחם מבת ים. זה קהל יותר הוגן בשביל הספר. אני מעדיפה לא להכיר אנשים שאני קוראת את הספר שלהם. מצא חן בעיני שאליס מונרו היא קנדית רחוקה. בגלל זה קצת מפריע לי שקצת יודעים מי אני. בראיון עיתונאי, כמו שאני עושה עכשיו, יש משהו הפוך מזה כמובן, אבל אני לא חיה בלה לה לנד". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ