בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

איל מגד מותח את הקו

אין לו בעיה לזגזג בין נתניהו לדרעי ולבעוט באלה המחבקים אותו. עם צאת ספרו החדש, "סוף הגוף", מגד מספר למה הוא תומך בדו-לאומיות ומדוע הוא לא מבין אנשים שרוצים להספיק עוד משהו לפני מותם

44תגובות

כאשר אנחנו נדברים להיפגש, איל מגד מבקש להיפגש בירושלים, עם עדיפות לפגישה מעבר לקו הירוק, כהגדרתו. הוא מציע סיור חומוסיות במזרח ירושלים. לבסוף הוא מתפשר על נוף יפואי. אנחנו קובעים במסעדה שהוא מציע על שפת הים בגבול תל אביב-יפו. בתגובה אני אומרת לו שאני מקווה שלא יתאכזב מכך שלא יהיו ערבים בסביבה כמו שהוא כנראה מקווה.

כשאנחנו מתיישבים במסעדה בשעת צהריים, כמעט על קו המים, קבוצה של נשים ערביות לבושות מכף רגל עד ראש משתכשכת בעליצות בים. מגד לא מסתיר את שביעות רצונו. "טעית בגדול", הוא עולץ, "אמרת שאולי רק במטבח יהיו ערבים ותראי. צדקתי בגדול! זה כאילו אנחנו יושבים פה בביירות". הוא מרוצה מחוף הדו-קיום, כפי שהוא קורא לו מעתה, ונפעם מצבע המים, אומר שבילדותו התל-אביבית זה לא היה כך "הים לא היה כל כך יפה, תראי איך הוא צלול. אין הרבה כאלה בעולם שאתה יושב ממש על החוף".

אמיל סלמן

היה אפשר לחשוב שמדובר באיזה אופטימיסט שבע רצון, אבל אייל מגד אינו כזה, אם כי הוא חומק בחן מכל הגדרה. הוא כן ומלא הומור, הוא מפוכח אבל גם חולם, הוא העז בעבר ומעז גם עכשיו לעשות מה שלא רבים מעזים, לצאת נגד המילייה שלו, להסתכן, להיות לא תקין פוליטית. היתה לו אפיזודה ימנית שבה חבר לבנימין נתניהו, מאז חזר בו, אבל נשאר בידידות עם ביבי. הוא תמך גם באריה דרעי בשעתו. אבל הוא בועט כל פעם מחדש במחבקים אותו. אין לו בעיה לזגזג. מה שנחשב לגנאי בתרבות שלנו ­ לחשוב מחדש, לשנות את דעתך, לשחק, לא להיות חלק מהעדר ­ כלל אינו מגונה בעיניו. הוא הכרחי.

מסקנותיו בנוגע לטבע האנושי והישראלי מרות. והוא אינו חושש להתבטא בחריפות. ביום שלישי האחרון היה אמור לחתום על ספרו בכיכר רבין אבל החליט שלא לבוא לתל אביב בגלל גירוש הפליטים הסודאנים המתבצע בימים אלה. "אני אחתום על ספרים כשנעשים כאן מעשים נאצים, פשוט אקציות במלוא מובנה של המלה המחרידה הזאת, כדי לשמור על טוהר המדינה היהודית?" שאל.

הוא נולד ב‑1948, גדל בתל אביב וחי בה שנים רבות אבל כבר לא מעט שנים הוא ירושלמי, אם כי היה מעדיף לחיות בחיפה. "אין לי פרטנרית לגור שם", הוא אומר, "הייתי עובר מחר. אני אוהב את חיפה כי היא דו לאומית אמיתית, יש בה ים, הרים, יש בה נצרות שיש לי נהייה אליה והיא צפונית. היא עיר פרפקט בעיני ויש שם חומוס טוב גם. ממש אין בעיה. אם כי היא חשופה לטילים".

נראה שהפעם התל-אביבים יחטפו.

"נכון. לפחות את לא גרה ברב קומות, נראה לי פחד לגור באקירוב, זה לא בטיחותי. את רוב הדברים הכי מובנים מאליהם שאתה רואה המומחים לא רואים. שמת לב כבר לדבר הזה? אהוד ברק לא רואה. הוא גם אומר 500 הרוגים שזה אבסורד. אני אומר 500 אלף הרוגים, זאת שואה. את יודעת מה זה טילים פה מאיראן? אלה אין להם חוכמות, זה לא חיזבאללה שהם פיונים קטנים. האיראנים זה הדבר עצמו, זאת מעצמה, הם צאצאי כורש. הם כבשו את העולם פעם, העולם העתיק".

האינטימיות הזאת

הוא בנם של הסופרים אידה צורית ואהרון מגד. נשוי בשנית לסופרת צרויה שלו. אנחנו נפגשים כדי לדבר על "סוף הגוף", הרומן החדש שכתב ורואה אור בהוצאת ידיעות ספרים. קדמו לו הספרים "חסד נעורייך", "סודות ובגידות", "ארץ אשה", "זוג" ו"איך לחיות". מגד כותב על שני חברי נפש, האחד חי, השני מת ממחלת הסרטן. זהו חשבון נפש שעושה רופא כירורג בעקבות מות חברו. הוא בוחן את חייהם המשותפים והנפרדים, את הנשים והזוגיות שבחרו, הוא בוחן גם ואולי בעיקר את החברות הגברית. מדובר ברומן בדיוני אבל הוא מבוסס במידה רבה על יחסיו של אייל מגד עם הפזמונאי ובעל הטור עלי מוהר, שמת מסרטן הלבלב ב‑2006.

"מותו של עלי השפיע על הספר הרבה יותר מחייו", אומר מגד, "ההתמודדות שלו עם המחלה היתה בעיני מין מופת, לדעת איך למות. שלוש שנים לאחר מותו התחלתי לחשוב על זה ממרחק וחשבתי שאני מוכרח לכתוב בהשראת הדבר הזה. העובדה שכל עוד הוא חי הוא חי, היתה בעיני דבר חזק מאוד. כל פעם מחדש התפעלתי מזה שאני לא רואה את ההשפעה של המוות המתקרב על חייו. דיברנו על אותם דברים, אתה נכנס לתוך אחיזת העיניים הזאת שזה לא ייגמר במוות".

מיקי קרצמן

זאת גם הדחקה.

"אני ראיתי בזה גבורה ולא פחדנות. זה נתן לי דחיפה לספר. אחר כך בתוך הספר ישנם החיים של הנדון למוות הזה והיחסים שלי אתו. טילפן אלי אתמול חבר ילדות שאמר 'הרי אתה כותב פה על היחסים שלך אתי' ואמרתי לו שאני כבר לא יודע. כל העניין של סופר כשהוא כותב אז הוא מערבב. הידידות הזאת, הזוגיות הגברית, מאוד מעניינת אותי וזה נושא שלא כותבים עליו הרבה, על השטח האפור הזה שבין הומו-ארוטיות וידידות רגילה. לא כותבים על האינטימיות הזאת שהיא לא אינטימיות מינית. ואני כל חיי, מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי אינטימיות עם חברים".

אתה כותב על יחסים שהיו אינטימיים אבל גם רעועים.

"נכון, אחרת מה? ברגע שזה אינטימי אז נכנסים כל מיני עניינים שהם נחלתם של זוגות משני המינים. קנאה למשל, ובעיקר ההשוואה הזאת בין מה הוא השיג למה אני השגתי. אני לפעמים משתאה מכך שזה קיים. בספר אני מתחקה אחר המקור של זה. העניין התחרותי הוא כל כך מובנה אצלנו. אני לא מצפה מהגזע האנושי להרבה נסים ונפלאות בשלב זה של חיי, זה גזע מחורבן ביותר. עכשיו גם קראתי את 'קיצור תולדות האנושות' והבנתי שאנחנו מין כזה מאחד המינים שהיו וגם הוא יכחד ולא יהיה יותר. וזה גם לא נורא. העניין הוא שאין הרמוניה, ככה נבראנו, משהו נדון לקלקול ולכישלון".

ברומן שני החברים הטובים הם רופאים. למה רופאים?

"משום שראשית כל אני רופא חובב".

הו, נעים מאוד. אפשר להתקשר אליך עם כל מיני בעיות?

"אפשר להתקשר, אבל כמו שקראת בספר אני בערוץ האחר, בהומיאופתיה. ערוץ שהוא יותר מיסטי, שמטפל הצד הרוחני של המחלה. יש לי חבר רופא שאומר שאני ברפואה של הבריאים. שכל עוד אתה בריא אתה יכול להשתעשע ברפואה הזאת כמה שאתה רוצה. יכול להיות, אם כי אני די רציני בדבר הזה. כבר 30 שנה אני רופא המשפחה, אני מרפא את ילדי. אני גם טבעוני, לא אוכל שום דבר מהחי. זאת הדת היחידה שלי ואני ממש דתי בעניין הזה".

מגד מספר שהתעניין בשנים האחרונות גם ברפואה הקונבנציונלית. "יש לי חבר כירורג והוא הכניס אותי לתוך רזי המקצוע, כולל לראות ניתוח ארוך וממושך שלו. הייתי בניתוח רציני. כשנכנסתי, האחות הראשית אמרה לי שאם ארגיש שאני עומד להתעלף שאגיד לה והיא תוציא אותי. אני, שלא עשיתי בדיקת דם 40 שנה כי יש לי פוביה מזה. ראיתי בניתוח מה הוא עושה. ראיתי מה מוציאים מהגוף. בשר מדמם, זה מה שאנחנו".

כשיצא הספר העניק עותק לחברה טובה שלו ענת גוב שמתמודדת עם מחלת הסרטן. "כתבתי לה הקדשה: בהערצה. אף פעם לא כתבתי לאף אחד ככה, לא לסופר, לא למשורר, לא למדינאי. אבל אותה אני מעריץ בגלל היחס למחלה והיחס לחיים ובגלל היחס למוות. אין מבחן יותר אמיתי. זאת התגלמות הדבר שקפקא דיבר עליו, אתה עומד מול שער החוק ואתה צריך לשאול האם אני מתדפק עליו, האם אני הולך אחורה או קדימה, אתה מחליט איך אתה רואה את הדברים במבחן העליון הזה, על הסף".

אלון רון

ענת גוב ענתה למגד אחרי שקראה את הספר: "הכי יפה, שלמרות העיסוק הבלתי פוסק במוות, הספר דווקא עושה חשק להתמודד עם החיים". מגד אומר שרק למען המשפט הזה היה כדאי לכתוב את הספר, "ותאמיני לי שזה לא לתפארת המליצה".

הוא לא מבין את האנשים שרוצים להספיק עוד משהו לפני מותם. "אני חושב על זה מבחינה פילוסופית. אנשים שאומרים עוד לא הייתי בסין. מה אכפת לך אם תהיה בסין או לא. אפילו שאני לא הולך למות כרגע, לא אכפת לי כל כך. אבל אנשים רובם כן חיים באיזה הוויה אידיוטית כזאת. אולי זאת מנטליות ירושלמית דיכאונית, ועכשיו כשאני יושב מול הים אני אומר שאני באמת נורא אוהב לשבת פה עם כוס יין ולהסתכל על הים ואני רוצה לשבת פה עוד הרבה".

הוא מספר שהוא ומוהר המחישו לעצמם את נושא המוות עוד הרבה לפני שמוהר חלה. "היתה לנו בדיחה שהתגשמה מהר מדי. כשדיברנו על המוות ההמחשה הכי חזקה של זה היתה שלא נדע את התוצאות יותר, לא נדע מה מנצ'סטר יונייטד עשתה בשבת וזה מוזר כי מאז שאני בן עשר אני יודע את התוצאה. זאת המחשה של המוות וגם ההמחשה הכי גדולה של אינטימיות גברית. לא היינו כל כך מתחבקים כמו היום שזה מקובל, אבל בכדורגל כן. אין חיבוק אמיץ כל כך כמו זה. זה נותן שחרור וכנראה גם אפשרות להביע את האינטימיות שלך באופן פיסי. זה הכדורגל, בין השאר. הרבה פעמים כשיש איזה משהו נפלא על המגרש אני חושב שעלי היה צריך לראות את זה או כשיש קטסטרופה, אני אומר טוב שעלי לא רואה".

בחלקים מסוימים בספר אתה מעיר לעצמך הסופר על כך שאתה לא מספר את הסיפור.

"נכון אני מתעסק עם זה. בספרות אתה אמור להשתהות על הרגע. לספר את הסיפור, כי הקורא מאוד רוצה לשמוע סיפור ולא רק לשמוע את השורה התחתונה. כסופר יש לי את הבעיה הזאת שאני חותר לשורה התחתונה. מהבחינה הזאת אני יותר פילוסוף. אני כל הזמן אומר לעצמי להתאזר בסבלנות. זה הפוך מצרויה שלו. אני הפוך אתה בכל דבר אז גם בזה, היא רק משתהה. עוד ועוד חופרת וחופרת. מוציאה את המיץ מהסיטואציה. כשהיא עוברת על ספרים שלי זה מה שהיא אומרת לי. היא עורכת עילאית. אני הולך אל השער להבקיע את הגול אבל זה אנטי ספרות. הייתי צריך לקחת את עצמי בידיים פה".

האבא של בועז החבר המת אומר לו "אתה רופא כבר לא תהיה" וזה מלווה אותו לאורך חייו. כך נאמר גם לך?

"זאת נימה שהדור שלי היה שומע השכם וערב מההורים. זה הרי לא מבנה משפט עברי. זה יידישאי פולני. זאת אמירה שהרבה מאתנו שמעו, תמיד זה גם היה נבואות זעם. ביבי אולי שמע 'אתה בר כוכבא כבר לא תהיה'. אנחנו כולנו נמצא את עצמנו במצדה כי אולי ביבי שמע מאבא שלו את הדבר הזה, תחשבי על זה. מהיכרותי אתו, אבא שלו בטח קידש לגמרי את בר כוכבא, ובר כוכבא היה אסון נוראי".

לחצו לקריאת פתיחת ספרו של איל מגד "סוף הגוף"

לא רגיל לנהנתנות

משונה מעט בשביל מגד לשבת במסעדה מלאה כל כך בצהרי היום. "אני לא רגיל לנהנתנות הזאת שהולכת וקונה לה שבט גם בירושלים. כפי שאמרתי לך, אני הולך רק מעבר לקו הירוק. יושב בחומוסיות בין גראז'ים, אני הכי אוהב את זה וחושב שזה הכי טעים. אני לא אוהב את כל המצאות השפים. אני אוהב מאכלים שהם בשימוש לפחות מאתיים שנה. אני הולך לחומוסאים הכי מדופלמים באומה הפלסטינית, אין עליהם".

אפרופו פלסטינים, מה יהיה אתנו?

"את רואה, חוף דו לאומי. זה מה שיהיה. אני מקדם את זה בברכה. אני דו לאומי לגמרי".

איך נהיה דו לאומיים? אנחנו גזענים לגמרי.

"אז הגיע הזמן שילמדו אותנו לקח, יהיה לנו עונש על זה. עד כדי כך נעשינו אטומים וחסרי רחמים וחמלה ועושים את מה ששנוא עלינו, אז מגיע לנו עונש חמור. זה משובב את נפשי המראה הזה. זאת העבריות, זה משהו לבנטיני כזה ואני לא מפחד מהם".

חבר שלך ביבי לא חושב ככה.

"אבל אני לא אחראי עליו".

הסכמת אתו באיזה רגע.

"הסכמתי אתו בעת האווילות הזאת של פינוי גוש קטיף שחשבתי שאין לה שום טעם וריח. עכשיו סוף סוף מצאתי לי מסגרת שהצטרפתי אליה שנקראת 'ישראל יוזמת'. גם בשיא הסטייה הימנית שלי כביכול, כששמעתי על היוזמה הערבית, חשבתי שחייבים להסכים לה, שזאת הצעה היסטורית. אנשים מהדור שלי יודעים עד כמה התדפקנו על הדלתות האלה, אי אפשר להתעלם מזה, ופתאום יש עכשיו ארגון כזה שהולך על היוזמה הערבית. לא עם הפלסטינים, עליהם אני לא סומך, אי אפשר להגיע אתם לכלום".

למה?

אמיל סלמן

"כי הם ככה. אנחנו גם תכשיטים בפני עצמנו. אנחנו והם ביחד לא מגיעים לבד לשום דבר מכל מיני סיבות, אולי מנטליות. היתה לנו התכנסות במסגרת 'המדינה המקבילה', שלדעתי זאת המצאה נהדרת שבבסיסה הציעה שתי מדינות מקבילות על כל השטח מהים עד הירדן. זאת היתה יוזמה שבדית של מפגשים בין ישראלים לפלסטינים. בכנס האחרון הועלתה הצגת היוזמה בשבדיה. ואז הפלסטינים עלו לבמה ועוד פעם התחילו לבכות על מה עושים להם ואני במדינה הנימוסית והמאופקת איבדתי את העשתונות. אמרתי מתי כבר תפסיקו עם התעמולה הזאת, זה כבר נמאס, אתם לא יודעים איפה ומתי. גם אני יכול להגיד דברים, להוריד דמעות מאנשים פה. מה יש, אשתי לא ריסקה את הברך בפעולת טרור? אנחנו צריכים לשים את זה מאחורינו. באנו להציע משהו. מה אתם כבר רוצים להרוויח נקודות".

מגד מספר שלפני נאום בר אילן זימן נתניהו את דויד גרוסמן ואותו לפגישה. נתניהו שאל מה הם מציעים "אמרתי לו תפתח את הנאום באמירה שאנחנו נענים ליוזמה הכלל ערבית, תזעזע את אמות הספים. ביבי ישב ורשם. כלום לא יצא מזה".

איך אתה מבין את נתניהו, ראית צד שלו שאני לא מצליחה לראות.

"אני לא יכול לסבול את הממשלה שלו, אני חושב שזה לא ייגמר טוב פה בדרך הזאת. אם לא יעשו פה מהלך אמיתי שיש בו איזו מחווה אנושית, לא יזוז פה כלום, וגם אז אני לא בטוח, אבל חייבים לעשות את זה".

הוא אדם שיכול לעשות דבר כזה?

"מה אני יודע. עובדה שהוא לא עשה עד עכשיו, אז ככה שופטים אותו. עם זאת, האיש הזה הוא לא תמיד פוזה. כשצרויה נפצעה הוא בא לבית חולים בלי עיתונאים ובלי צלמים וישב זמן ארוך מאוד כמו חבר, והיה מודאג וראיתי את האנושיות והחברות שלו ואת חוסר הגינונים שלו. כאב לו נורא הגב אז הוא שכב על הרצפה שם, והאחיות עברו ושאלו רגע מי זה. כשיצא הספר שלי 'איך לחיות' שבו כתבתי על האימוץ של הבן שלנו הקטן, הוא כבר היה ראש ממשלה והוא צילצל אלי בהתרגשות עצומה. הוא שאל אם אפשר לראות את הילד, ועם כל זה שהוא באמת עמוס מאוד כעבור יומיים היינו אצלו, יש לו את הצד הזה.

"אנחנו מדברים על ידידות גברית וזה גם חלק מזה. אני מתפלא על עצמי שאני בכלל מסוגל, שפתאום נכנסתי למצב כזה שהוא כל כך לא טבעי לי, שאני יכול מצד אחד להרגיש רגשות חמים כלפי בנאדם כי ראיתי אותו בהרבה מצבים והיתה בינינו קרבה כלשהי, ומצד שני אני יכול כעבור רגע לתקוף אותו הכי חזק בתקשורת כאילו זה לא הוא. תארי לך שהייתי מדבר סרה בעלי מוהר, בפומבי. זה לא בא בחשבון דבר כזה".

אוליבייה פיטוסי

בשעתו כתב מגד מכתב לנתניהו ושיתף אותו בהתלבטות. "כתבתי לו שאני יודע שהוא כועס עלי שאני תוקף אותו, והוא הזמין אותי לפגישה. ישבנו אצלו עם בקבוק יין לבן, בשישי בצהריים. הוא אמר 'אני רוצה שתדע שאנשים אומרים לי שאתה תוקע לי סכין בגב ואני לא חושב ככה. תאמין לי אין לי דבר בלבי עליך'. והמשיך הלאה. הוא לא רצה ממני שום דבר וגם מצדי זה ככה, אני לא רוצה ממנו שום דבר. לא רוצה להיות חבר כנסת ולא שר. יש לו ממשלה מגעילה".

אתה חושב שהוא רואה שיש לו ממשלה מגעילה?

"הוא נמצא במצב שהוא לא יכול לחשוב את המחשבות האלה. אני חושב שביבי מרגיש שכשאנחנו ביחד היחסים הם לא בממד הפוליטי המלוכלך, ואז אני באמת לא יכול לשפוט אותו, ואותו צריך לשפוט על פי מעשיו כראש ממשלה ולא אם הוא חבר כזה או אחר, אם כי נעים לחשוב שהבנאדם הוא בנאדם. הפוליטיקאים האלה שנראים כל כך דוחים, זה משמח שיש להם צד אנושי שלפעמים הם דואגים ועושים, אלה דברים מעודדים. אני כבר מזמן הבנתי שאסור לשפוט מכלי שני. אני לא מאמין לכלי שני".

אבל אין לי איך לשפוט אחרת, אין לי אותו מכלי ראשון.

"נכון וגם מה שאני אומר לך זה כלי שני".

אהוד ברק לפחות מנגן בפסנתר.

"כשאני קורא את זה אני אומר ואללה. זה שאר רוח".

וליברמן אוהב ספרות רוסית.

"הוא קרא לי פעם כי הוא חשב שאני מין אינטלקטואל. ישבתי אתו ודיברנו על ספרות רוסית ויכול להיות שהוא ניסה להרשים אותי, אבל ראיתי שהוא יודע על מה הוא מדבר לגמרי. באתי הביתה ואמרתי לצרויה שהלוואי שאנחנו היינו מתמצאים בספרות רוסית כמוהו. הם באמת אחראים על גורלנו, זאת הבעיה".

ניר קידר

על התמיכה שלו בדרעי בשעתו הוא אומר "זה חלק מהסטיות האלה שלי. דיברתי מחוץ לחומות כלא מעשיהו כשדרעי נכנס והיו שם אלפי אברכים שענו אמן. זאת היתה התגשמות של ההבטחה שהבטיח לי אמנון דנקנר. הוא צילצל אלי ואמר 'אתה תאהב את זה, בוא אתי ותגיד להם כמה דברים'. הוא אמר שהוא מכיר אותי 'אתה כמוני, בעצם אתה חלוץ מתוסכל שאף פעם לא חווה ולא יחווה מה זה להבקיע גול. פה תחווה קצת מזה, תראה המונים שיתלהבו ממה שאתה אומר'. אז אמרתי שאני בא".

מה אמרת שם?

"אמרתי להם שהחילונים יש להם הרבה מה ללמוד מהם, ושהתרבות של החילונים זה הבל ורעות רוח. הייתי פתאום מטיף, כאילו שנולדתי להיות מטיף, רוח אדוני שרתה עלי. עוד בדרך חזרה משם התקשר אלי דרעי מהכלא והודה לי. בבוקר התקשר אורי זוהר ואמר שהוא לא שמע בחיים דרשה כזאת. הוא כבר ניסה למשוך אותי אליו. אני כהרגלי בקודש מיד עשיתי את הזיגזג, את ההיפוך, ויצאתי בראיון כעבור חודשים ספורים שבו אמרתי שמצאתי את מנוחתי בנצרות. אני לא עושה פה סתם פרובוקציות, זה נכון. אני הולך הרבה לכנסיית הקבר כי אני מוצא שם מנוחה ורגיעה. אורי זוהר חשב שהוא מוצא שלל רב ביותר ושזה אולי יהיה גדול הישגיו ופתאום ראה שער בעיתון שמצאתי את עצמי בנצרות. הוא ניתק אתי כל קשר".

ודרעי?

אולבייה פיטוסי

"בשנות השתיקה שלו הייתי אתו בקשר, הוא גם סלח לי את הנצרות. אבל אורי זוהר אין אצלו חוכמות, החוזרים בתשובה אין להם הומור בעניין הזה. הסטייה שלי היתה אל היהדות. היהדות לא בשבילי והנצרות זה ענף של היהדות שמקובל עלי. אם הרבי נחמן מברסלב היה חי מתי שהנצרות קמה אז היו מקיאים אותו מהיהדות באותה מידה. הוא סטה מהיהדות יותר מישו, הוא היה פגאני. הנצרות המקורית היא יהודית לגמרי וחוזרים בתשובה הם חסרי הומור לחלוטין, אם כי להגיד שאורי זוהר חסר הומור זה אוקסימורון גדול".

איך אתה מסביר את הצורך שלך לבעוט במשהו ואז לקבל חיבוק על זה שבעטת ולבעוט בחיבוק.

"אני צריך להסביר את עצמי? תסבירי את. אני חושב שהמציאות מתעתעת, זאת התשובה הרצינית, וכשהמציאות מתעתעת אני חייב לתעתע, משום שזאת ההלימה עם המציאות. כשאומרים על מישהו שהוא מזגזג, לדעתי זאת מחמאה. זאת מהפכה מתמדת. הציעו לי בזמנו את המנוחה והנחלה של הכנסת ואני חשבתי שאני לא יכול להתחייב על ארבע שנים באותו מקום, אני מועד לעריקה מהדהדת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו