בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פתיחת ספרו של איל מגד "סוף הגוף"

תגובות

מותו של בועז מזור אינו מרפה ממני. לא רק היעלמותו לעולמי-עד, שהיא כשלעצמה שערורייתית ובלתי נתפסת, אלא קנה המידה שהמוות שלו מציב לי ולחיי. זה אינו קנה מידה דתי או מיסטי, אלא קיומי ויומיומי, מעין השוואה בלתי פוסקת בינו לביני, השוואה על כל צעד ושעל שאין ממנה מנוס, מעין דיבוק שאת מקורו צריך לברר. כאילו מותו הטמיע אותי בתוכו, או אותו בתוכי, וכל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי, וכאילו זה לא ממש הבדל, והוא לפעמים חי לגמרי בתוכי ואני מת לגמרי בתוכו, ועדיין אנחנו מתחרים מי מאיתנו ייקח ראשון ברצינות את החיים האלה, מי יפסיק ראשון את המשחק, מי יחדל לשחק בחיים. באותו רגע שבו בועז הוא קנה המידה, לא שהוא באמת חי אבל בטוח שהוא לא באמת מת. ובאותו רגע ברור לי לגמרי שאין דבר כזה "באמת מת", כמו שאין דבר כזה באמת חי. כלומר, אין אמת אחת, לא בחיים ולא במוות. ומה כן יש? חצאי אמיתות. רסיסי אמיתות. כמו רסיסי חיים. אם מצרפים את הרסיסים האלה יחד מקבלים איזו תמונה מטושטשת של חיינו זה לצד זה, וזה בנפרד מזה, ורק לנוכח התמונה הזאת אני מתגבר לרגע על הלם מותו.

אבל האם כשאני מספר על המת אני מרגיש יותר חי? להפך, אני מרגיש יותר בודד, יותר מיותר, פחות חי בעצם. כל בוקר אני פוגש את היום החדש על דרך השלילה, כלומר מתעודד רק ממטלות ותלאות שהשארתי מאחורי ביום הקודם, ולשמחתי אפשר כבר למחוק אותן מהלוח; אבל אין שום דבר שאני יכול לצפות לו בכליון עיניים, לשוש עליו מראש, כמו שציפיתי בעבר להתרועעות עם בועז, לצעידה איתו לאורך שפת הים, או לארוחת צהריים שתמיד יכולתי לסמוך על כך שלא יהיה בה רגע של תפלות. אני לא רוצה לשמוע רק את הנשימות שלי, כמו בשממה של ים המלח, אלא גם את הציפורים, לפחות ציפור בודדה אחת במדבר מלבדי. למעשה, אני לא יודע אם לספר יותר עלי בהקשר שלו, או יותר עליו בהקשר שלי. אני מהסס, מתלבט. אני חושב, לעת עתה שיהיה הוא העיקר ולא אני. אני אהיה רק המספר ואילו הוא יהיה המסופר, ואם ישתנה הלוך-הרוח הזה אחליף בינינו. נראה, נראה כמה אוכל להמשיך, מתי ה"הוא" יהפוך לאני והאני להוא.

אני משוטט ללא הרף בשכונות הערביות והחרדיות של העיר, כלומר הכי רחוק מסביבתי הטבעית, וחושב אולי בכלל לעזוב את הסיפור, בכלל לא לספר. אין לי ספק שהוא מצידו לא זקוק לסיפור הזה; בפענוח חידת מותו הרי רק לי יש עניין, ולא לו. הוא מת וזהו. הוא כבר הסיר מעצמו את המעטה התם והישר, המתון והמאושר שלו. הוא נפטר לא רק מהמעטה התם והישר, המתון והמאושר, אלא גם מהדריכות ומהזעם, מהארסיות, מהיותו, לעיתים, גם נוטר ונוקם, כמו כולנו. הוא כבר פרק את המטען, שמשום מה תובע גם ממני את פריקתו ולא מרפה. פריקת המטען הזה, שתכליתה היא פענוח של איזו חידה, היא העילה האחת והיחידה למסור את הדין-וחשבון הנוכחי. אני שואל לאן כבר ייקח אותי הסיפור, ויודע שלא זו השאלה. השאלה היא למה לנבור בעבר במקום לפתור את בעיות ההווה. להתמכרות לעבר אין שום יתרון על כל התמכרות אחרת. גם בהתמכרויות אחרות הפגיעה בבריאות ניכרת רק אחרי תקופה ארוכה, אחרי אשליה של בריאות מתמשכת ובטוחה; לפתע המחלה צצה משום מקום. אני אומר לעצמי שאני חייב להפסיק עם זה. להפסיק עם השִחזור ועם הסיפור. אלא שההחלטה הזאת, כדרכן של החלטות גמילה, לא מחזיקה מעמד. היא לא תחזיק מעמד כל עוד איני פותר את הבעיות המקצועיות שלי. כל עוד נותנים לי, למי שנחשב למנתח יחיד בדורו, לנתח רק פעם בשבוע, בגלל קנאה חולנית של עמיתים חסרי כשרון, אני אמשיך לספר. אמשיך להצמיד את העט לנייר במקום את סכין המנתחים לבשר. כך וגם כך נפתחים לפני החיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו