בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירייה באפלה: ראיון עם הסופר הצרפתי לורן בינה

למה ריתק סיפור ההתנקשות בראש הגסטפו, ריינהרד היידריך, את הסופר הצרפתי לורן בינה, זוכה פרס גונקור לספר ביכורים? בראיון לרגל הופעת הספר בעברית מספר בינה, בין השאר, מה הוא חושב על ספרו המצליח של ג'ונתן ליטל

4תגובות

בביקורת שפורסמה ב"מוסף ספרים" של "הארץ" על הביוגרפיה של יונה וולך שכתב יגאל סרנה, תהה פרופסור מנחם פרי איך ידע סרנה מה חש אביה של וולך כשהרים את ראשו אל הכרמל ("אוויר חורפי צונן ורווי ריח מלוח של ים"), וכיצד ידע שכאשר מודיעים שהאב נהרג "זבוב חבט עצמו ברשת החלון, קרן שמש האירה את מצחה הרטוב של האם".

לפרי הפריעו התוספות הפיוטיות של סרנה, התיאורים הסיפוריים שאינם נצמדים לעובדות. אבל מה הן העובדות, והאם הביוגרף יכול באמת להיצמד אליהן בשעה שהוא מבקש לספר סיפור ולהעניק לגיבורים שלו חיים? איפה עובר הקו בין מסמך היסטורי יבשושי ונטול חיים לבין ספרות ואיך מקימים דמויות היסטוריות לתחייה על הדף?

אלה השאלות שעמדו גם מול הסופר הצרפתי לורן בינה בבואו לכתוב רומן שבמרכזו סיפור ההתנקשות בראש הגסטפו, ריינהרד היידריך. אלא שבינה "חמק" מן השאלות האלה בדרך מקורית ואלגנטית מאוד. עד כדי כך מקורית שהיא זיכתה את ספרו,"HHhH", בפרס הגונקור לספרי ביכורים ב-2010.

הפתרון של בינה היה לשתף את הקוראים בכל מערך הלבטים, התהיות, האפשרויות והמכשלות שעמדו בפניו בעת כתיבת הספר, וכך הופך הספר שלו, שיצא כעת בעברית (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, מצרפתית: רמה איילון), לשיחה ישירה עם הקוראים על מלאכת הכתיבה, ולמסע כפול, לא רק בעקבות המאורעות ההיסטוריים וסיפור ההתנקשות אלא גם בעקבות תהליך הכתיבה עצמו.

אנפינברף

וכך למשל כותב בינה באחד הפרקים בספרו: "המאבק הזה אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא אמור להיות. כל הבליל הזה של דמויות, אירועים ותאריכים... והאנשים האלה שאכן היו, עם החיים, הפעולות, המחשבות של כל אחד מהם, שאני רק מרפרף קלות על כנף בגדם... אני נחבט שוב ושוב כנגד קיר ההיסטוריה...".

וכשהוא כותב על דמותו של אחד המתנקשים בהיידריך, הוא אומר: "דרושה עזות מצח הגונה להניע אדם שמת מזמן, שנבצר ממנו להגן על עצמו! להשקות אותו תה בעוד שייתכן שאהב רק קפה. להלביש אותו שני מעילים בעוד שאולי היה לו רק אחד. להסיע אותו באוטובוס בעוד שהיה יכול לקחת רכבת. להחליט שיצא לדרך בערב ולא בבוקר. אני מתבייש".

לחצו לקריאת קטע מתוך "HHhH"

יש סיבה לחייך

"HHhH" הוא ספרו השני של לורן בינה יליד 1972, מורה בקולג' בסנט-דני שבפרברי פאריס ומרצה לספרות באוניברסיטה. שם הספר הוא למעשה ראשי תיבות של הכינוי שהוענק להיידריך בגרמנית: "למוח של הימלר קוראים היידריך". זה לא היה הכינוי היחיד שהוענק להיידריך. כינויים אחרים היו "התליין", "הקצב", "החיה הבלונדינית", ואדולף היטלר כינה אותו "האיש בעל לב הברזל". הכינויים האלה יכולים ללמד מעט על דמותו של האיש שהיה אחת החוליות המרכזיות במנגנון הנאצי ונחשב למתכנן של ביצוע הפתרון הסופי.

בפרקים הראשונים של הספר כותב בינה על ייצוגים אחרים של היידריך בספרות ובקולנוע. בין היתר הוא מזכיר את הסרט "הפתרון הסופי" שבו קנת בראנה מגלם את היידריך. "הביצוע של קנת בראנה מעודן למדי", כותב בינה, "הוא מצליח להקרין בו בזמן אדיבות מופלגת ושררה נוקשה, צירוף שהופך את דמותו לקודרת מאוד. עם זאת, בשום מקום לא קראתי שהיידריך ידע להפגין אדיבות, אמיתית או מעושה, בכל מצב שהוא".

גטי אימג'ס

המשפט הזה מדגים את החשדנות הגדולה של בינה עצמו כלפי תיאורים שאינם מסתמכים על מקורות. זה לא הציל אותו משיני הביקורת. אמנם רוב הביקורות אהבו מאוד את הספר ושיבחו את מקוריותו ואת האופן שהוא בוחן מחדש את ז'אנר הרומן ההיסטורי (ב"טלגרף" נכתב, למשל, כי ספרו של בינה עושה לז'אנר הרומן ההיסטורי מה שעשה הסרט "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו לסרטי הפשע), אבל היתה גם ביקורת אחת שהצליחה להרגיז את בינה.

"לפני יומיים קראתי ביקורת ב'אינדיפנדנט'", מספר בינה בשיחה טלפונית מביתו בפאריס, "ציטטו שם מתוך הספר ואמרו שנפלתי במלכודת שביקשתי לחמוק ממנה, משום שכתבתי שהמפקד נכנס לחדר כשהוא מחייך. אבל העניין הוא שלא המצאתי את זה. אני הסתמכתי במקרה הזה על עדות של עד ראייה".

גם ייצוג אחר של היידריך בקולנוע, בסרטו של פריץ לאנג "גם תליינים מתים" על פי תסריט של ברטולט ברכט, אינו נאמן מספיק לדמותו של היידריך לדעתו של בינה. לעומת זאת הוא משבח את השחקן ג'ון קארדין (אביו של דייוויד קארדין, "להרוג את ביל") שגילם את היידריך בסרט "המטורף של היטלר" מ-1943. "ראשית, הוא דומה לו חיצונית", כותב בינה, "שנית, הוא מצליח לשחזר את הברוטאליות של הדמות בלי להסוות אותה בהעוויות מוגזמות".

הגיבורים האחרים של הספר הם צמד המתנקשים שארבו למכונית המרצדס של היידריך באחד מפרברי פראג בשנת 1942. השניים, יאן קוביש ויוזף גבצ'יק, חברי המחתרת הצ'כית שפעלו בשליחות הממשלה הצ'כית הגולה וממשלת בריטניה, ירו לעבר המכונית ואף השליכו לעברה רימון יד. היידריך נפצע ומת כמה ימים לאחר מכן בבית החולים. שני המתנקשים נמלטו לכנסיה ושם נהרגו לאחר קרב יריות עם הגרמנים. אבל הנאצים, כיאה לנאצים, לא הסתפקו במותם של המתנקשים וביקשו נקם. מי ששילמו את המחיר היו תושבי הכפר הצ'כי לידיצה שנרצחו כולם.

וולבק בממלכת הנאצים

אז מה משך סופר צרפתי צעיר לסיפור שהתרחש לפני 70 שנה וגיבוריו הם גרמנים וצ'כים? בתחילת הספר מספר בינה כי שמע על הסיפור לראשונה מאביו, ובשיחת הטלפון הוא מרחיב ואומר כי ההחלטה לכתוב על האירוע הזה התגבשה אצלו לאחר שביקר בכנסיה שבה נערך קרב היריות בין המתנקשים לחיילים הגרמנים, שם ראה את סימני הכדורים על הקירות. "הרשימה אותי מאוד המחשבה על הסצינה הזאת", הוא אומר.

כאמור, לא רק ייצוגים קולנועיים של היידריך זוכים להתייחסות בספרו של בינה. "אפשר לשער שהופעת ספרו של ג'ונתן ליטל, וההצלחה שלו, עירערו אותי קצת", הוא כותב בכנות באחד מפרקי הספר, "אני תמיד יכול להרגיע את עצמי באמירה שהכוונה שלנו שונה, אבל אני חייב להודות שהנושאים שלנו קרובים למדי".

האם "נוטות החסד" מצא חן בעיניו? "לא מצאתי בו עניין", אומר בינה, "חשבתי שהדמות הראשית, מקס אואה, לא אמינה בכלל. הוא לא מצטייר כנאצי. הוא עושה רושם של טיפוס פוסט-מודרני, ניהליסטי. מאוד חכם, ציני. הנאצים היו אולי קצת ציניים אבל יותר מכל הם היו פאנטיים". בספר משתמש בינה בדימוי מעניין וכותב: "פתאום זה מכה בי: 'נוטות החסד' זה וולבק בממלכת הנאצים'".

הוא גם לא אוהב את הניסיונות לעמוד על הפסיכולוגיה של הנאצים. "אני לא ניסיתי לחשוב מה עבר במוחו של היידריך", הוא אומר, "כי הייתי נכשל בזה. מטרתי היתה לספר על העובדות. אני באופן כללי לא אוהב רומנים פסיכולוגיסטיים, ובטח לא רומנים פסיכולוגיסטיים על נאצים. אני לא מאמין שאפשר באמת לעמוד על מקורות הרוע, להבין כיצד פועל מוחם של אנשים כמו היידריך".

בינה הופתע מאוד לדבריו מהזכייה בפרס הגונקור לספרי ביכורים, והוא מביע שמחה על כך שהספר תורגם כעת לעברית. "מאוד מרגש אותי שהספר תורגם גם לגרמנית וצ'כית", הוא אומר, "משום שאלה בעצם הגיבורים של הסיפור הזה, היהודים, הצ'כים והגרמנים, וחשוב לי שהספר יגיע אליהם".

בינה מספר כי גם בספרו הבא הוא נצמד לעניינים פוליטיים, אבל הפעם קרובים יותר לימינו. "עקבתי אחרי מסע הבחירות של פרנוסאה הולנד", הוא אומר, "בספטמבר ייצא ספר שמתעד את המסע הזה". האם שמח על בחירתו של הולנד? "אני בוודאי לא הייתי תומך של סרקוזי. כך שהייתי מרוצה", הוא אומר. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו