העלמה והפליטים

עלמה גניהר התנדבה לעזור לפליטים במצוקה, אבל אז גילתה שלא כולם נחמדים. עם צאת קובץ הסיפורים החדש שלה, "ג'י-פי-אס", המתבסס על חוויותיה, היא מסבירה למה כשמטפלים באנשים כה נואשים, הומור עדיף על רחמים

מיה סלע
מיה סלע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע
מיה סלע

פני שלוש וחצי שנים החליטה עלמה גניהר שהיא רוצה לעזור לפליטים. "לא יודעת למה זה נגע בי. אני יודעת שהתעייפתי מהפגנות, הייתי מפגינה ותיקה מאוד". היא חיפשה באינטרנט מספר טלפון והתקשרה, אמרו לה להגיע לבניין מסוים ברחוב לבנדה בתל אביב. "שאלתי מה עושים שם, הבחורה שדיברה אתי אמרה שהיא לא יודעת, כל אחד מוצא לו. לאט לאט הדבר הגדול הזה התפרק לסיפורים ואנשים. לא תיכננתי לכתוב על זה. יום אחד הגיע לי עד לפה מה שקרה לי בעקבות הדבר הזה, הצורה שבה ראיתי אנשים. ברגע שהפסקתי לרחם, הכל התחיל להסתדר".

גניהר נולדה ב-1964 וגדלה ברמת השרון. היא תסריטאית מחזאית וסופרת. תמיד היתה פעילה פוליטית. תנועת רצ, יש גבול, והיום בארגון "לא מצייתות". "חשבתי שאני רוצה לשנות את העולם והיה לי ברור שאני גם אצליח. רצח רבין הרחיק אותי מהפעילות הפוליטית ואז התיישבתי לכתוב תזה במדעי הדתות. ברגע שהתיישבתי הבנתי שזה בכלל לא מה שרציתי לכתוב. כל החיים רציתי לכתוב סיפורים. איפה בדרך זה נשכח?".

היא כתבה מאז כל מיני דברים. התסריטים ל"שלוש אמהות", "ברקיע החמישי" ואת המחזות "השבויות", "הבית", ו"המערב הפרוע", שעליו זכתה ב-2008 בפרס קיפוד הזהב. ספרה הראשון, "מעטפות", ראה אור ב-2004 בהוצאת גוונים.

עלמה גניהר. "אתה מרגיש שמגיעה לך תודה ולא אומרים לך"צילום: דודו בכר. איפור: לילי בן נון

בימים אלה ראה אור ספרה השני "ג'י-פי-אס", בהוצאת עם עובד. עשרה סיפורים יש בספר, שזיכה אותה בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית. בכולם היא מתארת את חייהם של הפליטים, את האמהות והילדים, את המקלטים, הזוהמה, העוני והדלות, את המתנדבים ואת רגשות האשמה שלהם. את הפליטים הקולטים את הרגשות האלה ומנצלים אותם. היא מניחה סיטואציות אבסורדיות אבל גם קומיות לעתים. הסיפורים שכתבה מציגים את המורכבות של חיי הפליטים, וגם את המורכבות של הישראלים. המורכבות האנושית, זאת שאין בה מלאכים טהורים, זאת שבה חיי הדלות והזרות, הצורך לשרוד והנואשות מייצרים לעתים ג'ונגל של שקרים, ניצול ומניפולציות.

בסיפור "אשת השגריר" היא כותבת על אשה שבעלה הוא שגריר אריתריאה בפאריס, והיא חיה חיים נהדרים על חשבון הציבור, עד שבעלה חובר לכוחות האופוזיציה והיא מוצאת את עצמה במקלט מעופש בדרום תל אביב. את ההשראה לסיפור קיבלה גניהר מסיפור של גבריאל גרסיה מרקס מתוך הספר "שניים עשר סיפורים נודדים".

"יש שם סיפור מופלא על נשיא קולומביאני מודח שמגיע לז'נבה. נהג אמבולנס פליט פוגש את הנשיא ומספר את זה לאשתו. הם חיים קשה, יש להם שני ילדים, אחד עם תסמונת דאון. אשתו מציעה שיזמין את הנשיא לארוחת ערב. היא אומרת שיכינו ארוחה גדולה בכל כספם, כי לנשיא הרבה כסף והוא יעזור להם. הם שמים את כל החסכונות בארוחה הזאת והוא בא ומתברר שאין לו גרוש והוא חולה והם מתחילים לטפל בו".

גניהר גם פגשה אשה כזאת במקלט, אשה מניגריה. "לא מעניין אותה הטינופת ולא הסרחון. היא מתלבשת כל יום כאילו זה היום אחרון שלה, לא עושה כלום כל היום כי אין עבודה, מדברת אנגלית כי בניגריה מדברים אנגלית, ולא נותנת לילדה שלה לשחק עם הילדים של המקלט. לא אכפת לה לשלם את המחיר כי היא לא כמוהן. זה חיבר אותי לדמות הזאת של אשת השגריר, היא חמודה לא? זה נורא מצא חן בעיני שבנאדם מנסה כל כך לא להיות שם. ההרגשה הכי חזקה שלי היא שהם כמו חרקים. ימותו, יחיו, לאף אחד לא אכפת. לחיים שלהם אין ערך. לא משנה מי את חושבת שאת ולא משנה מי את חושבת שהיית, כמונו היהודים, הכל נמחק".

את כותבת על האופן שבו הפליטים מנצלים את המתנדבים. נעלבת?

"לא נעלבתי. זה ייסר אותי. ידעתי שהם מנצלים אותי ולא ידעתי איך לצאת מזה. איפה הגבול עובר וכמה אני צריכה לתת. אתה מרגיש שמנצלים אותך, שמגיעה לך תודה ולא אומרים לך. לא בא להם להגיד תודה".

למה?

"כי זה לא מתאים להם, או לא מתחשק להם. או שהם רוצים להרוויח משהו לפעם הבאה כי הם עושים מניפולציות כמו כל אדם חלש, כמו שילדים עושים עלינו".

גנב הסלרי

יש איזו התלבטות מוסרית כשכותבים על נושא כזה, חשש שכתיבת האמת על כל גווניה תעשה נזק לנושא. גניהר מודעת לכך ואינה חוששת להכיל את המורכבות. "יש ספר צרפתי שכתב מישהו שהיה חבר ב'רופאים ללא גבולות'. הוא מספר איך הם התמקמו במדינה אפריקאית והקימו מחנה פליטים גדול לחולים. הם חילקו פלאיירים עם הליקופטרים בכל המדינה כדי שאנשים יבואו. כשהתחילו להגיע, המורדים עשו להם אמבוש והתחילו להרוג אותם. הוא התחיל להבין שבעצם ההתערבות שלהם רק מייצרת עוד נזק. אתה נכנס למצב כל כך מורכב ומסובך ומייצר נזקים שאתה לא מבין את המשמעות שלהם. כל עוד אנחנו לא במשחק הם מבינים את הכללים, זה הג'ונגל שלהם. ברגע שאנחנו נכנסים, אנחנו מכניסים כללים חדשים לג'ונגל ומשנים אותו".

למשל, מכניסים את תרבות הטיפול המערבית.

"הם בפוסט טראומה זה ברור. זה אנשים שהתודעה שלהם שונה. הביאו למקלט מישהי שאמורה לעזור לטפל במקרי אונס והם לא רצו לדבר אתה. עזבי, נדחיק, אם לא נדבר על זה זה לא יהיה. אם הן בהריון הן רוצות הפלה מיד ולא לדבר על כלום. רוצות להוציא את הרעל הזה ולא לטפל. אני מבינה את זה, זה מפריע לקדימה. יש להם זמן עכשיו לחיטוט פסיכולוגי?"

איך הם רואים אותנו?

"ככל שהקשרים יותר רופפים ככה אנחנו יותר נציגי הממשלה. אנחנו תמיד עשירים, לבנים, מסודרים. נציגים של משהו ענק. באה אלי אמא אחת ושאלה למה לא מלמדים אנגלית בבית ספר שבו הילד שלה לומד. אמרתי שאני לא יודעת, אז היא אמרה ‘אז אני אוציא אותו מבית הספר'. אמרתי ‘תוציאי. מה את מאיימת עלי".

גניהר הבינה שרחמים לא יביאו תועלת. "אי אפשר להחזיק במפגשים האלה בלי הומור, בלי היכולת לצחוק. דבר אחד סידרתי לעצמי. אני לא אשמה בטרגדיה שלהם. יש לי את הפלסטינים להיות אשמה אצלם. שם אני עוברת בדיוק את כל המפגשים האלה ואת דרגות האשמה המשתנות. זה הבית שלי. לא עשיתי לאף אחד רע בזה שיש לי אותו. אבל אתם יכולים גם ליהנות ממה שיש לי".

באחד הסיפורים את כותבת על גבר ישראלי מבוגר שגר בשכנות לאנשים האלה וגונב מהם ארגזי אוכל שהם מקבלים כי גם הוא רעב.

"באמת ראיתי אותו והוא באמת הלך לקחת את הסלרי מהארגז הזה. הסתכלתי עליו וכנראה היתה לי ביקורת בעיניים והוא אמר ‘מה לא מגיע לי לעשות מרק?' ואמרתי ‘אני כל כך מצטערת ברור שמגיע לך'. הממשלה דופקת את אנשי השכונות פעמיים. פעם אחת היא דפקה אותם לפני המון שנים והם שתקו כי הם התרגלו לשתוק ופעם שנייה בכך שהיא איפשרה את כל הבלגן הזה. שיסו אותם בשחורים כשאמרו להם הנה תאשימו אותם ולא אותנו. אבל שכונת התקווה לא היתה חגיגה גם לפני".

כאילו אנחנו יכולים לעזור לאנשים רק אם הצלחנו לספר עליהם שהם קדושים ומסכנים. את קשה לשאת את העובדה שאנשים שצריכים לשרוד יכולים להיות רעים ואכזריים.

"וזה נכון לכל אחד. לאן יכול להגיע אדם במקומות כאלה, מקומות איומים. אפשר לאבד את הצלם. את רואה את התהליך הזה קורה".

גניהר מדברת על מידת הזרות הנחוצה כדי להתבונן, והביוגרפיה שלה העניקה שלה מידת מה של זרות. היא גדלה בנוה מגן, שכונה של אנשי צבא ברמת השרון, להורים שלא היו אנשי צבא. "היינו היחידים. אבא שלי היה עורך דין ואמא שלי היתה אמריקאית שעבדה בארצות הברית אצל ג'רי לואיס, הכירה את אד ווד וכאלה. היא באה לארץ, הכירה את אבא שלי ונשארה. כל יום בחיינו היינו שומעים ממנה ‘חבל שבאתי, יכולתם להיות הילדים של מרלון ברנדו'. כי היא יום אחד ירדה במדרגות באולפני פרמונט ומרלון ברנדו ראה אותה והזמין אותה לקפה. היא כל כך נבהלה שהיא ברחה".

היא מספרת שגדלה בשכונה מיליטנטית. "שנהרגו בה ונפצעו בה וקידשו את המוות. גם בית הספר היסודי והתיכון היו מאוד אלימים. היתה ילדה שהילדים היו קוברים אותה בארגז חול, קראו לה רחל. הילדים היו קוראים לזה קבר רחל וחשבו שזה נורא מצחיק. המורות עודדו את האלימות הזאת, הן לא אמרו כלום ולא היו סנקציות. ילדים טובים כאלה, אשכנזים עם כל הפוסט טראומה המיליטנטית הזאת שאף אחד לא טיפל בה. בתוך זה היינו משפחה שלא היתה כזאת. אולי בגלל אמא שלי שראתה את כל הסיפור כטירוף מוחלט. היא עדיין לא מבינה את המקום הזה. ראיתי את המבט המיוחד שלה".

אחרי הצבא נסעה גניהר לצרפת והגיעה עד מרסי כדי לעבוד בבציר ענבים, שם פגשה את פטריק בן זוגה ואבי שתי בנותיה קאמי (21) ואלזה (15). "זה עוד מבט. משהו בי כנראה רוצה את המבט הנוסף הזה. אני חיה עם הבלגן של השפות. אני ופטריק מדברים דיאלקט. כשאנחנו יושבים בבית קפה שואלים אותנו באיזו שפה אנחנו מדברים. אבא שלו היה נספח צבאי של חיל האוויר הצרפתי. פטריק נולד בג'יבוטי. הם היו מהפייה-נואר, מהצרפתים שעברו לגור באלג'יר ואחרי זה גורשו חזרה לצרפת. הם חיו בכל מיני מקומות. במדגסקר, ורשה, וינה, בודפשט. הוא גם גדל בכאוס כזה. כנראה זה מסתדר לי מצוין שהזרות היא חלק בלתי נפרד מהזהות".

את אופטימית?

"לא אבל יש לי חוש הומור".

כדוגמה למצב הומוריסטי היא מספרת משהו שקרה באמת. "אחרי ששרפו את גן הילדים בשפירא הלכתי להפגנה. פתאום עוצרת באמצע הרחוב ביואיק אמריקאית ענקית, משהו מטורף. מתוכה יוצאים חתן וכלה אריתראיים ועוצר אוטובוס ומהאוטובוס יוצאים כל המלווים שלהם. הם הולכים בתהלוכה וברור שההפגנה לא נוחה להם, אז הם עושים עיקוף. אבל רגע, אנחנו מפגינים בשבילם והם מתנהגים כאילו אנחנו מלכלכים את הרחוב. הם התעצבנו. אז זה מצב אבסורדי ואת מבינה שהמציאות לא חד ממדית. יש גם זה וגם זה וזה בו בזמן. הכל בסך הכל טרגי קומי. לא רגע צוחקים רגע בוכים אלא צוחקים ובוכים ביחד".

גניהר אומרת שהיא מרגישה בגלות. "אני כמו זרה פה. כל כך הרבה אלימות, שנאה, עוול. מי זה האנשים שמייצרים את זה? זו לא השתקפות שלי. אני לא מדברת על האלימות הרגילה שיש בכל מקום אלא על התוספות שלה: הגזענות, השנאה, חברי הכנסת המטורפים האלה שמסיתים. מה זה? תחושה של זרות מוחלטת".

חשבת ללכת מפה? יש לכם דרכונים זרים.

"יש לנו מושג כזה בבית שנקרא פיג'י".

האיתקה שלכם.

"ממש כך. האוהיו של הזונה מאוהיו. שם נגור פעם. אני אומרת שאני אבוא לפיג'י ותוך שלוש דקות אני אמצא מה רע. אנחנו חיים תחת מיתוס של אחדות נורא גדולה. כולנו אחים, כולנו שותפים. אבל למדתי שיש לי מעט שותפים. כל היתר הם אנשים שמאיימים על כל מה שיקר לי, על כל תפישות העולם שלי, כל מה שחשוב לי, ביני לבינם אין כלום. אפילו בשפה הם משתמשים אחרת. אבל לפעמים אני נוסעת ואני רואה נוף, למשל בגליל ואומרת זה זה. זה אני. לא שזה שלי, אלא זה אני". *

***

פתיחת הסיפור "אשת השגריר"

מתוך "ג'י-פי-אס"

שלא כמו הנשים האחרות המגיעות למקלט אחר חצות, סוחבות תיק מתפקע מסמרטוטים, גוררות תינוק או ילדים המומים מעייפות ומחרדה ועל פניהן הבעה מבועתת, אשת השגריר הגיעה למקלט בשעת בוקר של יום סתווי נפלא.

שלא כמו הנשים האחרות, המסתפקות בבגדים חסרי חן שתורמות להן סוהרות נדיבות בבית הסוהר, אשת השגריר היתה לבושה בשמלה אופנתית קצרת שרוולים תפורה היטב מבד מעולה ומחמיאה לגופה החטוב, ונעלה נעליים אלגנטיות נמוכות עקב שגרגיר אבק מדרך הייסורים שבה צעדה עד לכאן לא דבק בהן. ושלא כמוהן, אשת השגריר לא בכתה ולא כופפה את גבה, אלא צעדה זקופת קומה וגאה. שבע דקות בלבד ארכה דרכה מהתחנה המרכזית למקלט.

כשנכנסה לרחוב הקטן והשומם וראתה את ערמות האשפה שהצטברו על המדרכה, את רכבת הבגדים הלחים שנתלו ברישול על חוטים דקים מדי, ועוני שאין לטעות בו, מנוול ומרושע כפי שרק עוניים של פליטים יכול להיות, ידעה שהגיעה ליעדה. היא נעצרה והידקה לגופה תיק עור נשי גדול בצבע גמל, שידיותיו ארוגות וגדילים משתלשלים ממנו, והאות G המוזהבת והמופלאה המוטבעת בו מסמנת שעוצב בבית האופנה הנחשק גוצ'י. שאריות כבודה העצמי של אשת השגריר נארזו בתיק: שתי חליפות ושמלה של שאנל, זוג מכנסי ג'ינס של דולצ'ה וגאבנה, שתי חולצות משי לבנות של דונה קארן, זוג סנדלי ג'ימי צ'ו עדינים, חליפה ונעלי ספורט איכותיות, וטבעת דקיקה מזהב לבן משובץ יהלומים שקנתה בטיפאני.

אשת השגריר הביטה בעצב בשעון היד היקר הצמוד למפרק ידה הימנית ונאנחה: כאן, ברחוב המטונף בדרומה של עיר זרה ומנוכרת, היתה השעה עשר ועשרים, ואילו מחוגי שעונה הצביעו על השעה שמונה ועשרים - שעון פריז. בדיוק השעה שבה התיישבה מדי בוקר בבית הקפה הנחמד ברודז אקול, לא רחוק מן השגרירות השוויצרית, והזמינה אספרסו קצר וקרואסון לאחר אימון הכושר היומי שלה. השעון שהראה את שעת פריז, הטבעת,

המלבושים היפים והתיק היקר היו הפריטים היחידים שהצליחה להציל. בכל פעם שהביטה בשעונה, ענדה את טבעתה או לבשה את בגדיה היפים, הרגישה שכבודה במקומו.

כחמישה עשר מטר לפני הכניסה למקלט חדרו לנחיריה ריח מאוס של מים מעופשים וניחוח מתקתק ומבחיל של פרות וירקות מרקיבים, שעלה משלושה ארגזי קרטון שהושלכו בחזית וענן זבובים רחש מעליהם. רק זמן מועט נדרש לבני עמה עד שהפכו את הרחוב הקטן למפגע תברואתי. גועל נפש, חשבה לעצמה, ולאף אחד לא אכפת.

על גדר הברזל הנמוכה תחת עץ הפיקוס ישבו שלושה גברים צעירים ולטשו בה עיניים. כאישה יפה שעשתה את דרכה מעלה בכוחות עצמה, ידעה בחושיה מיהו אויב ומיהו ידיד. וכאן, היא חשה מיד, מעטים יהיו בעלי הברית, ולכן תיאלץ לנהוג בחכמה.

היא חייכה חיוך נעים אל שלושת הצעירים. שניים שמרו על ארשת פנים קפואה, והשלישי התפתה וחייך. שלום לידיד הראשון, אמרה לעצמה והחזירה חיוך. פעוטה עירומה זחלה החוצה מהמקלט, פניה מוכתמים בשאריות מזון וכפות ידיה שחורות ושומניות מזחילה על רצפה מטונפת. הפעוטה חייכה אליה בפה חסר שיניים, התרוממה במאמץ ונאחזה ברגלה. אשת השגריר סילקה בגועל את כף היד הקטנטנה, דילגה מעל לפעוטה ונכנסה למקלט. החום הדחוס, העליבות והחמיצות של זיעת גופים לא רחוצים הכו בה. סחרחורת תקפה אותה והיא נשענה על הקיר הדביק ונשמה במהירות.

פעם אחת כבר תקפה אותה סחרחורת כזאת. זה קרה לפני שנים, כשנאלצה להתלוות אל בעלה בסיורו בשכונות הפליטים שבפרוורי פריז. עוד לפני שהסתיים הסיור נמלטה אל רכב השרד וציוותה על הנהג שייקח אותה מכאן מהר ככל האפשר בחזרה לרודז אקול.

בעלה חזר הביתה בערב כעוס. "אלו בני עמך," אמר לה. "ובמסגרת תפקידך עלייך לגלות חמלה". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ