בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

סיוט הנובל של מריו ורגס יוסה

רק בעזרת דמיון ספרותי אפשר לחשוף אמת היסטורית, טוען מריו ורגס יוסה, עם הופעת ספרו על המהפכן האירי רוג'ר קייסמנט. פרס נובל היה מבחינתו "אגדה לשבוע וסיוט לשנה"

2תגובות

כשהגיע מריו ורגס יוסה לקברו של רוג'ר קייסמנט, הוא כבר היה מאוהב. "הוא היה גיבור, מאוד לא מושלם, מאוד אנושי, ובגלל זה הוא בעיני דמות שקל לחבב אותה. יותר מלחבב", אומר חתן פרס נובל לספרות במשרדי ההוצאה לאור המדפיסה את ספריו בלונדון. "אבל יש אנשים שקשה להם לקבל גיבורים לא מושלמים". בבית הקברות גלזנווין שבדבלין מצא ורגס יוסה את קברו של הפטריוט האירי שהבריטים הוציאו להורג בתלייה ב-1916. "זה היה עצוב, כי על כל הקברים של המורדים האירים מסביב יש תמיד פרחים, אבל על המצבה של קייסמנט אין אפילו פרח אחד".

הציטוט שבראש ספרו החדש של יוסה על חייו של קייסמנט, "חלומו של הקלטי" (תורגם לעברית על ידי עינת טלמון בהוצאת אחוזת בית), לקוח מדבריו של הסופר חוסה אנריקה רודו מאורוגוואי: "כל אחד מאתנו הוא, בתורו, לא אחד אלא רבים. ובדמויות העוקבות האלה, שמגיחות זו מזו, גלומות בדרך כלל הסתירות הפנימיות המוזרות והמדהימות ביותר". זה הדבר ששבה בקסמו את יוסה: הסתירות המדהימות והרבות של קייסמנט.

הוא היה הומוסקסואל חבוי ועמוד תווך של הממסד (קייסמנט הוכתר בתואר אבירות לאחר שחשף הפרת זכויות אדם בקונגו ובאמזונס) שרצה לחסל אותו; מורד שניסה לעצור את המרד האירי (משום שחשב שללא תמיכת הגרמנים, מרד הפסחא ייכשל); אדם שמת כקדוש מעונה, אך לא היה יכול להיות שותף לרצונם של חבריו המהפכנים למות מות קדושים. "אני חושב שהוא לעולם לא יזכה להכרה וקבלה מלאה", אומר יוסה. "תמיד תהיה הסתייגות מול המורכבות שלו, שהיא המורכבות של טבע האדם. אנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו לא מוכנים לשאת חוסר שלמות אצל הגיבורים שלנו".

קייסמנט הוא חומר אידיאלי ליוסה, בין השאר משום שיש קווים מקבילים רבים בין האירי הנשכח לבין הפרואני המהולל. כמו הגיבור שלו, יוסה הוא הרפתקן ואיש העולם הגדול, דובר שפות רבות, שחושף את שקרי השלטון במולדתו, סופר שאינו חושש לבקר מנהיגים פוליטיים במדינות אחרות. כמו קייסמנט, גם הוא מלא פרדוקסים סבוכים. כשאנחנו נפגשים, הוא נראה מהודר עד גיחוך - לבוש בבלייזר, שערו מסורק בקפידה וכולו אדיבות וקסם - ועם זאת זה אדם שחבט באגרופו בפרצופו של גבריאל גרסיה מארקס, יריבו המתמודד עמו על התואר גדול סופרי אמריקה הלטינית.

בשיחה הוא מצטייר כאדם מהוגן ומעונב, אך הוא גם זה שתיאר בדפוס את סיפור הרקע המיני הנלהב שלו, ובקטעים הגרועים שלו הוא אחראי לתיאורים ארוטיים מגושמים להחריד. כמו קייסמנט, הוא פנה לפוליטיקה בגיל העמידה ונחל מפלה קשה (הוא עדיין מתכווץ בכיסאו כשאני מזכיר את מועמדותו ב-1990 לבחירות לנשיאות בפרו); שלא כמו קייסמנט, הוא שרד ויכול להתחרט על הצעד השגוי.

"האם אני נהפך לפנאטי?" שואל קייסמנט בנקודה מסוימת בספרו של יוסה. קייסמנט נותר במידת מה זר לעצמו. איש מגיבוריו הקודמים של יוסה - חבר הכת המשוגע-לדבר-אחד, הרודן ההזוי, לוחם הגרילה ההומו או האמן האוטופי - לא ניחן באישיות כה מורכבת ולא הצליח להיות חידתי ואהוב בעת ובעונה אחת. למרות הפגמים ב"חלומו של הקלטי" (דיאלוגים אטיים, חזרתיות, תיאורים שטחיים במקומות שנדרשה בהם דרמטיזציה של הרגעים החזקים) - מככב בו הגיבור המרתק ביותר ביצירתו של יוסה.

קחו למשל את ההומוסקסואליות של קייסמנט. "כל העדויות מספרות על אדם שהיה מנומס מאוד, ביישן, אדם שהסמיק כששמע מלים גסות", אומר יוסה. "ולכן כשקוראים את היומנים שלו נתקפים הלם - הוולגריות בכתיבה, הגסויות". האם ייתכן שהמודיעין הבריטי פיברק את היומנים השחורים כדי לחסל את סיכוייו לקבל חנינה? "הרושם שלי הוא שהם אותנטיים, הוא אכן כתב את היומנים השחורים, אבל אני לא חושב שהוא עבר בעצמו את החוויות שהוא מתאר". האם ייתכן שקייסמנט בדה מלבו את מעלליו המיניים, והשאיר את היומנים בדירתו כדי שהסקוטלנד יארד ימצא אותם? "אני חושב שפשוט אין שום דרך לדעת את התשובה הברורה לשאלה הזאת".

גם מרכיבי חוסר הוודאות בסיפורו של קייסמנט משכו את יוסה. "אי הוודאות שאופפת אותו היא לא דבר רע; זו הוכחה לכך שאי אפשר להכיר אדם אחר בצורה מוחלטת, הוא תמיד חומק מבעד לרשתות התאורטיות והרציונליות שמנסות ללכוד אותו", הוא כותב באפילוג לספרו.

רבים מהספרים שכתב יוסה על דמויות היסטוריות אמיתיות אכן מבוססים על הנחת היסוד שיש גם רשתות אחרות. "לקחתי לעצמי הרבה חירויות", הוא צוחק. "בסיפורת אתה לא מחויב להיצמד למציאות. אתה יכול לשכתב אותה, אתה רשאי להמציא מבלי לבגוד במהות של ההיסטוריה. אני חושב שהתמונה שטולסטוי צייר לנו על מה שהתרחש במלחמות נפוליאון ברוסיה מדויקת הרבה יותר מאשר ספרי ההיסטוריה".

הברברים של גוגן

ב-2010, כשהוענק ליוסה פרס נובל לספרות, חלקה לו האקדמיה השוודית שבחים "על שרטוט מבני השלטון ועל תמונות נוקבות של התקוממות, מרד ותבוסה אנושית". דברי השבח האלה עשויים להתאים גם ל"חלומו של קלטי", כפי שהם מתאימים גם לאפוס הספרותי שלו מ-1984, "מלחמת סוף העולם" (תורגם לעברית בהוצאת שוקן), העוסק בכת פולחנית. הספר מבוסס על אירועים שקרו בסוף המאה ה-19 בבאהייה שבברזיל, ומספר על המטיף הכריזמטי אנטוניו קונסליירו, שקורא לחסידיו להקים עיר חדשה ולקרוא תיגר על הממשל הלאומי שמחליט לחסל אותו ואת האוטופיה שלו.

יוסה מרבה לכתוב על דמויות היסטוריות של קנאים שמעוררים את זעם החברה. ב"The Way to Paradise" (2003), למשל, הוא מתאהב בצייר פול גוגן. "גוגן חשב שאמנות גדולה זקוקה לאנשים ברברים", הוא אומר, "שציביליזציה רבה מדי תשים קץ לאמנות... האמנות השחורה התגלתה בעקבות גוגן ובזכותו. גוגן היה הראשון שהגה את הרעיון לפנות לתרבויות הפרימיטיביות, משום שכוח היצירה עדיין שם, בעוד הציביליזציה הרציונלית סירסה לחלוטין את הרוח היצירתית.

רויטרס

"גם קייסמנט היה כזה בעצם. הוא אמר: ‘האנשים האלה לא ברברים. אנחנו מעוללים להם פשעים איומים משום שהם עניים וחלשים מאתנו'. זה היה רעיון מהפכני באותה תקופה".

יוסה הגיע לקייסמנט במקרה, כשקרא ספר על חייו של ג'וזף קונרד. "קונרד חשב בצורה נאיבית מאוד שהקולוניזציה תביא לברברים האלה מודרניות, נצרות ומסחר. בעזרת קייסמנט הוא התוודע למציאות האמיתית שם. הם נעשו ידידים קרובים. באחד המכתבים כותב קונרד לקייסמנט: ‘בלעדיך לעולם לא הייתי כותב את ‘לב המאפליה'.' אז הסתקרנתי מאוד וחשבתי, מי היה קייסמנט הזה בכלל? התחלתי לחקור".

יש הטוענים שספרו של יוסה עמוס מדי בפירות החקירה הזאת, שנמשכה שלוש שנים. כך או כך, הצלחתו הספרותית הראשונה באה ליוסה מסיפור חייו שלו עצמו. ב-1963, והוא בן 27, הוא זכה בשני פרסים על ספר הביכורים שלו, "העיר והכלבים" (תורגם לעברית בהוצאת עם עובד), שעלילתו מספרת על צוערים בבית ספר צבאי בפרו, ומתבססת על ניסיונו באקדמיה הצבאית לאונסיו פראדו שבלימה, שאליה נשלח בידי אביו בגיל 14. תיאור האתוס המאצ'ואיסטי וגדוש הבריונות בבית הספר היה כה נוקב, עד שכמה גנרלים פרואנים טענו כי הספר הוא תוצר של "מוח מעוות", וכי יוסה קיבל שלמונים מאקוודור כדי לערער את יוקרתו של הצבא. 1,000 עותקים של הספר נשרפו באקדמיה.

אך אז כבר עבד יוסה בתור כתב פלילי, למד בלימה ובמדריד, וקיבל את ההחלטה הפורייה לזנוח את העיתונאות ולדבוק בכתיבת ספרים. "החלטתי לנסות להיות סופר ולהתפרנס מעבודות מזדמנות. זה היה רגע חשוב בחיי", אמר פעם בריאיון.

ב-1955, כשהיה בן 19, הוא גם התחתן בחשאי עם קרובת משפחה המבוגרת ממנו בעשר שנים, חוליה אורקידי, גיסה של דודו מצד אמו. נישואיהם, שנמשכו שמונה שנים, סיפקו את החומר לנובלה המפורסמת ביותר שלו, "דודה חוליה והכתבן" (1977, תורגם לעברית בהוצאת כתר), סיפור הומוריסטי על סטודנט וסופר מתחיל שמתאהב בגיסתו של דודו ומתיידד עם כותב אופרות סבון מבוליביה. הוא הקדיש את הספר "לחוליה אורואידי ייאנס שאני והספר חבים לה רבות". בהמשך מסרה אורקידי עצמה גרסה שונה על הקשר, בספר הזיכרונות שלה, "Lo que Varguitas no dijo" ("מה שוורגס הקטן לא אמר").

גטי אימג'ס

ויליאם בויד, שעיבד את הספר לקולנוע, כתב: "ורגס יוסה לא חדל להתפעל מהחשמל המיני והידידותי בין גברים לנשים - אותו שעון מתקתק שמפיח חיים כמעט בכולנו, והשלכותיו מענגות או הרות אסון, או גם וגם". ב"הבית הירוק" (1966, זמורה ביתן), שמתרחש בבית זונות בג'ונגל המבוסס על מקום שיוסה גילה בהיותו צוער, הוא גילה שבית הזונות היה "מוסד מרכזי בחיים באמריקה הלטינית".

שני הרומנים האלה טובלים בהערצתו של יוסה לסארטר, לפלובר ולפוקנר ולשיטותיהם הספרותיות. האם לא רצה מעולם לנקוט בכתיבתו ריאליזם חברתי? "לא, כי הריאליזם החברתי מנסה להתחרות בסוציולוגיה ובהיסטוריה. לדעתי הספרות צריכה להיות חופשייה יותר כשהיא מתארת את העולם האמיתי ואת החוויה האמיתית. אני לא חושב שאפשר לסלק מהעולם המציאותי את הממד הדמיוני, ודרך הספרות אפשר להגיע לממד הדמיוני הזה, שממלא תפקיד כל כך חשוב בעיצוב ההיסטוריה".

בספרים האלה, וגם ב"שיחות בקתדרלה" (1969) וב-"Captain Pantoja and the Special Service" (1973), הצטרף ורגס יוסה אל התנועה הייחודית של שנות ה-60 ותחילת ה-70, הגל הלטינו-אמריקאי, שאליו השתייכו גם גבריאל גרסיה מארקס, קרלוס פואנטס וחוליו קורטזאר. כולם חלקו מחויבות לגישה אקספרימנטלית בסיפורת, ומחויבות פוליטית שהיתה נדירה יותר בקרב עמיתיהם האירופים והאמריקאים באותה תקופה. אך ייתכן שמיוחסת להתאגדות הזאת חשיבות יתר: במציאות, אם היה מכנה משותף כלשהו לחבריה המגוונים של התנועה, שכללה גם סופרים מבוגרים יותר כמו פאבלו נרודה וחורחה לואיס בורחס, הוא התבטא בעיקר בגידול במכירת ספריהם שהקנה להם הפרסום המשותף.

הכישלון התאצ'ריסטי

ב-1990 ביקש יוסה לבטא את מחויבותו הפוליטית בדרך חוץ ספרותית והתמודד בבחירות לנשיאות פרו, כנציג החזית הדמוקרטית המרכזית-ימנית, שדגלה ברפורמות נאו-ליברליות - מה שכונה "התאצ'ריזם של האנדים". הוא הפסיד בבחירות לאלברטו פוג'ימורי, פרואני ממוצא יפאני, שניצל את פחדם של העניים ממדיניות הצנע שהציע ורגס יוסה.

מתנגדיו של הסופר נהגו אז לקרוא בקול את הקטעים המיניים ההמפורשים בספריו, כדי לזעזע את המצביעים הפוטנציאליים ולהניאם מלתמוך בו. אבל איך נדבקה האידיאלוגיה התאצ'ריסטית למי שהיה בנעוריו חסיד נלהב של פידל קסטרו? סלמן רושדי מצא לכך עדויות כבר ב"הסיפור של מייטה" (1984, כתר) כשטען שזה "הפרסום הראשון של ורגס יוסה שמציג בגלוי השקפה ימנית". אך למעשה נסחף יוסה לצד הימני של המפה הפוליטית זמן רב קודם לכן: עוד ב-1971 הוא נסוג מתמיכתו הנלהבת במהפכה הקובנית וכינה את גרסייה מארקס בכינוי המלעיג "הפילגש של קסטרו". לאחר התבוסה הפוליטית ליקק ורגס יוסה את פצעיו בספרים שפרסם. ספר המתח "מוות באנדים" (1993), שעלילתו מתרחשת בפרו בתקופת ארגון הגרילה המאואיסטי "הנתיב הזוהר" ותנועת הנגד בשנות ה-80 וה-90, היה מעין נהמת תסכול כנגד תושבי המולדת, שרבים מהם לא הצביעו עבורו. ספר אוטוביוגרפי שחיבר באותה שנה, "דג במים", כלל מה שאחד המבקרים כינה "אפוס של קיטורים" על הקמפיין הנשיאותי הכושל שלו.

"חגיגת התיש" (2000, כתר), רומן על שלטונו הרודני של רפאל טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית בשנים 1930-1961 היה בדיוני ומתוחכם יותר, וסיפר על רצח הרודן ועל ההשלכות הקשות המתמשכות של שלטונו. המבקרים מצאו קווי דמיון בין האופן שבו הציג את טרוחיו לבין יריבו המר פוג'ימורי, הבריון שזכה בשלטון באמצעות הולכת נתיניו שולל.

המוסף הספרותי של העיתון "טיימס" טען כי הספר הזה "צפוי להיות אחד הרומנים הסמליים והגדולים של אמריקה הלטינית במאה ה-20, ולגזול את התואר מ'מאה שנים של בדידות'". אם יוסה קרא את הדברים הוא התענג עליהם מן הסתם: הוא אמנם כתב את עבודת הדוקטור שלו על מארקס, אך בהמשך, בשנת 1976, תקע אגרוף בפרצופו. זה קרה במקסיקו סיטי והנסיבות מעולם לא הובררו. ייתכן שהסכסוך היה קשור למשהו שמארקס עשה לאשתו השנייה של יוסה (שהיתה דודניתו), פטריסיה, אם שלושת ילדיו. מכל מקום, שני הסופרים הדגולים לא דיברו זה עם זה יותר מ-30 שנה.

אני שואל את יוסה חוסר ההתאמה שלו לעולם הפוליטי מוצא ביטוי גם בספרו החדש. האפשרות הזאת עלתה בדעתי כשקראתי איך מתחוור לקייסמנט שהוא עצמו אינו מתאים לפוליטיקה: זה קייסמנט שהלך שולל והתאהב בנורווגית שעבדה למען המודיעין הבריטי, ושתפיסתו את המהפכה האירית כללה הזדהות עם גרמניה - שחייליה ניסו להרוג עשרות אלפי חיילים אירים שנלחמו למען בריטניה. האם ורגס יוסה היה נאיבי באותה מידה? "כן. בהחלט. למדתי מניסיוני הפוליטי שאני סופר, לא פוליטיקאי. חיי התנהלו כפי שהתנהלו בין השאר משום שרציתי לחיות חיים מלאי הרפתקאות. אבל ההרפתקאות הטובות ביותר שלי הן ספרותיות, לא פוליטיות".

האם הוא ממליץ לסופר לזכות בנובל בתור הרפתקה? יוסה צוחק: "פרס נובל הוא סיפור אגדה לשבוע וסיוט לשנה. אי אפשר לתאר את הלחץ להתראיין, לנסוע לירידים ספרותיים. השנה הראשונה היתה קשה מאוד. בקושי הצלחתי לכתוב". אבל עכשיו הוא חזר לכתוב. הסופר הקוסמופוליטי והרב-לשוני, שמתגורר בלימה ובמדריד והתגורר בעבר בפאריס ובלונדון, חוזר לאחר הההרפתקה האירית שלו הביתה, ומציב את עלילת ספרו החדש בפרו המודרנית.

שאלה אחת אחרונה. האם הסיבה לקטטה שלו עם גרסיה מארקס היתה פטריסיה או קסטרו? הסופר, בן 76, מעמיד פנים שאינו שומע, ופונה אל הצלם כדי להצטלם. כפי שוורגס יוסה כותב בספרו האחרון, אי אפשר להכיר אדם בצורה מוחלטת, וכנראה שעוד יותר בלתי אפשרי לדעת באופן מוחלט למה חתן פרס נובל עתידי אחד החטיף אגרוף לחתן פרס נובל עתידי אחר. *

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו