טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יונה וולך מפרקת ובונה מחדש מיתוס

במקום לשוב ולהציג את הפן הסנסציוני והמיני שלה, גילה יאיר קדר, יוצר "7 הסלילים של יונה וולך", משוררת שכמעט איש לא הבין

תגובות

"יש סרט תיעודי על ג'ניס ג'ופלין שבו היא מגיעה, מעט לפני מותה, למסיבת מחזור בעיירה שלה", מספר יאיר קדר. "היא חושבת שהיא באה כמנצחת, ואז כולם עושים לה תנועות שמתייחסות לכך שהיא היתה המזרון של העיירה ודברים מהסוג הזה. גם בהנצחה של יונה וולך יש גוון כזה. מבט הטרוסקסואלי קצת מבזה, חוגג על איזו מופקרות. לא רציתי להישאר במבט הזה. ניסיתי לחשוב איך לא לספק עוד מבט חיצוני של חברים מספרים על המופרעות של האשה המדהימה הזאת, ולא כל כך ידעתי איך עושים זאת. היו כל מיני תסריטים, עד שהגיעו לידי הסלילים".

אלה היו סלילי הקלטה של ראיון שקיימה הלית ישורון בשנת 1984 עם יונה וולך על מיטת חוליה. חלק מהחומרים הופיעו בראיון עם וולך שפירסמה ישורון בכתב העת בעריכתה "חדרים". כעת, 25 שנה לאחר מכן, נהפכו הראיון ההוא, והקול של וולך, לבסיס סרטו התיעודי של קדר, "7 הסלילים של יונה וולך". הסרט, שנעשה בתמיכת ערוץ 8, קרן רבינוביץ ושירות הסרטים, יוקרן מהשבוע הבא ברחבי הארץ וישתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

"7 הסלילים של יונה וולך" הוא סרט עצמאי, אבל בסופו של דבר, אם הדברים יסתדרו כמתוכנן ויושגו תקציבים, הוא יהיה חלק מסדרת סרטים שכותרתה "העברים". הוא מצטרף לסרט קודם שעשה קדר, "לאה גולדברג בחמישה בתים". קדר כבר התחיל לעבוד על הסרט הבא, שיעסוק בחיים נחמן ביאליק.

מרים שרון, יח"צ

שורה של לאווים

קדר, בן 42, יליד עפולה, הוא במאי, עיתונאי ופעיל חברתי. בשעתו הקים את העיתונים "הזמן הוורוד" ו"תת תרבות", כתב בשלל עיתונים וערך את המגזין "מסע אחר". עם הסרטים התיעודיים שיצר עד כה נמנה "הזמן הוורוד", שבו גולל את סיפורה של הקהילה הגאה בישראל דרך סיפורו האישי.

הסרט על וולך הוא מסע קולנועי אל עולמה של משוררת מיתית, פורצת גבולות. בראיון עם ישורון מדברת וולך על השיגעון, על הסמים, על אלוהים ועל הכתיבה. מלבד קולה של וולך קיים קדר ראיונות עם ישורון, מאיר ויזלטיר ועוד דמויות מרכזיות בחייה. הוא עשה שימוש בקטעי ארכיון, בשירה של וולך ובקטעי אנימציה שמתחקים אחר הדימויים, החזיונות והמחשבות של המשוררת.

קדר הצליח לצאת מהשבלונה של "ראשים מדברים" ושורות שיר המוקרנות על מסך, כנהוג בסרטים על משוררים. הוא יצר יצירה אחרת, מעוררת, מרגשת, מעודכנת. בקולה של וולך ובראיונות עם אנשים אחרים משולבים קטעי אנימציה, המתייחסים בדרך ייחודית לשירתה או לדיבורה. לעשיית הסרט היו שותפים המעצב והאנימטור ירון שין, המכונה ג'ובוי, והעורכת יעל בדרשי. יחד הם יצרו סרט מרובה שכבות, שבו ניתן לוולך עצמה קול. לא בכדי קדר מכנה אותו אוטוביוגרפיה תיעודית. בסרט וגם בראיון עמו ניכרים העין הרגישה שלו והכבוד שהוא רוחש לגיבוריו.

"אני חושב שהרבה שנים הייתי מאוהב בה", הוא אומר על וולך. "יש קהילה של אנשים שהיא נכנסה להם באיזשהו שלב לחיים וטבעה שם חותם בלתי נשכח. בגיל 15, בעפולה, ראיתי את הסרט שרונית וייס-ברקוביץ עשתה עליה. הייתי הומו בארון, נער, בישראל של שנות ה 80 - פתאום לראות אותה. עברתי לתל אביב ובדיוק היא מתה. כאילו הגעתי לכאן כשהנשמה שלה עזבה את גוש דן והאגדה שלה כמו איזה פרפר נמצאת כל הזמן ברקע".

מה שמניע אותו, אומר קדר, הוא רצון ליצור סרטים שהיה רוצה לראות בעצמו. "זה כמו שהקמתי את 'הזמן הוורוד' כי רציתי לקרוא עיתון כזה", הוא אומר. אשר לעיסוק הקולנועי במשוררים, "חשבתי שזה גם מאפשר קריאה מחודשת של הדמויות האלה. קריאה שתחבר בין הכריזמה, היצירה והביוגרפיה שלהם. הקשר בין היצירה לביוגרפיה נחשב הרבה שנים למגונה בחוגים אקדמיים ואחרים, אבל זה צומת מעניין מאוד. איפה הדברים מתחברים, מה אפשר ללמוד על יצירה, אמנות, החיים, הנפש, דרך המראות האלה".

כדי לממש את תוכניתו, הוא מספר, "כתבתי הצעות לקרנות ולגופי השידור וכל שנה הגשתי וקיבלתי לאווים, לאווים, לאווים. יש לי קלסר גדול. מכולם".

למה סירבו?

"כי 'לא מעניין' או 'לא ניתן'. היו 15 דמויות בהתחלה, מביאליק עד יונה וולך. באמצע היו אלתרמן, דוד פוגל, חנוך לוין, יהודה עמיחי. על חלקם כבר עשו סרטים מאז. מי ששינה מאוד את התמונה היה צח גרניט, שמונה אז לראש מינהל תרבות. הוא חיבר אותי לשירות הסרטים ושם עזרו ועוזרים לי. הייתי צריך להבין שאין דרך לספוג סדרה וצריך לפרק את זה לביוגרפיות עצמאיות, וכל פרק יקבל כסף ממקום אחר. לכל אחד יש מניפה כלכלית אחרת".

לצד כל אחד מהסרטים קדר מוציא לאור ספר, אנתולוגיה של המשוררת שבה הוא עוסק, ולאלה מתלווה אתר אינטרנט (film.com http://yona). הסיבה, הוא אומר, היא שאין מדובר רק בתיעוד קולנועי: "הסרט, שמחבר בין ביוגרפיה, כריזמה ויצירה, הוא גם מרכיב במציאות התרבותית שלנו, שיש לו עוד חלקים. לכן חשוב לי להוציא כל פעם ספר עם הסרט. לאתר האינטרנט אני מעלה חלק מראיונות הגלם של הסרטים. זאת מין היסטוריה שבעל פה של הספרות העברית. זה פרויקט משולב שיש בו הרבה מוקדים מעניינים של שימור והצלה, של חידוש ועדכון".

המעבר של שירה למסך בעייתי מאוד בדרך כלל.

"זה הטריד אותי עוד בסרט על לאה גולדברג. היה שם אתגר קשה, כי היא לא קיימת בסרט פילם בכלל. מה יש בדרך כלל בסרטי תעודה על משוררים? יש דמויות שתועדו מעט או בכלל לא; יש שירים, שאי אפשר לתרגם לקולנוע; יש חומרי ארכיון, שהרבה פעמים הם ארכאיים וגרוע מזה. יש מוסיקה שאמורה לייצג אוושה של מחשבות לא נעימות, או מוסיקה ניסיונית צורמנית. יש קונוונציות של עשייה: כובד ראש ורצינות, יראת קודש שאוסרת להפר שיר, לחתוך אותו. קדושת הטקסט. יש סדרה של מוסכמות שליוו את העשייה הזאת, ואני חושב שזאת אחת הסיבות שלא קיבלתי תקציבים בהתחלה, כי זה נשמע כמו משהו מימיו הגרועים ביותר של ערוץ 1".

איך שברת את זה?

"בשביל לשבור את זה צריך לשאול מאילו קונוונציות נפרדים, מה מותר לעשות. מותר לחבר בין חיים ליצירה. זה שחרור. אבל זה בדוי כמובן. מותר לחבר בין שירים ושורות ומשפטים מתוך הביוגרפיה, שזה מבטא שלב עלילתי דרמטי. זה חצוף! זה לא נכון, זה בלתי אפשרי, אבל זה כן קיים, מפני שזו יצירה והיא מפליגה עם הדמיון. זה לא מסמך היסטורי, זה לא סרט ביוגרפי קונוונציונלי. זאת הפלגה".

סוכני הזיכרון

דודו בכר

החלטת שהגיבור של הסרט יהיה הקול של וולך.

"כן. החלטתי שאני רוצה להקשיב לה, היא המספרת, לתת לה לספר את סיפור חייה. בעיני זה רדיקלי, אני רוצה לאמץ את זה גם בסרטים הבאים. זה רדיקלי כי זה גם מפוברק וגם אמיתי. בנוסף לכך, היה לי חשוב שהלית ישורון ומאיר ויזלטיר יהיו בסרט. חשבתי ששניהם תופשים את וולך בצורה שהייתי רוצה שהסרט יתפוש אותה".

באמת היו שבעה סלילים, כמו בריקוד שבעת הצעיפים?

"לא".

חבל.

"נכון. בחרנו במספר הזה כמו שבחרנו ב'חמשת הבתים של לאה גולדברג', זה כעין מבנה מיתי. אחת התגובות לסרט היתה שהוא רה-מיתולוגיזציה של יונה וולך, שמטרתו להחזיר את המעמד האגדי שהיה לה. אני חושב שהעברים הם כאלה, הם צריכים לעבור רה-מיתולוגיזציה, לפרק את הקלאסיות העבשה ולשחרר את כוח היצירה היהלומי האדיר הזה שיש בהם".

גילית דברים על יונה וולך שלא ידעת קודם לכן?

"הסיפור של אלוהים. זה הסיפור. העובדה שהיא אשה אמונית. היא מדליקה נרות שם בביתן 39 א' בתל השומר, והלית שואלת אותה 'מה זה', אז היא אומרת לה, 'כל אשה יהודייה מדליקה נרות שבת'. אני יוצא מהסרט עם יונה וולך אחרת".

אז מי היא ומה היא?

"אשה מאוד רגישה וחכמה. וכמו שאמר עליה ג'ורג'י דרבש, שהיה בן זוג שלה ומופיע בסרט, זאת מישהי שפתחו לה את הראש בגיל 18 או 19 (הכוונה לטיפול ניסויי באל-אס-די שעברה בבית חולים פסיכיאטרי, מ"ס), מישהי רגישה מאוד שפתחו לה את הראש ואחר כך היא לא יודעת מה לעשות ולאן לתעל את כל הרעש וההמולה והבדידות והשקט. היא לא מצליחה לתקשר, אין לה עם מי לדבר. גם מאיר ויזלטיר דיבר על זה, בחומר גלם שלא נכנס לראיון; שכל החבורה הזאת, לא היה להם עם מי לדבר בארץ".

הלית ישורון מספרת בסרט שהקירבה ביניהן נוצרה רק לקראת מותה.

"לא רק בגלל האצילות שלה, המראה שלה, השכל שלה והקשר שלה לקלטות, אלא גם בגלל הכנות שלה הפכה הלית ישורון להיות הגיבורה מספר שתיים בסרט. כי היא הראשונה שדיברה בכנות. כנות קצת אכזרית בהתחלה. יש כמה עשרות סוכני זיכרון של יונה וולך שמסתובבים עם איזו נציגות של הדימוי שלה. חלקם היו אתה במיטה פעם אחת, חלקם 15 פעם, חלקם לא היו בכלל והם מפיצים. זה חשוב לדמות, למוסד של יונה וולך. אבל זאת לא האגדה שרציתי ליצור כאן".

ישורון מדברת על כך שריבוי הגברים בחייה של וולך היה בסופו של דבר ביטוי נואש לבדידות. היא אומרת, "כל המין, כל המיניות הזאת... זו בדידות נוראה. לא משהו אחר. זה לא תענוג גדול. זה שובר לב".

"רק אשה חכמה ובשלה יכולה להגיד דבר כזה. עוד לא הספקתי להתרחק מהסרט וממש לראות אותו, אבל אני חושב שמה שהיא מדברת עליו שם קשור גם לשיר 'שקט' ולדרך שבה וולך ייצרה רעש כדי להתגבר על הבדידות. הקשר בין רעש לשקט הוא מוטיב חוזר בביוגרפיה שלה. לנוכח הרעש הפנימי שלה היא מחפשת שקט, והיא משתגעת. שימי לב כמה זה ווקלי כשהיא אומרת, 'באו אנשים בארבע בבוקר, בשתיים בלילה, לא נתנו לי לכתוב מחזה, אני השתגעתי מהרעש, מההמולה, מהאנשים'. היא פתוחה. אין לה עור".

הדמות שלה, שאנחנו רוצים לראותה חזקה, יש בה חולשה גדולה.

"הדברים נתפרים בכמה מישורי זמן. ישנם הדברים שהיו כפי שהיו, ישנו הזיכרון שלהם כמו שהוא מופיע ב 1984, בזמן הראיון, וישנו האופן שבו אנשים מתייחסים אליו ב 2012. היא מספרת להלית שהיא התאשפזה באברבנאל בפעם השנייה והבינה שמה שיציל אותה זה שהיא תהיה מפורסמת. זה מופיע גם בשנים האחרונות שלה, כשהיא רצתה להיות כוכבת פופ ושיתפה פעולה עם מוסיקאים. זה נעשה מתוך חוסר האונים שלה כאשה שמסומנת כחולת רוח. היא עושה מאמצים כדי להיות מפורסמת ולגייס את המעמד שלה כמשוררת בשביל להגן על עצמה מאשפוז".

היום היא היתה יכולה לחגוג את העניין הזה ולהצטרף ל"מחוברים".

"התקופה העכשווית יותר מתאימה לה. אני לא מקנא בה, עם הטיפוסים שהסתובבה אתם וישראל שהיא הסתובבה בה. לא בקרית אונו ולא בתל אביב של אותה תקופה. תל אביב מאצ'ואיסטית, שוביניסטית, לאומנית".

משפחתה לא מופיעה בסרט.

"אחותה סירבה בסוף, לא רצתה לבוא לצילומים, ואני לא בטוח שזה היה חשוב מאוד לסרט. שני אנשים משמעותיים לא השתתפו בסרט: אחותה ויובל, בן הזוג שלה. היתה לי שיחה אתו אחרי שהסרט נגמר והבנתי למה הוא לא רוצה. מלבד העובדה שחזר בתשובה, הוא סיפר לי סיפורים טראומטיים. זה כואב מדי וצריך להניח לו. הוא הכיר אותה והיא נהייתה חולה מאוד, הוא סיפר על צרחות הכאב שלה. היא נורא נורא סבלה. הוא היה ילד רגיש בן 22 והוא נחשף לדבר הזה ואחר כך היו המשפטים עם המשפחה שלה. אני חושב שהוא זכאי לפטור מכל דיבור והתייחסות ליונה וולך".

הספקת לראיין את המסאית והמתרגמת עזה צבי, שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים.

"הייתי בקשר אתה עוד מימי לאה גולדברג. אנשים היו מעמידים לי מבחנים, היה צריך לראות מה הם לא רוצים. הם לא רוצים שיהיה צהוב, הם לא רוצים שיהיה רדוד. אי אפשר להבטיח את זה, אבל אפשר לנסות. חשוב היה להם לראות שיש סקרנות כנה בנוגע לדמות.

"אצל עזה היה חומר בסופר 8 שהיא צילמה, כל החומר שמופיע בתחילת הסרט. היא היתה קשורה גם ליונה וגם לזלדה. אני רציתי לדבר גם על זלדה, אבל היא אמרה שהיא נורא עייפה ושבפעם הבאה נדבר על זלדה, ושבועיים לאחר מכן היא מתה. זה היה מצער מאוד. היא הספיקה לתת לי ראיון מקסים ומעורר השראה על יונה וגם לתת לי את החומר שלה, שזה היה חשוב מאוד. יש סודות וחומרים שהיא לקחה אתה לקבר".

בביוגרפיה של וולך שכתב יגאל סרנה ישנה הדמות המסתורית בעלת השם הבדוי תדאוש, שהיה בן זוג שלה איזו תקופה וכביכול לא התאושש מזה מאז.

"הוא עוד חי. ידעתי את שמו וידעתי באיזה אזור הוא גר. לקראת הסרט הלכתי לחפש
אותו, בשיטוט בין דלתות האינטרקום באזור כיכר מלכי ישראל, ומצאתי. דפקתי בדלת ודיברתי אתו מבעדה, אבל הוא לא פתח. זה עוד סרט שאפשר לעשות, על המעגל של האנשים סביבה".

מעניין שהאנשים האלה הושפעו ממנה כל כך. הם חיו בעוצמה כזאת, היום לוקחים ציפרלקס כדי לטשטש עוצמות כאלה.

"הסמים היו חזקים ונקיים יותר אז, ובנוסף לכך לא היה עם מי לתקשר את החוויות. כמעט כולם אמרו לי שהיא הדמות המשפיעה ביותר שהם פגשו בחייהם. לא מאיר ולא הלית, אבל האחרים. היום אין דמויות כאלה וכנראה לא יכולות להיות, הציפרלקס באמת מעקר את זה".

על הטיפולים הפסיכיאטריים הקשים שעברה וולך הוא אומר: "לא היה אז מי שירכך את זה, מי שיעמוד נגד זה. אחותה הודרה, לאמא שלה לא היתה אמירה. הכדורים לא היו טובים. היא קיבלה טיפולים, בין השאר גם אל-אס-די טהור בבית החולים הפסיכיאטרי. פגשתי את אחד מהסטאז'רים של הניסוי ההוא. הוא לא היה מוכן להתראיין לסרט כי זה חומר רפואי חסוי. היא קיבלה דברים טהורים בעוצמה חזקה מאוד, וגם אחר כך, כשאושפזה באברבנאל, קיבלה טיפולים חזקים.

"הגוף שלה היה מורעל מכימיקלים ותרופות, אף על פי שג'ורג'י דרבש סיפר לי שהיא היתה סקפטית מאוד בנוגע לסמים. הוא אמר שהם, החבורה שהקיפה את יונה, ידעו מעט מאוד מה לעשות עם הדברים האלה, לאן להוביל את העולמות האלה שנגלו. האל-אס-די עשה שם שריטה, שייף שם את הסינפסות, חשף אותן עד הסוף כמעט. אבל אחרי שהסרטן התפרץ היה תהליך מעניין של התרככות והזדככות. אלה חיים של 41 שנה שנחוו באינטנסיביות בלתי אפשרית בכלל".

למה בחרת דווקא בג'ובוי?

"אחרי העבודה על הסרט של לאה גולדברג חשבתי לעצמי שאני צריך לצאת אל העיר ולראות איפה יש עבודה מעניינת ומדויקת. הייתי בערב של 'פצ'ה קוצ'ה' וראיתי את ג'ובוי, מיד התקשרתי אליו והתחלנו לשתף פעולה.

"מכיוון שהיה ברור שזה צריך להיות סרט אנימטיבי, גייסנו את ויצ"ו חיפה. לקחנו קורס שלם של 20 תלמידים ושלושה מורים. נתתי להם כמה שירים וכמה קטעים מתוך המונולוגים שכבר היו בידי והם עשו על זה עבודות. בסוף היה חומר גלם, שאותו ג'ובוי לקח וחתך, עירבב ופרס. יש שכבה שלמה שמבוססת על עבודות תלמידים, ויש עוד שכבה שהוא הניח על זה. הרבה עבודה עם הדימויים החוזרים ונשנים. בנינו עולם של דימויים ועבודה עם הטיפוגרפיה".

עם העורכת יעל בדרשי, הוא ממשיך, "עבדנו בצורה של מעבדה. נכנסתי לחדר העריכה שלה רק עם המונולוגים, רק עם אודיו, ומזה בנינו סרט. לא היה תסריט, בנינו תוך כדי עריכה. רצינו גם לתת ליונה את הקול הראשי וגם לתת מקום לדברים שעכשיו מסתברים כנבואיים, או דברים שטושטשו בימי חייה".

מה שטושטש, מסביר קדר, היה העיסוק במשיחיות, התקשורת שלה עם אלוהים, שהיא משמעותית מאוד בשירה שלה. החבורה הספרותית שסבבה אותה, שנמנו עמה ויזלטיר, יאיר הורביץ ואחרים, נרתעה מהעיסוק הזה והתרחקה ממנה. "עברו מספיק שנים ואפשר להקשיב לדבר הזה שהיא אומרת, שגרם לניכור של החבורה ממנה", אומר קדר. "זה שהיא היתה אמונית, רליגיוזית, מטורללת, פנטסטית, מינית. הם לא הסכימו לשמוע זאת ממנה כדי לא לעודד אותה בכיוון הזה, הופעלה שם צנזורה של רצון טוב, מתוך צורך להגן עליה.

"הדיבורים האלה שלה בסרט, קשה לי לדעת אם היא אמינה או לא, רצינית או לא", הוא ממשיך. "לפעמים היא חכמה מאוד, לפעמים כולה היבריס. אבל רציתי לתת לה להיות. לשמוע את הקול שלה. תהיתי בשלב מוקדם איך יהיה אפשר לשמוע אותה שעה ולא להגיד, או-קיי, אני שומע אשה מופרעת, אני דוחה את זה כי זה מסומן כמופרע, כמפר את הסדר. זה מה שאמרתי ליעל בדרשי, שאנחנו צריכים את נפלאות המוח הקודח של יונה וולך מצד אחד, ומצד שני לא לגרום להזרה מחמת מופרעות יתר".

איך עשיתם זאת?

"מינונים. וגם קצת לשחק עם התגובות של הלית. בהתחלה יונה פותחת את הסרט ואומרת, 'יש ישו ואחרי ישו צריכה לבוא יונה'. רגע אחרי זה הלית אומרת, 'טוב, אז בואי נתחיל את הראיון עכשיו. ספרי לי מה יחסך לספרות העברית'. זה נהדר! זה ישר מתווה טון. את תפליגי בדיבורים שלך ואנחנו נשמור על מסגרת".

יש ניגוד גמור בין השתיים האלה.

"ברבור שחור, ברבור לבן. מלכת הצפון ומלכת הדרום. ולשתיהן יש קשר מעניין מאוד לספרות העברית ולהיסטוריה של הספרות העברית".

לכן הדיאלוג ביניהן מרתק.

"חלק מהדיאלוג הזה עובר בטקסטים וחלקו, בראיון עם הלית, בהזזות עדינות מאוד של החלק הימני של שפתיה, שמביעות איזושהי הסתייגות אנינה קטנה. הסרט על וולך היה יכול להיות ראיון עם הלית. להתבונן בה ולהקשיב לה במשך שעה".

לדברי קדר, המבחן של הסרט הוא בשאלה אם יש בו יחסים הולמים בין ביוגרפיה לשירה: "איפה היחסים האלה נקבעים, מה המינון. צריך לחפש את המיתר שוב ושוב, לגזור ולהדביק, לגזור ולהדביק, עד שמוצאים מינון. צריך לחשוב ולהיות מוכנים לעשות הרבה ניסויים".

וולך, הוא מוסיף, הגדירה את עצמה כמעבדה והמעבדן גם יחד; היא כמו הניחה עצמה על השולחן ועשתה בעצמה ניסיונות. בעיניו, זהו הלוז של הסרט: "זה דימוי המבנה שאנחנו יכולים להפליג אתו, לבנות גם שפה ויזואלית אתו, זה המשפט של הסרט".

קדױשה משוגעת

איך אתה בוחר את הסופרים והמשוררים שסרטיך עוסקים בהם? אלה היוצרים שמוצאים חן בעיניך או שיש קריטריון אחר?

"לא כולם לגמרי מוצאים חן בעיני. זה ניסיון לבנות קאנון של יוצרים מתקופת ביניים של התרבות העברית. התקופה הראשונה היא של היוצרים שהיו עד ביאליק. התקופה השנייה היא התקופה העברית: זאת ציוויליזציה של תנועת העבודה, כותבים בעברית בתוך מהלך תרבותי מרכזי. התקופה הזאת נגמרה עם השתנות התקשורת. יונה וולך תהיה הדגולה האחרונה. הרזולוציה של התקשורת שינתה זאת, תחילה במקומונים. נכנס ממד מתווך שהורג את הדמויות הגדולות".

המקומונים דווקא ניסו להאדיר את הדמויות האלה.

"והם נכשלו בזה באופן פרדוקסלי. קרבה מסוימת, אזרחיות מסוימת, מינון מסוים ¬ הורגים. אם יונה וולך היתה חיה עוד 15 שנה היא לא היתה יונה וולך. משהו בממד שתיווך את המציאות לפני כן איפשר ענקים".

זאת אחריות גדולה להיות סוכן זיכרון.

"חשבתי שהמקרה הגרוע יותר היה עם לאה גולדברג, כי היא קרובה ללבם של הרבה אנשים. זה מתחבר לכל מיני מקומות רגשיים, סנטימנטליים, ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים של אנשים. כל אחד ומנת הזיכרון שלו, שתתקומם כנגד תצוגת הזיכרון שלי. אבל אמרתי, או-קיי, אני יודע את זה ועכשיו אני עושה את הסרט.

"צריך שתהיה אחריות אקדמית. שם היה גדעון טיקוצקי, שהיה יועץ אקדמי שליווה כל פסיק. פה היו הלית ומאיר ומנחם פרי, אבל היתה גם היא. אם היא מובילה את הסיפור אז אין כל כך שאלה אם התאריך שהיא נותנת הוא נכון או לא נכון, כי היא אמינה ולא אמינה. הגיבורה של הסרט, יש לה אמינות מסוימת. רוב הזמן היא אומרת את האמת. הסובייקטיביות היא כזאת שהיא יכולה להגיד דבר ובה במידה להגיד את היפוכו. יש השהיה של מנגנוני בקרת מציאות כשמגיעים ליונה וולך".

מעניין מאוד לשמוע את האינטונציה שלה. היא מדברת על אלוהים וחזיונות במין טון מעשי.

"באחת ההקרנות הראשונות אמר מישהו שהיא נורא מזכירה לו את נתיבה בן יהודה. זה דיבור צברי עם חיתוך פסקני כזה. לקול יש נוכחות גדולה".

קדר מדבר על וולך כעל חיל חלוץ: "היא הולכת לפני האנושות ובודקת שטחים חדשים. היא חושבת שהיא נזר הבריאה. האגוצנטריות שלה לא פעלה לטובתה. זה עוד אחד הדברים שנעלמו אחרי וולך, המשיחיות, הכישוף. זה קשור לעיתונות, לתקשורת ולמה שקרה למלים. סוציולוגים של תרבות יוכלו להגיד על זה משהו".

גם לאה גולדברג וגם יונה וולך ויתרו על חיים קונוונציונליים.

"יש ארבע כאלה. גם דבורה בארון ורחל. יונה וולך אמרה שהיא גלגול נשמתה של רחל. שתיהן מתו בגיל 41. רחל משחפת, שזאת המחלה התקופתית של זמנה, ויונה מסרטן שזאת המחלה של זמנה. כששאלו אותה מה קרה ב 12 השנים בין מותה של רחל לבין הולדתך, היא אמרה, 'נשמתי התגלגלה בחתול רחוב. שחור'".

אתה אומר שאתה סוג של ארכיון ציוני, שאתה מתעד את התרבות הציונית. אבל יונה וולך הלכה במקביל למסלול הציוני ונראה שלא נפגשה אתו מעולם.

"תסתכלי על השכבות שם. היא יתומה שחיה מקצבה של משרד הביטחון. משרד הביטחון החזיק את יונה וולך. אז זה נהדר. זה חלק מהמרחב הציוני. היא תוצר של המרחב הציוני, שגם מאפשר פיקציה של נורמליות שבה כביכול אין קונפליקט. הם עשו טריפים עם צבעי לוליפופ בסבנטיז ודיברו עם אלוהים, אבל זה חי במרחב. יש ציטוט שלה שהיא מדברת על ארץ קדושה, שהכל פה משוגע וקודח. יש בה משהו שלא קשור לציונות ולא ישראלי ומצד שני היא כזה גידול מקומי. איזו מתוקה. אני עדיין אוהב אותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות