בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הורים צעירים הם המשוררים הלוהטים

בעוד שבני אדם מן השורה מותשים מלילות ללא שינה עם ילדיהם, משוררים, המותשים אמנם באותה מידה, גם שואבים מהם השראה

5תגובות

זמן אבוד באמצע אחר הצהריים, יום אחרי יום אחרי יום. סגורים במרחב קטן ומגודר עם הפעוט המפזז בין הנדנדה למגלשה, עם הורים אחרים וילדיהם, כבמכלאה. תרים בייאוש אחרי פרצוף מוכר. לו היו כנים עם עצמם, מקצת האמהות או האבות היו מסכימים לתיאור הזה של הבילוי היומי שלהם בגינה עם הילדים.

ואולם, אריאל זינדר, משורר מקבוצת "כתובת" בירושלים, אב לאליה בת 3 ואסף בן שנה וחצי, גילה שבעבורו זהו פסק זמן מבורך. "גיליתי מרחב חדש באמצע החיים", הוא אומר, "בלי מטלות או דד-ליינים. שעה וחצי-שעתיים שבהן נמצאים באופן אינטסיבי, אבל לא חגיגי מדי, עם הילדים, וחוזרים לדברים בסיסיים. דברים שחשובים למשורר, לכל אמן, אני חושב: להתנדנד בנדנדה, מגע עם דשא, ריצה על הדשא, גלישה במגלשה. לא עשיתי את זה איזה 20 שנה. זו הרגשה מפתיעה, והפתעות מקדמות היווצרות של שירה".

כדוקטורנט לספרות, זינדר מבלה את הזמן שלו בספריות. בזכות בתו הוא זוכה לנשום קצת אוויר. "אני מרגיש שיצרנו ברית מיוחדת, אני ובתי, בזמן הזה שאנחנו בגינה", הוא אומר. הוא כתב על כך שיר, "בגן הציבורי". "אחד השירים האופטימיים שלי", לדבריו. "משוררים צריכים זמן לבהות", הוא מסביר. "זמן שבו המחשבות מתרופפות. אי אפשר לחשוב כל הזמן. חשיבה מאומצת לא תמיד מולידה שירה טובה".

אמיל סלמן

זינדר נמנה עם קבוצת משוררים צעירים הפועלים כיום בזירות מגוונות. אחת מהן שזוכה לפופולריות גואה היא פסטיבל השירה "מטר על מטר", שהתקיים בשבוע שעבר בפעם החמישית בירושלים. ביום רביעי האחרון התקיים בו רב-שיח שכותרתו "את מפריעה לי לכתוב שיר". הכותרת לקוחה משיר של המשוררת טל ניצן, "אחר צהריים וילדה". השתתפו בו המשוררים אלי אליהו, אורית גידלי ופרץ דרור בנאי; משוררים שכותבים לילדיהם, כפי שנכתב בכותרת המשנה. זינדר עצמו הנחה שיחה אחרת עם זלי גורביץ על פלישת היום-יום לשירה, שגם בה עלה הנושא.

סחרור של פליאה

העיסוק בהורות וילדים ב"מטר על מטר" שיקף את העניין המתרחב באחרונה בנושאים אלה בשירה. בעוד שאצל משוררי עבר נושאים אלה לא היו לגיטימיים, דומה שהמשוררים הצעירים אינם סוגרים את דלת חדר עבודתם, וקולות הבית חודרים לשירה שלהם.

השוני נובע אולי מכך שבעבר למשוררים רבים ¬ ובהן משוררות רבות ¬ כלל לא היו ילדים, מכורח או בחירה, או שהיה להם ילד יחידי. לאה גולדברג, רחל ¬ הילד שלא היה להן היה מושא כיסופים בעבורן. בשיר "שמרי נפשך" שכתב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר, הנמענת נהפכת לכתובת לחרדות קיומיות ממש. ונראה שהמשורר כותב לה מעבר להרי החושך, לא לבת בשר ודם שנמצאת בחדר הסמוך.

לדברי המשורר ליאור שטרנברג, שגם הנחה את השיחה על ההורות, "בעבר משוררים לא כתבו על ילדים מנקודת המבט של היום-יום כפי שאנחנו עושים. הם לא תיארו את חיי המשפחה, אלא תופעות יוצאות דופן. לדליה רביקוביץ יש שירים מדהימים על הבן שלה, אבל זה רגע. זאת חוויה נפרדת. כך גם רוני סומק או רפי וייכרט שכותבים שירי אהבה לבנותיהם".

המשוררים החדשים פוסעים עוד צעד. בביקורת שלו על ספרו של אליהו "עיר ובהלות" מאבחן המבקר אלי הירש שמדובר ב"מסורת חדשה". "מה שחדש הוא הביטוי המועצם, המסוחרר מרוב אושר ופליאה, של חוויית ההורות, בעיקר ההורות בתחילת דרכה, והמקום המרכזי שניתן לה: לא רק כציון דרך ביוגרפי אלא כהתגלות שיש לה ממדים ספרותיים מרחיקי לכת. כאילו החיים והשירה באמת נולדו מחדש עם ההורות", כתב. חוץ מאליהו כולל הירש באסכולה החדשה הזאת משוררים נוספים בני אותו דור, כשטרנברג, גידלי, אלחנן ניר וסיוון בסקין. הירש טוען שהדור הזה כותב יותר על ההורות, כי התפישה הרומנטית של המשורר הבודד פסה מהעולם.

הדור החדש כותב על הקן המשפחתי כי זה חלק מהעולם שלו. השירה הזאת מעלה סוגיות מעניינות של הורות, האופייניות לתקופה הנוכחית. נראה למשל שהליהטוט בין הבית והילדים לאני המקצועי, שהיה מנת חלקן של נשים, אינו זר למשוררים הגברים; אולי כי הם דרי בית יותר מאנשי קריירה. פתאום עולות גם אצלם שאלות כמו, האם אפשר לכתוב שירה כשיש ילדים, באיזה מחיר וכדומה. כל מה שעולה מהשורה "את מפריעה לי לכתוב שיר עלייך" של ניצן.

לדברי אליהו, לפני לידתה של בתו תמר, כיום בת 4, הוא חשש מההתנגשות בין ההורות לשירה. "בספר הראשון שכתבתי, לפני שנולדה לי הילדה, הייתי עם עצמי", הוא אומר. "הקשב שלי לא היה מחולק. היה לי זמן בלתי מוגבל למחשבה. כל זה נעלם כשאתה הורה. אתה כותב בגניבה. לפני שיש לך ילד, השירה היא המרכז, פתאום יש עוד משהו שאתה קיים בשבילו. שירה היא הישארות הנפש, וילד הוא הישארות הגוף. חששתי שהאני שלי, מה שהייתי קודם, עלול ללכת לאיבוד. אבל לבסוף קרה מה שאני קורא לו בספר 'תשליך': שינוי עם נימה של געגוע".

השינוי הראשון הוא עצם הכתיבה של שירים שנגזרים מההורות ונכתבים "תוך כדי ולא ממרחק של זמן", כדבריו. "מבחינתי הכתיבה הזאת היתה חריגה", הוא אומר. "לפני כן כתבתי על מות אבי, על השירות הצבאי, שנים אחר כך. פעם ראשונה שאני כותב תוך כדי.

"בהתחלה חששתי. אני לא מאמין שאפשר לכתוב בלי מרחק, כי אז אתה יכול להיקלע לרגשנות. אבל שמתי לב שכל השירים מופנים לעתיד. כולם עם המבט קדימה. אני כותב על המשמעות של זיכרון וזמן, וזה נותן לי את הפרספקטיבה. כך השירים לא נכתבים מרגש בנאלי וטבעי של אהבת אב לבתו. יש ערך מוסף מעבר לרגשנות. זה נעשה קצת יותר קשור לחוויה הכללית של הורות".

משהו מהחוויה האינטנסיבית הזאת נחשף בשירו של אליהו "ולו ללילה אחד", שבו המשורר משתמש בדימוי שאינו שייך לעוצמת הרכות המצופה ממי שכותב על ילדים. אליהו מדבר על "העקשנות האילמת של רגלי/ שצעדו על פני החדר בדבקות של מתאבד". מדוע שילב ביטוי קשה כזה, "דבקות של מתאבד", בשיר שאפשר לשמוע בו את הנשימות הרפות של התינוקת שבידיו? "התחושה היא של משהו חדש שבא על חשבון משהו", אומר אליהו.

דניאל צ'צ'יק

כמו משאית זבל

אורית גידלי היא הראשונה שתזדהה עם התחושות הקיצוניות שההורות מביאה בכנפיה. אין בין המשוררים החדשים מי שיכול להעיד על כך טוב ממנה, משוררת ואם לארבעה ילדים. גידלי אומרת שיש שוויון גמור בין האמהות שלה לכתיבה שלה, שני התחומים המהותיים של חייה, ללא היררכיה; אך מה שמבצבץ מבין השורות מורכב יותר. בבלוג שלה "ג'ינג'", למשל, היא מציגה מתכונים ליצירת משחקי קופסה ובתי בובות, שמדגימים איזו אם משקיעה היא, לצד שירים שהיא כותבת.

גידלי מספרת שאמה הלכה לעולמה לפני שלושה שבועות. כשחזרה הביתה מהלוויה ופגשה את ילדיה, הבינה מחדש עד כמה הם ממלאים אותה בנהרה. נהרה, כך אמרה, ונשמעה כאילו חוותה אירוע קוסמי. "החוויה של לאבד אמא השתלבה בזכות להיות אמא".

כדי להוריד את גידלי לקרקע, נראה שדרושה תזכורת של כמה מהרכיבים הפחות נעימים של ההורות, כמו לילה נטול שינה עם ילד צורח על הידיים, גודש בחזה בימים הראשונים של ההנקה, אפילו פליית כינים. אבל דבר מאלה לא מרתיע את גידלי, המספרת שרגעי השיא של הלילה האחרון היו מתן אקמולי לילדה עם חום.

למרות האקמולי, "אני כותבת את חוויית הקיום שלי", אומרת גידלי, "את המהות העמוקה שלי, שהיא לא מנותקת מחוויית האמהות. הדחף ההתפתחותי שלי כאדם יוצר הוא סוג של כוח שפועל על הבית. והוא כאין וכאפס לדחף ההתפתחותי שמפעם בילדים. הם פשוט לפידים של תנועה לעתיד, אם להשתמש בביטוי של עמיחי שילד הוא חץ לעתיד.

"כשפגשתי את ילדי בימי האבל על אמי, הבנתי שאם אני צריכה לכעוס על המוות, אני צריכה לכעוס על החיים. הרגשתי שזה נוטע אותי בחוויה של ממשות. שלא נכון שאני עושה ילדים רבים כדי להמשיך עצמי לעתיד. אלא הילדים נוטעים אותי בהווה, בחוויית חיים הכי עמוקה.

"לפעמים זה בא לך מההומור שלהם. 'כשאתה תמות יישאר לנו הפלאפון שלך', אמר הבן לאביו יום אחד. 'איך נראה אלוהים? תחפשי בגוגל'. התמימות הכובשת שלהם. הדבר הראשוני הזה מהבהב לך".

היא אינה מתכחשת למחיר. את הספר הראשון שלה כתבה עם ילדה על הידיים, ונכנסה בו השורה הנהדרת "הייתי עייפה כמו משאית זבל". "זאת עייפות של הגוף כסוג של מנחה", היא אומרת, "של פלאחים בשדה. לחצוב את המשפחה היא פעולה גופנית. זה יכול לקומם אותך. אבל זה ממלא את כל אוני באהבה. הפעולה הזאת לא פיוטית בכלל, עבודת בית וילדים. אבל אני מאחלת את עבודת האדמה הזאת לעצמי. אני מרגישה בגוף את חוויית החיים הזאת, את ההתמסרות, לא ככוח מתחרה לשירה אלא ככוח נובע. אף על פי שיש זמן מוגבל לשירה, השילוב של פעולת החיים ושל האמנות יוצר פעולה מחוץ לזמן. זמן הילדים הוא זמן בעירה. זמן השירה הוא זמן שבו אפשר לדייק את הדברים. ככל שאני מוצפת בהווה הילדי, מפתח הנפש גדל, ואז אני באה לשירה עם כלים מספיק גדולים לאתגר שהיא מציבה".

גם זינדר, שהיה לאב בגיל 34, אומר שמעולם לא חש תחרות בין השירה לאבהות. זמן קצר לפני לידת בתו פירסם את ספר השירה הראשון שלו. "בשכונה שבה אני גר מטאפורית ¬ אצל חברים שלי, מכרים ¬ ההורות נהפכה לנושא נוח. זה לא גורם מבוכה בקרב גברים. חיכיתי להיות אבא. היה לי ביטחון גמור שהכל יסתדר ¬ ההורות והשירה".

לדבריו, הוא התבדה. "הדילמה האמיתית היא סביב הזמן. לכן מאז שיש לנו שני ילדים החלטתי שאני מוכן לקבל שהשירה תנוע לאט יותר. לא לחוות אותה כתחרות. כרגע אני מניח את המשפחה והילדים לפני השירה. זה מין ניסוי. זה בא על חשבון האינטנסיביות והקצב".

עם זאת, "ברור שזו מלכודת שנמצאת בפתחם של אמנים הורים שרוצים להיות נוכחים בילדות של הילדים שלהם. אני משתדל להיות נוכח. אני חושב שביום שאתחיל לעבוד משמעותית על הספר הבא שלי זה יגבה מחיר".

והוא מוסיף בחיוך: "היתרון למשוררים הוא שזמן העבודה יכול להיות קצר. אפשר לכתוב שיר בשלוש דקות. או ביומיים. אני חושב שאם הייתי כותב רומנים הייתי הרבה יותר מתוסכל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו