בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השפיעה פאריס על שלוש אייקוניות אמריקאיות

ג'קי קנדי הסתובבה עם אנשים מסן ז'רמן שנהגו לרקוד במסיבות ולשתות שמפניה זולה, סוזן זונטג חוותה פריחה אינטלקטואלית ואילו אנג'לה דייוויס עיצבה שם את הרדיקליות הפוליטית שלה. על ספרה החדש של אליס קפלן

3תגובות

בשנת 1949, על סיפון האונייה "דה גראס" שהפליגה מניו יורק לפאריס, עמדה קבוצה עליזה של נערות וגברים ושרה בקולי קולות שירים של אדית פיאף. הנערות השתייכו לתוכנית הקיץ של סמית' קולג', והן היו בדרכן להעביר שנה אחת ייחודית של לימודים בצרפת. ביניהן בלטה סטודנטית אחת צעירה, ג'קלין בובייה (לימים קנדי), שאמנם למדה בקולג' אחר (ואסאר) אך הצליחה להתקבל לתוכנית והיתה נחושה לצאת גם היא להרפתקאה.

התקופה הפריסאית בחייה של קנדי היתה אחת המשמעותיות בחייה, אך המסע בוודאי לא היה יוצא דופן. למעשה, קנדי היתה רק אחת משורה ארוכה של נשים אמריקאיות ידועות שהעבירו תקופה קצרה או ארוכה בעיר התרבות הנצחית של אירופה והושפעו עמוקות מהחוויה.

כעת, בספרה החדש "לחלום בצרפתית ­ שנותיהן בפאריס של ג'קלין בובייה קנדי, סוזן זונטג ואנג'לה דייוויס", בוחנת אליס קפלן, חוקרת ומרצה בכירה במחלקה לצרפתית באוניברסיטת ייל, את האופן שבו עיצבה העיר את אופיין, עמדותיהן, חינוכן ותדמיתן של שלוש מהנשים האמריקאיות הידועות ביותר במאה ה‑20.

אי-אף-פי

הדמויות שבחרה קפלן לחקור שונות זו מזו באופן מהותי, ופאריס שנחשפה בפני כל אחת מהן היתה עיר כמעט אחרת. "הן הסתובבו במעגלים חברתיים שונים ובחלקים אחרים של העיר, ומובן שהן הגיעו לפאריס בתקופות שונות מאוד מבחינה פוליטית וחברתית ­ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה (קנדי), מעט לפני שחרור אלג'יריה (זונטג) ומעט לאחר שחרור אלג'יריה (דיוויס)", אומרת קפלן.

מטרת הספר, לדבריה, היתה לבחון את התהליכים שעברה כל אחת מן השלוש באופן אינטימי, ולא להסתפק בתדמית השחוקה של הקתולית האדוקה, האינטלקטואלית היהודיה והמהפכנית האפריקנית-אמריקאית.

הדמות המוכרת ביותר בספר היא ללא ספק ג'קלין קנדי, שבעבור רבבות נשים אמריקאיות סימלה באופיה ובסגנונה את עצם התרבות הצרפתית. "מה היתה פאריס של ג'קי? נאמר זאת כך: ג'קי קנדי הגיעה לפאריס עם חבורה של בנות מאוד מחונכות ולבושות היטב, גרה ברובע ה‑16 והסתובבה עם אנשים מהאזור היותר יוקרתי של סן ז'רמן שנהגו לרקוד במסיבות לצלילי תקליטים ולשתות שמפניה זולה", אומרת קפלן בחיוך.

כנערה מהמעמד הגבוה, שהגיעה לפאריס במידה רבה כדי להשלים את חינוכה, חייה של קנדי היו לרוב רגועים יותר ממה שביוגרפים אחדים היו מעדיפים להאמין, טוענת קפלן. "יש נטייה לראות את השנה שהעבירה קנדי בפאריס כמקור אין סופי לאנקדוטות, מדברים על אנשים שהיא התאהבה בהם או איבדה להם את בתוליה, או בילתה עמם במועדונים, אבל האמת היא שהיא אמנם יצאה לבלות אבל בעיקר העבירה את ימיה בחדר שלה, עטופה באינספור סוודרים ושמיכות כי החימום היה נוראי, ולמדה ושיננה צרפתית", אומרת קפלן.

השפעתה של השנה שבילתה בעיר ניכרה בה, כאמור, כל ימי חייה, החל מהאופן שבו קנדי התייחסה לאופנה, עיצוב, ספרות ותרבות וכלה בכישוריה הדיפלומטיים. "במידה רבה הלימודים שלה בעיר, אצל מאדאם סאליי הידועה, הכינו אותה לתפקיד הבינלאומי שהיא תגלם", אומרת קפלן.

האנשים שפגשה בנעוריה (ובהם פוליטיקאים כמו ולרי ז'יסקאר ד'אסטן, לימים נשיא צרפת) והדינמיקות שנחשפה אליהן היו השיעור האמיתי הראשון בפוליטיקה וניווט חברתי. "היא אהבה לקרוא את פרוסט, ובהמשך, כאשר היתה צריכה לנתח את המפה הפוליטית, לקלוט ולשפוט אנשים במהירות, זה התגלה כיעיל. אין מי שיעזור לך להבין ולפענח אנשים טוב יותר מאשר פרוסט", אומרת קפלן.

במקביל, הושפעה קנדי גם מהמשפחה שאירחה אותה בעיר. "היא התארחה במשך השנה אצל משפחה צרפתית מיוחדת. האם היתה רוזנת, פעילה ברזיסטנס, שנתפסה, נשלחה למחנה הריכוז ראוונסברוק ושרדה. בעלה נשלח למחנה אחר ולא שרד, וקנדי היתה בהחלט מודעת לרקע של המשפחה". קנדי אף החליטה לנסוע בחופשת חג המולד לבקר בדכאו, ביחד עם חברה ללימודים וידיד חייל.

ההשפעה הצרפתית ניכרה היטב בבגדיה של קנדי. "כגברת הראשונה לבשה אמנם קנדי בגדים שעוצבו על ידי מעצב אמריקאי (יליד צרפת) ששכרה, אולג קאסיני, כדי שלא להרגיז את הציבור האמריקאי, אך ההשראה לעיצובים היתה תמיד צרפתית", אומרת קפלן, "היא גם עיצבה מחדש את הבית הלבן עם הרבה ריהוט צרפתי".

לעתים התגלתה קנדי כצרפתיה מדי לטעמו של בעלה, הנשיא, שנהג להתקשר אליה מעוצבן כאשר התברר שהתפריט לארוחת ערב שהוגשה בבית הלבן נכתב בצרפתית בלבד ואיש לא הבין מלה. מנגד, תירגמה קנדי בעבור בעלה ספרים רבים על האימפריה הצרפתית, והציעה לו ציטוטים נבחרים מדבריו של המדינאי הנערץ עליה, שארל דה גול, כדי לשלב בנאומיו.

הזהות הצרפתית שטיפחה קנדי כל חייה היתה בעלת חשיבות עצומה בעבורה, אומרת קפלן. כבר כילדה גדלה קנדי על סיפוריו של סבה על המורשת הצרפתית המפוארת (והמומצאת בחלקה הגדול) של משפחת בובייה. בהמשך, לאחר נישואיה לג'ון קנדי, נהפכה הזהות הצרפתית לעוגן הצלה. "היא ממש היתה זקוקה לה כמקום מפלט, כקונטרה לזהות האירית המאוד דורסנית ועוצמתית של שבט קנדי", אומרת קפלן.

קיברו אותי במונפרנס

אם החוויה הפאריסאית של ג'קלין קנדי נראתה כמו סרט הוליוודי משנות ה‑50, הרי שהמפגש של סוזן זונטג עם העיר היה ההיפך המוחלט. "זונטג הגיעה לעיר כשמונה שנים מאוחר יותר והסתובבה בסביבה מאוד בוהמיינית. המודל האידיאלי שלה היה הסוריאליסטית האמריקאית דז'ונה בארנס שכתבה את הספר 'חורשלילה' (NIGHTWOOD), שנהפך גם לספר קאלט לסבי. זונטג לא הגיעה כחלק מתוכנית לימוד, ובעוד שג'קי וחברותיה נדרו נדר שהן לא תדברנה מלה אחת באנגלית ­ הן פחדו שישלחו אותן בחזרה הביתה ­ זונטג הסתובבה בסביבה הרבה יותר אמריקאית", אומרת קפלן.

"היא כמעט לא דיברה צרפתית, היא היתה שם עם המאהבת שלה, הרייט סומרס. היא בכלל היתה אמורה להיות באוקספורד, שכן היא זכתה במלגה, אבל כל הגברים האנגלים הזכירו לה את בעלה, וכשהרייט באה לבקר אותה בחופשת חג המולד היא פשוט ברחה אתה לפאריס ונשארה שם. היא הסתובבה שם עם חבורה צוהלת, אנשים שהרוויחו בדיוק מספיק כדי לשרוד. אחת הנשים כתבה רומנים פורנוגרפיים בעבור הוצאת אולימפיה כדי להתפרנס, אחרים נהפכו עם השנים לאנשי שם, כמו מבקרת הקולנוע הידועה אנט מייקלסון. הביטניקים היו שם, אלן גינסברג היה מכר רחוק שלה.

אי-פי

"נאמר זאת כך ­ זו היתה קבוצה של אנשים ששתו הרבה וחגגו הרבה. הם לא העבירו את הימים שלהם בלימודים בסורבון או בשינון שיעורים. הם הסתובבו ברובע הלטיני, במונקו בר, ובפלור, כמובן. כולם ישבו בפלור", אומרת קפלן.

העיר שבה התעצב אופיה של זונטג לא היתה עיר התיאטראות, המסיבות הקטנות במונפרנס והארוחות המנומסות של קנדי. זו היתה פאריס טעונה, סוערת, בוטה. "ופאריס היתה זו שאיפשרה לזונטג לבנות את זהותה", אומרת קפלן.

לצד ראיונות מקיפים ותחקיר ארוך, נעזרה קפלן לא מעט ביומניה המפורטים (אך לעתים סלקטיביים במידע הנמסר בהם) של זונטג כדי לגלות עד כמה השפיעה עליה החוויה הצרפתית. "אני פגשתי אותה כשהיתה בשיא התהילה, היא היתה מאוד פרובוקטיבית ועוצמתית, ולראות אותה כפי שהיא עולה מהחומר, כל כך פגיעה בגיל 24, זה ממש נגע ללבי. זה מעניין לראות בדיוק מאיפה היא באה, ועד כמה היא נאלצה להמציא את עצמה מחדש. אנשים אוהבים לשנוא את סוזן זונטג, אבל אני למדתי מאוד לחבב אותה, במיוחד כשנתקלתי ברשימות הארוכות, האינסופיות, של מלים שהיא כתבה כדי ללמוד צרפתית. לא היו לה חברים צרפתיים, היא לא הגיעה במסגרת תוכנית מסודרת, לא היה לה כסף, היא עשתה הכל לבד וזה מאוד סימבולי לאופן שבו היא חיה את חייה", אומרת קפלן. "האופן שבו היא המציאה את עצמה מחדש בפאריס היה סימבולי להמשך".

ההמשך, מוסיפה קפלן, היה שזונטג הפכה את עצמה לאינטלקטואלית האמריקאית הניו-יורקרית שמבינה ויודעת מה קורה בצרפת, וראתה בפאריס את "עיר הבירה האלטרנטיבית של הדמיון שלי". "זה מעניין במיוחד לאור העובדה שבפרק הזמן שהיא שהתה פיסית בצרפת היא לא ממש ידעה צרפתית, ולא למדה בצורה מסודרת", מוסיפה קפלן.

"היתה לה יכולת מופלאה לפענח שפה, לאמץ אותה ולשלוט בה באופן מוחלט. כשה'ניו נובל' היה באופנה היא היתה מוסגלת לכתוב ספר בסגנון הזה. כשהסטרוקטורליזם היה באופנה היא היתה מסוגלת לכתוב באופן שיעביר את המהות והסגנון של התנועה הזאת. היתה לה שליטה חזקה בשפה ובמטא-שפה, וזה משהו שבמידה רבה נולד בתקופה שהיא העבירה בצרפת, כי שם היא למדה את המשמעות של לחיות חיים אינטלקטואליים שאינם מוגבלים לעולם האקדמי, האוניברסיטאי.

"בארצות הברית, בניגוד לצרפת, אין הרבה אינטלקטואלים שבנו את עצמם מחוץ לגבולות האקדמיה", אומרת קפלן. "ייתכן שהיא היתה האחרונה... והיא מעולם לא היתה מוכנה להסתפק בקטגוריה אחת של עשייה ­ היא לימדה והרצתה וכתבה בעבור המגזינים המובילים, כתבה ספרים ועסקה גם בקולנוע, וזה המודל האירופי בעצם, של האינטלקטואל אחרי מלחמת העולם השנייה".

בהשראת נשים אינטלקטואליות אחרות בעיר, ובהן גם סימון דה בובואר, קיבלה סוף סוף האמביציה של זונטג לגיטימציה לפרוח. ברמה האישית, אומרת קפלן, פאריס איפשרה לזונטג לחקור ללא מגבלות גם את זהותה המינית. "שם היא הבינה שלאהוב נשים היה דבר הכרחי עבורה. היא מעולם לא יצאה מהארון, היא לא ממש דיברה על המיניות שלה, היא הזכירה את זה בראיון אחד בשלב מאוד מאוחר בחייה, אבל מצד שני היא נתנה את כל היומנים, המפורטים מאוד שלה, לארכיון של UCLA. היא כן רצתה שאנשים ידעו איך היא חיה", אומרת קפלן.

את האושר שהעניקה לה העיר נצרה זונטג במשך שנים ארוכות. את בנה היא רשמה לבית הספר התיכון הצרפתי בניו יורק, שם הוא למד את כל הדברים שהיא השתוקקה ללמוד כנערה. לאחר שמתה זונטג מסרטן בשנת 2004, היא נקברה בבית הקברות במונפרנס.

רחוב דייויס, פאריס

סיפורה של האשה השלישית בספר, אנג'לה דייוויס, אמנם מזכיר את זה של זונטג לעתים, אך גם שונה ממנו באופן מהותי, שכן הזהות הצרפתית והשפה הצרפתית היו אלמנטים מכוננים בחייה של הפילוסופית והפעילה החברתית הידועה עוד לפני שעזבה את ארה"ב. "הצרפתית היתה הדרך שאמה של דייוויס סימנה לה החוצה, אמצעי לפלס את דרכה לעולם שהיה רחב וטוב יותר מהמחוז שבו הן גדלו באלבמה. אפילו השם האמצעי שהיא נתנה לה היה שם צרפתי ­ איבון", אומרת קפלן. למעשה, היא טוענת, הצרפתית (והשהות בפאריס) היו התחנה הראשונה בדרך האינטלקטואלית שהובילה את דיוויס מספרות לפילוסופיה ומפילוסופיה לרדיקליות פוליטית וחיים כמחנכת מובילה.

כשהגיעה דייוויס לצרפת היא זכתה לראשונה בחופש אמיתי, אך גם גילתה שגזענות בוטה לא היתה תופעה אקסקלוסיבית לארצות הברית. "דייוויס הגיעה ב‑1963. היא כבר היתה סטודנטית מבריקה, פעילה פוליטית ולוחמת חברתית, והיא ראתה את המשטרה הצרפתית שוטפת בזרנוקי מים את המפגינים או את החוגגים את עצמאות אלג'יריה ומיד חשבה על ברמינגהם, אלבמה, עיר הולדתה", אומרת קפלן. "המפגש היה אפילו יותר טעון, כי התברר שהשותפה שלה לדירה היתה ימנית די קיצונית. שונה ממנה בתכלית. שילוב משעשע ומוזר".

אי-אף-פי

מבין השלוש דייוויס היתה הדמות האינטלקטואלית ביותר שהגיעה לפאריס, אומרת קפלן. "היא היתה מאוד רצינית. היא ישבה בבתי קפה וקראה פילוסופים גרמנים בגרמנית ודיברה צרפתית באופן שוטף לגמרי, בזמן ששאר התלמידים נאבקו בשפה. היא אהבה לשבת במסעדות הקוסקוס ברובע הלטיני, לבדוק את מופעי התיאטרון של הוויאטקונג, ולקרוא ספרות צרפתית מודרנית. מבין שלוש הנשים, היא כנראה מילאה את התפקיד החשוב ביותר בהיסטוריה הצרפתית. למעשה, הפתיע אותי לגלות עד כמה היא השפיעה על החיים האינטלקטואלים בצרפת בשנות ה‑70, עד כמה היא היתה חשובה לשמאל הצרפתי. עד היום יש בית ספר יסודי על שמה באחת משכונות הפרברים בעיר".

כאשר נעצרה דייוויס (בשנת 1970, באשמה שהיתה קשורה לרציחתו של השופט הארולד האלי בידי הפנתרים השחורים) ונערך לה אחד המשפטים המתוקשרים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, התגייסו צרפתים רבים לעזרתה. "דייוויס היתה המתרגמת של ז'אן ז'נה, והוא חתם על העצומה לשחרורה כשהיא נעצרה. אין הרבה סטודנטים שיכולים לומר שהסופרים הצרפתים שהם למדו בזמן התואר הראשון שלהם באו לחתום על עצומות למענם כשהם היו בכלא", צוחקת קפלן.

אף שחוויותיהן של השלוש היו שונות מאוד זו מזו, קנדי, זונטג ודייוויס, ונשים רבות נוספות שבאותה מידה היו יכולות לככב בספר זה, פיתחו כולן דיאלוג מתמשך עם העיר. השילוב בין המרחק מהבית ומארה"ב והמפגש עם החברה הצרפתית הרב-גונית והעשירה תרבותית היה מכריע. פאריס שימשה בעבורן מגרש משחקים, קטליזטור וחלון לחיים אחרים. "אלה נשים שנסעו לצרפת וגילו כל מיני דברים עוד לפני שהיתה תנועת נשים פמיניסטית בארצות הברית שאמרה לנשים שהן יכולות לצמוח ולעשות מה שהן רוצות. הן כולן המציאו את החופש שלהן במסע הזה", אומרת קפלן.

העוצמה של אותו פרק זמן, אפילו קצר, שהעבירו הנשים בעיר, כלל אינה מפתיעה את קפלן. "אני כבר 30 שנה בערך עוסקת בלימוד צרפתית וספרות צרפתית ובשליחת סטודנטים לסמסטר בחו"ל ואני רואה אותם כשהם חוזרים, ואיך החוויה הזאת משפיעה עליהם, בעיקר על הנשים, ומעצבת אותם בדרך שלא היית מצפה", היא אומרת. "היית מצפה שהם יחזרו לבושים בסגנון צרפתי, כמו אודרי הפבורן בסרט 'סברינה', וגם זה נכון, האמת, אבל בעיקר נראה שהם חוזרים עם ביטחון עצמי וניצוץ אקדמי חדש שלא היה להם כשהם יצאו לדרך.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה חשבתי לעצמי ­ הכל השתנה מאוד, הגלובליזציה מסכנת את היכולת של אנשים לנסוע ולהתנתק ולגלות למשך סמסטר או יותר תרבות אחרת. ואני רציתי לספר את הסיפור האינטנסיבי של מה שהחוויה הזאת יכולה לעשות, ואיך ההשפעה שלה עליהן, נשים איקוניות, התגלגלה הלאה לאופן שבו הן עצמן שינו ועיצבו את החיים התרבותיים האמריקאיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו