בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלה שהאמינו שאפשר לחיות יחד

הסופרת הדרה לזר כתבה על שש דמויות היסטוריות, שלולא נחלו כישלון חרוץ ההווה היה נראה אחרת לגמרי

4תגובות

הרבה דברים חזקים ומשמעותיים, שיש להם השפעה על חיינו, קורים במקרה, אומרת הסופרת הדרה לזר. כך היה עם ספרה החדש "שישה יחידים  דמויות חריגות בארץ בשנות ה-30", הרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לזר כתבה על שש דמויות מרתקות, יוצאות דופן, נון-קונפורמיסטיות, שחיו בארץ בזמן המנדט הבריטי. כאשר היא נשאלת מדוע התעניינה דווקא בתקופה הזאת היא מספרת שהעניין שלה התעורר בתור לרופא שיניים: "ישבתי אצל רופא שיניים וחיכיתי כמו כולם. היו לו עיתונים ישנים ולקחתי ליד את ה'טיים מגזין'. בגיליון שקראתי דובר על שנת 1948 והיה שם דיווח של הכתב שלהם מ 15 במאי. קראתי את הדיווח ושכחתי לגמרי שאני אצל רופא שיניים. בסגנון יבש תיאר הכתב איך הנציב העליון האחרון עוזב את הארץ באופן מסודר עם מסדר כבוד, כשכאן יש מלחמה נוראה והוא נוסע. הדבר הזה, שבסדר מופתי משאירים מאחור תוהו ובוהו, עשה לי משהו, עצר אותי, והתחלתי להתעניין בזה".

בספר נצמדת לזר לעובדות היסטוריות, אבל בדרכה היא מספרת סיפור לא רק על שישה בני אדם יוצאי דופן אלא גם על מה שהיה יכול להיות, על המרחב שבו אנחנו חיים אבל השתנה לחלוטין מאז.

דודו בכר

במשך הקריאה קשה שלא לחשוב על מה שהיה לעומת מה שקורה עכשיו. המשורר נתן זך כתב על הספר הזה: "ראו מנין באנו ולאן אנחנו הולכים. הספר חושף את שורשי הטרגדיה הישראלית-פלסטינית באמצעות פורטרטים של הדמויות. הוא הספר הנפלא ביותר והחשוב ביותר שקראתי זה שנים רבות". א"ב יהושע כתב שלזר "מצליחה להחיות שש דמויות היסטוריות שחריגותן בתקופתן עושה אותן משמעותיות בימינו". ואילו לפי עמוס עוז מדובר בשישה יחידים שכל אחד מהם "מסמן נתיב אישי, שאילו הלכנו בו אפשר שההיסטוריה שלנו היתה פחות אלימה".

לזר כתבה על שישה - יהודים, ערבים ואנגלים - שהיו כאן ולקחו חלק בהידברות בין ערבים ליהודים. הם האמינו שאולי יש אפשרות ששני העמים יחיו יחד וניסו למנוע את שפיכות הדמים ביניהם. הם היו אנשים שנויים במחלוקת, לעתים בעלי רעיונות שערורייתיים. לכך היתוספו הנסיבות הפרטיות של כל אחד מהם, המרחב הפרטי, הנפשי, המעורער לעתים, שהניע אותם. היא כתבה על מוסא אלעלמי, מניה שוחט, ארתור ווקופ, יהודה לייב מאגנס, ג'ורג' אנטוניוס ואורד וינגייט.

למה התעניינת דווקא בתקופה הזאת?

"זאת תקופה שעדיין לא תופשים אותה כהיסטוריה ולכן עוסקים בה מעט יחסית. זאת תקופה שגם שייכת לחיים שלנו וגם כבר לא שייכת. זה בין לבין. בכלל אני אוהבת דברים שהם בין לבין".

למה קראת לספר שישה יחידים?

"הם יחידים במינם וגם יחידים לעצמם. זה יפה בעברית שאת יכולה להשתמש במלה הזאת גם וגם, אבל בחרתי אותם כדרכי בצורה מאוד לא שיטתית".

מיכל פתאל

מי היה ראשון?

"נדמה לי שמניה שוחט. את יודעת למה? פעם קראתי שבמלחמת העצמאות מניה שוחט, שכבר היתה אשה בשנות ה70- לחייה, אבל כזאת עשויה ללא חת, היתה בחיפה. היא הלכה לאזור קרבות, ואדי רושמייה, ואדי עמוק שהיה עליו גשר וניטשו שם קרבות איומים, והאשה הזאת הלכה לבקר את בן אחיה שגר קרוב לנשר???. בדרך עוצרים אותה הערבים, ניגש אליה קצין ואומר לה, 'מה את עושה פה, יורים'. אז היא אומרת, 'כן, אבל זה בסדר, אני הולכת'. הוא אומר לה, 'גברת, פה יהרגו אותך', אז היא אומרת, 'למה שתהרגו אותי, מה עשיתי לכם רע'. השאלה הזאת של מניה שוחט, שייסדה את השומר, שנישלה אותם מאדמתם ואומרת ברגע הקריטי הזה 'מה עשיתי לכם רע', זאת היתה בשבילי שאלה מדהימה".

שאלה שמתנוססת מעל הספר הזה.

"לא הבנתי איך האשה הזאת, שהיה בה הרבה יושר פנימי, שהיתה בין אלו שכן ראו מה קורה וניסתה גם להכיר ערבים ולחיות בדו-קיום, מלה מעניינת בפני עצמה - איך היא אומרת דבר כזה. לאן נעלם היושר שלה. מה קרה. מה היא באמת חשבה. אין לי תשובה. אבל השאלות האלה היו נקודת התחלה".

לחלק נכבד מהשישה האלה יש יסוד נפשי מעט מעורער.

"לא רק שחיפשתי יוצאי דופן אלא נמשכתי אליהם, ומשום כך בחרתי באנשים שהפן הדומיננטי בהם הוא שהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, מלאים סתירות וניגודים. גם מפני שאני מאז ומעולם הרגשתי שהבלגן בעולם זה הדבר הכי חזק והכי עמוק. הציפוי של הסדר, והסדר הטוב, דק מאוד. אני מרגישה כך מאז שהייתי ילדה".

אילן אסייג

עובדה ותקווה

היא נולדה בחיפה, ואינה מציינת את גילה המדויק. הוריה עלו לארץ מפולין בשנות ה-30. לאביה היה בית מלאכה. "הוא היה ממציא מטבעו, הוא לא ראה הרבה פרנסה מזה אז הוא הצטרף לחברה החיפאית של האוטובוסים, הוא היה ממונה על החשמל שלהם, ואמא שלי היתה עקרת בית".

על תקופת המנדט היא אומרת: "חוויתי חלק מהדברים כשהייתי ילדה קטנה. זאת גם אחת הסיבות שהיו לי דברים מעורפלים בראש. כשכבשו את חיפה אני ישנתי שנת ישרים. בבוקר התעוררתי ואמרו שכבשו את חיפה. לי זה לא אמר הרבה, חוץ מזה שידעתי שאפשר לרדת עכשיו למקומות שאי אפשר היה לרדת אליהם קודם לכן. דברים מעשיים כאלה. כשהתחלתי להתעסק בזה הרגשתי שיש לי שם מין 'מים עתיקים' שיש להם הרבה משקל".

את רואה במעקב אחרי השישה האלה הצעה של מה היה יכול להיות? זה עולם שאנשים שנולדו אחרי 1967 לא מכירים אותו בכלל.

"זאת שאלה שצריך לענות עליה מכמה כיוונים. היה רקע שאיננו היום, מין אקלים שבו שמעת ערבית לפעמים, ופגשת ערבים. זה היה אקלים שבו אנשים באופן טבעי יכלו להידבר. היו נפגשים בקינג דייוויד, או כמו אבא של בולי (א"ב יהושע - מ"ס), שהיה מורה ומזרחן והיו לו קולגות שהוא היה נפגש אתם. אצל הספרדים זה היה הרבה יותר. זה היה מצב שבו הידברות לא היתה דרמטית. לא המצב שבו אורי אבנרי נוסע לפגוש את עיסאם סירטאווי. אני חושבת שבשני הצדדים ¬ חוץ ממאגנס שהיה בלתי מציאותי לגמרי ¬ האנשים ידעו שהסיכויים להגיע להסדר זעירים ועדיין הם חשבו שיש איזשהו סיכוי ושצריך לתת סיכוי".

בשנת 1934 נפגשו דוד בן גוריון, שהיה אז יו"ר הסוכנות היהודית, ומשה שרתוק עם מוסא אלעלמי. וכך דיווח בן גוריון על השיחה: "ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. בשיחה הראשונה שקיימתי עם מוסא אלעלמי... נתערערה הנחה זו, כשאמר לי מוסא אלעלמי: 'אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה'. הרגשתי שכערבי פטריוטי הוא זכאי לומר זאת".

לזר אומרת שהיו לה גילויים מפתיעים במחקר שעשתה ובן גוריון הוא אחד מהם: עמוס עוז אמר לי שכתבתי על שישה אנשים אבל יש פה איש שביעי וזה בן גוריון. והוא צודק. יש הרגשה שהוא דמות. הוא היה קטן אבל ראה מגובה של נץ בשמים איך הדברים באמת. יש לו שם ניסוח נורא פשוט שבו הוא אומר: הערבים כאן מפני שזאת עובדה, אנחנו פה מפני שיש לנו רק תקווה. ההעמדה הזאת של תקווה ועובדה, זו אמירה פשוטה ונכונה לימים ההם. לימים האלו אני כבר לא יודעת מה נכון.

"הרציניים ביותר בהידברות בין ערבים ליהודים היו בן גוריון ומוסא אלעלמי. הם רחשו כבוד זה לכנות של זה והם בדקו באופן מעשי את האופציה. לכל אחד מהם היו החישובים שלו. בן גוריון רצה שיהיה שקט כמה שנים, שייתנו לנו לגדול ולהתפתח, ואלעלמי היה יש שלא אהב מלחמות. הוא גם רצה שקט וגם הושפע מאוד מהדוגמה הציונית. הם לא חשבו שיש לזה הרבה סיכוי ומעניין שהם התמידו. מהר מאוד פרץ המרד הערבי ששינה הכל, המגעים האלה נפסקו עם מלחמת העולם, אבל עד אז הם נמשכו כנגד כל הסיכויים".

מוסא אלעלמי הפלסטיני היה פקיד בכיר במנדט הבריטי, ארתור ווקופ היה הנציב העליון הבריטי כאן בשנות ה-30, יהודה לייב מאגנס היה ממקימי האוניברסיטה העברית בירושלים, ג'ורג' אנטוניוס היה דיפלומט והיסטוריון ערבי, והיו הקצין הבריטי חובב הציונות וינגייט והמנהיגה הציונית מניה שוחט.

חלק מהרעיונות של השישה נראים היום על סף התמהונות. למשל הרעיון של מאגנס, שהעם היהודי יתחייב שלא יהיה רוב יהודי בארץ. מאגנס הציע להגביל את העלייה לארץ ולהיות מיעוט במדינה דו-לאומית. את ועידת השלום בוורסאי, שהתכנסה בשנת 1919 וסמכה ידיה על הצהרת בלפור בזכות בית לאומי יהודי, כינה מאגנס "שוק עבדים ענק שבו עמים שלמים מוחלפים, נמכרים ונקנים". חוקר הקבלה גרשם שלום אמר עליו: "כאן נמצא אדם שחשף את אפשרויות ההתנוונות הגנוזות בציונות 'הממלכתית'... עוד בראשית נתינתה, החליט להילחם בה ואף שילם את המחיר המר".

לזר אומרת שהאנשים האלה סימנו אופציה "של דרך שכמעט לא יכולה להתממש ועדיין זו אופציה הכרחית. במצב בלתי אפשרי אתה הולך בדרך מסוימת שחובה ללכת בה רק כדי לסמן את האפשרות שאתה הולך בה. אולי משום כך האופציה הזאת נשארה כל השנים האלו. אפשר להגיד שהאנשים האלה, חוץ מבן גוריון, היו מהשורה השנייה של המנהיגים, ההשפעה שלהם ניכרה יותר ויותר ככל שעברו השנים. לא פעם הם נחשבו למוחרמים, כמו מאגנס".

מי יירה במי

בספרה לזר אינה מסתפקת בעובדות היסטוריות אלא מספרת סיפור מעשה. הוא נאמן לעובדות, ובכל זאת יכול להיקרא כמו סיפור על מקום רחוק מאוד שדיברו בו בכל מיני שפות.

היא אומרת שהקפידה שלא לחרוג מהעובדות: "מאוד נזהרתי בזה. למשל מוסא אלעלמי. כשאשתו עזבה אותו פרצו לאוויר העולם השמועות שהוא בעצם הומוסקסואל. אני לא הרשיתי לעצמי לכתוב שאולי הוא היה הומוסקסואל. רק אחרי שנפגשתי עם הבת של האחיינית שלו והיא סיפרה לי על אותן שמועות, רק אז הרשיתי לעצמי לכתוב את זה. לא המצאתי שום דבר, ואני חושבת שגם לא הגנבתי הנחות סמויות.

"החומר ההיסטורי כולו ידוע להיסטוריונים שעוסקים בתקופה", היא מוסיפה. "אני לא גיליתי עובדות חדשות. היסטוריון יגיד שאני לא מחדשת שום דבר, אבל אני חשפתי את הדמויות תוך כדי החיפוש והעבודה עם החומר ההיסטורי. אני עובדת פה במין אזור ביניים שבין היסטוריה לספרות. אולי יש היסטוריונים שלא כך כך אוהבים את זה, אבל אותי זה מלהיב מאוד. הייתי נאמנה לכל החומר ההיסטורי אבל בסופו של דבר כתבתי על הדמויות האלה כמו שאני רואה אותן, כמו צייר שעושה פורטרט".

לזר פירסמה עד היום שישה ספרים, בהם "המנדטורים: ארץ ישראל, 1948-1940" בהוצאת כתר, "לפנות בוקר" בהוצאת עם עובד ו"מקומיים" בהוצאת זמורה ביתן. היא נשואה למשורר אורי ברנשטיין, עורך דין ומבעלי חברת אמקור שהיתה שייכת למשפחתו. להם שני ילדים. בתם הבכורה, פרופסור למשפטים, חיה עם משפחתה בארצות הברית, ובנם הוא קולנוען.

האנשים שכתבת עליהם כולם ממעמד גבוה. אולי יכלו לחשוב על דו-קיום משום שיכלו להרשות לעצמם לראות את המציאות ממעוף הציפור.

"לא כולם היו ממעמד גבוה, חלקם רק רכשו להם מעמד. אבא של מאגנס, למשל, היה סוחר שמלות בקליפורניה. נדמה לי שמה שמשותף לאנשים האלה הוא דווקא החינוך. חלקם היו אנשים בלי אמצעים, שטיפסו ועלו, הם הכירו את העולם גם כמי שאין לו, לא רק כמי שיש לו. גם אני באתי מבית שלא היו בו אמצעים. אף על פי שאני די הרבה שנים חיה ברווחה, אני תמיד זוכרת איך זה כשאין לך. אני לא חושבת שהאנשים שאני כותבת עליהם ראו את העולם מהמרפסת. היה אז יותר העניין של המעמדות. אפילו אחד כמו וינגייט, שלא באמת היה לו כסף, בא מהמעמד הנכון. אבל האנשים האלה ראו את העולם בעיקר דרך הניגודים שבתוכם".

עוד דבר שמשותף להם הוא אקסצנטריות. את כותבת על וינגייט שמלבד שאיפתו להיות מפקד הצבא היהודי, היה מקבל אנשים בעירום כשהוא מבריש את גופו במקום להתרחץ. כבר אין היום אקסצנטריות כזאת.

"היום כבר מותר הכל, אין שוליים ללכת אליהם. הם ללא ספק אקסצנטרים. אצל האנגלים יש מקום מכובד בחברה לאקסצנטרים. ליהודים אין בכלל מקום לזה. אולי זאת אחת הסיבות שהם משכו אותי. גדלתי בחיפה האדומה, המקום הכי לא אקסצנטרי בעולם.

"תוך כדי עבודה על הספר התברר לי שהציונות הפעילה מעין צנזורה. היא הסתירה את העובדה שווינגייט נהג לקבל את אורחיו כשהוא עירום ומבריש את עצמו. וזה בכל זאת מעורר צחוק שיוצר אופטימיות. הוא ושאר האנשים שעליהם אני כותבת לא חיו עם עצמם בשלום. הם הלכו אל המקום הצדדי והלא מקובל הזה במידה רבה מפני שהיתה להם תחושה של גורל. וינגייט חש שהוא חייב למלא את ייעודו, הוא יהיה מפקד הצבא היהודי. זה הגורל שלו. גורל זאת מלה ענקית שאנחנו כמעט לא משתמשים בה. היא נעלמה יחד עם האקסצנטריות שאיננה".

עוד דוגמה לאדם בעל תחושת גורל הוא מוסא אלעלמי, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, שניהל משא ומתן עם הסוכנות היהודית בניסיון להגיע לדו-קיום, ובסוף ימיו, לאחר שאשתו עזבה אותו, התגורר בבית הקיץ שלהם ביריחו והחליט לחפור באר כדי למצוא מים. "האיש הזה", אומרת לזר, "שבא מהמון ביטחון, ממשפחה מכובדת מאות שנים, איש יפה וחכם ומבריק ¬ חופר באר ביריחו. הוא לבדו. אשתו עזבה אותו. מרבית רכושו אבד. והוא מחפש מים בקרקע המלוחה שליד ים המלח. הוא אומר: 'כבר לא חשבתי בשביל מה אני עושה את זה, רק חפרתי'. וזו דרך להגיד שיש איזה ייעוד שהוא מעבר למעשה שהוא עושה. יש איזה קו גורל, כי עולמם של ערביי פלסטין חרב והם צריכים להתחיל כעת מהתחלה, מהאפר".

לזר אומרת שהיא נמשכת לכאוס ושהדמויות שבחרה הן מעין נשאיות של הכאוס. בספר היא מצטטת שיחה שהתנהלה בטיול משותף של הזוג אורד ולורנה וינגייט וג'ורג' אנטוניוס, מחבר הספר "יקיצת ערב" שהיה למניפסט התנועה הלאומית הערבית. "'אתה יודע, אתה ואנחנו', אומרת לורנה לאנטוניוס, 'משני צדי המתרס. אתה אולי תירה בי קודם אבל אני אנסה לירות בך ראשונה'. אנטוניוס קיבל זאת בהומור והשיב לה 'לא, לורנה, אם נשיג את מה שאנחנו שואפים לו ונגרש את הבריטים מפלסטיין, מי שיירה בי יהיה לא את או אורד אלא דווקא אחד משלנו, ובגבי'".

מי הכי מצא חן בעינייך מבין ששת היחידים האלה?

"יש שניים. אלעלמי נוגע ללבי בטרגיות שלו, בשתיקה שלו. מי שמדליק אותי זה וינגייט המשוגע. היו לו כל כך הרבה שעות רעות, הוא ניסה להתאבד, ועדיין הוא נותן לי הרגשה שהחיים שווים".

יש גם משהו מייאש בספר. האנשים האלה הפסידו.

"לגמרי. כישלון טוטאלי. הרבה אנשים אמרו לי שיש משהו מייאש בספר. אני הייתי שקועה מדי בכתיבה שלו מכדי להרגיש כך. היה לי חשוב לכתוב מהמרחק הזה. המרחק נותן לך אפשרות לראות מציאות שבשבילנו היא כבר שחוקה. מרוב עייפות אנחנו כבר לא רואים אותה.

"אני מרגישה שאם היו מביאים לנו שלום היינו יוצאים מדעתנו, אנחנו כל כך רגילים להיות במצב הלא-נורמלי השחוק הזה שהיינו מאבדים את הצפון. פעם ראיתי בטלוויזיה את המזרחן יהושפט הרכבי, שהיה ראש אגף מודיעין. והוא אמר שיום אחד זה ייגמר. שני הצדדים יהיו כל כך עייפים עד שהם פשוט לא יוכלו עוד, רק זאת תהיה הסיבה. חשבתי שהוא צודק, שזה מין סכסוך פטאלי שרק עייפות תגמור אותו. הלא גם אצל הגרמנים והצרפתים יום אחד זה נגמר".

בעבר תירגמה לזר ספר אחד מצרפתית; את "הבחילה" של סארטר, שראה אור בשנת 1978 בספריה החדשה. לשם כך אף נסעה להיפגש עם סארטר בפאריס. "הוא היה אז בסוף חייו", היא מספרת, "בערך שנתיים לפני שמת. כשהתחלתי לתרגם ראיתי שיש לי בעיות עם המשמעות הפילוסופית שמעבר למלים הפשוטות. אז כתבתי לכתב העת הצרפתי 'זמנים מודרניים', לקלוד לנצמן. כתבתי שאני מתרגמת את סארטר והייתי שמחה אם היו עוזרים לי בעניין הזה. לנצמן ענה לי ואמר שסארטר מבקש להיפגש אתי.

"נסעתי לפאריס, ולנצמן, שכנראה היה המסננת של סארטר, בא לפגוש אותי במלון. הוא אישר ובאתי לדירה של סארטר. הוא היה אדיר. הייתי בטוחה שאני באה לפגוש מפלצת מקודשת, כמו שאומרים בצרפתית, ופגשתי איש שמדבר בפשטות, שנוהג בפשטות. הוא הסביר לי את המשמעות הפילוסופית של המלים באמצעות סיפורים. הוא אמר ש'הבחילה' זה הספר שלו שהוא הכי אוהב. ובאותה תקופה הוא היה מאואיסט שיוצא לרחובות להפגין. אמרתי לו שעושה רושם שהוא חי חיים כפולים, והוא אמר כן, אני חי חיים כפולים".

לדבריה, לפני שהתחילה לכתוב את "שישה יחידים" היתה לה תחושה שרוב הדברים שנכתבים היום, בעיקר בספרות הבדיון, הם תמיד על ההווה, "על 'הכעת'. כאילו מה שאתה רוצה הוא ליצור מראה שתשקף לך את עצמך. אני לא אוהבת את הדבר הזה. זה נראה לי עם כנפיים קצוצות מאוד, טריטוריה מצומצמת מאוד. פעם, מאוד מאוד מזמן, היו כותבים על עבר חסר זמן. תחשבי על כל המיתוסים והשירה הגדולה. כשכותבים כך אז יש לך האפשרות לראות דברים ולקבל אותם גם כשהם טרגדיות. כשאתה רק ב'כעת' אז אתה מקבל בעיקר בוץ. זאת אחת הסיבות שרציתי לעבוד ממרחק, לתת מין תשובת נגד ל'כעת' הזה".


מתוך הספר: על יהודה לייב מאגנס

"אני כה גאה ויהיר שבשום פנים לא אגלה לאיש משהו מעצמי האמיתי", כך כותב יהודה לייב מאגנס ביומנו, והוא בן חמישים וחמש. ואכן, ככל שקראתי ספרים שנכתבו אודותיו, ויומנים ומכתבים שכתב למכביר, כך התחזקה בי ההרגשה שבעצם אינני יודעת מיהו י. ל. מאגנס: רב אמריקאי, אחד האישים הבולטים בקהילת ניו יורק בתחילת המאה העשרים, שעלה לארץ, היה ממקימי האוניברסיטה העברית בירושלים, עמד בראשה, הוביל במשך שנים רבות את ניסיונות ההידברות עם הערבים למען דו-קיום בארץ ישראל, נלחם בציונות המדינית שחתרה למדינה יהודית בלבד, וכל אותן שנים ראה עצמו כציוני של אמת, ציוני ופורש מהמחנה כאחד. מהו אותו 'עצמי אמיתי' שלו, תהיתי, למה מאגנס הסתיר אותו מהעולם? התצלומים שלו כלל אינם מעידים על כך: איש בעל צורה, עם מאור פנים, מישיר מבט. גם בילדותו ובנערותו יש יסוד פשוט ובהיר, שאינו עולה בקנה אחד עם אותה דמות סגורה, מכסה. מאגנס נולד ב 1877 בקליפורניה, שבאותה תקופה הייתה עדיין קצה המערב הפרוע, המרוחק כל כך מהחוף המזרחי המיושב. הוריו הגיעו לסן פרנציסקו בימי נעוריהם ¬ אביו מפולין ואמו מגרמניה ¬ והסתגלו למקום בקלות. בעודו תינוק עברה המשפחה לאוקלנד, שלא הייתה אז פרוור של סן פרנציסקו אלא עיר קטנה מעבר למפרץ הגדול, ויהודים מעטים בה.

אביו, דוד מאגנס, פתח חנות לבגדי נשים והתמחה במלבושי כלולות לכלותיהן של הדייגים הפורטוגלים במפרץ סן-פרנציסקו. אימו באה ממשפחה דתית, והמבשלת הסינית שלה הקפידה על חוקי הכשרות, והייתה מגרשת את הילדים מהמטבח לבל יעברו על החוקים. אימו אהבה את התרבות הגרמנית ועמדה על כך שילדי המשפחה ילמדו וידברו גרמנית. מאגנס הצעיר, שנקרא אז ג'וליאן ליאון, היה הבן הבכור, גאוות המשפחה. תלמיד מבריק ואתלט, שחקן בייסבול מעולה ונלהב. הוא ידע את מעמדן של כל הקבוצות בליגה ואת קורות חייהם של טובי השחקנים, וביקש להיעשות שחקן מקצועי. התלהבותו למשחק לא רפתה, והוא המשיך לשחק בייסבול גם בירושלים עד שנות הששים שלו. מאגנס גדל כבן קליפורניה, כמין 'צבר' אמריקאי, שובב למדי, מוכר עיתונים בסתר, מתחמק מבית הספר, משוטט בעיר, מקשיב לנואמים בקרנות רחוב שהשפיעו עליו מאד, בפרט אחד שהיה ידוע בכינוי 'רוזנברג בעל הריאה האחת', שהיה מטיף בלהט לזכויות האזרח. סביב אוקלנד הקטנה היה הכול פתוח עדיין, הים קרוב, השמש זורחת ברוב ימות השנה , והימים לא חמים ולא קרים.

אבל השטחים הלא-מיושבים התפתחו במהירות. המוני מהגרים הגיעו באותה תקופה מכל פינות ארצות הברית והעולם, וכולם, ותיקים ואלה שמקרוב באו, חיו באותו אקלים של שינויים וחידושים, של פתיחות רבה ושל חוסר גינונים. שנים רבות לאחר מכן, כשסירב מאגנס למנוי כדוקטור כבוד של הסמינר היהודי התיאולוגי, הוא כתב לידיד: אני מניח שזו צורה אחרת של גאוותנות, אבל מעולם לא יכולתי לשאת את עצם הרעיון של מדליות ותארי כבוד... אולי מפני שנולדתי במערב הרחוק. אני זוכר את המורים הראשונים שלי שדברו על גדולת אמריקה ¬ לא עיטורים, לא תארי כבוד, לא מדים מיוחדים וכו'...

לא מעט מכל זה ספג מאגנס בבית הספר העירוני על שם לינקולן. בין חבריו ללימודים היה הסופר והמלח ג'ק לונדון: "הנער הסוציאליסט... בעל עיניים בוערות ¬ מאירות כלהבות אשר למטה בתנורי ספינות-המעבורת אוקלנד-סן-פרנציסקו".

מאגנס הכיר היטב את הספינות האלה, כי פעם בשבוע היה נוסע בספינת המעבורת לבית הכנסת הקונסרבטיבי בסן פרנציסקו, ששם למד עברית. רב בית הכנסת לימד אותו גם תלמוד, ועודד אותו להמשיך בלימודיו במוסד יהודי.

בגיל 17 החל מאגנס בלימודיו באוניברסיטה של סינסינאטי ובהיברו יוניון קולג', שייסד בעיר הרב הרפורמי סטיפן וייז (Wise) ושנועד לטפח את היהדות הרפורמית. מאגנס היה צעיר גבוה, יפה-תואר, עיניו חומות כהות ושיערו שחור ושופע. אפילו חסרונה של אחת משיניו העליונות הוסיף לו חן, ועל כך העיר, "תמיד נחשבתי 'חמוד' מדי. דבר זה מוסיף לי קו של עזות ויציאת דופן". הצעיר הנאה והמבריק היה נעים הליכות, שופע חן ומוקף ידידים, או ידידים לשעה, כי גם באותם ימים הוא כותב: "אני מתענג מאד על הבדידות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו