הסופרת איילת גונדר-גושן רוצה לעצבן את סבתא

נשים שהתחתנו בנישואים פיקטיביים כדי לעלות לארץ, לצד חיילים שתיינים. ברומן החדש שלה, "לילה אחד, מרקוביץ'", גונדר-גושן מנפצת מיתוסים

מיה סלע
מיה סלע
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע
מיה סלע

יעקב מרקוביץ' הוא איש ממוצע. איש לא מתבונן בו ולכן יש לו יתרון כמבריח נשק. הזמן הוא לפני קום המדינה. הבריטים לא הסתכלו על פרצוף סתמי כל כך וגם הנשים לא. בלילות קורא מרקוביץ' את כתבי ז'בוטינסקי ופעם בחודש נוסע לחיפה ושוכב עם אשה תמורת כסף. ואז הוא נשלח למשימה חלוצית באירופה. הוא יוצא עם קבוצת בחורים לאירופה, כדי להתחתן בנישואים פיקטיבים עם עלמות צעירות כדי שיוכלו להימלט מאירופה ולעלות לארץ. הוא פוגש את בלה זייגמן, האשה היפה היותר שראה בימי חייו. בבואם לארץ הוא לא מסכים להתגרש ממנה.

כך בספר הביכורים של איילת גונדר-גושן, "לילה אחד, מרקוביץ'", שראה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן. היא כותבת על תקופת ראשית המדינה, מערבבת עובדות היסטוריות ודמיון פרוע, אם כי היא תגיד שהיו דברים מעולם. הגיבורים שלה הם מסוגים שונים. חלקם מראשי היישוב והציונות, חלקם מהאנשים הבלתי נראים או פושעים קטנים, שגם להם היה חלק במהלכים. גונדר-גושן מנתצת מיתוסים רק כדי לבנות אותם מחדש. היא בונה גיבורים עשויים ללא חת מחדש, ואז שוב מפרקת.

היא ילידת 1982. בצבא שירתה ב"ביטאון חיל האוויר". לאחר מכן למדה פסיכולוגיה לתואר ראשון ובערבים עבדה בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות". "את לוקחת את האהבה שלך למלים וכותבת על המנוע החדש של אף-16 ואחר כך כעורכת חדשות עושה אותו דבר", היא מספרת. "היה פיגוע אבל זה שמישהו מת בפיגוע זה לא מעניין, צריך למצוא את ה'הוא בדיוק'. הוא בדיוק עמד להתחתן, בדיוק נולד לו ילד, הוא בדיוק אמר לאשתו שהוא אוהב אותה. אני זוכרת את המצב הזה של לשבת בדסק ולחפש את ההוא בדיוק הזה. בסוף היה את ה'הוא בדיוק ירד לקנות ענבים'".

איילת גונדר-גושן

לאחר שסיימה את התואר הראשון והתחילה ללמוד לתואר שני נבהלה "שהחיים שלי הם כמו כביש שש. בלי יציאות". בגלל הבהלה הלכה ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. במקביל השלימה תואר שני בפסיכולוגיה. היא אומרת שלא מדובר בחריצות אלא בחרדה. "הפחד לא לחיות את החיים שהיית רוצה לחיות הוא ממריץ. בסם שפיגל פגשתי את אשכול נבו. הוא היה המורה שלי ואני מרגישה שאני חייבת לו את הספר הזה. זה לא היה קורה בלעדיו כי הוא בא ואמר באיזשהו שלב שזה שאני יכולה לכתוב עוד לא אומר שיהיה ספר. כדי שיהיה ספר צריך להפסיק לפחד, צריך להסתכן, ואם אני רוצה לעשות את זה הוא ילווה אותי ואם לא, אצטרך לחיות כל החיים עם המה היה קורה. פחד אשמה וקנאה זה המוטיבציות הכי חזקות". כיום היא עובדת כפסיכולוגית, כתסריטאית בסדרות טלוויזיה (העונה השנייה של ‘בלו נטלי' והסדרה החדשה "המדרשה" שתעלה ברשת). היא מלמדת קורסים בפסיכולוגיה בסם שפיגל ובמכון הטכנולוגי בחולון.

העננה מעל הראש

גרעין הסיפור על מרקוביץ' ועל תקופת טרום המדינה נבט מסיפור אמיתי ששמעה. בן זוגה, המחזאי יואב שוטן, גדל במושבה בשרון, שם ראתה גונדר-גושן בית מיוחד "בית עם קיסוס כזה שמשתרג כמו בסיפור של אדגר אלן פו. כששאלתי מי גר בו סיפרו לי שגרה שם מישהי שהתחתנה עם גבר שנסע במסגרת המבצע של נישואים פיקטיביים. כשהם חזרו הוא לא הסכים להתגרש. כל המושבה דיברה על זה, גם עכשיו, 60 שנה אחרי. עליה אמרו כמה יפה היא היתה ועל בעלה אמרו כמה היה חרא. היה משהו בסיפור הזה וגם במיתולוגיה של מושבה שמחזיקה סיפור כזה במשך שנים ומשמרת אותו. היא נהיית יפה יותר משנה לשנה והוא נהיה מניאק משנה לשנה. זה מאוד תפס אותי".

אלא שכאן נכנסה הפסיכולוגית שבה לפעולה. "בהתחלה חשבתי שאולי היא תעמוד במרכז הסיפור, היפהפייה השבויה. לאחר מכן חשבתי שאני חייבת להבין את הבן אדם הזה, איזה מן אדם עושה דבר כזה ולא נותן לאשה ללכת".

מרקוביץ' שלה אינו נבל מושלם, הוא דווקא אדם שאפשר לחבב. "הפחד שלי היה שהוא יצא הנבל", היא אומרת. "נקודת המוצא של הפסיכולוגיה היא שלא משנה כמה נורא המעשה שמישהו מספר לך, אתה צריך למצוא את הזווית שממנה אתה יכול להבין איך בקונסטלציה מסוימת אתה היית מסוגל לעשות את זה".

אין מצב שמטופל יספר לך משהו שיגעיל אותך?

"כן. יש. אבל כדי לעבוד עם זה נקודת המוצא שלך היא שאנשים עושים את הדברים הכי איומים בעולם, אבל כשהם עושים אותם אז להם הם נראים כמו הדבר היחיד שהם יכלו לעשות. למשל אב מכה. אני לא אומרת שלא צריך להיענש, אבל כדי לעבוד אתו אתה צריך להיות מסוגל להבין את הרגע שבו היית מסוגל להרביץ לילד שלך, ואם לא תעשה את זה לא תוכל לגרום לו להפסיק להרביץ לילד שלו. הרבה יותר קל לשפוט אנשים מלהבין אותם".

אנחנו בעיקר מבינים את עצמנו.

"נכון. לעצמנו אנחנו סולחים על דברים איומים. ‘נתתי לה סטירה והיא לא הפסיקה לצרוח אבל לא יכולתי יותר' או ‘בגדתי בה אבל הייתי בתקופה נורא קשה'. אצל אחרים אתה תמיד מוסיף את הפעלולים המיוחדים והעננה מעל הראש".

לאט לאט היא גילתה שהיו עוד מקרים כאלה של גברים שלא הסכימו לתת גט לנשים שהתחתנו אתן בנישואים פיקטיביים לצורך עלייה ארצה. והיו מקרים שהנשים נאלצו לקנות את הגט בכסף. "לא כותבים על זה בספרי היסטוריה. כותבים על אלה שמתים בעד ארצנו עם חיוך על השפתיים. יש הצגה ויש מאחורי הקלעים. חשבתי שאני כותבת על ההפרעה האחת שיש בתוך המיתוס ופתאום את מגלה שהמיתוס הזה הוא אדמה מלאה בקעים וסדקים, שפשוט זרקו עליה שטיח ואף אחד לא רואה".

את מספרת סיפור שמתרחש במושבה שאין לה שם או מיקום מדויק. גם לארגון המחתרת אין שם - לא ברור אם הוא הגנה או אצ"ל או לח"י. למה בחרת לא למקם אותם במדויק?

"זה קצת כמו כשאת מספרת אגדה ואת אומרת לפני שנים רבות רבות. את לא אומרת בשנת 1936. את אומרת בארץ רחוקה רחוקה או ביער עבות. המושבה היא סוג של ארץ רחוקה רחוקה. אם את ספציפית זה מאפשר לומר שזה שלהם, שזה קורה שם. כשאת נותנת משהו יותר אמורפי זה יכול להיות כל מקום. אז באגדות מצד אחד יש סיפור רחוק ומצד שני זה קורה פה עכשיו בחדר שינה של הילד שאת מספרת לו את הסיפור. המושבה יכולה להיות כל מושבה. היצרים הבסיסיים של הסיפור הזה יכולים להיות נכונים גם עכשיו. כך גם ההחלטה לא לקרוא לארגון בשם. יש לי סבא שהיה איש אצ"ל והסבא השני שלי היה איש הגנה. עד היום ארוחות משפחתיות יכולות להתפוצץ על הדבר הזה. כמה תשוקה יש בזה, כמה להט. אני זוכרת שבתור ילדה כששמעתי את הריבים האלה זה נשמע לי סתום. מבחינתי היו האנשים האלה שהלכו פה עם רובים, רכבו על אריות ועשו דברים מטורפים עוד לפני ארוחת בוקר ולא באמת משנה אם זה אצ"ל או הגנה. היה מין מערב פרוע, הולדת אומה, זה לא נראה לי חשוב והעדפתי לא להתמקד בארגון אחד".

ומצד שני מרקוביץ' קורא ז'בוטינסקי. אני מהמרת שהוא לא היה בהגנה.

"יש משהו בלהט של ז'בוטינסקי, בטוטאליות, בפאתוס, שפשוט נראה לי כמו הניגוד המוחלט של האיש הקטן הזה. אני זוכרת את עצמי כילדה הולכת עם ספרים כמו שהולכים עם שכפ"ץ, כדבר שיכול לבלום את המציאות. כשמרקוביץ קורא את ז'בוטינסקי עם כל הגדולה שלו הוא מרגיש מוגן. יש מלים גדולות, יש מעשים גדולים, יש פאתוס גדול, זה מאציל קצת עליך. אחרי הקריאה אתה מרגיש קצת יותר גבוה".

היא גדלה בתל אביב, אמה ילידת קיבוץ איילת השחר. היא קרויה על שם אייל, אחי אמה שנהרג במלחמת יום כיפור ברמת הגולן. לסבתא שלה, היא אומרת, לא היה קל לקרוא את הספר והיתה לה ביקורת נוקבת עליו. גונדר-גושן כותבת באחד הפרקים על כיבוש מצודה שבו משתתפים שלושה חיילים נועזים, אחד חיגר, אחד שתיין, אחד מהמר. היא מבדילה אותם מהחיילים האחרים, מהנועזים יפי הבלורית. יש להם אוהל משלהם.

"כל הסיפור שאני כותבת על כיבוש המצודה, שזה נבי יושע והדמויות של המהמר והחיגר, לא מצא חן בעיני סבתא שלי. היא אמרה שהאנשים האלה מתו שם, הם באמת מתו שם, זה לא סיפור שאת כותבת, איך את מעזה לשחק אתם. גם את סוף הספר היא לא אהבה. היא אמרה, ‘בן אדם מת ואת כותבת הללויה?' אמרתי לה שזה מוות שנוגע בפיוט. והיא אמרה, ‘אין מוות שנוגע בפיוט, מת זה מת'. זה נכון, זה היה חזק. היא הכי ‘ברכת חרונו האוהב'. היא חרון אוהב", היא מצטטת את לאה גולדברג מתוך "משירי הבן האובד".

היתה לה תקווה לקתרזיס. "היתה לי הפנטסיה שהמשפחה שלי תקרא את הספר ויהיה חיבוק משפחתי גדול אבל האנשים האלה עברו דברים. סבתא שלי איבדה ילד, היא בעצמה היתה עם פגיעת ראש קשה מהפצצה בשנת 1948 ותראי מסביבנו, כל השמות של הרחובות פה הם של אנשים שאנחנו לא יודעים מי הם. מי זה שטנד ומי זה ריינס. אנחנו לא יודעים אם זה פעיל ציוני או רב מגליציה, ואיך אתם מעזים בכלל לשתות פה קפה ולא לדעת. יש דיסוננס".

ריח של תפוז

סבתה עזבה את איילת השחר לאחר שנולד בנה כי לא רצתה שיהיה בלינה משותפת. "הוא נולד בבית החולים הסקוטי, במקום שבו יש היום מלון פאר", היא מספרת. "כשהוא נולד היה סיפור שרץ בעמק, שיש שם עכברוש שאכל אוזן של תינוק. סבתא שלי נשארה שלושה ימים ליד המיטה שלו ולא ישנה מפחד העכברוש שיאכל את האוזן של הילד. ואז הילד הזה גדל, עובר לצד השני של הכנרת ונהרג. במקום שבו היא ישבה יש היום מלון שהיא לא יכולה לישון בו כי הוא עולה 3,000 שקל ללילה. המיתולוגיה מול המציאות זה מטורף".

שבועיים לפני שהספר ראה אור התקשרה לעורך הספר, פרופ' יגאל שוורץ. הטריד אותה שהספר עמוס במין ומיניות. "שאלתי אותו אם כדאי לרסן, להוריד את מינון הוואגינות בספר. הוא צעק עלי: את מדברת עכשיו כי יש לך איזה סבתא בראש ואת מפחדת ממה שהיא תגיד, אני לא מוכן להוריד כלום. הוא צדק. כשאת כותבת אין לך את המשפחה שלך בראש. סבתא שלי אמרה שבתקופה שלה עשו את זה אבל לא דיברו על זה כל כך הרבה. אבל עצם זה שאני כאן אומר שהם כנראה קיימו יחסי מין שם".

הנשים בספר מאוד נועזות ומאוד חופשיות. סוניה לא מצליחה להיכנס להריון מבעלה אז היא הולכת לגבר אחר, נכנסת להריון וחוזרת. הן נשים דיוות.

"נורא לא רציתי לכתוב סקס גברי, לכתוב רק מנקודת מבט גברית שבה החלוצים חוגגים והחלוצות מפשקות רגליים. זה נראה לי לא נכון. אני לא חושבת שהן בסנטימטר אחד יותר דיוות ממה שהיה אז. אני לא חושבת שהדור שלי המציא את האורגזמה ואני בטוחה שהדור שלנו לא המציא את הבגידות. צריך רק לפתוח את התנ"ך. הרעיון שאם אני לא מקבלת ילד מאחד אני עושה ילד עם אחר הוא רעיון בן 3,000 שנה. אולי הסצינה של האוננות הנשית...", היא מתלבטת, "אבל קשה לי להאמין שגילו את האוננות בשנות ה-90. אולי התחילו לכתוב על זה רק אז. יש משהו לא הגון בלא לפרגן להן את זה. אם לא פרגנו להן אז לדבר על זה, לפחות שידברו על זה עכשיו".

בספר את נעה כל העת בין הריאליזם לסוריאליזם. לסוניה יש ריח של תפוז. אנשים לא סתם מתים אלא עולים השמימה בסערה.

"קראתי פעם ראיון עם גבריאל גארסיה מרקס. שאלו אותו על ריאליזם מאגי והוא אמר שהוא לא יודע מה זה ריאליזם מאגי, מבחינתו הדברים האלה קרו. מבחינתי יעקב מרקוביץ' עלה בסערה השמימה כמו שסבא שלי עלה בסערה השמימה, אין סיכוי שהוא מת מסרטן. אנשים כאלה לא מתים מסרטן. הוא נפטר כשהייתי בכיתה ה'. אני זוכרת שיכולתי להתמודד עם זה שהוא מת אבל לא היה הגיוני שהוא מת מהמחלה הזאת שלכולם יש. כך גם לגבי ריח התפוזים של סוניה. יש נשים כאלה. אם תגידי לי שהיו שם אריות מכונפים גם אסכים. לא היו אריות מכונפים בנבי יושע? ברור שהיו. זה נראה לי הגיוני".

את מפרקת ובונה מיתוסים, מרכיבה מחדש גיבורים מיתיים.

"אני חושבת שהיחס שלנו למיתוסים די דומה ליחס שיש לנו להורים שלנו. בהתחלה זה הדבר האגדי הזה, שאתה מעריץ ושואף אליו. אחר כך מגיע הרגע הנוראי הזה, שבו אתה מגלה שאבא שלך הוא לא אלוהים, אפילו לא הסגן. זה השלב שבו אתה בועט, כועס, תופס כל פרה קדושה שזזה באחו ושוחט אותה. אבל אחר כך, אם יש לך מזל, אתה לומד לסלוח להורים ולמיתוסים שלך.

"לעמוד על קו התפר הזה שבין ההערצה מצד אחד והבוז מצד שני, שבין הרצינות התהומית והאירוניה הדקה. זה הרגע שבו אתה אומר כן, הם בני אדם, ואני מוכן לקבל אותם ככאלה. מלאים בפגמים, אנושיים, אבל מה - ההורים שלי. זו גם העמדה שלי ביחס לתקופה שאני כותבת עליה. מצד אחד, אין לי ספק שהאנשים האלו היו גדולים מהחיים, וחשוב לי לצייר אותם ככאלה. אני מאמינה, באמת ובתמים, שהם רכבו על אריות מכונפים מעל עמק יזרעאל. שהם לעסו כוכבי שביט לארוחת בוקר. ומצד שני, אין לי ספק שהם היו בני אדם. מה שאומר שהם זיינו ושיקרו ובגדו כמו כל בני האדם. ומאחר שבדור שלהם עשו דברים בגדול, גם את זה הם עשו בגדול - זיינו בגדול, שיקרו בגדול, בגדו בגדול. כמו שצריך".

כשהיתה ילדה התלוננה הגננת בפני אמה על כך שאיילת מספרת לכל הילדים שיש חד קרן בשכונה. "לא הפריע לה החד קרן, אלא זה ששיכנעתי ילדים לצאת מהגן כדי לחפש אותו. ניסו לעשות לי שיחה, ואני לא הסכמתי לקבל את זה. התעקשתי שיש בשכונה חד קרן, שלא יכול להיות ששכונה שלמה תתנהל בלי חד קרן אחד. מבחינתי, צריך היה להיות חד קרן, ולכן היה אחד. ככה זה גם בספר - זה לא שיש איזה ‘אלמנט פנטסטי' בזה שלסוניה יש ריח של תפוזים. לסוניה באמת יש ריח של תפוזים. זאת ביולוגיה פשוטה. וזאב פיינברג באמת שחה חצי ים תיכון כדי להגיע אליה. הדגים יעידו".

דור ההמשך, הילדים של האנשים האלה משלם מחיר גדול. הם מרגישים שכבר נעשו כל מעשי הגבורה ולהם נותר רק ללכת לפטרה. להסתכן סתם.

"המסע לפטרה זה באמת הניסיון הזה. ההורים שלך עשו את כל זה אז מה נשאר לך לעשות חוץ מללכת לפטרה ובדור שלנו לטפס את ההימלאיה".

אבל בפני הצעירים האלה עומדות עוד מלחמות. עוד תהיה להם הזדמנות להיהרג בששת הימים או ביום כיפור.

"את צודקת אבל זה לא אותו דבר. סבתא שלי יצאה למלחמות כשהיא בטוחה שהיא צודקת. כשנעמי שמר כתבה ‘כיכר השוק ריקה' מבחינתה היא היתה באמת ריקה. היא עמדה שם, היא ראתה את הרוכלים הערבים ועדיין מבחינתה היא היתה ריקה. לדור שלנו אין הפריבילגיה הזאת. סבתא שלי ביום כיפור מאבדת ילד שרץ קדימה כי הוא חייב להיות גדול כמו אבא ומרגישה גאה כשהיא מקבלת את הצל"ש בטקס של הצל"שים. לעומתה, אמא שלי אמרה מה? על מלחמה שאפשר היה למנוע? יש מחקרים על פוסט טראומה שלפיהם הסיכוי לקבל פוסט טראומה יותר גדול אם אתה לא מאמין במטרות של המלחמה. אם אתה מאמין, אתה צועד בשדה קרב, אתה רואה דברים איומים, אבל יש לך ההילה הזאת של אני צודק וזה שכפ"ץ. כשאין לך את זה אתה הרבה יותר פגיע".

מתוך "לילה אחד, מרקוביץ"

ארוכה וקשה היתה מלחמתה של בלה מרקוביץ' ביעקב מרקוביץ'. אם לא נודע שמה של המלחמה ההיא אין זה משום שחסרה קרבות לחיים ולמוות, תמרונים מחוכמים או קורבנות מרים. איתרע מזלה של בלה מרקוביץ' שמלחמתה התרחשה בשעה בה לחמו הכול. היהודים שבאירופה נלחמו על חייהם. הצרפתים על שארית כבודם. הרוסים על ערבות הקרח שלהם. הבריטים על האימפריה. וכשלחמו אלה לחמו גם כל האחרים - הסינים והיפנים וההודים והאפריקאים. ובמקביל נמשכו גם המלחמות הרגילות - הזאבים לחמו כדי לטרוף, הארנבות כדי לא להיטרף. דגים גדולים יותר אכלו דגים גדולים פחות. עופות דורסים הטילו צל על עכברי שדה. וכל אותה שעה הוסיפה בלה מרקוביץ' להילחם על חירותה. ולמרות שלמלחמה זו לא היה סימן במקורות הרשמיים - אף מילה בעיתונים, גם לא בספרי הטבע - בכל זאת עקבו אחריה אנשי המושבה בלב דרוך. "שמעת, אתמול שוב לא ישנה בבית", "האור אצלו דלק עד רבע לשלוש", "היא תהרוג אותו עם ההתפרפרויות האלו", "ומה שהוא עשה לה? גרוע בהרבה!"

אנשי המושבה התחלחלו מן המעשה שעשה יעקב מרקוביץ' לבלה מרקוביץ'. כל כך התחלחלו, שלא הניחו לסיפור המעשה ולו לרגע. כשעבר לצדם ברחוב הנידו ראשם בגינוי, וכשראו אותו בשדה ציקצקו בלשונם. כשדממה השיחה סביב השולחן היה רק צריך להזכיר את שמו וכבר סערו הכול באש שלאחר הסעודה. ואם התווכחו שני איכרים וכמעט באו לידי ריב חיפש כל אחד מהם כיצד להשחיל לשיחה את יעקב מרקוביץ', והנה היו השניים לאחד בגינויים ובצקצוקים. טובה גדולה עשה יעקב מרקוביץ' למושבה כשסירב להתגרש מבלה מרקוביץ': כל כך נורא היה המעשה שרק הביטו בו אנשי המושבה, ומיד חשו עצמם טהורים.

גם בבלה מרקוביץ' אהבו להביט, אם כי מסיבות אחרות. על אף ים מרחמות עליה. חיבה ורחמים, אלו רגשות המתאימים למידותיה של מושבה קטנה. האלים הענישו סוףגסוף את בלה מרקוביץ' על יופייה, ועתה יכולים היו בני האדם לשאתו.

לראשונה בחייה היו לה חברות. מדי יום הגיעה סוניה ומתנות בידיה. צדפים מהים (רק נגעת באחד וכבר נמלא פיך טעם מלח ובאוזניך גלים) וטלה מהדיר (שבלה התרפקה בלחייה על אפו הלח ובכתה כי נזכרה ברכות הקטיפה השחורה בחנות הבדים), וכיכר לחם חמה ושרופה מעט שאכלו שתיהן בו במקום, מלגלגות על רעבונן בצחוק חם וחום. אחרי חודש הגיעה גם רחל מנדלבאום, בטנה גדלה מיום ליום והיא נושאת אותה לפניה בגאווה כילד האוחז בבלון שקנה ביריד. "חשבתי שאולי תרצי ללמוד עברית". בלה השיבה שתרצה מאוד, ומאז לא עמדה רחל באטליז לבד. אברהם מנדלבאום היה מביט בהן בתמיהה, כי לא הבין מדוע ביקשה אשתו לטבול ביגונה של היפהפייה השבויה. לרגע לא העלה בדעתו כי לא יפהפייה שבויה אחת עמדה באטליז, אלא שתיים, ולא ראה כיצד כשטבלה רחל מנדלבאום ביגונה של בלה היה נשטף ממנה מעט יגונה שלה.

חדוות הרחמים סייעה למצב רוחה של רחל מנדלבאום, אך עוד יותר מכך סייע ההיריון. מיום ליום נתחלפו געגועיה של רחל לחיים אשר נתחלפו געגועיה של רחל לחיים אשר אבדו לה בציפייה לחיים שהיא עתידה לחיות. שוב לא הירהרה בחייל האוסטרי יוהן ולא נכספה לבוהק השלג. בבטנה גדלה תינוקת, עשר אצבעות רכות ועיניים עצומות בבטחה. רק תקפה את רחל מנדלבאום עצבות, מיהרה לגרש אותה בכחול עיניה של התינוקת שברחמה, והעצבות לא היתה יכולה לכחול הזה. ימים תמימים התבוננה רחל בעיני התינוקת, שאפה את ריחה המתוק, שמעה את צחוקה. צחוק התינוקת הלם בבטנה גלים גלים, ואלו עלו ושטפו את פניה, אדוות קטנות של חיוכים שחיממו את לבו של אברהם מנדלבאום ואפילו לבלה גרמו איזו נחת. זו נעלמה כששבה בלה אל הבית של יעקב מרקוביץ'. מעולם לא קראה למבנה הזה בית, תמיד "הבית של מרקוביץ'" שלוש מילים שהבהירו היטב כי למרות שישנה ואכלה ורחצה שם, בכל זאת לא היה זה ביתה. היא לא טיאטאה את הסלון אליו הוגלה מרקוביץ' ולא רחצה את חדר השינה בו התגוררה היא עצמה. אם קטפה פרחים בדרכה השליכה אותם טרם כניסתה לבית. את שמלותיה השאירה קמוטות במזוודה, למרות שהארון הלבן שהתקין לה מרקוביץ' פער את דלתותיו בציפייה. אחת לזמן מה עשתה כמה לילות במיטה אחרת, לא מתוך תאוות בשרים דווקא אלא מחישוביו הקרים של מצביא מתוחכם. בלה מרקוביץ' נשבעה לאמלל את יעקב מרקוביץ' גם אם לשם כך יהיה עליה לאמלל אף את עצמה, וכך, למרות שהתגעגעה לרחל ולסוניה געגועים עזים, עזבה מדי פעם את המושבה לשבועות אחדים, מבלי לומר מילה, רק כדי להרבות את כאבו.

יעקב מרקוביץ' לא חיפש אחריה. הוא עבד בשדה והאכיל את היונים ומזג תה לכוסותיהם של זאב פיינברג וסוניה, שבאו מפעם לפעם לדבר על לבו, ולכוסו של סגן ראש הארגון, שבא אחת לשבוע לביקורי שכנוע שהלכו ונתקצרו במחיצתו של מרקוביץ', ולדיווחים שהלכו ונתארכו במחיצתה של סוניה. כל אותם ימים, למרות שלא זז ממקומו, היתה רוחו של מרקוביץ' משוטטת על פני הארץ. הוא ראה את בלה בזרועות הפועלים שבנמל יפו, רוחצת במי הכנרת עם דייגי טבריה, שעונה על חומות ירושלים כשקצין בריטי רכון מעליה. הוא ראה אותה מתרגלת סוציאליזם בקיבוצים, רוכבת על סוס בינות פרדסים, מעבירה חסידים על דעתם בגליל, לומדת מבדואי אמנות החליל. הוא שמע אותה גונחת, הוא ראה אותה נמתחת, וקרע פיסות לחם מן הכיכר בחמה שכזו שהיונים שוב לא רצו לאכול מכף ידו. ובכל זאת לא יצא אחריה, רק השאיר את מנורת הנפט דולקת, כי חשש שתשוב בחשכה ולא תמצא את הבית. לא ידע יעקב מרקוביץ' איזו אכזבה הנחיל לאשתו: כששבה וראתה נצנוץ המנורה ממרחקים קיוותה שהבית עולה באש עם בעליו, אך כשקרבה מצאה את הבית עומד על תלו ובעליו בתוכו, חי וקיים ועיקש.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ