יעל לביא
יעל לביא

באוגוסט 2001 הייתי מוצבת בלונדון כעורכת אירופה/מזרח תיכון/ואפריקה, בעבור חדשות הבוקר של רשת הטלויזיה האמריקאית אי-בי-סי ניוז. תפקידי כלל בעיקר נסיעות אחת לשבוע באזורי הכיסוי שהיו באחריותי, כדי להפיק שידורים חיים וכדי לכתוב ולערוך ראיון או כתבה לשידור בארצות הברית מרחבי העולם. או בקיצור - חדשות חוץ.

בשלהי אוגוסט 2001, דקה ורבע לפני 11 בספטמבר ונפילת מגדלי התאומים, עסקנו בעיקר במשפחת המלוכה באנגליה, באינתיפאדה השנייה שהתחוללה באותה התקופה בישראל/פלסטין ובשחקנים הוליוודים שנסעו לאפריקה להאכיל יתומים במסעות מצולמים ומתוקשרים.

הסיפור החם ביותר באותה תקופה היה הוצאתו להורג של טימותי מקווי. האמריקאי הצעיר טמן פצצה בבניין פדרלי באוקלוהומה סיטי בשנת 1995, כפעולת תגמול על תפקוד הממשל הפדרלי במשבר וואקו טקסס שנתיים לפני כן. בעימות של וואקו נהרגו כ-75 אנשי כת הדווידים, כולל 20 ילדים, מאש כוחות האכיפה האמריקאיים, בתום מצור ממושך על מתחם הכת שהנהיג דייוויד כורש.

משמאל: וידאל, יעל לביא, והווארד אוסטן שהיה בן זוגו

טימותי מקווי, שהיה חייל אמריקאי משוחרר ומעוטר מתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, פיתח שנאה תהומית כלפי הממשל האמריקאי וזרועות החוק הפדרלי בעקבות וואקו וכתגובה פוצץ בניין פדרלי באוקלהומה סיטי והרג 178 איש. הוא הגדיר את מעשיו כפעולת תגמול להפרה חמורה ושיטתית של זכויות אזרח אמריקאיות על ידי ארה"ב.

בעודו יושב בכלא ומצפה להוצאתו להורג החל להתכתב עם גור וידאל וגם הזמין אותו לצפות בהוצאתו להורג. וידאל, שנענה בסקרנות למכתביו של מקווי, שמר על קשר אתו עד ההוצאה להורג ופירסם את ההתכתבויות במגזין "ואניטי פייר". להוצאה להורג עצמה לא הגיע, אבל בסגנון וידאלי מובהק ביקר את התנהלות הממשלה ואת התקשורת האמריקאית, על מה שהגדיר "תהליך הפיכתו של מקווי לדמות שטנית" ללא התייחסות לכמה "טענות לגיטימיות" של מקווי כנגד הממשל האמריקאי.

כמו תמיד וידאל עיצבן הרבה אמריקאים בדבריו אלו, וכך הגעתי אני לביתו שבאיטליה להפיק ראיון בעבור חדשות הבוקר של אי-בי-סי, כדי שווידאל יוכל להתעמת עם השדר האמריקאי מצדו השני של האוקיינוס בניו יורק.

לעיתונאית צעירה אז זו היתה משימת חלומות. ראשית, הראיון התקיים בחבל אמאלפי באיטליה, שם התגורר וידאל עם בן זוגו זה עשרות שנים. פיסת גן עדן בקצה כפר ראוולו מנותקת מתיירים ועתירה במסעדות מקומיות, יין משובח והרבה זמן לנהל שיחות אנטי ממסדיות על תיאוריות קונספירציה. הכרתי כמה מספריו של וידאל היטב וכסטודנטית קולנוע לשעבר התלהבתי מן הרקע ההוליוודי שלו כתסריטאי בשנות ה 40. הוא היה סוג של אליל. עם הפוליטיקה שלו דווקא לא הסכמתי.

הראיון אמור היה להתנהל בשעת צהריים מוקדמת באיטליה ודרש מהצוות בעיקר הכנה טכנית וראיון מקדים קצר לפני עליית הוויין לשידור חי של וידאל מול צ'ארלי גיבסון, מנחה תוכנית הבוקר. את הראיון עצמו תזמנו לארבע דקות זמן אוויר (זמן שיא לחדשות בוקר) כדי שיהיה מספיק זמן לייצר כותרות מאיש כמו וידאל, אשר דרך קבע סיפק אמירות שנויות במחלוקת.

הכל דפק כמו שעון. וידאל היה מקסים "אוף קמרה" וסיפר לי פיקנטריה על הוליווד של שנות ה-40 ועל אלילות כמו דורותי פארקר ואנאיס נין. גם הראיון עצמו התחיל טוב, כאשר וידאל מסביר בשידור חי לצ'ארלי איך החלה ההתכתבות בינו לבין מקווי. העניינים התחילו להתחמם כשצ'ארלי שאל את וידאל מדוע לדעתו מקווי ביצע את המעשה הנפשע - וידאל התחיל במלה "וואקו" והמשיך לשטוח את משנתו של מקווי והחלקים ממנה שעמם הסכים. צ'ארלי ניסה לעצור אותו, וידאל לא עצר וכעבור 30 שניות נפל הסאונד ואתו השידור.

אני, שהייתי על הקו עם חדר הבקרה בניו יורק, חיכיתי לצעקות מצדם על הסאונדמן שלנו. הוא עצמו כבר סימן לי שמצדנו לא היתה שום בעיה. "תראו, זה לא אנחנו. אני ליד המוניטור אנחנו מחוברים עדיין לסאונד הלויין". מן הצד השני היתה שתיקה, עד שטכנאי הבקרה הודיע לי שהחיבור הלווייני נפל וניתק את הקו.

גור וידאל ב-1977

יש המון רגעים לא נעימים בהפקת שידורים חיים. אחד המרכזיים שבהם הוא להסביר למרואיין מדוע נקטעו דבריו באמצע. התחלתי לדבר טכנית תירוצית, וידאל חייך בלאות ואמר לי, "גבירתי הצעירה, הם סתמו לי את הפה. נו, למה ציפית? לפחות יהיה לנו יותר זמן עכשיו לצהריים".

על ארוחת הצהריים אני שילמתי, כדי לנסות להרגיע את הרוחות. אבל וידאל לא התרגש. מבחינתו מה שקרה הלך יד ביד עם מה שקרה לאמריקה שלו באותה תקופה, כפי שהסביר לי ולצוות במשך ארוחת הצהריים הארוכה ביותר בהיסטוריה (שנהפכה גם לארוחת ערב, כוסית לילה וקפה בוקר). הוא טען כי התקשורת האמריקאית גויסה לנרטיב שהמציא הממשל בכדי לסתום פיות, לשלול זכויות בסיסיות מן האזרח האמריקאי וכחלק אינטגרלי ממשנתו של הנשיא בוש, שממנו התריע וידאל צריך לפחד מאוד. השיחה היתה מאלפת. הדברים קשים. לא הסכמתי עמו אז. עדיין.

כעבור שבוע, בתחילת ספטמבר 2001 פירסם וידאל מאמר בעיתון "ואניטי פייר" ובו תיאר את הראיון של רשת אי-בי-סי עמו, קטיעת הסאונד או להבדיל נפילת הלוויין וקרא תיגר על הממשל האמריקאי הוא כלל גם את תקשורת המיינסטרים האמריקאית כמשתפת פעולה עם הממשל.

במשרדי הרשת בניו יורק זעמו על המאמר. הם דרשו בדק בית ולוויין, לראות אכן זה נפל או נותק. תהו אם יש צורך לענות טכנית לטענתו של וידאל ועוד ועוד. כעבור כמה ימים הותקפה ארצות הברית על אדמתה, שני בנייני התאומים נפלו, ואף אחד כבר לא זעם על שום דבר אחר. לא דרשו בדק בית ברשת. גם לא דרשו בדק בית בשום מקום אחר או כמו שווידאל אמר אחרי כוס יין רביעית באותו צהריים: "לא שאלו שאלות יותר. נקודה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ