די לטיפול: אווה אילוז לא חוששת לשחוט פרות קדושות

בספרה החדש מסבירה הסוציולוגית כיצד הפסיכולוגיה העבירה את כל האחריות מהחברה לאישיות

מיה סלע
מיה סלע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע
מיה סלע

משה סילמן הצית את עצמו באמצע חודש יולי. חודש לפני כן, תחת הכותרת "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס את המחאה החברתית" פרסמה פרופ' אווה אילוז מאמר ב"הארץ". אילוז תיארה את האופן שבו הפסיכולוגיה משרתת את התרבות הניאו-ליברלית, הגורסת כי כל אחד אחראי על גורלו. אם למדינה אכן אין אחריות על אזרחיה, אם מצבה הכלכלי של כל משפחה הוא באחריותה בלבד - הרי אין סיבה למחאה חברתית. על כל אחד להתמודד בעצמו עם כישלונותיו, באמצעות טיפול נפשי, למשל.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הדגים את הניסיון העיקש לדה-פוליטיזציה של חיינו, כשאמר כי סיפורו של סילמן הוא טרגדיה אישית גדולה. בעיני נתניהו, אישי אינו פוליטי. המצוקות הן פסיכולוגיות, פרטיות ואינן נובעות ממדיניות.

במאמרה הציעה אילוז שנאפשר לפוליטיקה לחזור לנפשנו, וכתבה שהכעס הוא רגש פוליטי שבלעדיו קשה לחשוב על מהפכות. הפסיכולוגיה מטפלת בכעס, מהסה אותו, הופכת אותו לעניין פרטי, שקשור לילדות בדרך כלל ואינו משמש כלי למחאה.

אווה אילוזצילום: אמיל סלמן

המאמר של אילוז גרר תגובה נזעמת במיוחד של ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי הקר וד"ר ערן רולניק מהחברה הפסיכואנליטית בישראל. השלושה פירסמו מאמר תגובה, שבו כינו את דבריה "רדוקציה פשטנית". הם טענו שניתוחיה מביכים וכי אילוז הפכה את בורותה לקרדום לחפור בו. היא, בתגובה, כתבה על אינסטינקט ההתגוננות שלהם והציעה להם לנהל דיון רציני יותר ולא אמוציונלי.

באופן טבעי זה הנושא הראשון שעליו אנחנו מדברות כאשר אנחנו נפגשות בבית קפה באוניברסיטה העברית בגבעת רם. אילוז מדברת ברוגע ויש לה חוש הומור מצוין. היא אומרת בנחת שנראה כי לשלושת הפסיכולוגים מהחברה הפסיכואנליטית אין הומור. "למען האמת, לדעתי הם עשו דיסקרדיטציה לעצמם. חבל שלא ניסו לקיים אתי דיאלוג, זה היה יותר מעניין בשבילם ובשבילי", היא אומרת.

אולי התגובה שלהם מעידה על כך שמדובר בסוג של דת. תקפת את קודש הקודשים.

"את אומרת שהם דחו את הטענות שלי, כי נגעתי באמונה בסיסית שלהם. כשאומרים שהפסיכולוגיה מחליפה את הדת מתכוונים לכמה דברים. כוונה אחת היא שהפסיכולוגיה נותנת אותו סוג של נחמה ומשמעות לחיים שהדת נתנה. אני קצת מסתייגת מהאפשרות הזאת, כי אני חושבת שבמובנים מסוימים פרויד היה היורש הישיר והמובהק של הנאורות החילונית. הוא העביר את הרעיונות הבסיסיים של הנאורות החילונית לרמה האינדיבידואלית והמחשבה הפסיכואנליטית לא כל כך מנחמת.

"למעשה, ההיפך הוא הנכון. המטרה של החשיבה הפרוידיאנית היא להגיע להתפכחות. היא מאלצת אותנו להתמודד עם הפינות החשוכות ביותר של הקיום האנושי. המחשבה הפרוידיאנית נהפכת לחילונית, כי היא תובעת מבני האדם לבדוק את בסיס ההתנהגות המוסרית שלהם; להעלות כללי מוסר פנימיים מתוך חקירה עצמית.

"אפשרות נוספת נובעת מהתפישה שידע עצמי יכול להוביל לשיפור עצמי, ולכן התרבות הפסיכולוגית מספקת נרטיב ליניארי לעצמי. כלומר, תפישה של'עצמי' יש סיפור עם מבנה - אמנם לא תמיד ברור, שהשורשים שלו נמצאים בחיים המוקדמים והם שמעצבים את הנפש. אנחנו אמורים להבין את הקשר הנסתר בין אירועים שונים בחיינו, כדי להיות מסוגלים לצאת מהתלות של החזרה לטראומות ראשוניות ולהכניס את חיינו לזמן ליניארי של התפתחות אמיתית.

"זו התפישה הפסיכולוגית הנרטיבית שהפסיכולוגיה נותנת לנו, והיא שונה מאוד מנרטיב שמשתמע מחטא קדמון, למשל. הנרטיב הפסיכולוגי מבוסס על הנחה של התקדמות עצמית, שמטרתה לחשוף אמת פנימית שאני לא בהכרח מכיר כרגע".

זיגמונד פרויד. יורש הנאורות החילוניתצילום: אי–פי

חלק מהביקורת על המאמר שלך היתה שאת לא מבדילה בין האסכולות השונות, שאת מכלילה.

"זה באמת חבל. יכול להיות שהם צודקים בכך שלא הבהרתי מספיק למה אני מתכוונת. ההתייחסות שלי היא לפסיכולוגיה כתרבות. אני מתחילה בפרויד, שהוא רק ההתחלה של התפתחות תרבותית שלמה. אם אתה רוצה לדבר על הנצרות, אתה מתחיל בישו. יש הרבה מאוד כתות ותפישות של הנצרות. עדיין, אפשר להגיד על הנצרות שיש לה כמה מאפיינים בסיסיים, למשל אמונה בישו שבא לגאול את האנושות וסבל בשבילה.

"באותה צורה הספר שלי, 'גאולת הנפש המודרנית', עוסק באמונות הבסיסיות שמאפיינות את השקפת העולם הפסיכולוגית. אם אתה פסיכולוג, אתה שם לב בעיקר להבדלים שבין הגישה שלך לגישה פסיכולוגית אחרת. זה טבעי. זה כמו שנוצרי פרוטסטנטי מודע להבדלים בין הכנסייה האפיסקופלית לבפטיסטית. אם אתה מחוץ לזה - קתולי או יהודי - אתה נוטה לראות פרוטסטנטים כמקשה אחת.

"כסוציולוגית אני מסתכלת על העשייה הפסיכולוגית כמקשה אחת. זה אמנם נראה פשטני, אבל למעשה זה עניין מתודולוגי. קראתי את כל מה שההוגים כתבו, אבל גם את הגלגולים הפופולריים של הרעיונות שלהם. למשל, בעיתונות נשים או בספרי הדרכה. מה שיותר מעניין אותי זה הגלגולים של תיאוריות פסיכולוגיות 'גבוהות' לתרבות הפופולרית".

לאילוז אמירה ברורה ורדיקלית למדי בכל הנוגע לטיפול. "צריך להפסיק להיות מטופל", היא קובעת, "במובן שצריך להפסיק לנסות להשתפר, למקסם, להשתנות ולטפל במערכות יחסים באופן תמידי. ביישנים, מיזנטרופים, אנשים א-סוציאליים או אנשים שלא באמת רוצים להיות בקשרים אינטימיים, שאין להם הרבה אנרגיה, שהם פסימיים, או שלא מעוניינים בסקס, הם לא פתולוגיים, הם לא צריכים לשנות את עצמם.

"אנחנו חיים בחברה אובר-טיפולית. טווח ההתנהגויות והרגשות שנחשב מקובל הצטמצם. אדם מוגדר במהירות כא-נורמלי או כ'זקוק לטיפול'. מצד אחד אני נפעמת ומצד שני אני מודאגת מרמת הטיפול הנפשי התמידי שאנשים עוברים כל הזמן. טיפול זה השתקה במובן שהוא מכוון אותך להתמקד ולעבוד רק על מסלול חייך; ובמובן שהוא מרגיל אותנו לחשוד שכישלונות, קשיים וסבל שלנו ושל אחרים הם תוצאה של נפש פגומה.

"אני תוהה מה היה קורה אם היו קצת פחות מטפלים ונותנים לכעסים ולמצוקות להתקיים. אולי אז היה לאנשים דחף יותר רציני להבין את המקור החברתי שלהם, ולשנות את החברה במקום את עצמם".

ילדות קשה

"גאולת הנפש המודרנית" ראה אור בימים אלה בסדרה קו אדום כהה בהוצאת הקיבוץ המאוחד (עריכה: גיורא רוזן, תרגום: איה ברויר). הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב-2008. אילוז מנתחת בו את הפסיכולוגיה ואת האופן שבו חילחלה לכל מקום בתרבות המערבית.

היא לא מיתממת ואומרת שהיא מבחינה בין הכתיבה המדעית שלה לכתיבה הפובליציסטית. היא יודעת למה עוררה כעס. "את הכתיבה הפובליציסטית אני מרשה לעצמי לקחת קצת הלאה ולהיות ביקורתית, כי הזירה הציבורית היא המקום להשמיע בו ביקורת", היא אומרת. "הזירה המדעית מחייבת אותי לסוג אחר של תרגיל מחשבתי. בזירה המדעית אני יותר מעוניינת לתעד את האיך והמדוע. הספר הזה פחות שואל שאלות על ההשפעה הפוליטית של הפסיכולוגיה, אלא יותר איך ייתכן ששפה כזאת החליפה באופן דרמטי את ההבנה העצמית של אנשים במערב אירופה, בעיקר של אמריקאים.

"למשל, המשפט השחוק 'הוא התגרש בפעם השנייה כי היתה לו ילדות קשה'. כמה הנחות יש במשפט המוזר הזה. המשפט הזה מובן אך ורק כי יש לנו השקפת עולם פסיכולוגית, שמאפשרת לקשור בין שני האירועים האלה. או המשפט המוזר 'הוא לא מצליח לעבור את המבחנים, נראה שהוא מפחד מהצלחה'. איך אני יכולה לגרום לעצמי להיכשל במה שאני הכי רוצה? אנחנו מסוגלים להגיד את המשפט הזה, כי הוא מכיל הנחת יסוד פסיכולוגית. כיצד אופנים אלה של הבנה והסבר של התנהגות אנושית נעשו כה שגורים?"

איך באמת פרויד הצליח לחדור כך לתרבות ולשפה?

"ההסברים שאני נותנת מוסדיים. אני מסתכלת על זירות שונות ומזהה שם בעיות שונות. אחד הדברים שאני רואה זה ששני ערכים של המודרניות - דמוקרטיה ושוויון - מייצרים אי ודאות גדולה, למשל בתאגידים. מצד אחד ברור שיש מנהלים ושיש להם סמכות. מצד שני נורמות של שוויון ודמוקרטיה מכריחות את המנהלים לשאול את עצמם איך לנהל את כוח האדם בצורה שמתחשבת ברצונות הפועלים.

"אחת התגליות ה'מדהימות' של הפסיכולוגים הארגוניים בשנות ה-20 של המאה הקודמת היתה 'הגורם האנושי'. הם גילו שבני אדם יכולים להיעלב, שאם מתייחסים אליהם יפה, הם משנים את יחסם".

פסיכולוגים ארגוניים פגעו בעובדים?

"הנוכחות של פסיכולוגים בארגונים היא הרבה יותר אמביוולנטית משנדמה. אסכולה מרקסיסטית קלאסית הסתכלה עליהם כעל משרתי הכוח. אני מסכימה עם הביקורת הזאת, אבל באותה עת חושבת שלפסיכולוגים היתה תרומה משמעותית בכך שאילצו את המנהלים להבין את העבודה כתהליך של משא ומתן בין בני אדם עם מוטיבציות ורגשות".

איך חדרה הפסיכולוגיה לעולם המשפחה?

"גם במשפחה החל תהליך של דמוקרטיזציה ונורמות של שוויון בין גברים לנשים, הורים וילדים. גם זה גרר אי ודאות לגבי החובות והזכויות של כל אחד. זה אחד מההסברים הסוציולוגיים לכניסה המאסיבית של הפסיכולוגיה לכל מצבי חוסר הוודאות. הפסיכולוגיה הופכת שאלות של 'מה אנחנו רוצים ביחד', ו'איך אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד' ל'מה הטכניקה הנכונה לדבר אחד עם השני, כך שאני אגיד לך מה אני צריך, אתה תגיד לי מה אתה צריך ושנינו נגיע להסכמה ולתקשורת טובה ותקינה כדי להשיג את המטרה הזאת'.

"בסופו של דבר, על פי התפישה הפסיכולוגית, האידיליה היא קשר חוזי בין שני צדדים שווים, להבדיל מתפישה מסורתית של יחסים בין-אישיים שבה הקשר הוא או לא חוזי, או חוזי, אבל לא בין שווים. אחד הרעיונות הפסיכולוגיים שנהיו פופולריים הוא הצורך בתקשורת. רואים את אתוס התקשורת בעבודה, במשפחה, בקשר בין הורים לילדים. הרעיון של בואו נדבר, לפי כללים ידועים, ומהדיבור הזה ייצא משהו טוב. זאת האמונה של הפסיכולוגים הפופולריים שחקרתי. אלא שלפעמים יש אינטרסים שונים שלא ניתנים לגישור ואידיאל של תקשורת משכיח את זה".

עוד לפני הדמוקרטיזציה והשוויון במשפחה, הקפיטליזם פירק אותנו ליחידות קטנות של משפחה ובודד אותנו.

"הקפיטליזם הפריד בצורה חדה בין הבית לחוץ. ההפרדה הזאת גוררת התמקדות ברגשות ובחיים האינטימיים באופן כללי. זה הרקע שעליו פרויד יכול היה לצמוח. בלי השינוי הזה קשה לחשוב על המהפכה הפרוידיאנית. המהפכה היתה יכולה להתקיים רק על רקע משפחה כיחידה נפרדת משאר החברה, שלה ייעוד מיוחד (בהרבה חברות משפחה משחקת תפקיד חשוב ביצירת בריתות פוליטיות או באסטרטגיות כלכליות).

"כשלמשפחה אין תפקיד פוליטי וכלכלי, הסובייקט רואה את עצמו יותר שייך וקשור ליחידה המבודדת. אנליזה היא סוג של תיאורטיזציה של השינוי הסוציולוגי הזה. הקפיטליזם מעצים אינדיבידואליזם ואת התפישה שלפיה אנשים אחראים על גורלם. אינדיבידואלים רואים את עצמם כיחידות בודדות שלא שייכות לקהילות. לדברים האלה הפסיכואנליזה נותנת ביטוי וגם טכניקות. כדי לחיות בחברה קפיטליסטית ומודרנית, צריך להתמודד עם אנשים, לעשות בחירות בלי לדעת מראש מה יותר חשוב. פסיכולוגים עוזרים במשימות חיים אלו, בחברות מסוג זה שדורשות גמישות וקבלת החלטות".

האדם הנכון

בספר מתעכבת אילוז על המונח "אינטליגנציה רגשית". לדבריה, "לא במקרה זה סוג של כשירות המתאים מאוד למודל האישיות שפסיכולוגים חותרים אליו. זה מודל שהולם את מקום העבודה הקפיטליסטי המודרני. מדובר באישיות מרוסנת ולא אימפולסיבית, שמסוגלת לחשוב לטווח ארוך, לנהל את האינטרסים שלה ולהעניק לעצמה אופציות שונות של תגובות, להבין ולזהות את המוטיבציות של אחרים.

"ריסון וגמישות הם כישורים שהפסיכולוגים הנחילו לאוכלוסייה במאה ה-20 במוסדות וארגונים כמו מקום העבודה, בית הספר והמדיה. סוג אישיות זה שונה מאוד ממה שהיינו תופסים כ'גיבור' בחברה היוונית הקדומה, לדוגמה".

זה האדם הנכון.

"בדיוק. זה אבטיפוס. ומי שסוטה ממנו אינו אינטליגנטי רגשית, זה סוג של איי-קיו חדש. כמו שהמצאנו איי-קיו בסוף המאה ה-19 בשביל למדוד אנשים על סולם, עכשיו המצאנו סולם חדש".

אילוז טוענת שללא כוונה השפה והתרבות הפסיכולוגית גרמו לדה-פוליטיזציה של הנפש. "עכשיו כשאנשים נכשלים, הם מסתכלים פנימה", היא מסבירה "במיניות, בנישואים, בעבודה, ביכולת להשתייכות חברתית. הם נוטים לראות את עצמם כאחראים למצבם.

"ריאיינתי רווקות או נשים שנעזבו על ידי בני זוגן ונדהמתי שרבות מהן, אם לא כולן, הרגישו אחריות מסוימת למצבן, שהן לא הציגו את הבגרות הרגשית המספיקה כדי להיות במערכת יחסים.

"התרבות הפסיכולוגית מספרת לנו כל הזמן שאשה בוגרת רגשית צריכה להצליח בקריירה, עם הילדים ובחיי האהבה. ואולם, אנחנו יכולים להיות אנשים לגמרי כשירים ועדיין להיכשל בכל המשימות. אנשים מרגישים אחראים על שיפור וגם על כישלון. תפישה זו גורמת לאינדיבידואליזציה של החברה ושל בעיות שחלקן חברתיות".

כדוגמה היא מציעה להתבונן על עקרות הבית הנואשות של שנות ה-70 באמריקה. "כל אחת היתה תקועה בביתה בפרוור האמריקאי, והרגישה מה שבטי פרידן כינתה 'has No Name The Problem that'. כל אחת הרגישה מבודדת בחיים חסרי משמעות של שיעבוד לבית ולילדים בלי תחושה של קיום ממשי בחברה. הן יכלו לצאת משם ברגע שיצרו לעצמן אפשרות לחלוק שפה, שתאפשר להן לבטא חוויות שהוגדרו קודם כאישיות.

"לשם כך הוקמו קבוצות העצמה. הקבוצות האלה ייצרו בו בזמן שפה פוליטית ואישית, שבה כל אחת דיברה על קשייה. ועצם העובדה שהן נפגשו, נתנה להן תחושה שהבעיה היא של כולן. השיעמום, הדיכאון הכעס שכל אשה חוותה כבעיה אישית, קיבלו ניסוח קולקטיבי. הניסוח איפשר לקשור בין הרגשות האלה לנישול של נשים מכל כוח חברתי. בקבוצות תמיכה עכשוויות, לעומת זאת, הכל חוזר בסוף לאינדיבידואל ולכוחותיו".

לאינטרנט יש חלק עצום בתנועת המחאה בארץ ובעולם. באמצעותו אנשים גילו מחדש שהבעיות הן של כולם.

"נכון. הבינו שיש פה תהליך אטי של שחיקת מעמד הביניים ומעמד הפועלים. אנשים לא היו מודעים לקשר ביניהם. לדעתי עדיין חסרה שפה ממשית בשביל לדבר על זה. נכון שהמודעות לשותפות הגודל גדלה, אבל אין עדיין יכולת להבין היטב מה גורם לנו להרגיש ממש לא נוח בקולקטיב שאנחנו חיים בו.

"כתבתי מאמר בניסיון להגיד לאנשים שזאת לא בעיה שלהם. רציתי להציע שננסח ביחד את הבעיה הקולקטיבית. לומר שאם אתם מרגישים שקרה לכם משהו רע בחיים, לא הכל בא מכם. אולי חלק, אבל חלק גם לא. ניסיתי להזמין לדיאלוג. בחברה עם נושאים בוערים, רציתי להציע לחשוב יחד איך מנסחים אפשרות של הבחנה בין בעיה פוליטית לבעיה אישית. יכול להיות שחברות באירופה, שמתמודדות פחות עם סוגיות קיומיות, לא זקוקות לניסוח של
בעיה כזאת".

כשהספר הזה ראה אור באירופה, התגובות היו אחרות.

"באוסטריה וגרמניה כמה קבוצות של פסיכולוגים הזמינו אותי בדיוק כדי לקיים דיאלוג. הן רצו לחשוב על ההשפעות החברתיות של הפסיכולוגיה. הם התייחסו לספר, שהטון שלו יותר נייטרלי, ואולי לכן היה להם יותר קל ברמה הזאת. אבל אני חושבת שיש אפשרות להיות פחות דפנסיבי ולנהל דיאלוג בזירה הישראלית, זה כל מה שרציתי וזה מה שאני עדיין רוצה".

יהודייה ואירופאית

אילוז כותבת באנגלית ולא בצרפתית, שפת אמה. מתבקשת השאלה מי היא, מה זהותה. היא חושבת דקה ארוכה לפני שהיא עונה: "יש לי קשר משונה לישראל. המקום הזה לא הגדיר אותי ולא עיצב אותי בשום צורה, אבל במובן מסוים, הוא עזר לי להבין מי אני. אני קודם כל יהודייה, אבל יהודייה שלא רואה טריטוריה או צבא כמרכיב של ההזדהות הזאת. אני שייכת לקהילה המדומיינת של היהודים, ובה אשכנזים ומזרחיים זהים ושווים ועסוקים בליצור תרבות שמדברת עם ומושפעת מהאיסלאם, הנצרות והנאורות".

לדבריה, מכיוון שבילתה זמן רב בארצות הברית וישראל כל כך אמריקאית באוריינטציה התרבותית והפוליטית שלה, גילתה את עצמה גם כאירופאית.

מה זה אירופאי?

"מי שמודע לכך שכל הפרויקט שקוראים לו ציביליזציה יכול לקרוס פתאום, אם לא שומרים עליו. אירופאי חרד יותר מאמריקאי לשאלה איך לא לגלוש לברבריות. השאלה הזאת מלווה אותי כל הזמן. אז אני יהודייה ואירופאית".

ואיפה נמצאת העובדה שגדלת במרוקו עד גיל עשר?

"אף אחד לא שאל אותי את זה. לגדול כילדה יהודייה במרוקו בשנות ה-60 זה להיות במצב כלאיים של תושב עד להודעה חדשה. תמיד גדלתי עם תודעה חזקה של נוכחות ארעית ושל השתייכות על תנאי. אני חושבת שאני סוחבת את זה עד היום. אולי משם באה לי התחושה של שייכות על תנאי".

אם הוריך היו עולים לארץ אז, במקום לנסוע לצרפת, את חושבת שהיית מגיעה לאותם הישגים?

"ברור שלא. החינוך הישראלי חלש מדי ולא שוויוני מספיק. לא נעים לומר, אבל היתה לי תודעה מזרחית קטנה מאוד, אם בכלל. הייתי מזרחית באותו אופן שבו הייתי אשה או יהודייה. כמרכיב מובן מאליו של הקיום שלי, שלא באמת נדרש להצדקה. בצרפת וארצות הברית מעולם לא הרגשתי שהזהות שלי רלוונטית. רק פה גיליתי לתדהמתי עד כמה הוא בולט.

"'הארץ' פנה אלי לכתוב על המזרחים ביחס לבגין, כנראה בגלל שם המשפחה שלי ולא בגלל שהצטיינתי באיזשהו אופן במאבק בנושא הזה. לראשונה נאלצתי לשאול את עצמי מה אני חושבת על העניין הזה, כי עד אז זה לא ממש הטריד אותי. כשהתחלתי להסתכל קצת למעלה נדהמתי לגלות את ההעדר המוחלט והמבהיל של מזרחיים כמעט מכל עמדה של בכירות אינטלקטואלית, תרבותית ומוסדית. כסוציולוגית אני לא יכולה שלא לחשוב שיש סיבות מבניות לדבר הזה".

אילוז נדהמה מהתגובות שקיבלה לאחר פרסום אותו מאמר בעיתון: "התגובות הפכו אותי נגד רצוני למזרחית. נגד רצוני, כי אני מרגישה נוח יותר עם זהות אוניברסלית או קוסמופוליטית. אבל את לא מתארת לעצמך את ההדף. אמרו שאני מגזימה, שלא היתה כזאת אפליה, שכל טענותיי מוסברות על ידי המעמד הכלכלי והתרבותי הנחות של המזרחים שבאו לארץ. נאמר לי שמזרחיים תמיד מתבכיינים.

"אנשים אינטליגנטים אמרו לי בנשימה אחת דבר והיפוכו: הסבירו את המצב הנוכחי של המזרחיים על ידי נחיתותם התרבותית, וסיפרו שבני משפחתם התחתנו עם מרוקאית או עיראקית ¬ דבר שגרם למורת רוח ואפילו בושה מצד ההורים".

לאן הולך העולם? את לא חושבת שהאינטרנט ישנה הכל?

"אני לא טובה בניבוי. באופן כללי אני חושבת שהכוח של האינטרנט הוא קצת כמו זה של פרסומות. פרסומות גורמת לך להיות מודע למשהו פתאום. זה לא זניח, אבל זה לא יותר מזה. כשמשתמשים במלה 'קהילה' לתאר את מה שקורה באינטרנט, בעיני זה לא נכון. זו קהילה וולונטרית שסותרת את מושג הקהילה. זו גם קהילה שקשה לשמר. יש תופעות ספורדיות, משהו שצץ ונעלם.

"זה לא אומר שאני לא מאמינה בכוח של האינטרנט. צריך תנועה עולמית של סולידריות, של אנשים שמרגישים שהם קורבנות של אותה מערכת. כבר 150 שנה יש גלובליזציה אטית של הקפיטל, בתגובה אני מקווה שנראה גלובליזציה של המחאה. אנחנו חייבים לעצור את חוסר האחריות של המערכות הכלכליות, את חוסר השוויון המזעזע ואת חוסר היציבות של החיים ¬ אבל כרגע אני לא חושבת שישראל יכולה להיות חלק מתנועה גלובלית שכזאת. היא יצרה את התנאים להתבודדות שלה".


ציוני דרך

אווה אילוז נולדה ב-1961 בפס שבמרוקו ובגיל 10 היגרה עם משפחתה לצרפת. היא גדלה בפאריס, שם למדה תואר ראשון ושני. ב-1985 השלימה דוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. ב-1991 עלתה לישראל.

אילוז היא פרופסור לסוציולוגיה וחברה במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. היא נשואה לאלחנן בן פורת, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית, ולהם שלושה בנים.

עד כה פירסמה שישה ספרים, שתורגמו ל-15 שפות. ב-2009 זכתה בפרס פולק לחוקר המצטיין מטעם האוניברסיטה העברית. באותה שנה גם ב-2009 נבחרה על ידי השבועון הגרמני "די-צייט" לאחת מתריסר ההוגים שיעצבו את המחשבה של עולם המחר.

בין ספריה שראו אור בעברית: "תרבות הקפיטליזם", "האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות", ו"אינטימיות קרה ¬ עלייתו של הקפיטליזם הרגשי". ספר חדש נוסף שלה, "מדוע האהבה מכאיבה? הסבר סוציולוגי", יראה אור השנה.

מתוך "גאולת הנפש המודרנית"

השיח הטיפולי שימש כמוליך תרבותי לאי אילו תמורות חברתיות חשובות שליוו את המאה ה-20, ובמיוחד אולי את מחציתה השנייה. הראשונה מהן היא הקידוד התרבותי של השפה והנורמות הרגשיות של מקום העבודה המודרני ושל המשפחה. מבחינה היסטורית, הפסיכולוגים היו גדולי המקודדים של צמד הספירות הללו, העבודה והמשפחה, כאשר הם קבעו תנאים לטקסי האינטראקציה וסיווגו אותם, ניסחו את כללי ההתנהלות הרגשית ועיצבו מודלים לאינטראקציות מילוליות בשתי הספירות.

אבל שפת הטיפול גם טרפה מחדש את הגבולות התרבותיים המפרידים והמסדירים את הספירות הציבורית והפרטית, את הגברי והנשי, בכך שהפכה את העצמיות הפרטית לנרטיב שאותו יש לספר ולצרוך בפרהסיה. הפסיכולוגיה, המחדירה אל תוך העצמי הפרטי טכניקות ושפות שהפכו את הפרטיות למופע פומבי, מטשטשת את ההבדלים בין התרבויות הרגשיות של שני המגדרים, וזאת בשתי דרכים עיקריות: היא הופכת את ה"תקשורת" המילולית והרגשית למרכיב מרכזי של חברתיות עיוורת למגדר, ומציבה את הסבל הנפשי במרכזו של מופע העצמי המודרני.

תוצאת הקידוד הזה היא התמזגות גוברת של המודלים התרבותיים החולשים על המשפחה ועל מקום העבודה ושל השפות הנוהגות בשתי הספירות הללו, תהליך ההופך את העצמיות לרציונלית ואסטרטגית יותר מצד אחד ולממוקדת יותר ברגשות מצד אחר. מכך עולה כי אינטרסים ורגשות אינם קטגוריות אונטולוגיות להבנת העצמי וגם אין אלה שתי קטגוריות המוציאות זו את זו; אדרבה, הניתוח שהצגתי מראה כי את שתי הקטגוריות קודדו הפסיכולוגים בו-בזמן ובמשנה מרץ אל תוך התפישה התרבותית של העצמי.

תיאוריות הניהול, שמילאו תפקיד חשוב בעיצוב תפישות המנהיגות, הציבו רגשות, יחסים בין-אישיים וגם תועלת אישית בלב השפה הכלכלית של הפריון והיעילות; מנגד, בהשפעת הפמיניזם ובתיווכו, השתילה הפסיכולוגיה תפישה תועלתנית וצורות דיבור פרוצדורליות בלב לבם של יחסי הקרבה. החדרת הרגש להתנהלות הכלכלית והרציונליזציה של יחסי הקרבה הצמיחו צורה של עצמיות שבה תועלת אישית אסטרטגית ורפלקסיביות רגשית שזורים זה בזה כמקשה אחת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ