בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עורך "דחק" מסביר למה השמרנות שלו היא הרדיקליות האמיתית

הוא חושב שמצב השירה בכי רע, אין לו בעיה לכתוב ביקורות רעות על חברים והוא תמיד יעדיף לפרסם עוד תרגום לת"ס אליוט על פני שיר חדש של משורר צעיר. ראיון עם יהודה ויזן

18תגובות

את לימודיו באקדמיה הפסיק יהודה ויזן לקראת סיום התואר הראשון שלו. "ביום  שבו לימדו אותי את שייקספיר כספרות פוסט-קולוניאליסטית קמתי ולא חזרתי יותר. נשאר לי סמסטר לסיים תואר ראשון, אבל אני לא מוכן. אות קלון דבק באקדמיה מבחינתי. שייקספיר הוא לא ספרות פוסט קולוניאליסטית, לא כך קוראים שייקספיר".

הסיפור הזה מלמד הרבה על ויזן. יש לו דעה נחרצת על השדה שבו הוא פועל ­ השירה, כתבי העת, הפוליטיקה של הספרות, האקדמיה, הקרנות התומכות בספרות, העדר ופוליטיקת הזהויות האופנתית ­ והוא נחוש לומר אותה, אף שהוא משלם על כך מחיר. הוא יוצא לא פעם גם נגד חבריו, אם לפי דעתו סטו מהדרך כפי שהוא רואה אותה. הוא צעיר והוא כועס וזה דווקא יפה בימים שבהם לא נהוג לכעוס, אלא על מנהיגים. הוא לועג לתרבות הלחבב ולהתחבב של זמננו. ויזן לא מעוניין להצטרף למועדון החיבובין הזה ובשל כך, אולי לצערו, אפשר דווקא לחבבו.

ויזן, בן 27, הוא משורר, מתרגם, מייסד ועורך כתב העת "דחק". עד כה הוציא לאור שני ספרי שירה "שירי יהודה" בהוצאת עכשיו, ו"מבוא לאסתטיקה קלה". ספר שיריו השלישי כבר מוכן אך עוד לא ידוע באיזו הוצאה ייצא. מפעל התרגום שלו כולל בין השאר את המחזה "רצח בקתדרלה" של  ת"ס אליוט, ואת "מאוס: סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן.

ניר כפרי

לכתב העת "דחק" בעריכתו יש יומרות גדולות. כרך א' מכיל 430 עמודים, כרך ב' 570 עמודים. אבל לא הגודל קובע. ויזן אומר שהמודל שמהווה השראה ל"דחק" הוא כתב העת "התקופה" של דוד פרישמן. בפתח דבר מסביר ויזן שהרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות וכי המטרה היא "לייצר כתב עת שיהיה בלתי נגיש בעבור חלק ניכר ממה וממי שמכונה היום ה'מיליה הספרותי'... נבקש להשפיע טעם ולחנך להבנת ספרות טובה". לא פחות מכך. הוא מצטט את אליוט שממנו למד כי "אין זה נכון להפר את הכללים בטרם למדת כיצד לציית להם".

כתב העת מכיל שלל רב ואפשר רק לתת דוגמאות לעושרו: תרגומים של רונן סוניס, עמינדב דיקמן ואהרון שבתאי. ראיונות מתורגמים עם ג'יימס ג'ויס ואז'ן יונסקו. תרגומים למרטין היידגר, עמנואל קאנט ורובספייר. שירה עברית של אפרת מישורי, שלום רצבי, ציפי שטשוילי, יותם ראובני, הרולד שימל וערן הדס. ותרגומים של הומרוס, לואיס זוקופסקי, ואלס סטיבנס, אדוארד ליר ודורותי פרקר.

ויזן נחשף לציבור, ובעיקר לקהילה הספרותית, בשנת 2006, כשהוציא לאור ביחד עם עודד כרמלי את העיתון לשירה "כתם" שהציג סאטירה וביקורת משתלחת של משוררים. עורכי "כתם", בהיותם הנערים החדשים בשכונה, הקפידו על ארס שווה לכל. לשיא הגיעו הדברים כאשר ויזן וכרמלי הוזמנו לחקירה במשטרה לאחר שהניחו קופסה בפתח הבניין של עמותת הליקון ועליה הכיתוב "תיק תק תיק תק כתם שתיים עוד שבועיים". אנשי הליקון בחרו להתייחס לעניין ברצינות והזמינו משטרה.

"זה היה כתב עת שעשה הרבה בלאגן, הכל במסגרת מאוד מושחזת של ביקורת, לפעמים קצת ילדותית", אומר ויזן, "התקרית עם המטען יצאה מפרופורציות. אני עבדתי אז כמאמן כדורסל בבית"ר רמת גן אצל יורם נאג'י. אני מקבל טלפון מהמשטרה: 'לבוא לקחת אותך עם ניידת או שתבוא לבד, כרמלי כבר אצלנו'.

"אני בא פה למרחב ירקון, נותנים לנו קלמנטינות ומבלבלים לנו את המוח שש שעות. מראים לנו תמונות של קופסת נעליים שכתוב עליה 'תיק תק תיק תק כתם שתיים עוד שבועיים'. סגרו את נחלת בנימין ופוצצו את זה, איזה בזבוז של כספי ציבור. מהליקון יכלו להרים אלי טלפון ולומר, 'יודה בוא תסלק את זה מכאן מה אתה שם זבל במשרד?' אז הייתי מרגיש טמבל. אבל כל העניין הזה בעיקר נהפך לגימיק".

למה הפסקתם להוציא את "כתם"?

"'כתם' היה לא רק כתב עת. אני ועודד למעשה גרנו בית מול בית, היינו צמד חמד. אבל כבר אחרי הגיליון הראשון הוא אמר אמירה שנחקקה אצלי, 'עשינו מספיק רעש, יוציאו לנו ספר איפה שרק נרצה'. כרמלי הוא תלמיד חכם שסרח. הוא רצה להוציא רומן כסמל סטטוס, שזה כל המשוררים עושים היום. אני גם מקבל טלפונים מהוצאות ספרים עם השאלה 'כותב פרוזה?' הם מחפשים את הדבר הצעיר הבא. זה כמו 'אז את באה לכאן הרבה?'. לא, אבל יש לי שיר במשלב תנאי אם אתם רוצים".

איך אתה יכול לבקר ככה אנשים שאתה מכיר, שהם חברים שלך או היו חברים שלך.

"אם מישהו לא יכול לקבל ביקורת הוא לא יכול להיות חבר שלי. אנשים שרוצים בקרבתי צריכים לדעת שיש לזה מחיר מסוים. לכן אין לי בעיה עם זה, ולכן אין לי גם כל כך הרבה חברים, אני בעיקר ביחסים מקצועיים עם אנשים".

רומנטיקן מר

מהלומות בין משוררים ובין כתבי עת הן לא דבר חדש. מדובר במסורת. לכן אין להתפלא על כך שהוא יוצא נגד כתבי העת האחרים בסביבה ונגד העורכים שלהם, מי פחות ומי יותר. את חלקם גם כשהוא מבקר באכזריות, נראה שהוא גם מחבב. אהבה זה כואב.

"השירה נהפכה בעיקר לדאחקות", הוא אומר, "היתה לי שיחה עם ננו שבתאי. שאלתי אותה איך היה בערב שירה שהיא היתה בו והיא ענתה שהיה מעולה, הקהל צחק.

"כשאני קורא אצ"ג או אליוט אני לאו דווקא צוחק. אולי זאת העדפה אישית, אני אוהב את אלה שאתה יושב מולם כמו תלמיד בחיידר והם עושים לך נו נו נו. אני אוהב את התחושה הזאת מול משורר שמלמד אותך לקח, גם בעקיפין. אנשים חושבים שאני בז להווה אבל צריך לדעת את העבר כדי להזיז משהו בהווה. צריך יסודות".

בגיליון השני של "דחק" מופיעות שתי ביקורות נוקבות, בלשון המעטה, שכתב ויזן על רועי צ'יקי ארד, משורר, עיתונאי "הארץ", ועורך כתב העת "מעין", ועל דורי מנור, משורר, מתרגם ועורך כתב העת "הו!".

על ארד ועל "מעין" כתב: "העיקרון כאן ­ כמותי ולא איכותני ­ הוא פשוט ויעיל. כוח ארגוני שלא היה מבייש את ההסתדרות או את מרכז הליכוד, חבר מביא חבר, חברה מביאה חברות. המשוואה פשוטה. כעורך חוויתי אותה על בשרי לא אחת: אם אתה מפרסם מישהו, הוא אוהב אותך, אם אתה דוחה מישהו הוא לא אוהב אותך".

הביקורת שלו על ארד, שאותו הוא מעריך דווקא, קשה והוא מסיים את הביקורת בפנייה אישית "רועי ­ נהפכת לשבוי של צ'יקי. בילית את המסכה מרוב שימוש". על דורי מנור הוא מפליג בשבחים וכותב שהוא ראוי לכל הפרסים שבהם זכה, עוד הוא כותב כי כתב העת "הו!", על כל מגרעותיו, הוא בכל זאת כתב עת מאתגר, רציני, ולמעלה מכל הכרחי, אלא שבתום סדרת המחמאות הוא מסביר מדוע "דורי מנור אינו משורר".

על הדרך הוא מחלק מעט רעל לעוד אנשים. אמיר אור ("האיש שהרוויח, ככל הנראה, הכי הרבה כסף מן השירה העברית מבלי שכתב שורת שיר אחת"), אלי הירש ("לוחך פנכה פנקסן וכוחני") ואריאלה אזולאי ("כוהנת הצילום המושחת בשמן המשחה צילומים של בתים הרוסים בעזה וסביבותיה"). כולם זוכים לחבטות שלו. יש הטוענים שלוויזן יש יצר הרס עצמי מפותח במיוחד.

אז מה הוא רוצה? "כש'דחק' הראשון יצא, מיד הזדרזו אלי הירש ומנחם בן בתוך יומיים לכתוב עליו ביקורת", הוא אומר, "מה הם כתבו? 'למה לפרסם את קאנט, קאנט זה משעמם'. טוב. מה אני יכול להגיד. אלי הירש נפגע בשם ההווה וכתב 'ויזן בז להווה'. מה בז להווה? אמרתי לאיזה משורר לפני כמה זמן: תשמע כדאי לך לקרוא את מנדלי, אז הוא אמר לי: מה אתה, מנחם פרי? על מה אתה ממליץ לי? כל מיני כאלה דברים. את לא מבינה לאן זה מגיע.

"אני מבקש דברים מאוד פשוטים. מצד אחד אני רומנטיקן חסר תקנה כי אני מאמין שכל מי מתעסק בספרות לעומק חייב להיות רומנטיקן באיזשהו אופן, אבל אני לא מאמין במיתוס הגאון, מישהו שיושב בבית ומפליץ איזה משהו, אין דברים כאלו. אם לא קראת לא תדע. אין כתיבה בלי קריאה, אין דבר כזה ולא באיזה מובן דרידיאני. לא, לא, לא. ממש לפי הסדר, שב תקרא.

"הגיעה אלי איזו משוררת צעירה וביקשה שאתן לה כמה טיפים, הורדתי מדף מהספרייה ואמרתי לה, 'לכי הביתה תקראי את זה, מה את רוצה ממני'. צ'יקי מיהר לצייץ בפייסבוק ש'דחק' אינו צליח, זה מונח חדש. מה זה 'לא צליח' מה זה אומר 'לא צליח?'".

כתבת עליו דברים קשים.

"אני חושב שאפשר לראות ברשימה שלי על צ'יקי שיש איזו אינטימיות, גם עם דורי מנור, אבל פחות. לא הייתי משקיע כל כך הרבה בכתיבה עליהם אילולא ידעתי מה האנשים האלה נותנים מזמנם. אלה חבר'ה רציניים, שניהם כמובן לא בורים. צ'יקי הוא אדם חריף מאוד. דורי זה חינוך קלאסי. הבעיה שלו היא פשוט שיש לו טעם רע. דורי הרבה יותר ממוסד מצ'יקי במובן הממלכתי. הכיבודים לא עובדים בלי הרבה מאחורי הקלעים. אבל גם את צ'יקי אני בכל זאת רואה כמיינסטרים של המיינסטרים".

ומה אתה?

"בשונה מדורי מנור ורועי צ'יקי ארד או מן המקובל בחוגים החצי-משכילים, אינני פלורליסט, בלשון המעטה, ואיני מקדש את הפלורליזם. להיפך, מתוך העמדה שלי, אני יכול להעיד על הפרדוקס שאליו נקלע הפלורליזם שוב ושוב, פרדוקס שמובנה בו והוא בעצם אי-האפשרות לכלול במסגרת הפלורליזם את מי שאינו פלורליסט. ממש כשם שהדמוקרטיה רואה בכל מי שאינו דמוקרט ברבר, וכפי שהליברל מדיר, באלימות שלא היתה מביישת את ז'דנוב, את כל מי שאינו חולק עמו את אותם הערכים. העמידה כנגד הפלורליזם, היכולת להכריע, האתיקה שמחייבת הכרעות ובחירות והיררכיות. אלו אלמנטים מרכזיים במפעל הזה שנקרא 'דחק'".

ניר כפרי

ב"דחק" אתה מצהיר שהמערכת אינה מקבלת כתבי יד, בדרך כלל כתבי עת מבקשים שישלחו להם כתבי יד. שעריך סגורים?

"אלכסנדר פן כתב 'סורו מני'. מבחינתי זה ההבדל ביני לבין מוקד. הוא תמיד בחדוות הגילוי, הוא מגלה כשרונות ואני לא אינדיאנה ג'ונס. לא מעניין אותי לגלות כשרונות חדשים אני רוצה לייצר קהילה, גם אם מצומצמת. אם ביאליק, כאשר עשה את 'ספר האגדה', דיבר על לעשות כינוס של העבר, אני מדבר על לעשות כינוס של ההווה. טוב לי שבאותו גיליון נמצאים יחדיו עמינדב דיקמן, מוקי רון, שמעון זנדבנק, עמוס אלדהייט, אמנון נבות, נתן זך, אהרון שבתאי, אפרת מישורי ורועי חן. אני בוחר אותם בפינצטה".

ומה עם משוררים חדשים?

"עם השירה יותר קשה כי מצבה איום ונורא. המשוררים היום רובם הגדול מחורבן וזה נובע מאותה בורות, מהיעדר מחשבה על סוגיית הנוסח. אף אחד אין לו רצף מסודר בראש. אנחנו כרגע נמצאים באופן די מבעית, אם אני קורא נכון את המפה, ממש באיזה קפיצה אחר קפיצה על הציר האנגלו-סקסי. עד זך היה את מה שקורה ברוסית. השתחררנו מהרוסים ועכשיו אנחנו באיזה פיגור אחר האנגלים.

"אני מנסה למצוא איזה צומת בהצטלבות של זוקובסקי פינת הקליר, המקום שבו שירת השפה מתחברת עם השפה העברית, שבו השירה היא הגותית מבלי להיות פילוסופיה ופרוזה. לא בשונה מדורי מנור, המוסיקה מאוד חשובה לי אבל אני לא מאמין במיתר אחד. בודלייר, מלארמה ודורי מנור הכל נשמע אותו דבר".

לא אוהב את המחאה

ויזן שואל אם קראתי את הביקורת על "דחק" שהתפרסמה ב"מקור ראשון". "את יודעת איך נפתחת הרשימה שם? היא נפתחת במשפט 'כתב העת 'דחק' הוא הבמה האינטיליגנטית ביותר שיש היום במדינת ישראל'. נקודה. וזה נכון".

אתה מאשר את הפרטים.

"אני מאשר את הידיעה. וזה לא רק נכון זה גם תקף לגבי 30 שנה אחורה מהימים שבהם 'סימן קריאה' נסגר ו'עכשיו' של מוקד ירד מגדולתו. מאז לא היה כתב עת כזה בארץ, אם כי 'חדרים' היה ניסיון מעניין".

במחי יד אתה מבטל דברים כמו כתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור, שאי אפשר לטעון נגדו שלא היה רציני.

"תמיד היתה לי הרגשה שבקונטקסט של 'מטעם' עושים שימוש בכותבים ורותמים אותם לאיזו אג'נדה, שזה בסדר, לכל כתב עת יש אג'נדה. היו שם מסות ודברים נפלאים לפעמים, אבל כמה פעמים אפשר דלז וז'יז'ק? זה כתב עת מאוד בון טוני בסופו של דבר. הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש. הכריכה כיבוש, המאמרים כיבוש, השירה כיבוש. אין שם יותר מדי ספרות בסופו של יום.

תצלום: דודו בכר

"לאור מאוד נלהב לגבי זה. אני לא יודע למה אדם שדובר גרמנית ואיטלקית, אדם משכיל וחריף כמוהו, מעסיק את עצמו כל כך הרבה בזה. כנ"ל אדם כמו חנן חבר. יש המון אנשים שזאת הפריזמה שלהם, כל כך צרה. הכל נראה דרך הכיבוש. והם אומרים שאין לנו קיום עם הכיבוש. אבל יש לנו קיום! אמפירית. אתה יכול להגיד לא טוב, יש בעיות, אבל אמפירית אנחנו פה ואנחנו מדברים עברית".

המחשבה היא שאם אתה אדם מוסרי, אתה לא יכול להרשות לעצמך לחיות חיים נורמליים כביכול בזמן שאתה כובש עם אחר.

"תראי, יש פרסומת בטלוויזיה של אדם ששומע ווקמן והוא שחיף כזה ואומר יש לי שרירים גדולים, אבל זה שהוא אומר את זה לא יעשה לו שרירים גדולים. כל המסכנים שהיו בהפגנות פה בתל אביב הרוויחו את מצבם העגום ביושר. אם הם מעלים את דויד גרוסמן על הבמה הם הרוויחו את מצבם העגום. הסמלים שלהם זה עגל הזהב. אם הם היו יושבים כולם עם ברנר הם היו אנשים מוסריים יותר, אנשי פעולה יותר, אבל בסופו של דבר הם רק רוצים לבכות, זאת אותה אימפוטנטיות".

אני מבינה שלא הלכת להפגנות המחאה.

"לא הלכתי להפגנות וקיבלתי מלא טלפונים, איפה אתה למה אתה לא בא. אמרתי שאני מאחל להם רק רע, אני נגד כל מה שהם מייצגים ויותר מזה. זה הכל".

נגד צדק חברתי?

"זה הכל סימולקרות. הם שמים פסל של גיליוטינה, בונים כאילו חומה ומגדל, מה זה? זה הכל מחנה קיץ. לכו ליד חיריה יש שם פרדסים, תבנו עיר מאבן אמיתית וכשיבואו לפנות אותה תילחמו. אבל זה לא יקרה וזה לא צריך לקרות מסיבה פשוטה, המצב לא מספיק רע. אנחנו לא יודעים מה זה מצב רע, שמוביל אנשים. כשאני מבקר את המשפחה שלי ביהוד אני רואה את עובדי הקבלן האתיופים. מדובר באנשים שמרויחים 4,000 שקל בחודש, יש להם שמונה ילדים שהם  שולחים אותם לגן של חב"ד. אלה אנשים שנמצאים במצוקה אבל הם עסוקים מכדי להפגין. הם עובדים".

לדבר עם דוד המלך

ויזן אלרגי לבכיינות ולטענות קיפוח. אם נשמע כאילו הוא רק כועס, טעות הדבר. הוא אדם משעשע למדי, עם חוש הומור חד, אפילו אופטימי בסופו של דבר. אמנם מצב השירה גרוע, העסקנים הם עסקנים, והקוראים מעטים, אבל ויזן מעיז לראות במרחב הזה קסם, ואף מרחיק לכת ומכריז שהוא ציוני.

"אני לא יכול להבין איך משורר יכול שלא להיות ציוני. אני נמצא במדינה שבה יש עיתון בעברית, טלוויזיה בעברית, אנשים מסביבי מדברים בעברית. כמשורר אין דבר יקר לי יותר מהעברית ופה יש מדינה שמקיימת את השפה הזאת. גבריאל מוקד התקשר אלי לפני שבוע בשתיים בלילה, 'יודה לא תאמין', הוא מחקה את מוקד, 'אני פותח את התנ"ך ויש כאן שורה 'ובחדר כיסא שולחן ומנורה'.. מדהים!". וזה באמת מדהים.

"המחשבה הזאת שלמרות פערי השנים, לױ דוד המלך היה כאן יכולנו לדבר והוא היה מבין אותי, זה לא נתפש. וכל הזמן יש התנשאות כזאת וזלזול. אומרים 'טוב, הספרות העברית היא ספרות צעירה', שום ספרות צעירה, והם יותר וירטואוזים מכולנו אבל אנשים לא יכולים לקרוא אותם".

למה לא?

"עמוס אדלהייט אמר שצומח כאן דור ראשון של משוררים אנאלפבתים. מישהו התעצבן עלי כי כתבתי תמסח בשיר. הוא אמר למה אתה לא כותב תנין. אמרתי לו תמסח זה לא בדיוק תנין, אבל לאן הגענו שתמסח זו מלה גסה, מלה גבוהה. אני לא מאמין במשלבים בכלל, מבחינתי כל העברית פרושה לפניך, טול וקח. אין שום הבדל. פעם מלה נמצאת בארמון ופעם בשוק. המחמאה הכי גדולה שנתנו לי היתה כשמישהו הסתכל על רשימת המופיעים ב'דחק' ואמר אין אף טמבל, וזה באמת הסינון. אולי זה נראה סנוביסטי-אליטיסטי, אני קראתי לזה שמרנות מתוך רצון לטעון את המלה הזאת במשמעות קצת אחרת".

מה משמעותה של השמרנות שלך?

"השמרנות כפי שאני רואה אותה, היא האמונה בקיומם של יסודות שאי אפשר בלעדיהם. למשל כמו שאמרתי שאין כתיבה בלי קריאה. רוב המשוררים כיום אינם מודעים לסוגיית הנוסח, הסוגיה הזו זרה להם. אני מרבה להדגיש ב'דחק' שהמאבק הפואטי של כתב העת הוא כנגד הנוסח הזכי המושל בכיפה זה 50 שנה. זהו נוסח דל לשון, דל מוסיקה, שמעמיד במרכזו אני פסיכולוגיסטי יבבני. אני ואני ואני".

אתה גם מדבר בזכות ההוקעה.

"אנחנו לא יודעים להוקיע החוצה, השירה היא תחום פרוץ, מקבלים כל אחד כי לא נעים. כל החלכאים והנדכאים באים לשירה. את רואה את זה עכשיו עם כל המפגינים, עם כל המחאה. אנשים כותבים שיר בעבור אנתולוגיה נגד מלחמה או בעד המחאה. אני מקבל לפעמים את הקומוניקטים האלה. אני יודע מי יענה למייל הזה, אני יודע מה המהירות שבה מייצרים את הטקסט הזה, כמה זה קל, חסר משמעות. זאת בעיה. בכלל כל החיבור של חברה ושירה כל כך לא נכון. את המרדף אחר הרייטינג את רואה גם בספרות, אין שום הפרדה.

"המפגינים יעשו הפגנה לכאורה נגד ההון, אבל למי הם ירוצו ראשונים? ישר לתקשורת. את רואה את רובספייר רץ לערוץ 2 ואומר, 'חבר'ה, בשעה חמש אנחנו עורפים פה כמה ראשים, תביאו מצלמות?' אני רואה אנשים שמתחזקים את הפייסבוק שלהם מגיבים לכל אחד באופן אישי, כותבים דברים נאלחים כמו 'אוי ואבוי התברגנתי, שמו תרגום שלי בבחינת בגרות', כל מיני דברים שילדה בת 15 עושה".

פייסבוק זה העולם החדש.

"ההמון הוא המון ויש לו חולשות אנושיות. את רואה בפייסבוק באיזו מהירות אנשים שואלים דעה ממישהו ומצטרפים ואת הלחץ שמופעל על אנשים להצטרף ולעשות לייק. שימי לב שאין בפייסבוק כפתור אנ-לייק. אנחנו חברה שלא מסוגלת לעשות אנ-לייק, או שתשתוק או שתאהב. זה דבר מדהים. התשובה לכך נעוצה רק בחינוך. כדי לחנך באמת ואני מצהיר על כך ב'דחק' בפתח דבר, צריך לרכך קצת את הדמוקרטיות. צריך להחליט בעבור אנשים, כי אנשים לא תמיד מסוגלים להחליט בעבור עצמם".

כן הדמוקרטיה היא עסק כושל, אבל הבעיה היא מי יחליט. כרגע למשל, גדעון סער מחליט שנבקר בחברון ולא שהילדים יקראו ברנר.

"גדעון סער מחליט שהילדים צריכים לבקר בחברון ויאיר לפיד מצהיר שצריך להוריד את התנ"ך מלימודי הליבה. זה נבלה וזה טריפה. ושניהם בעבורי מייצגים אותו דבר. אני לא מבדיל בין השמאל והימין הישראלי".

למי אתה מצביע?

"אני לא משתתף במערכת הדמוקרטית, מה פתאום. רוב הבחירה אינה מושכלת. בשעתו הצעתי ליוסי שריד בשיחה שהיתה לנו להתנות את זכות הבחירה בבחינה בסיסית שמראה שהאדם יודע מה מצעי המפלגות. הוא אמר 'אבל אז המשכילים יותר מיד ינצחו'. אמרתי שלא, כל מפלגה תרצה להשביח את הקול הבוחר ותשקיע בהם יותר. אבל זה הכל דיבורים".

הדברים שאתה אומר נשמעים מייאשים אבל אתה לא נראה מיואש.

"כי אני כל הזמן עושה, ואני כל הזמן לומד. יושב וחושב מה בא לי שיהיה ב'דחק' הבא. אז מצאתי עכשיו מאמר של בודלייר שלא הופיע אף פעם בעברית על הפילוסופיה של הצעצועים, זה מרתק. התחלתי לחקור בנושא וגיליתי שלאדגר אלן פו יש מסה על הפילוסופיה של הרהיטים. אז יש לי את שני אלו. רועי חן נותן לי תרגום שלו ל'רביזור' של גוגול, ורונן סוניס יושב לתרגם מ'פיניגנ'ז וייק' של ג'ויס, לראשונה. יש מחשבה כל הזמן מה עוד אפשר, מה חסר פה".

לא מפריע לך שאין קוראים לכתב העת שלך? למען מי אתה עמל?

"אני מאמין בשיח קודקודים, אני לא מאמין בתרבות המונים. נתן שרנסקי נבחר לאחד האנשים המשפיעים בעולם כי הוא כתב ספר מצ'וקמק שג'ורג' בוש אמר שהשפיע עליו מאוד בתורת הלחימה בעיראק. זה שיח קודקודים".

איפה גדלת ומה ההורים שלך אומרים על כל זה?

"הם עדיין מנסים לברר. גדלתי בבית שאילולא גדלתי בו לא היתה לי הראייה שיש לי. גדלתי בבית שאין בו בולשיט ויש חוקים: תכבד מבוגרים, לא לקלל, אבא אומר מלה אז נגמר. יש משהו במסורתיות הזאת שגדלתי בה. אני אוכל כשר. אני צם בכיפור וזה היום שאני הכי אוהב בשנה. אני עושה לי ערימת ספרים, מכין מנורה לפני וקורא כל כיפור. שלוש שעות לפני אני עושה סיבוב בתי כנסת, יש שקט ככה, יש לי את מחשבת ההיבריס הזאת ורוח אלוהים מטייל בגן".

אבא שלו סמנכ"ל עיריית יהוד ואמו גננת. "אבא שלי התחיל כשיפוצניק. הוא וחגי ליניק היו שותפים בטיח. הם היו בונים וילה ואני כילד הייתי בא לשים את החול בחדרים שצריך לרצף. הוא ליכודניק שאני לא בטוח שהליכודניקים היו מקבלים. אני מעריך אותו, הוא מאוד פרגמטי".

גם ויזן פרגמטי למדי וסבור שהמציאות קובעת. "את מזרח ירושלים אנחנו לא באמת צריכים להחזיר כי זה כבר שלהם, מצד שני אנחנו לא צריכים להחזיר את אריאל כי אריאל כבר שלנו. זה המקום שבו השמאל וגם הימין בהרבה מקרים מתעלמים מהפרטים, ממה שקורה בשטח. מתעלמים מ‑20 אלף איש פה ו‑30 אלף איש שם. משרטטים מפות וכשחוצים פרדס זיתים אז הולכים להפגין. ההיסטוריה פעלה את פעולתה. אם נחזור מאה שנה אחורה כל אירופה תצטרך לשנות את המיקומים".

כאשר הוא נשאל איך הוא מממן את "דחק" הוא צוחק ואומר שבעזרת כל מיני קבלנים, חברים של אבא שלו, שהוא מבקש מהם תמיכה ובשבילם 7,000 שקל, עלות הוצאת החוברת, זה לא כסף. אחד מהתומכים הללו התרגש מאוד כשראה בגיליון "דחק" האחרון שירים של הרב משה זכות. הוא עצמו מתפרנס כאביו לפניו מעבודות שיפוצים.

"פעם בניתי בית קטן במושב, יחידת דיור. בניתי קירות, קרמיקה, הכל. בסוף באתי לבנאדם ואמרתי 'תשמע תוריד 5,000 שקל, אני לא יודע איך עושים גג. תביא מישהו שיעשה את הגג'. אבל את יודעת, קודם אומרים כן לעבודה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו