מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע

לפני שש שנים היגרה עירית כץ מישראל. במשך השנים האלה חיתה בלונדון ובשנה האחרונה היא בקיימברידג' ­ שוקדת על עבודת הדוקטורט שלה ומלמדת במחלקה לאדריכלות. קודם לכן עבדה במשרדי אדריכלים בלונדון. כץ, בת 36, נמצאת בבריטניה עם בעלה האדריכל ושני ילדיהם. באנגליה התחילה לכתוב שירה עברית ובימים אלה רואה אור ספר השירה הראשון שלה, "שנת חורף" (הקיבוץ המאוחד בשיתוף קסת, בעריכת דוד וינפלד).

בשיר "מהגרות יהודיות" כותבת כץ: "בלונדון, בסתיו, לפני חג המולד 2008, קל להיות/ מהגרות יהודיות". ואילו בשיר "הסבר": "עזבתי כדי שאוכל להתחיל לדבר". בשיר אחר היא כותבת "עת לגלות".

היא מספרת על השתלשלות האירועים שהובילו אותה לאנגליה; מתארת אירועים פרטיים כביכול, כמעט מקריים בחיי משפחה צעירה ב‑2006 ­ שנה דרמטית במדינת ישראל. כץ ובן זוגה היו אז הורים לילדה בת שנתיים, אדריכלים בתחילת דרכם שהירהרו באפשרות לנסות את מזלם באנגליה.

עירית כץ. "הכתיבה לא התחילה בגלל השאיפה לספר שירה"צילום: דודו בכר

לכץ כבר היה אז משרד מצליח בתל אביב והיא למדה לתואר שני בפרשנות תרבות באוניברסיטת בר אילן. "היה לי טוב", היא אומרת, "אבל בדיוק קיבלנו דרכון צרפתי והחלטנו לנסות. הייתי בת 30, היתה מלחמת לבנון השנייה, השתתפנו בהפגנה בתל אביב שהיו בה בערך 20 אנשים, כי כולם חשבו שזאת מלחמה צודקת".

בדיוק ברגע שבו היא אומרת "מלחמת לבנון השנייה", אני מקבלת הודעת טקסט מפיקוד העורף. "בדיקת מערכת התראות בסלולר", נכתב שם. במשך הראיון מגיעים עוד שמונה מסרונים כאלה בשלל שפות: ערבית, רוסית, אנגלית ­ וכולם נראים כמו ג'יבריש.

"את רוצה לבוא אלי לקיימברידג'?", היא שואלת ומזמינה אותי לישון בסלון שלה. "כשאת עוברת לשם, החרדה מהדברים האלה מפסיקה. את צריכה להתחיל להתרגל לזה. בביקור הראשון שלי בארץ, מלאכי חזקיה הודיע ברדיו על פיגוע ירי. קלאסי".

אבל כשאת שם, עד כמה את מעורבת בזה?  

"דף הבית שלי הוא ה'גרדיאן', אבל מיד אחר כך אני קוראת 'הארץ'. יש לנו חברים שכל הזמן שומעים רשת ב'. אני לא, זה לא נורמלי. אנשים שם חיים את התרבות כאן. כשאני נוחתת כאן, הדבר הראשון שאני עושה זה לבקר את השיננית שלי. היא אומרת שיש המון  כמוני, צעירים שבאים כל חצי שנה לביקור מולדת. היא אומרת שזאת תופעה של דור".

איך את מסבירה את זה?

"הם כנראה יכולים. זה יותר קל, אין את השיח על ה'יורדים', לא בכזה היקף". 

זה כישלון של הציונות, לא?

"אולי זאת הצלחה של הציונות. אולי נהיינו נורמלים ומותר להגר".

נחזור קצת אחורה. בעלך התקבל לעבודה ומיד ארזתם?

"זה היה עכשיו או לעולם לא. הוא נסע ואני נשארתי עוד חודשיים לסגור את העסק שלי".

הסכר נפתח

כשכץ הגיעה ללונדון היא חיפשה עבודה ולהפתעתה התקבלה בקלות יחסית למשרד נחשב. "היה לי משרד בתל אביב וזה דבר שאנשים שם לא חושבים עליו לפני גיל 40, אין חוצפה כמו כאן, שכל בוגר בצלאל פותח משרד. הם התלהבו מזה והציעו לי לנהל פרויקטים".

מתי התחלת לכתוב שירה?  

"בנעורי כתבתי סיפורים קצרים. אני מניחה שזה היה קשור ליואב (אחיה, הסופר יואב כ"ץ ­ מ"ס). שני סיפורים שלי התפרסמו ב'ראש אחד'. אחד זכה במקום שני ואחד בציון לשבח. גלילה רון פדר לחצה לי יד ואמרה 'תמשיכי לכתוב'. יואב זכה אז בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ'. איכשהו ניסיתי לחקות אותו וזה לא הלך. אבל נהניתי מהכתיבה, עברתי לכתיבה אקדמית וזה מילא את הצורך הזה. לקראת סוף התואר השני עשיתי סקיצות של רעיונות לסיפורים כדי לזכור אותם, ופתאום הם נראו כמו שירים.

"החלטתי לשלוח לכתבי עת. עשיתי גוגל על כתבי עת, היחיד שהכרתי היה 'מטעם'. שלחתי את השירים וכעבור יום יצחק לאור השיב. זה היה הלם לקבל כזה אישור. זה דחף את הכתיבה שלי, כאילו נפתח סכר. ואז זה נהיה הדבר שאני עושה, מין קדחת כזאת".

שיריה עוסקים בהגירה, אבל לא רק בה. היא כותבת על הוריה, על ילדיה שכבר יש להם מבטא אנגלי, על המשפחה בתוך המקום והמשפחה שרחוקה, על געגוע, על המצב החברתי, על פיטורים, על בית במדבר. 

באיזשהו אופן ברור מהשירים שלך שלא תחזרו. 

"באמת? כל הזמן רצינו לחזור, כי כל הזמן היה קשה. קשה מדי, תובעני באופן שברור שלא נוכל לחיות ככה הרבה זמן. אחרי 2008 היו פיטורים מזעזעים. לחצי מהאדריכלים בעיר לא היתה עבודה. ידענו שברגע שמפטרים אותנו ­ אנחנו חוזרים, אבל לא פיטרו את אותנו. כשהתקבלתי לקיימברידג' ידענו שאנחנו ממשיכים. זו השנה הראשונה שלא שואלים מתי אנחנו חוזרים, כי קיבלתי מלגה".

במה את עוסקת בקיימברידג'?

"בתוכנית 'קונפליקט בערים', שעוסקת במרחב ופוליטיקה בערים כמו ירושלים, בלפסט וניקוסיה. פחדתי שלא איהנה ללמד, כי אני לא טובה מול קהל אבל דווקא בגלל האנגלית זה אחרת. אם היו מזמינים אותי להעביר ביקורות בבצלאל לא הייתי מעזה, אבל בקיימברידג' אפשר להיעלם, לחזור הביתה. זה נותן ביטחון. כך זה גם עם השירה. אני לא בחבורות ספרותיות, המרחק איפשר את זה".  

ההגירה משחררת.

"לגמרי. זאת הכותרת של הכתבה. מישהו שאמרתי לו שהיגרנו שאל 'מה, את קוראת לעצמך מהגרת?' אבל מה האופציות? גולה? יורדת?". 

נפולת של נמושות. 

"נכון. כי כאן זה רק עולים ויורדים ואז אתה מגיע לשם ­ ואתה מהגר כמו כולם. פעם הבוס שלי שאל אותי על הוויזה שלי. הסברתי לו ששיחזרנו את הדרכון הצרפתי, אמרתי לו שהרבה ישראלים עושים את זה עכשיו, שהיהודים חוזרים לאירופה. הוא היה מזועזע".

עוד דבר חדש שקרה לה שם הוא שנהפכה ל"אדם רץ", כהגדרתה. היא אומרת שמעולם לא היתה ספורטיבית, אבל התחילה לרוץ ביערות של לונדון. שביל הריצה שלה מצולם על עטיפת הספר. "לאט לאט למדתי לרוץ, זה היה צורך פתאום", היא מסבירה. "הרגשתי שאני חייבת לבנות לעצמי שריון של שרירים וכוח, שאני חייבת להתחזק מול העולם. משהו השתנה בחוויית הגוף שלי. לא הייתי יכולה לעשות את זה בארץ".

היא אומרת שהיתה השמנמונת של הכיתה, ומולי יושבת אשה דקה. היא צוחקת כשאני מציינת זאת. "אני רוצה לכתוב מאמר על תחת חטוב וספרי שירה. על כתיבה ועל ריצה. על זה שהריצה לא התחילה בגלל השאיפה לתחת חטוב והכתיבה לא התחילה בגלל השאיפה לספר שירה. עשיתי את זה כי זה מה שעשיתי".

ולמה לא היית יכולה לעשות את זה פה?

"בגלל ההשוואה שעורכים פה כל הזמן. אי אפשר להיות מחוץ לסקאלה, כל הזמן מודדים. שם אני חופשייה כי אם אכשל, לא יקרה כלום. כאן אם נכשלים אז זהו".

קצת חסרת בית

כץ נמצאת בישראל חודש לצורך מחקר לעבודת הדוקטורט שלה "מחנה משותף", שעוסקת במרחבים זמניים בישראל ככלי פוליטי. "אני מנסה לבחון מהו מחנה, מה המרחב הזמני שנוצר, מה הם מבנים ארעיים תחת חוקי חירום או מחוץ לחוק, שגרים בהם אנשים מסוג פוליטי מסוים או אתני מסוים", היא אומרת.

"זה מתחיל באנשי היישוב שבאו בקומונות לקיבוץ ובנו את חומה ומגדל, עובר דרך המעברות של שנות ה‑50, ואז מחנות הפליטים הפלסטיניים שנוצרו מהמפץ הגדול של 48'. יש יישובים בדואיים בלתי מוכרים, מאחזים בשטחים ועכשיו את המחנה בקציעות לפליטים מאפריקה. אני בודקת איך זה משמש לניהול המרחב מכל קצוות המפה הפוליטית".

איך זה משפיע עלינו?

"זה קשור למקום הזה היום, ולתהייה למה אחר פה ואיך המדינה הזאת עובדת אחרת. זה גם קשור לעיסוק האישי שלי בזמן. גם בשירה אני עוסקת במגבלות הזמן והמקום. אנחנו לא יכולים לחיות בשני מקומות במקביל. זאת שאיפה מוזרה לחיות בכל הזמנים, בכל המרחבים".

לקראת סוף הפגישה, למרות המסרונים מפיקוד העורף, היא אומרת שבמחשבה שנייה דווקא היתה חוזרת ממניעים ציוניים. "אחזור אם אצליח להשפיע מכאן. זה הבית שלי, אני רוצה שימשיך להתקיים. אני לא מרגישה מנותקת או אומרת 'אחרי המבול'". במחשבה שלישית, היא אומרת: "הבסיס הפוליטי והתרבותי שלי כאן רועד. האם בכלל יתנו לי להגיד מה שאני רוצה?".

ויש גם מחשבה רביעית: "כמו שכתבתי, כשאתה חוזר אתה מגלה שכל המסעות מגיעים לקצם ורק מעטים מסתיימים בשיבה הביתה. זה גילוי כואב. המדינה השתנתה, דמיינתי משהו שכבר לא נכון ועכשיו אני קצת חסרת בית", היא אומרת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ