קולו של לב נשבר

עם צאת ספרו "בארץ המובטחת" בעברית מסביר הסופר האירי סבסטיאן בארי ממה נובע השילוב הייחודי בין האישי להיסטורי ביצירתו

אלי אליהו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי אליהו

טבעי להניח שסופר הוא אדם שהקשר שלו למלים היה חזק כבר מילדות. אלא שבמקרה של הסופר האירי סבסטיאן בארי הסיפור שונה לגמרי. קשה היה לחזות שהילד שלמד קרוא וכתוב רק בגיל תשע ייהפך ברבות הימים לסופר ומחזאי נחשב ומצליח.

אבל ייתכן שדווקא המגבלה הזאת נהפכה אצל בארי ליתרון. “כילד הייתי מקשיב למוסיקה של המלים”, הוא מספר בראיון טלפוני עם צאת התרגום העברי לספרו “בארץ המובטחת” ‏(הוצאת אחוזת בית, מאנגלית: צילה אלעזר‏). “השפה היתה בשבילי צלילים, והייתי קשוב מאוד לאופן שבו אנשים שונים היו מדברים סביבי”.

אולי זה מה שמאפשר לבארי לספר סיפור אמין וקולח מפיה של דמות, כפי שהוא עושה בספרו החדש. גם הפעם, כמו בספרו הקודם שתורגם לעברית “הכתובים הסודיים” ‏(אחוזת בית, בתרגום שרון פרמינגר‏), הדמות הראשית היא אשה קשישה. הפעם זו לילי, אירית שנאלצה לעזוב את אירלנד אחרי מלחמת העולם הראשונה ולהגר לאמריקה. כעת, בת 89, היא ישובה אצל שולחן המטבח ומעלה את זיכרונותיה על הדף. המונולוג שלה מתפרש על פני שבעה עשורים, ודרך סיפורה האישי נוגע בארי ברבים מהאירועים ההיסטוריים והפוליטיים של התקופה.

סבסטיאן בארי. בין ההיסטוריה למשפחהצילום: קורביס

אמריקה היא “הארץ המובטחת” בסיפור הזה, ששמו במקור הוא “בצד של כנען”. “’בצד של כנען’ זה שם של שיר פולק אמריקאי”, מסביר בארי ומתחיל לפזם את השיר, “כשאתה מנתק את המלים מההקשר שלהן ומעביר אותן למקום אחר, קורה להן משהו. וזה ממש כפי שקורה לאנשים כשהם עוברים ממקום למקום, כמו לילי”.

אבל זו לא הסיבה היחידה לשמו של הספר. בארי מספר כי קרא פעם הערה של עיתונאי על היום שבו נרצח מרטין לותר קינג, ובה נאמר כי הטרגדיה הגדולה היא שקינג נרצח “בצד של כנען”; כלומר בצד הבטוח, בארץ שאמורה היתה להיות ארץ של ביטחון וחופש.

דבר דומה קורה ללילי, שנמלטת לאמריקה אחרי שמורדים אירים גזרו גזר דין מוות עליה ועל אהובה, טאג. היא מגיעה לאמריקה ובלבה תקוות רבות, אבל עד מהרה מגלה את הקשיים שהארץ החדשה מעמידה בפניה. היא מנסה לברוח מחיים בצל מלחמות ומוות, אבל המוות והמלחמות רודפים אחריה. זמן קצר אחרי שהיא ואהובה מגיעים לאמריקה, מוצאים אותם המורדים וטאג נרצח אל מול עיניה.

קורבנות השלטון

אבל הספר נפתח אחרי טרגדיה אחרת, שנים אחר כך. ביל, הנכד האהוב שלילי גידלה מאז היה בן שנתיים, חזר משירותו כחייל במלחמת המפרץ כשהוא הלום קרב ולבסוף התאבד בתלייה. הכותרות של פרקי הספר הן “היום הראשון בלי ביל”, “היום השני בלי ביל” וכך הלאה. זו אינה הטרגדיה היחידה בחייה של לילי באותה העת, משום שכמה ימים לפני ההתאבדות של הנכד הולך לעולמו גם הידיד הקרוב ביותר שלה, מר נולאן.

בפרק הראשון נזכרת לילי בבובה שהיתה לה בילדותה ונשברה, וכך היא אומרת: “לבי נשבר בגללה בו ברגע, וכך הפך קול חורבנה בזיכרון הילדוּת שלי לקולו של לבי הנשבר. ואף שבדמיון תינוקי מדובר, אני תוהה עכשיו אם אין זה צליל דומה לזה שמשמיע לב בן 89, שנשבר לרסיסים מיגון - צליל קטן וחלוש”.

בארי מרבה לבחור דווקא בנשים כגיבורות ספריו ולספר מפיהן את הסיפור. “אני תוהה על זה בעצמי”, הוא אומר. “עבדתי הרבה בתיאטרון, ושם הזדמן לי לכתוב תפקידי נשים. אתה שומע את הקולות וכותב את המוסיקה של הקול. כשהייתי ילד הייתי בעיקר בחברתן של אמי ושל סבתא שלי, אז אולי משום כך נחרת אצלי האופן שבו נשים מדברות. כשאתה כותב אתה חוזר ל’אני’ התמים שלך, למוסיקה של המלים”.

יש גם תחושה שהבחירה בגיבורה הופכת את הסיפור לטרגי עוד יותר, משום שהטרגדיות של לילי קשורות כולן למלחמות שמנהלים גברים. זה מדגיש את היותו של האדם קורבן פסיבי של האירועים ההיסטוריים.

“זה נכון במידה מסוימת. אמנם באירלנד היו נשים שהשתתפו בקרבות, אבל בדרך כלל זה הסתכם בשליחויות ובהעברת מסרים. בקרבות עצמם לא היו נשים. אני חושב שבמלחמה כולנו קורבנות פסיביים של האנשים שבשלטון. אבל זה נכון שבתוך המרקם של הסיפור, לילי בעצם נתפסת בתוך מכונה שלא היא תיכננה ולא היא שימנה ולא היא רצתה בקיומה”.

אנשים שקופים

בארי נולד ביולי 1955 בדבלין, אירלנד. אמו, ג’ואן אוהרה, היתה שחקנית ואביו ארכיטקט. הוא גדל עם שני אחיו בבית פרטי גדול ומבודד ליד הים. כיום הוא מתגורר בוויקלו שבאירלנד. הוא נשוי לאליסון ואב לשלושה ילדים. לבד מספרי פרוזה פירסם גם ארבעה ספרי שירה וכן ערך קובץ משירי משוררים אירים צעירים. הוא גם מרבה לכתוב לתיאטרון ומחזותיו הועלו על בימות דבלין, לונדון, ניו יורק וסידני.

מדוע הפסקת לכתוב שירה?

“כתבתי שירה רק בשנות ה–20 שלי. מתברר שהדחף הזה לשירה נעלם ועבר לרומנים. שירה אתה לא כותב, זה פשוט קורה לך, וזה כבר לא קורה לי. זה היה נפלא כשזה קרה. אבל צריך לקבל את האובדן של זה, אין טעם להעמיד פנים שאתה כותב שירה. עם זאת, הרבה מבקרים מציינים את הליריות שבספרים שלי, אז נראה שהעניין הזה עבר מן השירה אל הפרוזה”.

המעבר כנראה השתלם. הספר הקודם של בארי שתורגם לעברית, “הכתובים הסודיים”, היה רב מכר וזכה בשתי קטגוריות במסגרת פרס קוסטה 2008, אחד הפרס הספרותיים החשובים ביותר בבריטניה. הוא גם היה מועמד לפרס מאן בוקר וזכה בפרס ספר השנה באירלנד.

בארי מרבה לקשור קשרי משפחה בין דמויות מספריו השונים. לילי, כך מתברר, היא אחותה של הגיבורה מספרו “A Long Long Way” ‏(2005‏) ושל אנני דיון, גיבורת הספר “אנני דיון” ‏(2002‏). “האמת היא שמפתיע אותי שזה קרה כך”, אומר בארי.

הוא גם מרבה להתבסס על סיפורי המשפחה שלו ולשלב אותם בספרים. אחד המחזות שלו, “Our Lady of Sligo”, שעסק בסיפור חייה של סבתו, גרם נתק בינו לבין סבו, שסירב לדבר אתו עד יום מותו. מחזה אחר שלו, “Prayers of Sherkin” עסק בסבתא־רבתא שלו שנעשתה פרוטסטנטית למרבה המבוכה של בני המשפחה. ב–2002 עלה בדבלין מחזה שלו ושמו “Hinterland” ועורר תגובות סוערות, מפני שהיה מבוסס בחלקו על הביוגרפיה של ראש ממשלה אירלנד צ’רלס הוהי, שהואשם בקבלת שוחד.

הרקע המשפחתי של בארי עצמו הוא מעין מיקרוקוסמוס של מצבה הפוליטי הבעייתי של מולדתו. סבו מצד אמו היה רב־סרן בצבא הבריטי, ואילו סבו מצד אביו היה לאומן אירי. כאשר המשפחה שלך עצמך היא קונפליקט פוליטי, קשה כנראה להסתכל על החיים כשחור ולבן. קשה לנתק את עצמך מן הממד האינטימי של בני האדם ולהפוך אותם רק למייצגים של עמדות פוליטיות או של צדדים במלחמה. אולי זוהי הטרגדיה האמיתית אצל בארי: לא המוות הפיסי, אלא המוות בזיכרונותיהם של האנשים, כאשר דמויות נמחקות מן הזיכרון מתוך הכרעות פוליטיות, חברתיות או דתיות.

אביה של לילי, כך מתברר, היה המפקח הראשי של המשטרה תחת המשטר הישן, “הוא היה האויב של אירלנד החדשה”, כדבריה. לילי יודעת כי סביר מאוד להניח שהיה מעורב במעשי הרג, עינויים והתאכזרות, אבל מצהירה כי “כל מה שאני קיבלתי ממנו היה טוב לב”. ועוד היא אומרת: “עכשיו אני צוחקת כאן במטבח שלי, אבל מי ישמע את הצחוק הזה? צורות רבות לחירות, וזוהי אחת מהן, להיות כל כך זקנה שאני יכולה לטעון למען אלה שאהבתי, בלי שהתודעה שלי תסווג, תמחק, תסתיר”.

גם דמותה של לילי מורכבת למעשה מסיפוריהן של שתי דמויות אמיתיות בחייו של בארי: סיפורה של קרובת משפחה רחוקה שלו שעקרה לאמריקה, לצד הסיפור של חברה קרובה שבנה שלח יד בנפשו לאחר ששב מהמלחמה באפגניסטאן.

ניכר שיש בכתיבתך מתח בין הסיפור הלאומי ההיסטורי לבין הסיפור האישי, האינדיווידואלי. איך אתה רואה את היחס בין שני אלה, בעיקר בתוך הספרות?

“הסיפור הפרטי חשוב לי מאוד. אני חושב שזה נולד מכך שראיתי שבמשפחה שלי יש אנשים שהיו שקופים. אנשים שעזבו את הדת, או כאלה שלא התנהגו בהתאם למסורת המשפחתית, וסיפורם פשוט אבד, איש לא דיבר עליהם או הזכיר אותם. בנוסף לכך, שמתי לב שאנשים שסיפורם לא תואם את ההיסטוריה הלאומית, את הנרטיב המרכזי של המדינה, הולכים לאיבוד גם הם.

“למשל, אירלנד נחשבה לנייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה וכך נהוג להתייחס אליה בהיסטוריה, אז הסיפור של סבא שלי שבכל זאת נלחם בנאצים נעשה חסר חשיבות, הוא נעלם. כשהתבגרתי הבנתי שמתחת לסיפור המרכזי תמיד יש עוד סיפורים, שההיסטוריה מוחקת המוני אינדיווידואלים, שהם מושלכים מכרכרת ההיסטוריה. בספרים שלי אני מנסה להתחקות על עקבותיהם של האנשים האלה, לספר את סיפורם”.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ