בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העלבון והזוהר

רבים התקשו לקבל את העובדה שהאשה היפהפייה היא גם סופרת חדשנית. 50 שנה לאחר פרסום "ברקיע החמישי", רומן הביכורים של רחל איתן, הוא מופיע מחדש. מכריה מדברים על חייה השערורייתיים, ההתנבאות שלה על ערש מותה בניכר, ועל הספר החדש שהותירה

תגובות

רחל איתן היתה דמות חריגה בנוף הישראלי, ובמובנים רבים נשארה כזאת. קשה לקטלג אותה. רבים ניסו והמגירות שבחרו בשבילה לא תמיד היו המגירות המחמיאות ביותר. היא היתה יפהפייה זוהרת, בלונדינית שלא לבשה חאקי. לשונה היתה מחודדת וביקורתית, היא היתה סופרת רצינית, אבל חייה הפרטיים הסעירו את עיתוני התקופה לא פחות מספריה שהיו לרבי מכר.

סיפורה הוא גם סיפורה של החברה הישראלית של אז, אבל גם של היום. בקריאה מחודשת בשני הספרים שכתבה קשה שלא להבחין עד כמה הם עדיין אקטואליים לחברה הישראלית, עד כמה הביקורת של איתן עדיין רלוונטית, ועד כמה הספרות שלה עומדת במבחן הזמן.

אולי כעת, 50 שנה לאחר הופעת הבכורה של "ברקיע החמישי", רומן הביכורים של רחל איתן, ו-25 שנה לאחר מותה, יוכלו קוראים חדשים לקרוא אותו בעיניים נקיות. לו היתה חיה היום, היתה איתן בת 80, אבל היא נותרה צעירה ויופיה נותר חד פעמי בזיכרון.

פרופסור מנחם פרי אומר שכאשר "ברקיע החמישי" ראה אור לראשונה בשנת 1962 זו פריצה גדולה "היו שלוש פריצות גדולות באותה תקופה: אהרון אפלפלד, א.ב. יהושע, ורחל איתן. היא היתה סופרת נורא מבטיחה. 'ברקיע החמישי' הוא ספר מדהים".

הסופר יהושע קנז אומר שקרא בשעתו את שני ספריה "והשניים, השונים מאוד זה מזה, הם מן היפים שקראתי בספרות העברית".

הסופר חיים באר, שהיה מיודד עם איתן ושימש מגיה בעם עובד כאשר הוציאה את ספרה השני, אומר: "אם אני מסתכל על הדברים כמו היסטוריון של הספרות אני חושב שהיא היתה חוליית חיבור מדהימה בין הספרות העברית הקלאסית לבין הספרות העברית המודרנית. היא היתה גם המסורת וגם המהפכה. היא אחת ההחמצות הכי גדולות של הספרות העברית בגלל מותה בטרם עת. אני מוסיף את זה להחמצת יעקב שבתאי שאיננו. כל אחד מהם כתב שניים וחצי ספרים".

את החומרים שלה שאבה איתן מתוך הביוגרפיה שלה, אבל חלק ממבקרי הספרות והעיתונות עשו לה עוול והתייחסו לחומר הביוגרפי כאל רכילות מבלי לשים לב לאיכות הספרותית. עם זאת איתן לא היתה סופרת נידחת וספריה היו הצלחה גדולה.

בימים אלה, לצד הסרט "ברקיע החמישי" שביימה דינה צבי ריקליס על פי ספרה של איתן, רואה אור בהוצאת עם עובד מהדורה חדשה של הספר. כשראה אור לראשונה נהפך מיד לרב מכר, שבע מהדורות נדפסו מהספר ו-80 אלף עותקים נמכרו. רחל איתן נהפכה לסנסציה ספרותית ולכך נלוו סנסציות אחרות, צבעוניות יותר.

"ברקיע החמישי" הוא רומן התבגרות שמספר את סיפורה של הילדה מאיה חרמוני בשנות ה-40 המוקדמות, תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כשבאירופה מתחוללת מלחמת העולם השנייה. מאיה היא בת להורים גרושים שנשלחת למעון של ילדים נטושים. איתן מתארת את הנטישה, את העליבות, את היתמות הנפשית, את המזרן המעופש שעליו ישנים הילדים.

באחרית הדבר שמצורפת לספר כותבת חוקרת הספרות תמר משמר כי מדובר ברומן החניכה הראשון, שהביע בעצם מהותו, ביקורת גלויה על האתוס הגברי של התרבות הישראלית: "הסיפור של מאיה חרמוני לא שירת את סיפור העל של האידיאולוגיה הציונית... מאיה חרמוני גם לא נולדה מן הים, היא פשוט ננטשה על ידי הוריה" כותבת משמר.

ימי הבוהמה

איתן עצמה היתה ילדה שננטשה וגדלה במוסדות. היא נולדה בשנת 1932 בתל אביב כרחל ליטובסקי. אחיה הצעיר הוא הבמאי והפזמונאי דני ליטאי שהיה מבמאי הלהקות הצבאיות בתקופת הזוהר שלהן. הוריה התגרשו - מעשה חריג באותו הזמן - והיא גדלה במוסדות. בשנת 1986, שנה לפני מותה, אמרה בראיון ל"ידיעות אחרונות": "ילדים שהיתה להם ילדות קשה יוצאים או פושעים או סופרים. בטח שסבלתי, אבל כילד לסבול זה טוב. זה הופך אותך סופר טוב. נותן לך אוצר בלום של חומרים". ילדותה אכן סיפקה לה אוצר בלום של סבל ובבגרותה אוצר בלום של חומרים.

בראיון לעיתון "העולם הזה" משנת 1986 סיפרה רחל איתן: "נולדתי בתל אביב. עד גיל 12 עברה עלי ילדותי במוסד לילדים נצרכים בבני ברק. היה שם אוסף של יתומים, ממזרים, ילדים עזובים, אסופים וחולים למיניהם". עוד סיפרה שהתחילה לכתוב כבר כילדה, "מאז שלמדתי קרוא וכתוב, הייתי כותבת סיפורים ושירים. הייתי הסופרת והמשוררת של הבנות במוסד. בלילה הייתי מספרת להן סיפורים מפרי דמיוני, וכבר אז היה לי ברור שאכתוב ספר העוסק בילדותי".

בתה, טולה איתן, אומרת שצריך להסתכל על ההחלטה להכניס אותה למוסד מתוך נקודת המבט של אותה תקופה: "זה היה לפני קום המדינה, היה פה תהליך קשה ומורכב של הקמת מדינה חדשה. המציאות פה היתה בעייתית, אנשים נלחמו ועשו פעולות הרואיות. מה שעוללו לה הוריה היה קטסטרופלי, הם התגרשו והיא נקרעה בין שתי משפחות ובנוסף שלחו אותה למעון לילדים יתומים. אמא שלה הגיעה לארץ בגיל מאוד צעיר מפולין, ואבא שלה מרוסיה. מהצד של אמא שלה הם היו חרדים מבני ברק ומצד אבא שלה סוציאליסטים על גבול הקומוניסטים שחיו בתל אביב, ומכאן באה הידענות המאוד גדולה במקרא והדואליות בין תפישות העולם".

כשפורסם הרומן היתה נשואה לארכיטקט המצליח דן איתן. בחלק מהדיווחים התייחסו אליה כאל עקרת בית שפתאום נהפכה לסופרת. בביתם באפקה התארחו אז אנשי העילית התל-אביבית של אז, מין עירוב של סופרים, עיתונאים, אדריכלים וקציני צבא רמי דרג. הימים היו הימים של טרום מלחמת ששת הימים. העיתונאית שוש מימון כתבה על הזוג איתן שהם היו פוסטר של הישראלים היפים. נולדו להם שני ילדים, עומרי איתן שגם הוא ארכיטקט כיום, וטולה איתן, מעצבת מוצר.

אלא שהפוסטר התפרק כאשר דן איתן התאהב במשוררת רינה שני. הגירושים נחגגו בעיתונות והסיפור הכמעט בנאלי קיבל ממדים מיתיים. ב-1967, שנתיים לאחר הגירושים, עוד לפני מלחמת ששת הימים, עברה איתן לניו יורק עם בעלה החדש, מדען אמריקאי ושמו ג'רי פישמן. היו שפירשו את עזיבתה כהימלטות ממקום קטן שחנק אותה ברכילות.

בתה טולה רואה את זה אחרת. "היא לא היתה שברירית. אם היה אדם חזק בעולם זאת אמא שלי. ההורים שלי הכירו בגיל מאוד צעיר. ברור שהיו תקופות קשות, אנשים לא מתגרשים סתם, אבל הם הכירו עוד לפני שהיו בני עשרים בתקופה מאוד סוערת וכנראה לא היתה ביניהם התאמה. גירושים אז היו דבר מאוד חריג וכמובן גם 'ירידה' מהארץ. הרי זה נקרא אז לרדת, לרדת מהפסגה. כל הביטויים האלו היו מכבסת מלים כדי לבנות פה את האתוס, והיא נפלה לתוך המכבסה הזאת.

"אם הורי התגרשו אז ההנחה היא שדווקא היא הפגועה? אנשים פוגעים זה בזה כשהם מתגרשים, סביר להניח ששניהם נפגעו. המקרה שלהם היה מאוד צבעוני ומסקרן רכילותית. אין לי ספק שהיא הגיעה למצב שהיא הבינה שהיא צריכה קצת אוויר, אבל אני לא חושבת שהיא תיכננה לעזוב. היא הכירה הרבה מאוד גברים, היו לה הרבה מאוד פרשיות. זה לא שהיא חיפשה במיוחד מישהו שאתו היא תימלט לאמריקה. יצא שהיא פגשה את ג'רי ופרחה שם אהבה מאוד גדולה. הוא נראה בעיניה אז כמו מרצ'לו מסטרויאני, מה יותר טוב מזה?"

כשנסעה לניו יורק לקחה אתה את טולה, לרחל איתן אף נולד ילד נוסף מבעלה השני, יונתן שמו, והוא בן 40 כיום, חוקר מוח שחי בניו יורק. הבן עומרי נשאר לגדול עם אביו ועם רינה שני ולהם נולדה מאוחר יותר גם בת משותפת שחיה כיום בקנדה.

"זאת היתה הבחירה שלי ובחרתי בזה מתוך הרפתקנות", אומר עמרי איתן, "אולי זה נשמע מוזר אבל מבחינתי לאבא שלי היתה מישהי חדשה וזה מעניין. הכרתי את רינה בתור ילד כחברה של ההורים שלי ונוצרה בינינו תקשורת מאוד טובה עד שהיא התחילה להתפרק בעצמה וכבר לא הייתי בסביבה. היא היתה עוד אמא בנעורים שלי. היה בזה משהו מעניין, ירשתי מאמא שלי את היכולת להתבונן, לעקוב, להתייחס להתרחשויות כאל חומרים לכתיבה. תמיד כתבתי הרבה".

דניאל צ'צ'יק

לדבריו, הבגידות והגירושין לא הפתיעו אותו כי ניהל מעקב בלשי אחר הוריו. "כשהם התגרשו הייתי בן 12, הייתי מודע יותר מכולם. ניהלתי יומן סתרים ועקבתי אחריהם בלי שהם ידעו. אחר כך גיליתי להם שאין הפתעות. התייחסתי לזה כאל הרפתקה. נכנסתי לאיזה סיפור של תיעוד בלשי של מעקב. לא הייתי עד לדרמות בין ההורים שלי. קלטתי את הסאבטקסט, הם ידעו לשחק את המשחק במרחק מאתנו, אבל העמדת הפנים לא יכולה להיות מושלמת והתחלתי להתחקות אחר מה שקורה, עליתי על כל התמונה. זה נראה לי מעניין והבנתי שהולכת להיות הרפתקה חדשה בחיי".

גוף אחד

במשך שנתיים גדלה טולה עם אמה ועם בעלה בניו יורק ולמדה בבית ספר חרדי. כאשר היא נשאלת מדוע היא עונה שכבר אין את מי לשאול. "היא אמרה לי שהיא הכניסה לי נוגדנים, ועכשיו היא יודעת בבטחה שלעולם לא אחזור בתשובה. אבל המחיר היה יקר כי אחרי שנתיים הגעתי לביקור בארץ ובשנייה שכף רגלי נגעה במסלול הנחיתה בנמל התעופה לוד, אמרתי לעצמי שאני לא חוזרת לניו יורק. הייתי בת 11. לא ביקשתי ממנה לעשות שינויים למעני, אני עשיתי את השינויים שלי".

והיא קיבלה את זה?

"אני חושבת שמאחורי הקלעים היו דיונים מאוד קשים בין הורי. כשהילדים שלי נולדו הבנתי כאם צעירה מה עוללתי לה", אומרת טולה ומשתתקת רגע, חושבת מחשבה שנייה, "לקח לי הרבה שנים להבין שהיא עזבה אותי ולא להפך. בעצם את זה הבנתי רק עכשיו. עד כדי כך התחברתי אליה, שכל השנים חשבתי שאני נטשתי אותה".

כעסת עליה?

"אמא שלי ואני במובנים רבים גוף אחד. קשה להסביר את זה, אנחנו כמו איזו אמבה מורחבת, כך שמעולם לא שפטתי אותה. לא הבנתי אף פעם שזה משהו שצריך לכעוס עליו בכלל. הבנתי כבר כילדה קטנה שבישראל הקרתנית של שנות ה-60 היא כנראה עברה חוויה מאוד קשה אם כתוצאה ממנה היא החליטה לחיות בארה"ב. היא ילידת הארץ, שגדלה בתל אביב, חול הים היה מעורבב בכפות רגליה. היא עזבה את כור מחצבתה, זה לא דבר פשוט אבל כנראה היה לה צורך מאוד גדול לא להיות פה".

איך התנהל הקשר ביניכם?

"היתה מורכבות גדולה אז בעניין של התקשורת. היינו קובעות לדבר חודש מראש, תאריך ושעה שהיא תהיה ליד הטלפון. החלום שלה היה שיום אחד תהיה מין טלוויזיה שנוכל לדבר ולראות אחת את השנייה".

עתידני.

"לצערי היא מתה לפני זה. גדלתי בלעדיה מגיל 11 אבל אני מגדירה אותה עד היום כמלאך השומר שלי. אפילו שהיא היתה מאוד רחוקה היה בינינו קשר חזק".

יופיה גם פגע בה בסופו של דבר.

"ההתייחסות ליופיה על פני כתיבתה מאוד פגעה בה, היא הבינה אז שזה לא אמור לבוא האחד על חשבון השני. כואב לי להגיד את זה כי מה שפגע בה אז, בגלל צרות עין, היום התהפך. היום אשה שהיא גם יפה וגם חכמה מוערכת יותר. היא באמת היתה יפה במיוחד. היופי שלה בתקופה ההיא במיוחד בארץ הפוריטנית הזאת היה מאוד חריג ובולט וכך גם הלבוש שלה והמראה האירופי שלה. באופן פרדוקסלי, לטווח הארוך יופיה שימר אותה בתודעה הציבורית ובנסיבות חייה היא נשארה יפה לנצח".

עמרי איתן אומר שכל הדימוי של הסופרים הישראליים אז היה אחר. "הצבר, הפלמ"ח, האנחנו. היא באה עם סיפור אחר לגמרי. פתאום יש אשה יפה, בלונדינית, אשה ולא איש, פתאום דברים אחרים, היא נמצאת בתוך הדברים עם מודעות חזקה".

הוא מספר שאיתן רצתה להוציא את הספר בספרית הפועלים. "היא הרי גדלה ב'השומר הצעיר' וחשבה שראוי להוציא את הספר ב'ספריית הפועלים'. העורך הראשי היה עזריאל אוכמני שהיא הכירה עוד בקיבוץ עין-שמר, שבו נולדתי, כמו אבי. לפי עדותה, כשהיא באה אליו הוא אמר, פחות או יותר, 'עוד בלונדינית אחת שחושבת שהיא תהיה סופרת'. אז היא אמרה לו תודה רבה והלכה לעם עובד".

טולה איתן מתקוממת נגד מה שהיא מכנה נקודת המבט המגדרית. "היא היתה ידענית גדולה במקרא", היא אומרת, "תופעה מאוד חריגה לאשה בתקופתה. זה היה עולמה והיא לא התייחסה לעצמה כאל סופרת נשית פורצת דרך, אלא כאל אדם כותב. לכן קשה לי הבחינה המחודשת של מעשים וכתיבה נשית דווקא מנקודת המבט המגדרית. חייתי אותה כותבת ספרים, חייתי אותה כאדם והביקורת לא מביאה בחשבון את מכלול האדם הכותב עצמו.

"ברורה לי הנטייה לפרשנות מגדרית בהקשר שלה אבל, מבחינתי היא האדם האחרון שיש להתייחס אליו מכיוון זה. נכון שהיתה לה חזות מאוד נשית והיא טיפחה אותה מאוד בתקופה שהחאקי והסנדלים התנ"כיים סימלו נשיות מסוג אחר. מעולם לא העסיקה אותה השאלה אם היא רואה את הדברים בעיניים נשיות או כותבת מכיוון נשי. לכן כל המגדריות הזאת לגביה מאוד חורה לי, מבחינתי הנושא המגדרי לא רלוונטי לגביה בכלל".

הנושא שלה היה רחוק מהנושאים הלאומיים שכתבו הסופרים הגברים אז.

"אמא שלי כתבה על ילדה נטושה בבית יתומים, בתקופה שהכתיבה הממלכתית שירתה אתוס הירואי, לאומי, פלמ"חניקי. היא לא התייחסה בספרה לקוממיות המדינה במובן המקובל, אלא חידשה והציגה פן אישי בכתיבתה".

היא היתה חברה במק"י, המפלגה הקומוניסטית, ואף הסתבכה בשל כך כאשר נסעה לארצות הברית.

תומר אפלבאום

"כשהיא הגיעה לארה"ב בסוף תקופת המקארתיזם היא ענתה בכנות נאיבית על השאלונים הדרקוניים בכניסה לארצות הברית".

היא כתבה שהיא חברה במק"י?

"כן, היא כתבה שהיא היתה חברה במפלגה הקומוניסטית הישראלית. זה רק מעיד על אישיותה המדהימה. הספר השלישי שהיא לא גמרה לכתוב קשור במידה מסוימת גם לזה. בעקבות המסמך הזה היא עברה מסכת חקירות ומשפטים. אם אני זוכרת נכון, הם אפילו הגיעו לבית שהיא עזבה פה בארץ כדי לראות מה יש בארון הספרים שלה. לכן חמש שנים היא לא יכלה לצאת מארצות הברית".

התחנפות נשית?

המשוררת וחוקרת הספרות תמר משמר מספרת שהתעניינה ברחל איתן עוד כשקראה את ספריה בגיל הנעורים, ומאז לא הפסיקה לחזור אליהם. "הדבר הראשון שתפס אותי בקרביים זה הראייה הכפולה של המספרת, היכולת הזאת לראות את עצמה מבחוץ באירוניה נוקבת, מרה, עם המון כאב, עם תחכום מאוד גדול, גם לשוני. יש ב'ברקיע החמישי' תחושת בדידות מאוד חזקה. גדלתי בבית רגיל לחלוטין בפתח תקוה והספר הזה היה טלטלה בשבילי כי פתאום נחשפתי לעולם שיש בו הורים פרודים וגרושים, עולם שילדים בו קצת מופקרים, ששולחים אותם למעונות של ילדים עזובים, כל הדבר האמורפי הזה. גיליתי עולם שטילטל אותי".

משמר מדברת על הלשון המיוחדת לרחל איתן, "היא גדלה על המקורות, ויש שם רבדים שונים של העברית וגם המצאות של מלים, וחיקוי של צורות דיבור ושל מבטאים בגרמנית, איטלקית, ביידיש".

איך היתה ההתקבלות שלה?

"לעיתונות הכתובה אז היתה יותר משמעות מהיום, ספרים לא יצאו בכזאת קלות. יצאו רק הספרים שהיתה להם משמעות ספרותית. כשהספר הזה יצא הוא זכה להתייחסות רחבה. בתוך ההתייחסות היא מאוד בלטה כסופרת, כאשה שהיתה מאוד דעתנית, וגם כאשה יפה ובלונדינית. בגלל הדברים האלה ההתקבלות שלה חרגה מההתקבלות הספרותית, והיה גם משב סביבה וסביב דן. 'ברקיע החמישי' הביא נושא חדש, נועז ביחס לימים ההם. הרומן לא הציב במרכזו את הצבר הגיבור, הגבר הצעיר שמתלבט ביהודיות החדשה שלו. כאן הופיעה ילדה שננטשה על ידי ההורים שלה והעניין הזה היה טאבו".

משמר אומרת שבהתייחסות לרחל איתן בעיתונות הנשים הפופולרית ובעיתונות הספרותית היו קווים דומים. "מה שנעשה באופן גלוי יותר בעיתונות הפופולרית נעשה באופן מתוחכם ומסווה יותר בעיתונות הספרותית. ומצד שני מה זאת התקבלות? התייחסות. ואל רחל איתן התייחסו מאוד, אלא שבנושא של הספר היה משהו באמת אחר וגם הדמות מאחורי הספר היתה אחרת. החברה אז בשנת 1962 היתה מצ'ואיסטית ופתאום מופיעה יפהפייה כזאת עם ספר כזה. היו צריכים לעכל פה את כל התסבוכת הזאת".

ארבע שנים אחרי שראה אור זכה "ברקיע החמישי" בפרס ברנר היוקרתי. איתן זכתה להכרה ספרותית שהגיעה לה. אבל משמר אומרת שהרבה מהביקורות על הספר כללו, גם אם בצורה לא מודעת, התייחסות ליופיה. "היא כתבה על מצוקת ילדות והתייחסו אל הספר הזה כאל משהו שהיא היתה צריכה לעשות כדי להשתחרר ממנו ונראה מה הלאה. היו גם ביקורות אוהדות אבל תמיד היה שם איזה מין פרצופון חמוץ, שהתגבר עוד כשהיא הוציאה את הספר השני שלה".

באחרית הדבר מציגה משמר כותרת מעיתון "לאשה" משנת 1962: "נערת הזוהר נתגלתה כסופרת מזהירה", ואילו תמר אבידר כתבה באותה תקופה "קשה, קשה משום מה, להשלים באורח מיידי עם התשלובת הבלתי רגילה של יפהפייה - ובכל זאת סופרת... יפהפיות כאלה רגילים לראות על מדרכות בתי קפה".

לפי משמר היתה זו אחת הפעמים הראשונות בתרבות הישראלית, ובוודאי הבולטת שבהן, שבה הועמדו בחדות השאלות שכבר שחוקות היום, "מדוע אשה צריכה לכתוב? ואיך לגשר בין תפקידה כעקרת בית לבין תפקידה כסופרת?"

אולם, כאמור, משמר טוענת שלא רק העיתונות הפופולרית נמלאה ביחס הזה. לדבריה, חוקרים ומבקרים מתחום הספרות, כגון דן מירון וגרשון שקד, הפעילו התייחסות תלוית מגדר. מירון למשל, טען שהספר קרוב מדי לחוויות החיים של הסופרת ושזהו סוג כתיבה נמוך ולא אמנותי, שהרומן הוא מעשה התחנפות "נשית" לקורא גברי באמצעות איפור ועיכוס מילוליים.

בשנת 1972, כשכבר חיתה בניו יורק, התראיינה רחל איתן ליעקב אגמון. היא סיפרה לו שהיא גומרת לכתוב ספר חדש. "הוא עוסק בדברים שהרבה מאוד אנשים, בעיקר נשים, מהרהרים בהם באחרונה. עניין של יחסים בין גברים ונשים על רקע של חברות מסוימות, חינוך מסוים, דעות ביחס לתפקיד הגבר או האשה בחברה, או נוהגים של גברים ונשים... הרבה דברים שנראו לי אישיים ומעורפלים מאוד ברגע מסוים, קיבלו ממד אוניברסלי יותר. זו אחת המהפכות החשובות ביותר בחברה המערבית".

בהמשך דיברה עם אגמון על מתירנות. "כשאנחנו חיינו בקיבוץ, בגיל 16, חשבו הגדולים מי יודע מה נעשה שם אצלם. היינו כולנו בתולים ובתולות והדמיון שלהם עבד נון סטופ. בסך הכל זה תלוי איך אתה מתייחס לחיים. אם הגישה שלך היא אידיאליסטית ואתה מתייחס לחייך כאל יצירת אמנות, מובן שהסקס הוא חלק חשוב מזה. והיית רוצה שיעמוד לפחות על רמה, כי בכל זאת אלוהים נתן לנו כלים שאפשר לנגן בהם...".

כאשר דיברו על נשות התנועה הפמיניסטית האמריקאית, אמרה רחל איתן שאינה אוהבת אותן באופן אישי. "הן מכריזות שהאויב הוא הגבר... על ידי כך הן בכלל מחטיאות את המטרה, כי המטרה היא ליצור יחסים שונים בין גבר לאשה... אבל מבחינה תיאורטית אני מסכימה אתן מאה אחוז, או לפחות כמעט מאה אחוז... בקבוצה מסוימת של נשים נהפך הרצון להיות עלוקה רפרזנטטיבית לאידיאלי, והתנועה לשחרור האשה שואפת לשחרר את הנשים מהרצון הזה".

מצד שני אמרה איתן "מה שהנשים שוכחות הוא שקיימת משיכה ארוטית בין המינים וזה דבר יפה. הן כבר מתחילות להתייחס לזה כאל דבר שלילי, שולי. הן סופר פוריטאניות".

שנתיים לאחר הראיון הזה, בשנת 1974, יצא הרומן השני "שדה ושידות" בהוצאת עם עובד. במרכז הספר הגיבורה אביבה ש"ץ, אשה תל-אביבית צעירה, אם לילדים קטנים, שחיי הנישואין שלה קורסים. הספר מתאר את הקריסה הזאת, את ההרפתקות המיניות שלה ושל בעלה וגם את המעגל הגדול יותר, החיצוני, שבו נע הזוג, חוג הבוהמה התל-אביבי.

איתן כתבה על הימים טרום מלחמת ששת הימים וביקרה באופן חריף את החברה שעליה כתבה. כשהתפרסם הספר סערה הארץ. הוא נקרא כרומן מפתח וכולם עסקו בפענוח שלו ככזה. תהו מיהו אותו צ'לן שאתו ניהלה רומן, ומיהו אותו קצין צבא הבכיר.

כאשר נשאלה על ידי שוש מימון בראיון האחרון שהעניקה ל"ידיעות אחרונות", שנה לפני מותה, על התגובות לרומן אמרה איתן "הריקושטים האלה מאוד הדהימו אותי. לא התכוונתי לכתוב על החברה הגבוהה. כתבתי על חבר'ה שהיו בתנועות נוער והפלמ"ח. כל אלה שהיו בנעוריהם אנטי ממסד ונהפכו פתאום ממסד. וזה, אולי, חלק מהתסכול שלהם. אם אתה מתחנך להיות אסטבלישמנט, זה עניין אחר. פה, זה כאילו בגידה בעצמך".

בתה טולה כבר היתה בתיכון כשהספר ראה אור. "הייתי בגיל הכי מוזר לקרוא אותו", היא אומרת, "היא היתה אשה מבריקה ומעניינת, עם מטענים עצומים של ידע ועם קורות חיים מורכבים ומרתקים שהתערבבו בכתיבה שלה. היא אמרה שהיא לא מסתירה שיש בכתיבתה אלמנטים אוטוביוגרפיים, להיפך, היא טענה שלכל סופר יש ביוגרפיה המהווה את הבסיס למטען הספרותי שלו. היא הרגישה שהביצה הישראלית כל כך קטנה שכשאנשים רואים ספר, הדבר הראשון שהם מחפשים בו זה את עצמם, לעומת זאת, כשאתה קורא ספר בארצות הברית ואתה לא יודע יותר מדי דברים על העולם שבו חי הסופר, אתה פחות בוחן את הדברים מתוך ראיית העולם הביצתית הזאת".

בתה אומרת שאנשים אז לא היו יכולים להבין מי באמת היתה רחל איתן. "בזמנו הביקורת כלפיה היתה ארסית ואישית מאוד. כשבחנו את הסופרת הבוגרת לא ראו את ילדת השוליים הנזנחת שנזרקה לבית יתומים. אפילו בהתבוננות בתמונות מבית היתומים היא נראתה זוהרת. תראי שבכל הצילומים ישנה שמש אחת זורחת וזו הילדה המוזנחת שנזרקה ללא בית, נעה ונדה בעולם בין ההורים שלה, בין קומוניזם לחרדיות, בין בני ברק לתל אביב, ואת שואלת את עצמך מאיפה היה לילדה הזו כוח, בתוך כל הטירוף הזה, להיות השמש הזורחת".

היא אמרה משהו על הביקורת כלפיה?

"עכשיו, כשגם הדה בושס מבלה אתה בעולם הבא, מותר לספר שאמא שלי כתבה לה תגובה לביקורת ארסית במיוחד לטעמה. משהו על כך שהדה בושס נכשלה בתפקיד האשה, אז היא החליטה לתפוס את תפקיד הנחש. זאת התגובה הכי חריפה ששמעתי ממנה על ביקורת שנכתבה עליה. פרט לזו, אני לא זוכרת התייחסות שלה לביקורת, אבל אני יודעת שזה לא היה לה קל. היה לה קשה עם הקרתנות, הקטנוניות וההסתכלות הכל כך מצומצמת על התכנים של הכתיבה שלה. כך אני מפרשת את זה היום.

"היא לא דיברה אתי על זה אף פעם. היא כמעט לא דיברה על עצמה. היא כתבה לי הרבה מכתבים שבהם כתבה הרבה פוליטיקה, על עניינים ברומו של עולם, קצת על יונתן, אחי הקטן, מדי פעם היו כמה משפטים אישיים שפתאום היא היתה גם קצת אמא".

היא היתה אדם חם?

"לא, אבל היא היתה נוכחת, מעורבת ודואגת. על אף המרחק הגיאוגרפי שהיה בינינו ידעתי שהיא מחוברת אלי כמו בחבל טבור. זה לא שחמימות איננה דבר חשוב, אבל לחיבור הפנימי שהיה בינינו היתה בעבורי משמעות גדולה ביותר. יש הרבה אנשים שאולי חובקו הרבה בילדותם, אבל זה לא בהכרח הביא לקשר כזה חזק כפי שהיה בינינו".

למה את חושבת שכעסו ונעלבו ממנה כל כך?

"הם נעלבו כי היא תפסה אותם בביצים, היא כתבה ספרים מאוד ביקורתיים על החברה הישראלית. הסיפור האישי בתוך 'שידה ושידות' נלווה לעוד הרבה מאוד ניואנסים בספר. למשל, ישנו בספר קטע שבו יש לגיבורה רומן קצרצר עם איש צבא שהיא נוסעת אליו לירושלים וחווה חוויה מאוד משפילה ומבזה. איפה ומתי לפניה העזה מישהי לכתוב דבר כזה על איש צבא ישראלי? הביקורת כלפיה היתה על הנושא הרכילותי ופחות על הספרותי. כולם ניסו לנחש מי איש הצבא המדובר. אמא שלי מעולם לא העריצה אנשי צבא. אני חושבת שהיא לא שידרה כוחניות או עוצמה ואולי לכן טעו בה, אבל היה בה שילוב של פגיעות פנימית עמוקה מאוד שקשורה לאופן שבו גדלה, עליה חיפתה יכולת גדולה מאוד של כוח עמידה ללא פחד מול העולם. הספרים שלה וכתיבתה האמיצה מעידים על זה".

כמעט נבואי

עמרי איתן היה בן 21, סטודנט לארכיטקטורה בלונדון, כאשר קרא לראשונה את "שדה ושידות". הוא אומר שהבין שתהיה בעיה עם הספר: "הוא התפרסם כשזה קרוב להתרחשויות ולאנשים. אני עצמי קיבלתי אותו ללונדון, בראשית דרכי כסטודנט שם, כך שהייתי רחוק מהזירה המקומית. כשקראתי אותו, הבנתי שמיד יתחילו לבדוק מי הוא מי ויהיה קשה לקרוא אותו כסיפור. היה ברור לי שזה מה שיקרה, שחבל שהוא מתפרסם בהקשר כל כך צמוד, ושאי אפשר לקרוא אותו או ממרחק של זמן או ממרחק של מקום. ראיתי שזה ספר טוב. היו שם דברים מוכרים ששיעשעו אותי, וקצת זיהיתי פה ושם כל מיני סיטואציות, אבל זה רומן, לא אוטוביוגרפיה, אמרו 'רומן מפתח', אבל זה לא צריך להיות חשוב. קראתי לא מזמן את שני הספרים שוב והדעה שלי על הספר רק השתפרה. הוא ספר מאוד חשוב בעיני, אבל אני, כמובן, משוחד: זאת הרי אמא שלי".

תמר משמר אומרת ש"'שדה ושידות' במובנים מסוימים הוא ספר פורץ דרך יותר מ'ברקיע החמישי'. "ב'שדה ושידות' ביקורת התרבות הישראלית מאוד מאוד חזקה. יש שם משהו כמעט נבואי.

"הרבה אנשים חושבים בטעות שהוא מדבר על התקופה של אחרי 67, אבל הוא מצביע על התופעות המקדימות שכבר היו שם בראשית שנות ה-60. הדבר הזה נמסר בדרך המורכבת של רחל איתן דרך הסיפור האישי של אשה שבעצם מצאה את הדרך החוצה. זה סוג של ראייה יותר רחבה של החברה שמסביב".

על הביקורות שליוו את הספר אומרת משמר. "אנשים רכלנים כתבו שזאת רכילות, זה הסיכום שלי לסוגיה. אפילו לגרשון שקד שמאוד העריך אותה היה יחס מוזר לספר הזה. יש הערה באחד הספרים שלו שבה הוא פתאום מדבר ממקום אחר, יוצא ממנו דיבור אישי, לא מקצועי. ההתקבלות של הספר זאת טרגדיה כי זה ספר מאוד חשוב והוא התקבל לא נכון. אולי בתקופתו לא היה יכול להתקבל אחרת. היא לא היתה פה כשהספר התקבל אלא בניו יורק וזה כנראה שוקלל בתוך מערכת השיקולים הלא מודעים. היתה התחשבנות על זה שהיא עזבה פה ועל כל הדמות המאוד אחרת שהיא היתה".

וישנו גם הרומן השלישי שעליו עבדה איתן ולא הספיקה לסיימו. כעת עובדת עליו תמר משמר לצורך עבודת הדוקטורט שלה. המסע אל רחל איתן, הוליד גם זוגיות בת חמש שנים עם עומרי איתן. מין שידוך שנעשה בידי שמיים. לפני שנים, כשרצתה לעשות את התואר השני שלה, פנתה לעומרי איתן בכדי לבקש ממנו את הרומן הלא גמור. "נפגשנו והוא מאוד התלבט, הוא עוד לא היה שלם עם זה. כשיצאתי משם לא קיבלתי את כתב היד והייתי במצוקה מאוד גדולה כי קיוויתי לעשות עליה את המאסטר שלי. זאת היתה חוויה טראומטית, חוויתי את זה כגירוש".

היא אומרת שכשהחליטה להתחיל לעבוד על הדוקטורט שלה לא עלה בדעתה לנסות שוב "חשבתי שגירשו אותי וזהו. אמרתי לעצמי שאם אני לא עושה על רחל איתן, אעשה על ההשראה הגדולה שלה שהיתה דבורה בארון. התחלתי לחשוב על זה ברצינות ופתאום היתה פנייה מעמרי ומטולה. אז התחיל המסע שנמשך עדיין".

מה כוללת העבודה על הטקסט שפרקים ממנו פורסמו בעבר בעיתון הארץ?

"זאת עבודה מאוד מסובכת, קשה ונפתלת. יש לנו כתב יד שרחל השאירה, הוא היה פתוח באמצע. היא התכוונה באותו קיץ שבו היא מתה לבוא לפה לעבוד עליו. העבודה שלי היא ניסיון להבין מה היא רצתה לעשות בספר הזה. העבודה שלי היא עבודה של עריכה מדעית בבסיסה, לא עריכה ספרותית. לא כמו אצל יעקב שבתאי שלקחו ספר והשלימו אותו. אני לא כותבת פרקים לרחל איתן. אני לוקחת מה שיש ומראה את תהליך הכתיבה, את השינוי בנוסחים, אני מראה את ההתלבטויות שלה, המחיקות שלה, את כתב היד בעבודה בעצם".

שינית את דעתך עליה מאז שאת חלק מהמשפחה?

"לא, אהבתי ואני אוהבת אותה וככל שאני מתעסקת בה העמדה הזאת רק מתעצמת. מאחר שיש לי ראייה של שני הרומנים שכתבה וגם של השלישי אני חושבת שהיא היתה סופרת גדולה באמת. היא ניסתה באופן יסודי לכתוב כל פעם מחדש את סיפורה של האשה במאה העשרים. בכל רומן היא התחילה במקום אחר. בראשון כתבה על הילדות, בשני על משבר נישואים שזה דבר קלאסי ברומני חניכה של נשים ששברו את הנוסח המסורתי של הז'אנר.

"ברומן השלישי היא חוזרת לתקופה של באמצע, בין הרומן הראשון לשני. היא כותבת על ההתבגרות והבחרות מפרספקטיבה של אשה יותר מבוגרת. היא מאחדת בכתיבה שלה גם משהו מאוד ביקורתי על החברה הישראלית וגם עיסוק יסודי בקיום האנושי וזה מה שיש בספרות גדולה".

רק בניתוח לאחר המוות התגלה שלרחל איתן היה סרטן בראש. היא נפטרה כתוצאה משטף דם שנגרם כנראה על ידי הסרטן. "זה קרה בהדרגה", מספר עמרי, "ג'רי תיאר לי את זה: היא היתה קצת מבולבלת, והם הלכו לרופא, וחזרו הביתה כי אמרו לה שהיא צריכה רק לנוח. אחרי כמה שעות הם הבינו שזה לא כל כך פשוט".

חודש ימים שכבה רחל איתן בבית חולים, חלק גדול מהזמן היתה חסרת הכרה. בתה טסה אליה לניו יורק. "היו לי עשרה ימי חסד אתה, היא היתה מחוסרת הכרה כשהגעתי לניו יורק. למזלי הגדול היא התעוררה כאילו בשבילי. ביום בו שבתי חזרה ארצה היא שבה ושקעה בקומה".

טולה איתן מספרת על שני חלומות שחלמה אמה. "בשלב מסוים הבנתי שבגלל המחלה היא לא הבדילה בין מציאות לדמיון. היא התעוררה משינה ואמרה 'חזרתי עכשיו משיחה עם קפקא'. זה היה כל כך מטלטל. מהחלום השני היא התעוררה מאוד נסערת ואמרה משפט שנחרת בי עד היום 'צריך לכבות את האש ביהודה'. במלים אלה. זמן לא רב אחרי זה התחילה האינתיפאדה. אני לא אדם מיסטי אבל זה הכה בי מאוד חזק".

היא אומרת שאמה תמיד היתה מוטרדת מההזדקנות. "במובן הזה היא הצליחה, היא עזבה את העולם בשיאה, כאשה יפה וצעירה, וכך זוכרים אותה. היא השביעה את כולנו תמיד שהיא לא תהיה לנטל. כך שזה היה לטובה שתהליך המחלה היה מהיר".

עם מותה כתב הסופר נתן שחם ב"הארץ" כי "סיפור חייה שימש לה רק קולב לתלות עליו את המסעות המופלאים רבי ההרפתקאות באוצר המלים העברי שידעה לשוט בו כחפצה, הלוך ושוב, כציד חוויות מנוסה היודע שאין צורך להפליג למרחקים כדי לחוות חוויה במלוא עוצמת אותותיה".

הסופר חיים באר אומר שלא ישכח את ההלוויה שלה בבית העלמין בנחלת יצחק ביום קיץ חם. "בעיני זאת היתה אחת ההלוויות העצובות ביותר. אני זוכר את זה ככאב עצום גם על היופי שלה וגם על הכישרון. בעיני זה אחד האובדנים התרבותיים הקשים ביותר שידענו".

פתיחת הרומן "ברקיע החמישי"

מה צר שאיננו מים. מים נושאים הכל בדומיה. דוב הסתכל בצוהר הים שנפתח לו במורד אלנבי, הפבידז'אק האפור מעוך תחת שמאלו והמזוודה תפוסה בימינו. צורך מכאיב עמד בו לרווח לבו, טרם ילך אל סניה וולפסון, אותן מלים טיפשיות, אכזריות שהוטחו בפניו בעצם הבוקר הזה, צורך יש לו להדיחן בשטפן של מלים אחרות, רבות.

תוך הילוכו המרושל, פשוק-הבהונות, נגרף בחבורת חיילים אוסטרלים. הללו היו מתערסלים קלות, נתמכים זה בזה והודפים איש את רעהו לעבר הים, השאנן כפלדה. כבר בשעות אלו שלפני הצהרים רופסות רגליהם מן המשקה. נתקף סלידה קלה שנתחדרה מיד זרם דק של התקנאות: משב דרור הפרחחים, הויה מאושרת של חוסר-הכרה.

לא נזהר ומצא עצמו בתוכם, והם מתגודדים סביבו, נוגעים קלות בגופו ומתקלסים בו בידידות: חצים זעירים, תשואות-צחוק ויישרי-כוח, שטעמם זר. נצטדד מהם סוף-סוף, על אף מחאותיהם הרמות ומחוות ההזמנה. נסמך לאחד מחלונות הראווה וציפה עד שיחלוף גל האלכוהול. משירדו אחרוניהם על פניו הסבו ראשיהם וניפנפו לעברו במגבעותיהם רחבות-התיתורה, ובפניהם - פני עולי-ימים עד כדי לעורר חרדה - מביעות רעות רוחשת-טוב. על-כרחו חייך למשובתם והאריך מבטו אחריהם, מעין פיצוי על שנצטדד ולא התמיד עמם בערסולם, להישטף אל הים.

נפנה אל חלון-הראווה המפוספס. גמלי עץ-זית, סובנירים, דיותות, חולצות סלביות רקומות. הכל צף ועלה מחדש בלבו.

אשתו השניה של קצ'קה לבשה הבוקר חולצה רקומה מעין זו, כאילו חג היום, ממש כזו, עם הגדילים המקפצים על החזה. אפשר היה לחשוב רגע, להיפתות ולחשוב, שהיא-היא אשר המציאה את האפוריזם היקר הזה, וכמה זמן ליטשה וניסחה אותו במוחה המחוספס עד שהבריק כל-כך.

בתחתית סרעפתו חש בפצעי גאוותו הטריים. כשאשה היא הפוגעת בך, חציה משוחים בליח מרירתך.

תמונת הבוקר: יושב במטבחו של קצ'קה, על השולחן חוצצים ביניהם כליו של הבעל, אשר בלע בחפזה את המאכלים, בטרם נמלט לעבודתו. כטיפש ישב מולה ומול החביתה שטיגנה לו והתבונן בלסתותיה החזקות, הטוחנות, בהבעת-יעוד, את מנת-התרד היומית שלה, סגולה לשיפור החלב, שדי-המינקת העתירים שלה מתרפקים אל האריג השקוף של חולצתה והגדילים משתלשלים עליהם.

התינוק ישן בחדר הסמוך ובתו הבכירה של קצ'קה יצאה מן הבית, מיד אחר אביה. איזו אווירת-בטרם שררה ביניהם, כך דימה בנפשו, כאשר משהו עומד לקרות, בלא כל מאמץ או הבעת רצון, אלא מאליו, כהמשך לדשדוש-בטלה זה של הבוקר, ברגלים יחפות ובאברים מרושלים משינה. כל אותם שלושה שבועות שהתגורר בבית קצ'קה לא חשש זה בוקר-בוקר לצאת ולהשאירו עם האשה בבית. אפילו חשד עלה בו, כאילו במתכוון הוא מפקירה לידיו. יושבים כך, זה מול זה במטבח, אשר אור השמש הגיע סוף-סוף אל חלונו הנמוך, המרתפי, היא בולעת את עלה-התרד האחרון ופתע זוקפת סנטרה מן הצלחת, ובלי גמגומי "בה-מה" אומרת היא רוסית: "שמע, מרקובסקי, אין עושים לחם מאידיאולוגיות." ותוך כך נאום קצר, ממולח, על ניצול פועלים.

זאת האווזה המאולפת, שתמיד היא נושאת תחת כנפה את פליכאנוב לראווה, להוכיח לכל כי ראויה היא לכתריאל חרמוני, אומרת זאת לו, לו. אחר-כך היא מנסה, כביכול, לטשטש, לשכך. עיניה שומטות לעבר הפתיליה. אבל הוא כבר אורז את גופיותיו במזוודה - איזו תיאטרליות! החביתה השלמה על השולחן, וטריקת הדלת אחריו!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו