שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלי אליהו
אלי אליהו

"זה לא דבר פשוט בשבילי להתראיין לעיתון ישראלי", מקדים ואומר המשורר מרואן מח'ול. "אנחנו, הפלסטינים תושבי ישראל, מאוימים משני הצדדים, גם הערבי וגם הישראלי. אנחנו לא פה ולא שם. לא מצאו לנו הגדרה מתאימה".

מח'ול, שספרו "ארץ הפסיפלורה העצובה" יצא כעת בתרגום לעברית (הוצאת קשב לשירה), הוא בן לאב פלסטיני מפקיעין ואם לבנונית. באחד השירים בספרו הוא כותב: "יש דברים שאינני מבין/ שכן אינני ישראלי/ אך גם לא לגמרי פלסטיני", ובהמשך השיר הוא מצהיר: "מולדתי נערה שנאנסה./ אתחתן עמה".

"אנחנו לא כמו היהודים שהגיעו ממרוקו או מרוסיה או מעיראק", הוא מסביר, "הסיטואציה שלנו שונה לגמרי. אנחנו נשארנו במקומנו, ופשוט שינו לארץ שלנו את השם ואת ההגדרה הפוליטית שלה. אפשר לומר שהמולדת שלנו החליפה מדינה".

מאורן מח'ול. לא מצאו את ההגדרה המתאימהצילום: ירון קמינסקי

הוא מספר שיום אחד חזר מעבודתו וראה חבורה של ילדים ערבים ומולם עומדת קבוצה של ילדים יהודים. "הם הסתכלו אחד על השני", הוא אומר, "ואפילו חיוך קטן ביצבץ בקצה הפה, אבל זה היה כאילו הם מתבוננים במשהו זר לגמרי, משהו שאסור להתקרב אליו, הם עמדו כמה מטרים אחד מהשני, אבל המרחק ביניהם היה עצום. והמרחק הזה יישאר אם ההורים שלהם לא ידאגו לשנות את זה".

הילדים האלה, שמח'ול מתאר, מתגוררים בעיר מעלות, שאליה עבר עם אשתו ב-2004, אחרי שעזב את הכפר פקיעין שבו נולד ב-1979. "לא חסר כסף במשפחה ויכולתי להישאר בכפר. אבל רציתי לבנות את עצמי לבד. ובתור בחור צעיר לא יכולתי לקנות אדמה בכפר. האדמות האלה יקרות מאוד. הרי שום כפר ערבי חדש לא נבנה מאז 1948, והכפרים הקיימים לא הורחבו מאז שנות ה-50. אז הקרקע מתייקרת כל הזמן. דונם על גב ההר בסכנין עולה היום מיליון שקל.

"כשהתושבים בכפרים הערביים דורשים להתרחב, עונים להם תשובה מצחיקה. ‘תעלו קומות, למה אתם צריכים בתים על הקרקע?' אז אני שואל, למה במצפה הילה לא בונים קומות? למה להם מותר? חוץ מזה, מי שרגיל לגור בקומות יכול לבנות קומות, אבל אני קשור לקרקע, אני באתי מהאוהל, לא רוצה להתרחק מהאדמה, אני לא יכול להתרחק מהאדמה, זה חלק מהנפש שלי".

עטיפת הספר "ארץ הפסיפלורה העצובה"

למה בחרת לגור במעלות?

"עברתי לשם בשביל האמירה, כדי ‘להתנחל'", הוא אומר וצוחק. "להראות ליהודים שאפשר לחיות ביחד. לא דו קיום כזה שאתם באים אלינו לאכול חומוס, אלא ממש דו קיום. חיים משותפים. גם להתחתן אחד עם השני. כן. למה לא? רוב היהודים לא דתיים בכלל. אז מה הבעיה?"

אלא שכרגיל המציאות טפחה מהר מאוד על פניו של המשורר. "כשהגעתי למעלות היו שם יהודים חילונים ויהודים דתיים, מכל הקצוות. ברגע שהערבים התחילו לקנות בתים, אז היהודים החילונים והדתיים הלא קיצוניים התחילו לעזוב, והערך של הבתים ירד. ואני שואל אותך? למה הם ברחו? העורך דין הערבי, רואה החשבון הערבי, מה יש בו רע?"

אלא שאחרי שנה המחירים פתאום קפצו מעלה בחזרה. "מתנחלים קיצוניים שבאו מההתנחלויות והחליטו לייהד את השכונה שאני גר בה, התחילו לדפוק על הדלתות ולהציע לנו מחירים גבוהים על הבתים. חלק מהערבים הסכימו למכור. הערבים לא הגיעו לשם מתוך איזו אידיאולוגיה, או רצון להשתלטות, אלא מתוך הצרכים של החיים עצמם. גם כשאתה מסתכל על המבנים של ההתנחלויות לעומת הכפרים, אתה רואה את ההבדל. ההתנחלויות זה משהו מלאכותי, כל הבתים נראים אותו הדבר, זו לא צמיחה טבעית כמו של הכפר, כזו שנובעת מהצרכים האנושיים".

בספר "עיר ישראלית או עיר בישראל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) כותבים חיים יעקובי וטובי פנסטר: "מתוך 12 ערים ערביות או מעורבות שהיו לפני קום המדינה, נותרו תושבים פלסטינים בשבע ערים בלבד וגם הן איבדו את האליטות הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות שלהן. פגיעה בתרבות העירונית הפלסטינית שהתפתחה עד 1948 אף קיבעה את דימויה של האוכלוסייה הפלסטינית כאוכלוסייה כפרית, נחשלת ופריפריאלית מבחינה פוליטית ותרבותית ותלויה בכלכלתה בעיר היהודית".

אז איך החיים עכשיו במעלות?

"גרועים מאוד. אני כמו נקודה לבנה באמצע ים שחור. ים הכיפות. הים הזה לא שחור בגלל הדת, אלא בגלל הקיצוניות הדתית. עכשיו השכנים שלי לא אומרים לי שלום".

מח'ול, מלבד היותו משורר, הוא גם הנדסאי בניין ומנכ"ל חברת בנייה. ספרו הראשון, "מכתב מהגבר האחרון", יצא ב-2002. בשנת 1997 זכה בפרס הכותב הצעיר במגזר הערבי של העיתון "כל אל-ערב". הוא השתתף בסדנת תרגום הדדי בהליקון - העמותה לקידום השירה, ובשנת 2008 נבחר לנציג משוררי העולם הערבי הצעירים בפסטיבל העולמי לתרבות באיטליה. מחזה שכתב, "לא תיבת נח", שהוצג בפסטיבל מסרחיד בעכו, זיכה אותו בפרס המחזאי המצטיין.

"ארץ הפסיפלורה העצובה" יצא בערבית ב-2011 וזכה בפרס ההצטיינות על-שם מחמוד דרוויש לקובץ של שירה פלסטינית מטעם אגודת הסופרים הפלסטינים. על התרגום העברי עמלו לא פחות מ-12 מתרגמים (המהדורה העברית כוללת חלקים מתוך הספר המקורי לצד שירים אחרים של מח'ול). את הספר ערך המשורר והסופר אלמוג בהר ובסופו מופיעה שיחה שערך עם המשורר. בשבת הקרובה תתקיים השקת הספר בתיאטרון יפו, מרכז לתיאטרון ערבי-עברי, בהשתתפות ששון סומך, רוני סומק, רפי וייכרט, אלמוג בהר, מירה עווד ונורמן עיסא.

"השירה, גם בשפת האם, היא דבר מורכב ולא קל להבנה", אומר מח'ול, "על אחת כמה וכמה כשמתרגמים אותה לשפה אחרת. התרגום באופן כללי מסרס את השיר, לפעמים התרגום מעביר את מה שהמתרגם הבין מהשיר ולא את מה שהמשורר רצה לומר. אפשר להשוות את השיר המקורי ללב פועם; בא המתרגם ויוצר לב, עם כל העורקים, הוורידים, ואפילו צובע אותו באדום, אבל הוא לא יכול לתרגם את הדופק, לכן במידה מסוימת שיר שמתורגם לשפה אחרת הוא לב בלי דופק, או עם דופק פגום".

עם זאת, הוא סבור שכאשר מדובר לתרגום לעברית המצב טוב יותר. "קודם כל המתרגם הישראלי מכיר את האווירה שבה אני כותב, את המקום שבו אני כותב, ומכיר לפעמים את המוסיקה של השיר. בנוסף לזה, המשורר המתורגם, במקרה הזה אני, מכיר את השפה השנייה ואני יכול לקרוא את התוצאה. אני בטוח שלא כל הדברים עברו בתרגום, אבל עדיין זה משמח שהשירים שלך עוברים לשפה אחרת ומעבירים בעצם את המסר הפואטי והפוליטי. זו יצירה חדשה בעצם".

האם טוב בעיניך שאין מתרגם אחד מאחורי הספר?

"מצד אחד יש פה בעצם 12 קולות וזה יכול לפגוע בספר, כי אין בו קול אחד מרכזי. מצד שני, דווקא הריבוי הזה יכול לעזור לקורא לזהות את הקול שלי, של המשורר, את המכנה המשותף שעובר בין כל השירים. אילו היה מתרגם אחד, הקול שלו היה משתלט על הספר.

"עם אלמוג עבדתי שנתיים", הוא מוסיף, "הוא מכיר את המלה ואת הכאב שמאחורי המלה. הספר הזה הוא עוד לבנה בקיר השותפות שלי ושלו. אני לא חושב שעורך אחר היה מצליח לעשות מה שעשה אלמוג בספר הזה. אני חייב תודה גדולה לאלמוג ולרפי וייכרט (מו"ל הוצאת קשב - א"א), אם לא ההשקעה של שניהם הספר הזה לא היה רואה אור".

האבנים והמים

את המשורר העברי בן ימינו יזהו קרוב לוודאי רק קרובי משפחה וחברים, אבל כשמח'ול נכנס למסעדת "נוסטלגיה" בנצרת הוא זוכה לכבוד מלכים, גם מהבעלים וגם מבאי המקום המברכים אותו לשלום ושואלים לשלומו. האם זה מעיד על כך שמעמדה של השירה בתרבות הערבית טוב מזה שהיא זוכה לו כיום בתרבות העברית?

"גם בתרבות הערבית השירה זה לא מה שהיה פעם", אומר מח'ול, "יש היום אמנות שמפורסמת דרך מדיה חדשה, ויש דברים שמעניינים את הקהל יותר. מחפשים דברים אחרים. תור הזהב של ספרי השירה היה בשנות ה-60 וה-70. אבל מה נעשה? נפסיק לכתוב שירה? לא, במקום שלא נכתוב שירה, נעדכן את השירה, נשתמש ביוטיוב, נשלב מוסיקה, תיאטרון וכדומה".

הוא מספר שגם לערבי שירה של משוררים ערבים לא באים אנשים, והמשוררים קוראים זה לזה. "אבל אני החלטתי לעשות מעשה", הוא אומר, "לשנות את זה. כשהייתי בן 20 ביקשתי לקרוא שירים בעצרת ביום הנכבה, מול 20 אלף איש. כולם התפלאו כשראו בחור צעיר עומד מול קהל כזה גדול וקורא שירים בביטחון כזה. ואני נהניתי מזה, אני אוהב את זה. מחיאות הכפיים של הקהל זה טוב למשורר, זה גורם לו לכתוב עוד. ואחר כך התחילו להזמין אותי לכל האירועים הגדולים, יום האדמה ועוד אירועים מהסוג הזה. וככה אנשים התחילו להכיר אותי ואת השירה שלי".

כאשר הרגיש שצבר לו קהל לא מבוטל, החליט מח'ול לקיים מופעי קריאת שירה באולמות מרכזיים. "אמרו לי, ‘אתה משוגע, לא יבואו אנשים במאות כפי שאתה חושב'. אבל אני הרגשתי שכבר יש לי קהל. העליתי ערב עם נגן הסקסופון יאמן עודה ונגן העוד עלאא עזאם. אני קראתי את השירים שלי והם ניגנו מלודיות ברקע. עשיתי שבעה מופעים כאלה ובכל מקום כל הכרטיסים נמכרו".

אז אתה מתפרנס משירה?

"לא. אני לא לוקח לעצמי כסף על המופעים האלה, אני לא רוצה שהשירה שלי תהיה משועבדת לכסף. את כל הכסף מהמופעים תרמתי למטרות חברתיות".

אתה מרגיש שיש הבדל בין הופעה שלך ברמאללה לבין הופעה בחיפה?

"כן. יש הבדל. הקהל בחיפה מבין טוב יותר את הקונפליקט שלי, את המצב המורכב שבו אני נמצא, מפני שגם הם באותו המצב. לקהל ברמאללה יותר קשה להבין את זה, הם נמצאים בסיטואציה אחרת לגמרי".

לדבריו של מח'ול, הוא רוצה להשתלב בישראל, אבל מתקשה לעשות זאת בתנאים הנוכחיים. "בשביל שזה יקרה באמת צריכים להשתנות הרבה דברים", הוא אומר. "אני צריך לקבל הכרה בזהות שלי, הכרה בתרבות הפלסטינית שלי, שוויון אמיתי, לא חלקי, בלי שהפחד של ליברמן מהעניין הדמוגרפי יכתיב את היחס אלי. קשה לי להזדהות בכוח, אני רוצה להזדהות באמת. מבחינה רגשית. זה התפקיד של מי שאימץ אותי. הוא זה שצריך לגרום לזה לקרות, לא אני. מבלי לבטל את זהותי המלאה כפלסטיני. אני לא באתי אל הארץ מבחוץ, היא באה אלי. היא צריכה לשכנע אותי בלגיטימציה שלה, חובת ההוכחה עליה. פעם כתבתי איזה משפט שעורר הרבה התנגדות, כתבתי בו: ‘היטלר, אתה שחקן דומינו גרוע, הפלת עלי את היהודים אבל לא נפלתי'".

הוא סבור שמה שנקרא "הבעיה הפלסטינית" אינו קשור בהכרח למאבקי טריטוריה. "אפילו אם יבואו הפלסטינים ויגידו ‘אנחנו לא רוצים כלום, אין לנו דרישות מכם, קחו ועשו אתנו מה שאתם רוצים', עדיין היהודים במדינה יעמדו בפני בעיה, הם לא רוצים באמת שהערבים ישתלבו. במובן מסוים למדינת ישראל נוח להישאר במצב מלחמה תמידי.

"יש לא מעט יהודים בארץ שיש לי מכנה משותף אתם יותר מאשר עם אנשים מתימן או מסעודיה", הוא אומר, "אבל אני לא אוותר על העם שלי. למה רייצ'ל קורי יכולה להזדהות עם עזה ואני לא? אני מדבר כבן אדם, לא כפלסטיני. אני מזדעזע ממה שקורה בעזה, ואני מזדעזע מפיגוע בדיזנגוף באותה מידה. בכל מקרה אני בעד האזרחים".

הוא סבור שהחשש הדמוגרפי לא מאפשר שלום אמיתי. לדעתו, ישראל חייבת להכיר בזכות השיבה של הפסלטינים לאדמתם. "אני מבין את הבעייתיות של היהודים בזכות השיבה, ואני מבין את הנער היהודי שנולד בבית בחיפה ולא אשם שהבית הזה נגזל מערבים. אבל אני מבין גם את הזקן הפלסטיני שהבית הזה נגזל ממנו. אני לא משווה בין הצדדים אבל מבין את שניהם".

הוא לא מבין למה היהודים חוששים לחיות לצד ערבים. "המזרחים חיו טוב במדינות ערב לפני שהתחילה הציונות", הוא אומר. "כל הפיגועים שהיו בבגדד ובמקומות אחרים, הציונים היו מעורבים בהם, הם עשו את זה כדי לעורר רושם שיש בעיה עם הערבים וכדאי לעלות לישראל. עובדה שלפני שנות ה-40 לא היו שום התנכלויות ליהודים. הם חיו שם טוב מאוד. עובדה שאנשים חכמים כמו ששון סומך וסמי מיכאל אומרים שהיה טוב שם. הם יודעים את האמת. הם לא קנו את השקרים האלה".

מח'ול כותב אמנם שירה שנוגעת לעניינים הפוליטיים והחברתיים אך עושה זאת מבלי ליפול אל הסיסמאות ואל הקלישאות. "עם סיסמאות קל להתפרסם ולעשות רעש", הוא אומר. "אתה צריך לשאול את עצמך, אם אתה רוצה קהל או רוצה אמת? עם הזמן רק האמת תישאר. יש פתגם שאומר, שעם הזמן נשארים בוואדי רק האבנים שלו, המים עוברים. מי ששוחה עם הזרם, חולף ונשכח. ויש גם פתגם שאומר שרק דג מת שוחה עם הזרם. הכי קל להתחנף, אבל מי שמרצה את כולם, לא מרצה את עצמו".

בשיריו הוא מקפיד לשמור על נקודת המבט האנושית, האישית. השירים עוסקים פעמים רבות בסיטואציות יום-יומיות שמשקפות היטב את הסיטואציה המורכבת שבה הוא חי. באחד השירים הוא מתאר נסיעה ברכבת לתל אביב, שבמהלכה הדובר מתבונן בנוסעי הרכבת, בנוסעת רוסייה, בפועל, ביהודי מרוקאי ובבחור אתיופי שמביט "בשרידי כפר ערבי - שלא אומר לו דבר".

בשיר אחר ששמו "ערבי בנמל התעופה בן גוריון" הוא מתאר את הסיטואציה הלא נעימה המוכרת היטב לכל ערבי המגיע לשדה התעופה בישראל. המאבטחת שואלת את הדובר את השאלות הקבועות של הבדיקה הביטחונית ואילו הוא עונה לו מתוך תחושות הלב שלו: "אמרה: יש ברשותך איזשהו חפץ חד?/ הרגשות שלי, עניתי".

אף ששיריו של מח'ול עוסקים בסיטואציות חיים לא פשוטות, שלא לומר טרגיות, הוא מרבה להשתמש בהומור ובאירוניה. בשיר על שדה התעופה, למשל, הוא כותב: "המאבטחת מוסרת אותי לשוטר אשר/ מישש אותי לפתע וקרא:/ מה זה?/ איברי הלאומי - אני אומר". ובשיר אירוני אחר ושמו "תחי המולדת! הלאה המולדת!" הוא כותב: "אני בעד מדינה יהודית/ מזימבבואה ועד איי העזים", ומוסיף "אני יודע/ שאני ראוי לערי חוף כמו עכו/ מכין להם מזון מהיר כפי יכולתי".

געגועים והעדר שורשים

הנושאים הפוליטיים ומעמדו של מח'ול בתרבות הערבית מעוררים מאליהם את השאלה על מחמוד דרוויש. המשורר הפלסטיני, שמת ב-2008, הותיר אחריו חלל גדול. האם מח'ול מתעתד למלא אותו? "אני אוהב את דרוויש, אפילו יותר מדי", אומר מח'ול, שאף הקדיש לדרוויש שיר שבו הוא כותב: "איך נסיים את העלילה לבדנו בעוד היא מדדה?"

"דרוויש היה הגיבור שלי. במובן מסוים זה פגע בי בתקופה מסוימת, לקח לי זמן להשתחרר ממנו. אני לא רוצה להיות ממשיך של דרוויש, בכלל לא. אני לא רוצה להיות דרוויש מספר שתיים. אני רוצה להיות מרואן מח'ול. אני רוצה את האישיות שלי. את העולם שלי".

מלבד דרוויש הוא מציין את שמותיהם של המשוררים הערבים ניזאר קבאני, סעדי יוסף (משורר עיראקי) ולוקמן דירקי (משורר כורדי), כמי שמעוררים בו עניין ומשפיעים על שירתו.

אתה יכול להצביע על הבדלים עקרוניים בין השירה הערבית לשירה העברית?

"אני לא יודע אם אפשר להשוות ביניהן. אני יכול לומר מה הכוח והחולשה שאני מזהה בכל אחת מהן. אני אוהב את השירה הערבית הקלאסית שנכתבה בעבר, אבל אני לא אוהב במיוחד את רוב המשוררים המודרניים הערבים שכותבים שירה ערבית קלאסית, זה מרוחק מהמציאות. אני לא אוהב שהמשוררים היום כותבים שירה עם גמל ומדבר, במקום שיכתבו על מאזדה 6 ופייסבוק. המשוררים הערבים מתגעגעים לזמנים שבהם הם היו חזקים, שהתרבות שלהם שלטה. קשה להם להשתחרר מזה. זו בעיה נפשית".

השירה העברית, לדעתו של מח'ול, נמצאת במקום אחר לגמרי. "אין לה שורשים. אין לה רצף היסטורי אמיתי. אין שום דבר משותף. המשורר היהודי שמגיע מרוסיה הושפע מפושקין ומנדלשטם, ואילו על המשורר שעלה מספרד השפיעו לורקה ובורחס. אז יש בזה חולשה, אבל אני גם רואה בזה כוח, כי נוצר מבחר גדול והרבה סגנונות. אני גם אוהב את העובדה שהשירה העברית קשורה לחיים, לתקופה המודרנית. המשוררים העבריים כותבים על החוויות שלהם בעולם המודרני. יש שם קניון ומכוניות ואינטרנט. וזה מעניין אותי".

לא מכבר יצא לאור ספר חדש של מח'ול בלבנון, והוא הוזמן להשתתף ביריד הספרים בביירות. אלא שהוא יודע שלא פשוט יהיה לקבל אישור יציאה מישראל ללבנון. "חצי משפחה שלי גרה בלבנון", הוא מספר. "כשישראל שלטה בדרום לבנון הייתי נוסע לשם כל הזמן, אז יש לי שם קשרים חזקים, הרבה חברים. ב-2000, כשישראל נסוגה מלבנון, התקשרתי לסבתא שלי שגרה בלבנון והיא בכתה ואמרה שעכשיו היא לא תראה עוד את הבת שלה לעולם. היא צדקה. היא לא ראתה את הבת שלה עד מותה. אבל אני הבטחתי לה אז שאני עוד אגיע ללבנון בזכות השירה. אני מאוד מקווה שכשאפנה לשר הפנים הוא יאשר לי לנסוע ללבנון ולא יהיה אויב של השירה".

ההבדל / מרואן מח'ול

אין הבדל בין לילה ליום

זולת טעמה המתוק של השמש.

אין הבדל בין השכור לחסיד

זולת כנותו של הראשון.

אין הבדל בין עצים לורדים

זולת תפקידו של העץ בדברי-הימים.

אין הבדל ביני לבינ

אין הבדל כלל.

מתוך "ארץ הפסיפלורה העצובה", מערבית: סאוסן קטיש

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ