בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלן מבנקו: קול פרנקופוני אחר

אלן מבנקו, שספרו "זיכרונותיו של דורבן" יצא לאחרונה בעברית, הוא הסמן המובהק לכך שמרכז הכובד של הספרות הצרפתית עובר מצרפת החוצה. שיחה עם סופר שכותב בצרפתית אבל בקצב אפריקאי

2תגובות

אפשר היה לחשוב שבראיון עם סופר אפריקאי צריך להיזהר בכל הנוגע לעניין הזהות, ללכת על ביצים, אם כי לפעמים נדמה שלא משנה עד כמה תהיה זהיר, תמיד תצליח לדרוך על איזו יבלת אפריקאית. ובכל זאת, על הכתיבה של אלן מבנקו מותר לומר שיש לה קצב של אפריקה, ולו משום שהוא עצמו אומר זאת. ולמרות הסלידה של מבנקו ­ אחד הקולות הבולטים בספרות הצרפתית העכשווית ­ מתווית הסופר האפריקאי, הוא אינו מתלונן ומוותר מראש על עמדת קורבן התמיד. אולי לכן הצליח לקומם עליו את הקהילה האפריקאית בצרפת. הוא, שבא מהם, כתב כמה מאמרי ביקורת על הפסיביות שלהם והם לא אהבו לשמוע זאת.

אלן מבנקו נולד בשנת 1966 בפואנט-נואר, עיר הנמל הגדולה שבקונגו-ברזוויל. את הרומן הראשון שלו, "מחר אהיה בן עשרים", כתב על ילדותו, שהיתה למרבה הפלא רגילה ומאושרת. כשהיה בן 22 עזב את קונגו ועבר לפאריס כדי ללמוד משפטים. בפאריס עבד במשך עשר שנים בחברה גדולה אבל משהו דיגדג לו בקצות האצבעות והוא החליט להתמסר לכתיבה. הוא הוציא לאור כמה קובצי שירה ולאחר מכן פירסם רומנים ובהם "כחול-לבן-אדום" ו"אפריקן פסיכו". בשנת 2005 פירסם את הרומן "כוס שבורה" וזה זכה להצלחה גדולה (ראה אור בעברית בהוצאת מטר בתרגום חגית בת עדה). שנה לאחר מכן הוציא לאור את "זיכרונותיו של דורבן" וזכה בפרס רנודו, מהפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בצרפת.

ב"זיכרונותיו של דורבן", ספרו המצליח ביותר, מגולל מבנקו את סיפורו של איש בשם קיבנדי שיש לו, כמו לכל אדם, חיה שהיא כפילתו. הכפיל של קיבנדי הוא דורבן, ויחד הם יוצאים בלילות למסעות נקמה רצחניים. קיבנדי מחליט את מי הוא רוצה לחסל והדורבן מבצע. כי זאת יש לדעת, יש שני סוגים של כפילים. יש הטובים ויש הרעים. יש כפילים מיטיבים ויש כפילים מזיקים.

הכפילים המיטיבים, מספר לנו הדורבן, חיים חיים משעממים. "האמת שאין לי מושג איך הם יכולים לסבול חיים כאלה, הם רופסים, אטיים, עסוקים בעיקר בבריחה למשמע כל רחש..." הכפילים המזיקים, לעומת זאת, חיים חיים מלאי התרחשות. "אנחנו הכפילים הכי חסרי מנוח, הכי מאיימים, גם הכי פחות נפוצים". ואילו מנהיג הדורבנים מסביר לקהילתו הקטנה את החוקים: "וכשאתם רואים חירש רץ, ילדים שלי, אל תשאלו שאלות, רוצו אחריו, כי הוא לא שמע את הסכנה, הוא ראה אותה".

דניאל צ'צ'יק

קטעים מהספר הזה הושמעו בפסטיבל "ספרים על הבמה" שהתקיים באחרונה ביוזמת המכון הצרפתי, שגרירות צרפת בישראל ותיאטרון הקאמרי. כמה ימים לפני ראש השנה הגיע מבנקו  לארץ לכבוד הפסטיבל, שבו קראו שחקני תיאטרון וקולנוע מובילים מצרפת ומישראל קטעים ממיטב הספרות של שתי המדינות.

בעברית יצא "זיכרונותיו של דורבן" רק באחרונה ­ בהוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ובתרגומו של ניר רצ'קובסקי. זה אחד מספריה של סדרה חדשה, "פאריס-דקאר" שמה, כשם הראלי המפורסם, שעורך רצ'קובסקי במטרה להביא אל הקורא הישראלי את הכותבים בצרפתית שאינם יושבים על הגדה השמאלית בהכרח אלא הגיעו לצרפת ממקומות אחרים כמו מדינות המגרב, אפריקה, האיטי, לבנון וקנדה.

"בשנה שבה קיבל מבנקו את פרס רנודו זכה ג'ונתן ליטל האמריקאי בגונקור על 'נוטות החסד'. גם כל שאר הפרסים החשובים באותה שנה ניתנו לסופרים שכותבים צרפתית אך אינם צרפתים", אומר רצ'קובסקי. "זה מראה שמבנקו הוא חלק ממגמה, שבה צרפת כבר אינה מרכז הכובד היחיד של הספרות הצרפתית. ומבנקו הוא אחד הנציגים הכי בולטים של הספרות ה'פרנקופונית' הזאת, אם כי הוא לא רואה עצמו כסופר פרנקופוני".

למעשה, מבנקו כבר אינו חי בצרפת. בשנים האחרונות הוא מתגורר בקליפורניה ומלמד באוניברסיטת UCLA. "אני מלמד ספרות אפריקנית שנכתבת בצרפת. אני מנסה להכיר לסטודנטים אמריקאים את הספרות של היבשת שלי, בעיקר של הדור החדש של כותבים אפריקאים, כאלה שהתחילו לכתוב בשנות ה‑90", הוא מספר ואגב כך מוסיף שיש לו בן אחד, בן עשרים, שחי בפאריס ומעולם לא ביקר באפריקה.

אתה עצמך כותב בצרפתית שהיא בעצם שפת הכובש.

"היו אנשים שאמרו לי: איך זה שאתה כותב בצרפתית, הרי היא השפה של הכיבוש. אבל אני יודע שמה שאני כותב בצרפתית שונה מאוד ממה שהצרפתים בצרפת כותבים. כי בטקסטים שלי יש דברים מהרקע שלי, המבטאים שלנו, הקצב שלנו, זו צרפתית חדשה. אני משוכנע שבכל פעם שסופר כותב הוא יוצר שפה חדשה משלו. גם כאן אי אפשר לומר שעמוס עוז כותב כמו אהרן אפלפלד. הם שונים אף ששניהם כותבים בעברית. לכל אחד קול משלו והקול שלו יוצר שפה חדשה".

מבנקו לא מחבב במיוחד את המבט על הספרות הפרנקופונית. "הם אומרים שאנחנו באים מהשוליים, מהפריפריה, לפעמים גם זה סוג של אפליה, עוד צורה של קולוניאליזם".

מתייחסים אליכם כאל ספרות אקזוטית.

"בדיוק. אני לא רוצה להיות הסופר האקזוטי שלהם. הדברים שאני כותב באים ממקום עמוק וכואב. באותו אופן אני יכול לומר שבשבילי הצרפתים הם אקזוטיים. כשאני קורא סופר צרפתי הוא האקזוטי בעיני, כל אחד הוא האקזוטי של מישהו אחר. מצד שני, לא אכפת לי מדעות כאלה כי אני יודע שברגע שמכירים אותך, משנים דעה".

רבים בקהילה האפריקאית בצרפת כעסו על דברים שכתבת על אודות ההשתלבות של האפריקאים בצרפת.

"כתבתי שני מאמרים על האנשים שעוברים לצרפת וחושבים שהם לא יכולים לעשות שם שום דבר כי הם לא בני מזל. הם חושבים שמכיוון שהם שחורים שחוו קולוניאליזם ועבדות, ומכיוון שהאדם הלבן בא וכפה עליהם את השיטה הזאת, הם לא יכולים לעשות משהו אחר. במאמרים שלי ניערתי את העץ כדי לומר את האמת. זה לא התקבל בברכה בקהילה השחורה. שחורים בצרפת חושבים שהם יכולים לעבוד רק באבטחה ובניקיון אבל לא להיות עורכי דין, סופרים או שרים בממשלה. זה לא בגלל האדם הלבן אלא משום שהאדם הלבן נהג לחשוב שלא מגיעות לנו עבודות כאלו. אבל אתה לא יכול להגיד להם דבר כזה כי הם יגידו שאתה אומר זאת רק כי לך יש עבודה".

במה הם טועים, לדעתך?

"ניסיתי ככל יכולתי להבין את הקהילה השחורה בצרפת. הבנתי שרבים מהם חיים שם רק מתוך תקווה לחזור לאפריקה. הם מתנהגים כאילו הם לא גרים בצרפת, אלא רק עוברי אורח בה. בסופו של דבר הם יהפכו לזקנים עם שיער אפור ובגיל 70 יבינו שהם לא יכולים לעשות שום דבר מעניין בחייהם. אמרתי לאנשים, אם אתם חיים בארץ אחרת נסו להתנהג כאילו תמותו בה. אם אתם רוצים לקנות בית, תקנו. ואם אתם רוצים לאכול במסעדה נחמדה, תאכלו. אף פעם אל תגידו, מחר יהיה טוב, מחר נאכל כמה שנרצה, בארץ שלנו. כי לפעמים לא תחזרו לארצות שלכם או שתחזרו בארון, ואנשים יבכו אתכם על שהייתם שוטים כל חייכם".

בסופו של דבר, באמת לא חזרת לקונגו.

"נסעתי לצרפת מתוך מחשבה שאחזור לקונגו בסופו של דבר. אבל כמו שאמרתי, אם אתה כבר שם ואתה רוצה להגשים את החלומות שלך, עשה זאת".

ועכשיו אתה בקליפורניה. גם שם אתה נוהג כך?

"כן, זה מה שאני עושה. ואם המקום הבא יהיה תל אביב, אני אלמד עברית ואישאר כאן. זה ייראה לכם מצחיק, שסופר אפריקאי שמדבר צרפתית כותב ומדבר בעברית, כל יום יזמינו אותי לטלוויזיה".

ובכל זאת, אפשר להניח שגם אתה נתקלת בגזענות ובקשיים בגלל היותך שחור, גם בצרפת וגם בארצות הברית.

"בצרפת לא נתקלתי בכך, אולי משום שהסתובבתי בחוגים של האינטלקטואלים. הייתי באוניברסיטה או בבית המשפט ולא התמודדתי עם זה. לפעמים, כשאתה נהיה מוכר, אתה לא רואה את הגזענות. את הגזענות חווים מי שאינם מוכרים. אנשים יודעים שאם יתנהגו אלי לא יפה אכתוב על כך למחרת בעיתון ­ ב'לה מונד', ב'ליברסיון', ב'טלרמה' ­ ותהיה מהומה. אולי לכן גם בארצות הברית אנשים כמו דנזל ושינגטון, אדי מרפי או ויל סמית לא חווים גזענות, אבל אם תסעי לאלבמה תראי שבמלון צועקים 'כושון' למנקה. הם לא יכולים לומר זאת לוויל סמית, כי אם יגידו לו הוא יקנה את המלון ויזרוק אותם החוצה".

בגזענות אולי לא נתקלת, אבל ב"זיכרונותיו של דורבן" אתה כותב על אלימות שאין לה פשר.

"מתחת לסיפור אפשר לקרוא את דעתי על החברה, על האלימות בה, על משקלם של הרעים. אני אוהב לכתוב מתוך מבט על החברה, ואת הספר הזה אפשר לקרוא כמשל שבו החיה מדברת אבל מאחוריה ישנם האדם והחברה, ואפשר לראות איך המין האנושי יכול להיות רע לפעמים ולדחוף את החיה להרס המוני. הספר נכתב על ידי אפריקאי אבל אני יודע שהוא מסוגל לגעת בכל אחד. הוא עוסק בטבע האנושי, הוא על המקור של העולם, על התבונה. הדורבן מפיץ את החוכמה האפריקאית, את המיתוסים והמשלים".

את "זיכרונותיו של דורבן", הוא מדגיש, כתב כי רצה לכתוב ספר על המסורת בקונגו, על המיתוסים ועל הדרך שבה התייחסו בה לחיות. על כך שיש אנשים שמתנהגים רע, על פי האמונה משום שביום לידתם נולדה גם חיה רעה ושניהם מתאחדים כדי להפיץ רוע.

ומהי החיה הכפילה שלך?

"אמא שלי אמרה לי לא לספר לעולם מהי החיה שלי. לפעמים אני אומר שזאת ציפור, לפעמים שזה עץ. אולי יום אחד, כשארגיש שאני עומד למות, אסגיר את שם החיה שלי, כי אדע שהכל נגמר, שאין לי עוד מה להפסיד ואני יכול לגלות את סודי לעולם".

לאמו, הוא אומר, גם הקדיש את הספר. אחרי הכל, ממנה שמע את הסיפור הזה, "פלוס מינוס כמה שקרים". אמנם, בסיפור המקורי של האם לא היה דורבן. "אמא שלי היתה מספרת לי סיפורים על ההיסטוריה שלנו, על האמונות שלנו, בהם הסיפור על חיות שיש להן כפיל אדם. אני חושב שבספר הזה אני פשוט מנסה ליצור מחדש את מה שאמא שלי סיפרה לי בזמנו. היא לא סיפרה על דורבן דווקא אלא בחרה בכל פעם חיה אחרת. בחרתי בדורבן משום שאני יכול להשתמש בזה בכל מיני דרכים. אילו בחרתי בחיה כמו חתול זה לא היה עובד. אבל הדורבן הוא חיה עצלה, חיה שאין לה מוניטין טובים, זה היה מושלם בשבילי כדי לכתוב משהו משוגע על זה".

מול הרוע והאלימות, אמהות בספר הזה ­ כמו בשאר ספריו ­ הן הטוב המוחלט. ומבנקו אכן היה קרוב מאוד לאמו, שמתה לפני כעשור. "היו לי שתי אמהות. היתה אמי האמיתית, שהיתה אשתו השנייה של אבי, והיתה האמא השנייה. הייתי ילד יחיד של אמא שלי אבל לאמא השנייה שלי היו שמונה ילדים, האחים שלי", הוא מספר. "גרנו בשני בתים נפרדים אבל היינו קרובים מאוד. מעולם לא ראיתי את האמהות שלנו רבות. הן חיו בשלום, הלכו יחד לשוק, דיברו על דברים, לפעמים היו צועקות על אבא שלי ביחד, היתה ביניהן חברות ולא הבנתי אז שהמצב הזה מורכב מאוד".

אמו עצמה, הוא אומר, מעולם לא קראה את ספריו משום שלא ידעה קרוא וכתוב. השפות המסורתיות בקונגו הן מדוברות בלבד ואין להן כתב. "היא ראתה את הספרים שלי ושאלה, למה אין תמונה? מה אתה מספר שם? היא היתה מקשיבה לרדיו בקונגו, שם דיברו עלי בשפה שלנו, האפריקאית, ואז היתה אומרת: הו, זה שלי".

לאיזו דת השתייכו הוריך?

"הם היו קתולים אבל זה לא כמו בעולם המערבי. אתה יכול להיות קתולי ולקרוא בכתבי הקודש אבל בלילה אתה מאמין במה שהאמינו אבות אבותיך ויש לך השומרים שלך והפסלים שלך. בלילה אתה מבקש מאלוהים האמיתי שלך את הפתרון לבעיות. בגלל הקולוניאליזם אימצנו את הדת הקתולית אבל שמרנו על שלנו".

נשמע שמדובר באנשים עם חוש הומור.

"נכון. ככה זה שם, אתה רוצה שאהיה נוצרי? בסדר, נהיה נוצרים. אדם יכול להיות באותו זמן מוסלמי, נוצרי, אנימיסטי, בודהיסטי".

ומהי צרפת בשבילך?

"אני מרגיש בה בבית. גרתי שם 17 שנה. אני מכיר את התרבות הצרפתית, את ההומור, את

החולשות".

ומה לגבי ארצות הברית?

"בארצות הברית אני מתחיל בהדרגה להרגיש בבית. לא כמו בצרפת, כי צרפת היתה המדינה שלי עוד לפני שהגעתי אליה, כמדינה שליטה. היו לנו השפה שלה, התרבות, האוכל, ראינו צרפתים. אבל לאמריקאים קונגו-ברזוויל לא היתה בבחינת יעד. הם נסעו לקניה או לאוגנדה, למדינות אנגלופיליות. בארצות הברית אין תרבות אלא ערבוב של תרבויות. יש לבן, שחור, לטינו, אסיאתים, יש נוצרים, יהודים, מוסלמים, וודו. אין תרבות מרכזית. זה היה קצת הלם בשבילי, אבל אני מרגיל את עצמי. יש לי שלושה דרכונים ולפני שאני נוסע אני צריך להחליט באיזה מהם להשתמש. כשאני נוסע לישראל אני משתמש בדרכון האמריקאי שלי", הוא צוחק.

איך אתה מגדיר את עצמך כשאתה נדרש לכך? אתה קונגולזי או צרפתי? או אולי אמריקאי חדש?

"אני מרגיש קונגולזי, ללא ספק. אבל בו בזמן אני לא רוצה להיות קונגולזי מאחורי דלת סגורה. אני רוצה לפתוח לפחות את החלון, לשמוע את הקול של העולם, זה חשוב לי מאוד, חשוב יותר מלהיות אדם שאומר שאפריקה היא היבשת הכי טובה. אני רוצה ללכת לכל מקום ולקחת משם את מה שחיוני כדי להגדיל את הידע שלי על העולם. אני יודע שאנחנו מחויבים לשאול מאנשים אחרים כדי להעשיר את הידע שלנו. אני קונגולזי שפתוח לתרבויות אחרות. אם לא אעשה זאת אמות מבחינה אינטלקטואלית".

***

פרק מתוך הספר "זיכרונותיו של דורבן" / אלן מבנקו

כולם יראים מפני מבחן הגופה שחושפת את הרוצח, זה טקס נפוץ פה באזור, בכל פעם שמישהו מת ממהרים הכפריים לפנות למבחן הזה, בראש שלהם אין כזה דבר מוות טבעי, רק המנוח יכול לספר לחיים מי אחראי למותו, אתה בטח רוצה לדעת איך זה מתנהל, אז ככה, ארבעה בחורים חסונים נושאים את הארון על כתפיהם, ראש הכפר ממנה מכשף, שלוקח מקל עץ, דופק שלוש פעמים על הארון ושואל את המת, "תגיד לנו מי אכל אותך, תראה לנו באיזו בקתה גר הרוצח, אתה לא יכול להסתלק ככה לעולם הבא בלי לנקום, אז קדימה, זוז, רוץ, טוס, חצה הרים ומישורים, גם אם הרוצח גר מעבר לאוקיינוס, גם אם הוא נמצא בכוכים, אנחנו נגיע אליו כדי שישלם על הרעה שעולל לך ולמשפחתך", ואז מתחיל פתאום הארון לזוז, ארבעת הבחורים שנושאים אותו על הכתפיים כאילו נסחפים במחול שדים, הם לא מרגישים עוד את המשקל של הגופה, רצים ימינה ושמאלה, לא פעם מוביל אותם הארון ללב היער, מחזיר אותם לכפר בריצה מטורפת, והבחורים דורכים על קוצים ושברים בלי לחוש כאב, בלי להיפצע, הם נכנסים למים בלי לטבוע, עוברים דרך שריפות יער בלי להיכוות, אגב, פעם באו הנה אנשים לבנים לצפות במנהג הזה בשביל לכתוב עליו בספר, הם הציגו את עצמם בתור אתנולוגים, הם התקשו להסביר לכמה מטומטמים מסקפמבה מה זה אתנולוג ולמה בדיוק זה טוב, צחקתי צחוק גדול, כי בשביל לקצר הייתי יכול, לכל הדורבנות, לומר לטיפשים האלה שאתנולוגים הם אנשים שכותבים דברים על המנהגים של אנשים אחרים, שנראים להם מוזרויות לעומת התרבות של עצמם, וזהו, אבל אחד הלבנים החליט משום מה להסביר למבולבלים המסכנים מהכפר שהמלה "אתנולוגיה" באה מהמלה היוונית "אתנוס", שפירושה "עם", זאת אומרת, האנתרופולוגים חוקרים עמים וחברות, את המנהגים שלהם, את אופן החשיבה ואת דרך החיים שלהם, הוא הוסיף ואמר שאם למישהו מפריעה המלה "אתנולוג", הוא יכול פשוט לומר "אנתרופולוג חברתי", מה שרק זרע עוד יותר בלבול, וכולם המשיכו לחשוב שהאנשים האלה סתם מובטלים בארצות שלהם, או אולי הגיעו בשביל להציב בכפר אנטנות צלחת כדי לעקוב אחרי האנשים, בקיצור, הם הגיעו לפה, האתנולוגים או האנתרופולוגים החברתיים הלבנים האלה וחיכו שמישהו ימות, והנה התמזל מזלם ומישהו בדיוק נאכל כאן, לא על ידי אדוני אלא על ידי איש אחר, שהכפיל המזיק שלו היה חדף, והאתנולוגים אמרו במקהלה, "יופי, הנה הקבר שלנו, הוא בצד השני של הכפר, הלוויה תתקיים מחר, סוף סוף נוכל לגמור את הספר הארור הזה", וביקשו לשאת בעצמם את הארון על הכתפיים, כי הם היו משוכנעים שמשהו מסריח במנהג הזה, שבעצם הבחורים שאמורים לסחוב את הארון הם שמזיזים אותו במטרה להאשים אנשים על לא עוול בכפם, אבל שאלת השתתפותם של לבנים בטקס פילגה את הכפר, היו מכשפים שלא רצו שזרים יתערבו בעניינים של סקפמבה, בסוף מילא ראש הכפר את תפקיד המפשר והבטיח שהטקסים של האבות יעבדו גם בנוכחות לבנים, כי האבות של הכפר חזקים יותר מהלבנים, והוא שיכנע את כולם שזו הזדמנות פז, שהאנשים האלה, שבאו מרחוק, ישתתפו במבחן, וחוץ מזה, הם יכתבו על סקפמבה בספר שלהם, הכפר יתפרסם בעולם כולו, הרבה אנשים מכל מיני ארצות ישאבו השראה מהמנהגים שלו לתפארת האבות, והמרמור התחלף בגאווה משותפת, תריסר המכשפים של הכפר כמעט התקוטטו ביניהם כשהגיעה השעה לבחור מי יפקח על הטקס, עכשיו פתאום רצו כולם לעבוד עם הלבנים, בעוד שכמה שעות קודם לכן רעיון כזה בכלל לא היה עולה על הדעת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו