בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרית בן ישראל חיה באגדות

שפת האם של מרית בן ישראל היא אגדות, ובהן גם עוסק ספרה החדש, “סיפורים יכולים להציל”. היוצרת הבין־תחומית יוצאת נגד ספרות שמנסה לחנך ותקינות פוליטית, וגם מספרת איך גרמה לבנה לעשן בילדותו

4תגובות

סיפורים יכולים להציל, למרית בן ישראל אין ספק בכך. היא נוכחה בכך כמה וכמה פעמים בימי חייה. “הם הצילו אותי בילדות. כשהרגשתי כל כך לא מובנת, הסיפורים הבינו אותי. זאת היה מין ידיעה שיש לי מקום בעולם”, היא אומרת.

למשל?
“כשהייתי בצבא התאבד החבר הכי טוב של בן הזוג שלי, שהיה אתנו בהיאחזות. ההלוויה שלו התקיימה בדיוק ביום שבן הזוג שלי אמור היה ללכת לקורס והוא ביקש לא ללכת לקורס. הסמג”ד סירב ובן הזוג שלי סירב פקודה והלך להלוויה. הוא נשלח למשפט בבסיס ליד ירושלים. בהיאחזות דאגו לו ושלחו אותי להיות אתו עד המשפט. הוא פשוט חיכה שם ועשה עבודות רס”ר, לא היה תאריך למשפט.

“בשלב מסוים נורא התעצבנתי והלכתי לשליש. אמרתי לו, ‘מה זה צריך להיות’, והשליש אמר לי, ‘את יודעת כשיהודה הלוי רצה לעלות ארצה הוא ניסה להשיג אישור ולא הצליח. בסוף הוא כתב שיר: 'אבואה בבוקר השר כבר רכב, אשובה בערב השר כבר שכב’. זה שינה בשבילי הכל, את לא יכולה לתאר לעצמך. כי מה הוא בעצם אמר? שזה לא בידו; אבל ברגע שהוא אמר זאת פתאום נזכרתי שיש ספרות, יש עולם, יש רוח, והמציאות המטומטמת שבה מעכבים אותנו היא גרגר קטן בנצח. וזה הפך את ההרגשה שלי. קודם הרגשתי שמוחצים אותי, וברגע שהוא אמר זאת - אי אפשר לתאר כמה זה שינה”.

דודו בכר

בכל עבודותיה של בן ישראל, יוצרת בין־תחומית, אפשר לראות את עקבות המעשיות והאגדות שתמיד העסיקו אותה. היא חוקרת תרבות וסופרת, ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ילידת 1956, בתם של גדעון בן ישראל שהיה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ופרופ’ רות בן ישראל, כלת פרס ישראל במשפט. היא גדלה בבאר שבע ובירושלים. למדה באקדמיה לאמנות בצלאל וכן בחוג לתורת הספרות ובחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן השתלמה גם במחול והיתה ליוצרת בתיאטרון ובקולנוע. היא אם לשניים, בן 28 ובן 13, וחיה כיום בתל אביב.

בימים אלה רואה אור ספרה השישי, “סיפורים יכולים להציל”, בסדרה מפתחות - ספרות ואמנות חזותית, שעורך דורי מנור ומתפרסמת בהוצאת עם עובד בשיתוף סל תרבות ארצי. קדמו לו “אסור לשבת על צמות” שראה אור בשנת 1996 ‏(עם עובד‏), “טבע דומם” ‏(הקיבוץ המאוחד‏) ו”בנות הדרקון”, רומן פנטסיה מסעיר שפירסמה בשנת 2007 והוא חלק ראשון בטרילוגיה שרבים מקווים שיהיה לה המשך. לאחר מכן פרסמה את ספר העיון “חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי” ואת “כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ’י: על אמנות הגוף ב’ספר הדקדוק הפנימי’”. בן ישראל מפעילה בלוג ושמו “עיר האושר” שבו היא כותבת על אמנות בין־תחומית ועל אגדות.

ספרה החדש עוסק באגדות - אלף לילה ולילה, הנס כריסטיאן אנדרסן והאחים גרים - וגם באגדות האמנותיות, כאלה שכתבו סופרים, כגון “שלוש אחיות” של ש”י עגנון ו”המלך הצעיר” של אוסקר ויילד. בן ישראל מראה את האופן שבו האגדות “נפתחות כמו דלתות”, כלשונה, אל תופעות שונות בתיאטרון, בקולנוע, באמנות הפלסטית. אצלה דרים בכפיפה אחת סרטו של קורוסאווה “ראשומון”, מחזות של ברטולט ברכט, ספרים מאת בורחס וציורים של פיקאסו. היא כותבת על שלל נושאים: על תיאטרון, על עיצוב, על תרגום. היא כותבת על עיצוב אופנה ועל רוברט אלטמן וסרטו “משהו ללבוש” וגם על פנטומימה, וקתוליות, והאר־נובו של אוסקר ויילד, ופסיכואנליזה. יש לה היכולת הנדירה להתיך את כל אלה ולהפוך אותם לסיפור חדש שהיא מספרת. זהו ספר עיון שאינו נקרא כספר עיון אלא כסיפור חדש, מסעיר ומעורר מחשבה.

ממה נובע העניין שלך באגדות?

“אגדות זאת שפת האם שלי. זה תמיד היה כך. אני מזהה את העולם הרבה יותר באגדות מאשר בספרות ריאליסטית. כשאני קוראת ספרות ריאליסטית אני מרגישה שזה נורא רחוק ממני וכשאני קוראת אגדות אני מרגישה בבית. כל דבר מזכיר לי אגדות. גם אמנות וגם תיאטרון וגם דברים שפשוט קורים בחיים”.

בעצם לכל אורך הקריירה שלך עסקת בזה.

“זה נכון, לא חשבתי על זה. ההצגה הראשונה שלי למבוגרים ב–1983 היתה ‘מוכרת הגפרורים הקטנה’. זו היתה תגובה למוות של סבתא שלי. יכולתי להגיב דרך מוכרת הגפרורים, אף על פי שאני בטוחה שיש סבתות מעולות גם בספרות הריאליסטית. יש למשל סבתא נפלאה ב’ילדות’ של גורקי, אבל ‘מוכרת הגפרורים’ זו יותר השפה שלי. אחר כך עשיתי פסל תיאטרלי שהיה מבוסס על סיפור מ’אלף לילה ולילה’ על אדם שנהפך לאבן ממותניו ומטה. זה מאוד נגע לי כי זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי קטנה: להיות לא חיה ולא מתה. קראתי לזה תקיעות”.

פחד סירוס?

“גדול מאוד. עכשיו זה פחות מפחיד אותי. זה לא רק סירוס מיני אלא מכל בחינה שהיא. היה לי הפחד שלא אוכל לחיות את החיים המלאים שאני יכולה, שהנפש שלי לא תוכל להתמתח לאן שהיא יכולה להתמתח. שאני אהיה תקועה במקום, חיה”.

למה פחדת מזה?

“הייתי מאוד לא חופשייה בילדות. כל הילדים היו לא חופשיים, זה לא שהיה אצלי בבית משהו מיוחד במינו. בזמנו המבוגרים אמרו והילדים עשו. לא היה מרחב תמרון. גם אמרו לך מה להרגיש ומה לחשוב, זה היה חזק מאוד. כאמא לימדתי את הילדים שלי שמוכרחים רק למות וכל היתר זה בחירה”.

לרקום ארמון

באחרית הדבר לספר כותבת בן ישראל על שהותה בארצות הברית לפני שנים, אז ביקרה ב”בית המסתורין של שרה וינצ’סטר”. וינצ’סטר היתה יורשת המיליונים של יצרן הרובים המפורסם. היא שכלה את בתה התינוקת ולא הצליחה להרות שוב. לאחר 15 שנה מת גם בעלה והיא, כריפוי בעיסוק או כאובססיה או כשיגעון, החלה במעשה אקסצנטרי של בניית בית משונה, עם גרמי מדרגות משונים וחלונות משונים וחדרים משונים. הבנייה של הבית היתה העניין עצמו, זה לא בית שנועד שיגורו בו, זה היה אולי בית שנועד לגרש את הרוחות והשדים.

“כמו הרבה אמנים לפניה”, כותבת בן ישראל, “היא הפכה את הרגש לצורה, בנתה מעין לב קולוסלי עם דופק של הלמות פטישים”. והיא מוסיפה: “לגברים תמיד היה כסף להקים את החלומות שלהם. הרבה יותר קשה למצוא אשה שהיו לה די כסף ודי תעוזה לבנות את הסיוט שלה בלי להתחשב באיש, לרקום לה ארמון כמו שרוקמים מפית: מחזיקים קרוב לעיניים ומתמסרים לפרטים”.

למה בחרת לספר באחרית הדבר את הסיפור של שרה וינצ’סטר, שהוא דווקא סיפור שהיה באמת?

“בדיוק בגלל התפר הזה בין אגדה למציאות. יש אנשים שחושבים שאגדות הן עולם אחר והמציאות היא מציאות, ואני מנסה להסביר שהמציאות היא האגדות. פעם דיאן ארבוס אמרה משפט יפה שנגע לי, שככל שאתה מסתכל במציאות יותר מקרוב היא נהיית יותר פנטסטית. אני מרגישה שככל שאתה מסתכל באגדה יותר מקרוב היא נהיית יותר ריאליסטית.

“וינצ’סטר היתה מציאה, כי יכולתי להראות שהיתה אשה כזאת שבאמת בנתה את הבית הזה, היה לה פשוט מספיק כסף כדי להיות כזאת משוגעת. הסיור בבית שלה בנוי על מתח מה יש בחדר הבא ובעיקר מה היא השאירה בכספת. הציפיות מרקיעות שחקים ולבסוף מתברר שהיא החזיקה בה גזירי עיתון המדווחים על מות התינוקת והבעל ושני תלתלים - של התינוקת ושל הבעל. ככה זה באגדות, אחרי שאתה מקלף את כל הדברים הפלאיים מה שנשאר הוא גרעין רגשי חזק מאוד, איזושהי מצוקה, איזשהו כאב. אני חושבת שאגדות הן המדיום היחיד שכותב את הכאבים האלה במלוא העוצמה שלהם”.

ובספרות הריאליסטית?

“בספרי ילדים ריאליסטיים, כשאתה ילד וכואב לך נותנים לך נשיקה ואומרים לך שזה יעבור ולא נורא, שזאת שטות מוחלטת, כי יש דברים שעוברים ויש דברים שלא עוברים. במציאות גם כל הזמן יש פרופורציות: אם מישהו עזב אותך אז אתה לא מת מזה, כי ישנם כל הילדים שאין להם מה לאכול באפריקה, והיתה השואה ומה זה לעומת השואה. אבל כשמישהו עוזב אותך אתה לא זוכר את כל הילדים בשואה, בשבילך חרב עולמך.
“אגדות לוקחות את הדברים האלה, שהם כאילו קטנים אבל כלל אינם קטנים, ונותנות להם את מלוא הממדים. זה מה שכתוב בפתיחה של ‘קן הקוקייה’. הסופר מקדיש את הספר לחבר שלו ‘שאמר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורתם’. הכל קיים, הכל אמיתי”.

כשקוראים כמה מהאגדות האלה נראה שהן לא לילדים בכלל. יש בהן אכזריות נוראה.
“הן לא היו לילדים. עד המאה ה–14 בכלל לא היו ילדים. לא הבדילו בין ילדים למבוגרים כמו שאת לא מבדילה היום בין אנשים בני 25 ובני 30. גם רואים זאת באיקונות הנוצריות: מריה מחזיקה את ישו התינוק והוא נראה כמו מבוגר ממוזער. רק במאה ה–17 התחילו להמציא מלים לשלבים השונים של הילדות והמציאו גם את החינוך.

“האחים גרים יש בהם צד חינוכי, אבל לתחושתי זה כמו לשים פלסטר על פצע. אתה מכסה אותו אבל מתחת הפצע נשאר. אף על פי שהם גמרו את ‘כיפה אדומה’ בצורה חיובית, הסיפור המקורי עדיין נמצא שם חי ובועט. הכל כאילו מתורבת ונורמלי עם מוסר השכל, אבל כל הטירוף וכל העוצמה הרגשית נמצאים שם רק צריך להסתכל על זה. גם כל האמנות נמצאת שם”.

בהלוויה עם סבתא

כתבת ספר מורכב ומצד שני יש בו משהו פשוט, נגיש.

“ההפרדה בין דברים שאינטלקטואלים עוסקים בהם לאלה שבני אדם רגילים עוסקים בהם היא מטורפת לגמרי בעיני. הרי כל הדברים האינטלקטואליים האלה, כולם נועדו לעזור לנו לשרוד בעולם הזה. אחת המשימות שלי היא לתווך את הדברים האלה. את הדברים המורכבים והמסובכים אפשר להגיד גם בצורה פשוטה מאוד. זה חלק מהתענוג שלי בכתיבה עיונית - לכתוב את הדברים הכי מורכבים בשפה נגישה.

“אני כל כך מתלהבת משחרזאדה ומהדרך שבה היא הצליחה לרתק בסיפורים ולהציל את חייה, אז למה לא להשתמש בטקטיקות האלה כשכותבים כתיבה עיונית? בעיני אין הבדל בין כתיבה עיונית לכתיבת פרוזה. זה הכל התודעה האנושית, שהיא דבר מופלא מאין כמוהו. אני לא מפרידה בין החשיבה להרגשה ולראייה. אני חושבת שספר הוא שיחה עם הקורא. עיון ופרוזה הם פשוט שני מצבי צבירה. כל ההפרדה בין אגדות שהן כאילו לילדים לסרטים של קורסאווה שהם למבוגרים היא שטות”.

את כותבת שאגדות הן סוסים טרויאניים.

“כי הן נראות נורא תמימות, מעמידות פנים של סיפורים לילדים תמימים, ומה שיש בפנים זה חומרים הכי חזקים שיש. ומכיוון שאנחנו לא מבינים שזה ככה, אנחנו גם לא מתנגדים. קחי את הפרשנות שלי ל’כיפה אדומה’. הרי לעולם לא היו מפרסמים - בוודאי לא לילדים - סיפור על אבא שאונס את הבת שלו, אין מה לדבר. גם בשביל הרבה מבוגרים זה חומר קיצוני מדי. אבל כשכותבים את זה וקוראים לזה ככה - כיפה אדומה, אגדה - אף אחד לא מתגונן ואז הדברים נכנסים בעוצמה גדולה בהרבה, כי אתה לא מסנן אותם”.

את גם מראה שבתרגום לעברית של “מוכרת הגפרורים” שיפצו את הסוף מטעמים חינוכיים.

“הם כתבו שזה עיבוד חינוכי, הם רצו להגן על הילדים מהדבר הזה. יש בזה צביעות נוראית. זה בדיוק מה שהיה חסר לי בילדות, כי הספרים האלה שפותרים את כל הבעיות ושמים הכל בפרופורציות, יש בהם משהו שלא מתאים למה שקורה בעולם ולמה שהרגשתי. אנדרסן הולך במלוא העוצמה ולא מייפייף”.

אבל כהורים יש לנו רצון להגן על הילדים שלנו.

“זה נושא שמאוד מעסיק אותי עכשיו. מה זו הגנה? ברור שאנחנו רוצים להגן, אבל הרבה פעמים כשאנחנו מגוננים זה בא בעסקת חבילה יחד עם להקטין, והחוכמה היא להעצים. לפעמים זה מאוד בעייתי ומצמצם, ואחר כך לא כל אחד יכול לגדול חזרה.

“למשל סבתא שלי, שהיתה מדהימה. יום אחד, כשהייתי ממש קטנה, דוד שלה מת והיא לקחה אותי להלוויה, שזה כאילו הכי לא מתאים לילדים קטנים; אבל אני הייתי עם סבתא שלי והיא היתה הגנה מוחלטת והיה לי מאוד מעניין. עד היום צוחקים אצלנו במשפחה, שכל כך נהניתי שכשחזרנו אמרתי לסבתא: כשדוד שלי ימות גם אני אקח אותך להלוויה שלו. אני חושבת שצריך לתת לילד להסתכל ולראות, צריך להיות אתו ולעזור לו כשהוא פוחד, אבל מה שמפחיד אותנו זה לא בהכרח מה שמפחיד את הילדים”.

העולם מדבר עכשיו במושגים שהם אנטי האגדות האלה, האפילות. הכל מכובס ומולבן.
“זה לא רק שלא מגן אלא שזה גם שקר, המציאות היא לא כזאת. יש חוסר הגנה בשקר. יש חוסר חפיפה בין מה שאתה קורא למה שאתה רואה. זה סדק מפחיד ומשבש. הכל כל כך מוגבל. העולם נהיה יותר ויותר צר, זה דבר שמפריע לי.

“לנורית זרחי יש שיר ילדים: “דודה מרגלית/ נפלה אל השלולית,/ אל תצטערו עליה/ - נסתדר גם בלעדיה’. השיר היה בפרויקט ‘שירה על הדרך’ של עיריית תל אביב והיו אנשים שהתלוננו עליו”.

למה?

“כי התייחסו לזה ברצינות, כשיר שצוחק על אשה מסכנה שנפלה. אין שום מרחב שבו אפשר להגיד שטויות ולצחוק עליהן. אחד הדברים הנפלאים בספרות זה שהיא לא אמיתית במובן הזה שאתה לא מת מלקרוא את זה; ואז אתה יכול לחשוב עד הסוף דברים שבחיים לא תעשה - וטוב שלא תעשה, אבל אתה יכול לבדוק הכל מכל הכיוונים. המצב הזה שגם אסור לנו לחשוב על דברים הוא נורא. אנחנו מפסידים בענק מזה שהספרות נהייתה ריאליסטית ועוד פוליטיקלי קורקט, שזה פשוט מוות. אנשים מחנכים את הספרות, כל הדבר הנפלא בספרות זה שהיא לא מחונכת”.

שבחי ברבי

את כותבת לא מעט על מקומן של ילדות ונערות בעולם - נתונות בידיים של גברים וצריכות לספר סיפורים כדי להציל את חייהן. גם בנקודה הזאת העולם נהיה פוליטיקלי קורקט.
“האוטומט הזה מטורף בעיני. הדיכוי שלי בילדות - ממה הוא נבע? לא מרוע לב, ההורים שלי לא היו רעים חלילה. זה נבע מאידיאולוגיה. הסוציאליזם היה ערך. לפיכך לי אסור היה לשחק בברבי. לפעמים יש דבר שמפחיד אותך ואז אתה עוד יותר רוצה לנסות אותו, לראות מה זה. רציתי מאוד לשחק בברביות אבל לא היה מה לדבר על זה כי זה היה אמריקה וזה מושחת. בזה שאת אומרת לילדות לא לשחק בברבי את מציבה את עצמך במקום אחד עם אבא שלי וזה לא מקום טוב להיות בו.

“הפנאטים הכי מפחידים אותי. המקום הזה שבו יש אידיאולוגיה ואת חייבת להתיישר לפיה - את חייבת ליישר את המחשבות שלך, מילא את המעשים שלך - זה בעיני דבר איום ונורא. ולא אכפת לי איזו אידיאולוגיה. אנשים צריכים לדבר על מה שהם מאמינים בו, אני לא אומרת שלא, אבל כשאנשים כופים את האידיאולוגיה על הילדים שלהם, גם אם זו אידיאולוגיה שאני קרובה אליה, זה נורא”.

כדוגמה לאנטי אידיאולוגיות שלה בן ישראל מספרת, משועשעת, כיצד גרמה לבנה הבכור להתחיל לעשן: “זה היה כשחיינו בארצות הברית, בבית הספר עשו להם שטיפת מוח נגד עישון. אמרו להם שחברות הטבק משלמות לחנויות כדי שישימו את הסיגריות מקדימה, שזה היה מן הסתם נכון וגם הגיוני; אבל אז הם אמרו לילדים שהם גם שמים שם את הסיגריות כדי שיהיה קל לגנוב את זה ואז הם יתמכרו, שזה כבר הפרוטוקולים של זקני ציון. אמרתי לו שזאת שטיפת מוח ולא אכפת לי שזאת שטיפת מוח עם כוונה חיובית. אז הוא התחיל לעשן. עדיף בעיני ילד מעשן שמבין מה זה מניפולציה מאשר ילד לא מעשן שמניח לאנשים לשטוף לו את המוח”.

למודאגים ולטהרנים נגיד שבנה הפסיק לעשן. והיא עצמה אינה מעשנת.

אולי הטהרנים יצליחו לשנות את העולם. סטודנטיות לא ינהלו רומן עם מרצים, אף אחד לא יעשן, לא ישתה ולא יקלל.

“הרי צדדים אפלים והרסניים יש לכולם. אם זה לא יבוא לידי ביטוי בדבר אחד זה ייצא במקום אחר. המחשבה הזאת שאתה יכול לנקות את העולם... אפשר לנקות את העולם רק על ידי כך שנעצים את החופש, את החירות, שאנשים לא ירגישו מאוימים. אני סומכת על אנשים שאם יהיה להם חופש הם לא יהיו רעים”.

את כל השנים נמצאת בין תחומים בעולם שמכריח אותנו להתמקצע ולהגדיר בדיוק מה אנחנו.

“זאת הטרגדיה שלי. כל פעם שיוצא ספר שלי לא יודעים איפה לשים אותו בחנות. זה שטח הפקר. אבל בשנים האחרונות הבין־תחומיות נהייתה תחום, אז מצבי יותר טוב ממה שהיה קודם, כי יש הרבה אנשים שמתעניינים באינטגרציה בין תחומים. אולי כשאני אהיה זקנה־זקנה העולם ממש יתאים לי”.

ואז תצטרכי לבעוט בזה.

“נכון. זה בדיוק מה שיקרה לי, עלית עלי. אולי אני לא צריכה לייחל לזה”.

מתוך סיפורים יכולים להציל:

“היֹה היו שני אחים עשירים ומאושרים, שהריאר ושאהזמאן” - כך נפתח סיפור המסגרת של “אלף לילה ולילה”. כל אחד מהם מלך על ארץ אחרת. יום אחד נסע שאהזמאן הצעיר לבקר את אחיו הגדול. בדרך, בחצי הלילה, נזכר ששכח איזו מתנה שהכין לו, וחזר לארמונו, “ומצא את אשתו במיטתו מחבקת עבד כושי מהעבדים. כשראה כך, חשך עולם בעדו ואמר בלבו: אם כך הוא ועדיין לא עזבתי את העיר, כיצד יהיה מנהגה של בת־בליעל זו כשארחק מכאן אצל אחי משך זמן? שלף חרבו והכה את השניים והרג אותם במיטה, וחזר תיכף ומיד וציווה לצאת לדרך”.
שאהזמאן נסע לאחיו כפי שתיכנן ולא גילה לו את סיבת צערו. יום אחד יצא שהריאר לציד. אחיו המדוכדך נשאר מאחור. הוא השקיף מן החלון - “וראה שערי הארמון נפתחים ויצאו מתוכם עשרים שפחות ועשרים עבדים כושים ובתוכם אשת אחיו, יפה וחנונה בתכלית היופי והחן. היו מהלכים עד שהגיעו לבריכת מים. פשטו בגדיהם... ולא פסקו מנישוק וחיבוק וביאה ומעין זה עד שפנה היום”.
המראה הזה מחזיר את הצבע ללחייו של שאהזמאן. כשאחיו חוזר מן הציד, הוא מבחין בשינוי ועד מהרה יוצא המרצע מן השק. שהריאר מסרב להאמין בבגידת אשתו, ובכל זאת הוא מקבל את עצת אחיו; הוא מעמיד פנים שהוא יוצא לציד וחוזר בהיחבא לארמונו. יום שלם הוא עומד בחלון וצופה באורגיה על שפת הבריכה.
“כשראה המלך שהריאר כך, כמעט יצא מדעתו ואמר לאחיו שאהזמאן: ‘נקום וניסע לדרכנו. אין לנו חפץ במלוכה עד שנראה אם אירע לאדם מה שאירע לנו, ואם לאו, הרי מותנו טוב מחיינו”.
נענה לו אחיו לכך ויצאו מדלת סמויה שבארמון, ולא פסקו לנסוע ימים ולילות, עד שהגיעו לאילן שעמד בכיכר באמצעה, ואצלו מעיין מים ליד הים המלוח. שתו מאותו המעיין וישבו לנוח. לא עברה שעה משעות היום, עד שהתגעש הים ועלה מתוכו עמוד שחור עולה לשמים ופניו לאותה כיכר.
“כשראו זאת פחדו ועלו עד למרומי האילן שהיה גבוה, והיו מסתכלים לדעת מה העניין. נגלה לעיניהם שד ארך הקומה ורחב המצח ורב החזה ועל ראשו תיבה. עלה ליבשה ובא אל האילן וישב תחתיו. ופתח את התיבה והוציא מתוכה קופסה. פתח אותה ויצאה מתוכה נערה זקופת גו כאילו היא השמש המאירה”.
הסתכל בה השד ואמר: “הגברת בבנות־נדיב שחטפתיה בליל נישואיה, מבקש אני לישון קצת’. הניח ראשו על ברכיה וישן. נשאה העלמה את ראשה אל מרומי האילן וראתה את שני המלכים, כשהם על אותו האילן. הרימה את ראש השד מעל ברכיה והניחה אותו על הקרקע וניצבה תחת העץ, ורמזה להם לאמור: רדו ואל תיראו מפני שד זה”.
הרגע הזה שבו נושאת חטופת השד את עיניה לעץ ומגלה את שני האחים כמו נחרט לי “בחודי מחטים בזוויות העין”, על פי הביטוי הקולע של “אלף לילה ולילה”. כאילו חלמתי אותו, או ראיתי בסרט. לא “אלף לילה ולילה” של פזוליני על חושניותו הקרה והאלגית. סרט אחר, הרבה יותר צפוי וארצי; זה מתחיל מנקודת המבט של האחים: מן הערפל הירוק של העלים הלא־לגמרי־ממוקדים נשקף קודקודה של נערה. הוא מופשל בקשת קטנה לאחור. האחים רואים את מצחה ואת עיניה המתרחבות, ואז מתחלפת התמונה: ראשו הגדול של השד מחשיך את המסך. ידיים ענוגות מרימות את הפרצוף המכוער ומסלקות אותו. שום דבר לא חוצץ עוד בינינו לבין הנערה; המצלמה מתרחקת במתינות מן החיבור המדיח של הרגליים אל הגו המתקמר בהתגרות.
האחים, משותקים מפחד, בוהים באצבע הגמישה שמתכופפת ומתיישרת בהזמנה. בתנועות שפתיים מוגזמות ‏(כאילו היתה חירשת‏) הם מסבירים לנערה שהם לא יכולים לרדת, הם מפחדים מהשד. והיא בשלה: אם לא יזדרזו היא תעיר את השד, ואז תהיה להם באמת סיבה לרעוד.
בתמונה הבאה הם כבר למטה, מאזינים לנערה שפוקדת עליהם לזיין. מהרגע הראשון ברור שהיא לא מחפשת אהבה. זה לגמרי גופני: “רִצעו בי רֶצע עַז”, היא מבקשת בתרגומו הגרפי של ריבלין ‏(לרצוע, על פי מילון אבן־שושן, זה גם לנקב וגם להלקות ברצועה‏). הם דוחפים זה את זה כמו שני ילדים שצריכים לקבל זריקה: “אתה קודם”, “לא, אתה קודם”. היפהפייה כבר הפנתה להם את אחוריה, והמצלמה המלווה את מבטם של האחים מתנדנדת בין הפה הפעור של השד הנוחר ל”לחיים העגלגלות” ‏(כפי שקוראים להן ב”אלף לילה ולילה”‏). וברקע - הקול הלא־מציאותי, הרם והלוחש כמו רמקול של שדות תעופה, מאיים להעיר עליהם את השד בפעם השלישית והאחרונה.
אחרי שהם ממלאים את המוטל עליהם, נערך מעין טקס. הנערה מוציאה מכיסה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות. היא מסובבת את המחרוזת על אצבעה ושואלת את האחים אם הם יודעים מה זה ‏(הם לא יודעים‏). זה האוסף שלה, היא מסבירה, עם כל חמש מאות ושבעים בעלי הטבעות היא הצמיחה קרניים לשד: “תנו לי מעתה את טבעותיכם אף אתם, שני האחים”, היא מצווה. הם לא מתווכחים הפעם. הם מצרפים את הטבעות שלהם למחרוזת המסתחררת כמו מערכת שמש דחוסה ומקשיבים בשתיקה לנאום הקצר של הנערה: במלים פשוטות היא מספרת להם כיצד נחטפה על ידי השד בליל כלולותיה והוכנסה לתוך קופסה, שהוחזקה בתוך תיבה נעולה בשבעה מנעולים, על קרקע הים מתחת לגלים המשתוללים. אבל כשאשה רוצה משהו ‏(ושני המלכים למדו זה עתה מה היא בדיוק רוצה‏), אי אפשר לעצור בעדה.
ומה עכשיו? שאהזמאן שב לארצו ויוצא מהסיפור. המקרה שלו היה פשוט: מלכתחילה חשד באשתו, אחרת קשה להסביר למה התגנב הביתה באישון לילה, לקחת כביכול משהו ששכח ‏(מה שכח - לא טורחים להזכיר, זה היה רק תירוץ‏). הוא תפס את אשתו בשעת מעשה ובלי לחשוב יותר מדי חיסל אותה ואת שותפה למיטה. זהו “פשע של תשוקה”. התביעה תתקשה להוכיח תכנון וכוונה. הוא איבד את התיאבון ונהיה קצת ירוק, אבל ברגע שגילה שהוא לא היחיד, חזר לו הצבע לפרצוף. “צרת רבים חצי נחמה”, זה המוטו של שאהזמאן.
שהריאר הוא שונה בתכלית. אין לו אותו אופי אימפולסיבי שמתפרץ ומשווה לאחרים ונרגע. יום שלם הוא עומד בחלון וצופה באשתו המתהוללת על שפת הבריכה. המספר מעיד עליו שכמעט יצא מדעתו, אבל אי אפשר ללמוד על כך מהתנהגותו. הוא משהה את תגובתו עד שיידע אם רק הוא ואחיו הושפלו כך. עד אז אין לו חפץ במלוכה, ואם יתברר שרק הם הושפלו - אין לו גם חפץ בחייו; הוא הרבה יותר קיצוני מאחיו שרק איבד את התיאבון. ומה אם יתברר שהם לא הקרננים היחידים?
מובן שהם לא היחידים, ואם כבר עורכים השוואות, חרפתם בטלה בשישים לעומת חרפתו של השד; כי ככל שהנבגד גדול וחזק יותר, וככל שסידורי האבטחה כבדים יותר, כך - על דרך הניגוד - גדלה גם חרפתו. והנערה לא המתינה אפילו שהשד ייסע למרחקים, לא היה לה אכפת שהוא נוחר במרחק יריקה.
אי אפשר לומר שזה מנחם את שהריאר. להיפך. זה כאילו מאמת את חששותיו העמוקים ביותר. ושמא החמיץ את המסר, הוא נאמר לו במלים מפורשות ‏(אחרי שצירף גם את טבעתו למחרוזת ההשפלה הגברית‏): כל העוצמה שבעולם וכל אמצעי האבטחה לא יעמדו בפני אשה מיוחמת.
שהריאר קיבל את התשובה שלו. הוא חוזר לארמונו ומתיז את ראש אשתו ואת ראשי מרעיה. זמן רב התאפק, ועכשיו כשנפרץ הסכר, זה הרבה יותר קטלני. זה לא “פשע של תשוקה” אלא סוג אחר של כעס, קר ושיטתי. אם אפילו קופסה בתוך תיבה ושבעה מנעולים ותהומות ים וגלים משתוללים אינם מבטיחים נאמנות, נותר רק מוצא אחד: בכל ערב הוא משיר את בתוליה של נערה, והשכם בבוקר, לפני שתספיק לבגוד בו - הוא כבר מעניש אותה ומוציא אותה להורג; כמו אדם שטעם מעץ הדעת וגורש מגן־עדן, שהריאר מגלה את המוות.
שלוש שנים נמשך הטֶבח, וגם אם נמאס לו, הוא לא יכול להפסיק. הוא שבוי בהיגיון של הייאוש שלו, בלוּפּ שבו המִשנֶה שלו ממלא תפקיד כפול של סרסור ושל קברן: בכל ערב הוא מקשט לו כלה חדשה, ובבוקר הוא מופיע עם תכריכים לפנות את הגופה. לולא היה זה כל כך עצוב, זה היה מצחיק. כל מה שמכני, אומר ברגסון, וחוזר ונשנה שוב ושוב - מצחיק. צ’רלי צ’פלין למשל, ב”זמנים מודרניים”, או המשנה למלך שהריאר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו