בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה של שלושה זמנים

מילדות אפופת סוד בפאריס, דרך סיפור אקסודוס ועד עליית הפלאשמורה לישראל - נדמה כי חייה של הסופרת הצרפתייה־יהודייה טרסקה טורס, שהלכה לעולמה בחודש שעבר, אוצרים בתוכם רבים מהאירועים הדרמטיים של המאה ה–20. בזיקנתה גילתה, להפתעתה, שהיא נחשבת לחלוצת הספרות הלסבית

תגובות

במשך תשעה עשורים הספיקה הסופרת טרסקה טורס לחוות ולתעד אירועים דרמטיים, מטלטלים ומרתקים כל כך, שקשה להאמין כי כולם קרו לאשה אחת. חייה של טורס, שמתה בחודש שעבר בפאריס, בת 92, גדושים בהיסטוריה ובגיבורים שרבים מהם הותירו את חותמם על האמנות, הפוליטיקה והמלחמות של המאה ה–20.

“באופן פרדוקסלי לדמות הרפתקנית כל כך, היא נפטרה באותו החדר שבו גדלה, בבית אביה שהיה גם סדנת אמנות בבולוואר אראגו ברובע ה–14 בפאריס”, מספר בנה, המשורר והמסאי הישראלי גבריאל לוין. “עד הסוף היא שמרה על רוח צעירה, על סקרנות אין קץ, על תאווה לחיים, לחידושים, למאבקים. זמן קצר לפני מותה עוד סיפרה לי על הספר שבדיוק סיימה לקרוא - ‘אוסטרליץ’ של זבאלד, שממנו התלהבה מאוד”.

אלסטר מילר

היא נולדה בפאריס ב–1920 כטרסקה שוורץ, בת לזוג אמנים יהודים, מהגרים מפולין. אביה, הצייר והפסל מארק שוורץ, בא לצרפת ב–1910 והצטרף לסדנה האגדית “La Ruche” ברובע מונפרנס, שם גרו ויצרו שאגאל, סוטין וברנקוזי. עם הזמן היה לאחד האמנים הידועים של האסכולה הפאריסאית. ב–1919, בעת ביקור מולדת בפולין, נשא לאשה את הסופרת גינייה ‏(אוגניה‏) פינקוס ושב אתה לפאריס. הם חיו חיי רוח ויצירה והתקרבו לחוג של הפילוסוף הקתולי ז’אק מאריטן.

כרבים מהאינטלקטואלים היהודים שהתאספו סביב מאריטן, כמו המשורר מקס ז’אקוב והסופר מוריס זאקס, התקרב גם הזוג שוורץ לדת הקתולית. לבסוף החליטו להתנצר ובתם טרסקה הוטבלה וגדלה כקתולית.

כבר בהיותה בת שש התבקשה הילדה על ידי הוריה לשמור את התנצרותם בסוד כפי שעשו הם עצמם, כדי שלא לגרום צער להוריהם בפולין. “אביו של מארק, יששכר שוורץ, שהיה ראש הקהילה של העיר זגייז’, היה יהודי מלומד, הכיר את שלום עליכם ואת ביאליק והיתה ברשותו אחת הספריות היהודיות החשובות באירופה”, מספר גבריאל לוין. “בעת הכיבוש הנאצי מת יששכר שוורץ כשניסה להגן בגופו על ספרייתו. אחרי הירצחו נהרס הבית, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של אותה ספרייה יקרת ערך”.

באדיבות משפחת טורס-לוין

בכל קיץ נסעו טרסקה והוריה לחופשות קסומות אצל הסבים בפולין. סוד התנצרותם היה עול כבד לילדה כה צעירה, אך היא כיבדה את בקשת הוריה. למארק ולגינייה היה ברור כי הידיעה על התנצרותם תהיה מכה קשה לבני משפחתם. ואכן, כשדלפה הידיעה לעיתונות היידיש, המשפחה וחברים בפולין ובכל העולם ניתקו את היחסים עם המומרים, דבר שהכאיב לטרסקה והעסיק אותה גם כעבור שנים.

את סיפור ההתנצרות, כובד הסוד שרבץ על כתפיה והניתוק מבני משפחתה היא תיארה בספרה “הבחירה” ‏(Le Choix‏), המספר על החינוך בבתי הספר של הנזירות ועל אמונתה התמה בישו.

כבר כשהיתה בת תשע החלה לכתוב יומן. “כתבתי יומן אולי בגלל היותי בת יחידה, כדי למלא את מקומה של האחות שלא היתה לי. אולי בזכות כך שאמי כתבה בעצמה”, כתבה בספרה. היא רצתה להיות סופרת ובת 17 החלה לחפש מו”ל לרומן הראשון שלה. את כתיבתו של הספר, “החול והקצף”, השלימה בזמן מלחמת העולם השנייה ‏(הספר פורסם אחר כך בהוצאת גלימאר בחתימתו של ז’ורז’ אשאר - שם המחתרת של בעלה‏).

חופשה סוריאליסטית בפורטוגל

הכרזת המלחמה בספטמבר 1939 שינתה כליל את מהלך חייה. כבר בתחילת האירועים ולמרות התנצרותו הצהיר מארק שוורץ “כיהודי עלי להיאבק בהיטלר” והתגייס לכוחות הפולניים שלחמו במסגרת הצבא הצרפתי. 84 אלף פולנים שחיו אז בצרפת התנדבו לשורות הצבא, ועם התבוסה לגרמנים במאי 1940 פונו רובם לסקוטלנד על ידי הצי המלכותי הבריטי. טרסקה, אמה ועוד כמה בני משפחה ניסו גם הם להגיע לבריטניה, אך הגבולות נסגרו. הם נסעו לעיר סאן־ז’אן־דה־לוז, קרוב לגבול ספרד, ולמרות האירועים הצליחה טרסקה לסיים את בחינות הבגרות בעיירה באיון.

המזל האיר להם פנים כשקונסול פורטוגל בעיר בורדו, אריסטיד דה סוזה־מנדס, החליט להפר את פקודת ממשלת סלאזר ולהעניק אשרות כניסה לפורטוגל לכל מי שנזקק לכך ‏(על הפרה זו נדרש סוזה־מנדס להתייצב בליסבון ולתת את הדין. הוא פוטר מתפקידו, הפסיד את רכושו ומת חסר כל. על מעשיו הוכר כחסיד אומות עולם על ידי מוסד יד ושם‏).
דודה של טרסקה הצליח להשיג את האשרות יקרות הערך וכן אישור מעבר דרך ספרד.

בעיירת הנופש פיגוארה־דה־פוז שבפורטוגל, באווירה סוריאליסטית של חופשה חסרת דאגה, התייסרה טרסקה בגעגועים לאביה וברצון לקחת חלק פעיל במלחמה. מיד עם בואה של המשפחה ללונדון, בנובמבר 1940, היא התגייסה - בין הראשונות - ל”כוחות הנשיים הצרפתיים” בצבא המתגבש של צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל דה גול.

את סיפורן של אותן 400 חיילות שחיו ב”מגורי הנשים” בלונדון היא תיארה לימים בספר שפרסומו היה לסיפור בפני עצמו: בשנת 1951, כשכבר היתה נשואה לבעלה השני, הסופר מאיר לוין, הוא שיכנע אותה לתאר את חוויותיה כחיילת ב”כוחות הנשיים”. ספרה “Woman’s Barrack” ‏(קסרקטין נשים‏) התפרסם בארצות הברית ועורר מיד שערורייה, שכן מתוארים בו יחסים לסביים בקרב אחדות מהחיילות.

“באופן די משעשע, מתוך 16 הספרים שאמי כתבה ופירסמה במשך חייה, ספרים מלאי עניין ואירועים, זכה דווקא ספר זה להצלחה בינלאומית”, מספר לוין. הספר נמכר בארבעה מיליון עותקים ותורגם ל–13 שפות, אך המחברת הואשמה בכתיבת חומר פורנוגרפי על ידי ועדה פרלמנטרית אמריקאית. בקנדה נפסל הספר על ידי בית משפט באוטווה ואילו בצרפת ראה אור רק ב–2011. כשהודפס מחדש בארצות הברית בשנת 2003, הופתעה טורס לגלות כי במשך השנים נהפכה ל”חלוצת הספרות הלסבית”. תחילה שיעשע אותה הדבר ולאחר מכן הרגיז אותה, שכן היא טענה כי “מתוך חמש גיבורות הספר רק אחת אפשר לכנות לסבית”, מספר בנה.

אך חייה בלונדון היו דרמטיים יותר מכל רומן. “הייתי האזרחית הצרפתית הראשונה במשפחתי, כי הורי היו אזרחי פולין. אהבתי את צרפת אהבה עמוקה, התביישתי בתבוסה ורציתי להשתתף במלחמה. למען כבוד צרפת” - כך כתבה ביומנה הנפלא “Une Francaise Libre”, שפורסם ב–1981.

תחילה שירתה כחיילת מן השורה, אחר כך עברה למחלקת העיתונות והמידע ולאחר מכן למחלקה המרכזית של המודיעין והמבצעים ‏(BCRA‏), שירות המודיעין של דה גול. היא סיימה קורס קצינות במחנה אימונים שעם צועריו נמנה “צעיר מאוד יפה שכבר פירסם ספר מצליח, ‘חינוך אירופי’ - שמו רומן גארי”.

ב–1943 פגשה במועדון החיילים הצרפתים בלונדון צעיר מרשים ושמו ז’ורז’ טורס, בנו של עורך דין יהודי מפורסם, אנרי טורס. אמו ז’אן, שהתגרשה מאביו, היתה באותה תקופה בת זוגו של לאון בלום, הפוליטיקאי הסוציאליסט שהיה ראש ממשלת צרפת באמצע שנות ה–30 ויזם רפורמות חברתיות חשובות. ז’אן טורס הצטרפה מרצונה לבלום כשנעצר בידי הנאצים ונשלח למחנה בוכנוולד. שם נישאה לו ולאחר המלחמה שבה עמו לצרפת.

ביומן “Une Francaise Libre” כותבת טרסקה: “התברר לז’ורז’ טורס ולי כי עד אז ובמשך כל חיינו הסתובבנו באותם מעגלים. הוא גדל בשדרות מונפרנס - ליד ביתנו, עבר בערים בורדו, באיון וסאן־ז’אן־דה־לוז באותה תקופה כמוני ולבסוף נפגשו דרכינו בלונדון”.
בדומה לטרסקה, גם ז’ורז’ רצה להיות סופר. אחרי תקופת חיזורים קצרה ונלהבת הם התחתנו במאי 1944 בטקס דתי בכנסייה, אך כעבור שלושה שבועות בלבד יצא ז’ורז’ לצרפת עם כוחות הצבא. באוקטובר 1944, זמן קצר אחרי שחרור פאריס, הוא נהרג בחזית אלזס, בקרב על שחרור צרפת. ארבעה חודשים אחרי מותו נולדה בתו דומיניק.

דפי היומן המתארים את הימים הקשים שבהם ציפתה טרסקה לחדשות מבעלה, כמו המכתבים שייעדה לתינוקת שבבטנה ובהם היא מספרת על ז’ורז’, על המלחמה שמשתוללת סביבה ועל תקוותיה לחיים החדשים - מרגשים, מצמררים, יפהפיים.

“אמי סיפרה לי הרבה על אבי”, אומרת דומיניק טורס, עיתונאית בכירה בתחנת הטלוויזיה פראנס 2, בראיון טלפוני מפאריס, “אך אותם עמודים בספר שהקדישה לי, עמודים מלאי כאב ותקווה, נעשו משמעותיים בשבילי רק לפני ארבע שנים, כשצילמתי סרט על המתנדבים בצבא של דה גול ועל אבי ז’ורז’. פתאום, בחדר העריכה, הפנמתי את הכאב של אמי ואת הסערה שבה היתה נתונה באותם ימי ציפייה לחדשות מאהובה. בכיתי ובכיתי לראשונה על אבי, עליה, על מה שהפסדנו.

“טרסקה לא היתה אשה של זמן אחד, היא חיתה בשלושה ממדים: בעבר, בהווה וגם בעתיד. היא היתה קלילה, לא התייחסה אל עצמה ברצינות, היתה עליזה ואופטימית, ופתאום גיליתי בה פן שלא הבחנתי בו לפני כן”.

עם שובה לצרפת התמודדה טרסקה עם האבל והכאב, המחסור הכלכלי שאחרי המלחמה, הדיכאון. חמותה ז’אן ובעלה לאון בלום עזרו לה נפשית וכלכלית. במחיצתם פגשה יהודים אתאיסטים שמילאו תפקידי מפתח במפלגה הסוציאליסטית, בהם פייר מנדס־פראנס.
בביתו של בלום גם התוודעה לפעיל בארגון יהודי שהזמין אותה לעיירה פורט־דה־בוק שליד מרסיי כדי לראות מקרוב את מצבם העגום של המעפילים על סיפון האונייה אקסודוס. בפני הרשויות במרסיי הוצגה טורס כ”כלתו של ליאון בלום”. “כוונת הארגונים היהודיים היתה להתריע בפני העולם על המצב הבלתי נסבל של הניצולים והפליטים היהודים ולשכנע את הבריטים לאפשר את הגעתם לפלשתינה”, כתבה טורס בזיכרונותיה.

“שנתיים אחר כך ינקטו מדינות ערב שיטה דומה בנוגע לפליטים הפלסטינים. הן יסרבו לקלוט אותם ויכלאו אותם במחנות בתנאים מחפירים כדי לזעזע את העולם ולהכריח את ישראל הצעירה לקבל אותם. האם יש הבדל? האם זהו אותו סוג של מאבק?” תהתה.
“לאון בלום סייע למשפחה של טרסקה בדרכים שונות”, מספר קרוב משפחתה, דובי שוורץ, שחי גם הוא בישראל. “אחרי המלחמה נסע דודי מארק, אביה של טרסקה, לפולין, מצויד במכתב חתום בידי לאון בלום, כדי לחפש ולהציל את מי שנשאר ממשפחתו.

בוורשה נמצא אז רק אבי, דוד שוורץ, בן אחיו של מארק, כי כל המשפחה נספתה בגטו. המכתב של לאון בלום השפיע על שלטונות פולין הקומוניסטיים והם איפשרו לאבי להצטרף למארק ולחזור אתו לפאריס. הוא התגורר בביתו של מארק בבולוואר אראגו תקופה מסוימת, עד שעלה לישראל”.

אהבה עיקשת

את מאיר לוין, עיתונאי יהודי אמריקאי, הכירה טורס עוד מילדותה. לוין, שהיה מבוגר ממנה ב–15 שנה, בא לראשונה לאירופה באמצע שנות ה–20 ופגש את מארק שוורץ בפנסיון הקטן שבו התגורר במונפרנס. בינו לבין הזוג שוורץ נוצרה ידידות אמיצה. בתצלום ישן נראה לוין, בשנות העשרים לחייו, עומד בין מארק לגינייה ולפניהם הילדה טרסקה אוחזת בבובה.

לוין היה מאוהב בטרסקה עוד לפני נישואיה לז’ורז’ טורס. כעיתונאי במדים אמריקאיים ביקר אותה בלונדון והציע לה נישואים, אף שהיה נשוי; הוא היה מוכן להתגרש. היא סירבה אף שהכחישה בפניו את אהבתה לז’ורז’ טורס: “אנחנו כמו אח ואחות”, טענה. ביומנה כתבה: “משהו באישיותו הפחיד אותי מבלי שידעתי מהו הדבר”.

לאחר מותו של טורס ביקר אותה שוב לוין, החזיק את דומיניק התינוקת בזרועותיו והציע את עזרתו, אך היא היתה עדיין ספונה בכאבה. בשנת 1946, כאשר שהה בפלשתינה כדי לעבוד על סרטו “בית אבי” ‏(שבו שיחק האמן יצחק דנציגר‏), הציע לוין לטורס להצטרף אליו ולעבוד כנערת תסריט. היא קיבלה את ההצעה ובאה בראשונה לירושלים עם דומיניק, מסע מרגש ומסעיר בעבורה. לראשונה פגשה בבני משפחה ארץ־ישראלים, שלא הזכירו עוד את סיפור ההתנצרות, ובאופן מוזר הרגישה קרבה למקומות ולאנשים.
בהיותו כתב מלחמה היה לוין בין הראשונים שנכנסו למחנות בוכנוולד, ברגן בלזן ודכאו ודיווחו על הזוועה. כמו טורס, התעניין גם בסיפורם של פליטי אקסודוס והחליט לתעד את תלאותיהם. סרטו התיעודי על אודותיהם, “הבלתי לגאליים”, הוקרן בגרסתו המקורית בחודש ינואר השנה בסינמטק תל אביב, והסיפור הלא־ייאמן של עשייתו פורסם ב”גלריה” ‏(“מסתננים: גרסת הבמאי”, 18.1‏).

טורס ההרפתקנית נרתמה לפרויקט, שנראה מטורף ואף חסר סיכוי בעיני רבים. צוות הצילום הקטן נדד ברחבי אירופה במשך שנה בקירוב. טורס השתתפה בסרט בתפקיד ניצולת שואה ששבה עם בעלה לעיר הרוסה בפולין ובשל הריונה מחליטה לעלות לפלשתינה. סיפורו של הזוג הצעיר היה אמור להיות חוט מקשר בין קבוצות הפליטים האמיתיות, מלוות בפעילי עלייה ב’, במקומות וברגעים שונים באירופה.

הם צילמו ביום ובלילה, בתנאי מזג אוויר קשים, מהכפרים הנידחים של פולין לאוסטריה, ממעברי האלפים לאיטליה ולחופים נסתרים של הים התיכון, שם קיוו לעלות על אוניית מעפילים. לבסוף הצליחו לעלות עם עוד 850 פליטים על אונייה רעועה. כצפוי נעצרו בידי הבריטים, אך כנגד כל הסיכויים הצליחו לוין ואנשיו להחביא את החומר המצולם בחדר המכונות. הסלילים נלקחו משם על ידי אנשי ההגנה. לוין, טורס וצוות הצילום נעצרו ואף בילו כמה ימים בבתי מעצר בריטיים.

הסרט היה לקלאסיקה וקטעים ממנו מוקרנים בהזדמנויות שונות כתיעוד של תקופת ההעפלה אך ללא אזכור שם הבמאי ונסיבות הצילומים. על סיפון אניית המעפילים נענתה טרסקה לבסוף להצעת הנישואים העיקשת של מאיר לוין.

סכסוך עם אוטו פרנק

הזוג חי לסירוגין בפאריס, ניו יורק וישראל. שני בנים נולדו להם: גבריאל, המשורר שחי בירושלים, ומיכאל, כיום צלם בניו יורק. הקשר לישראל היה הדוק. הזוג לוין וילדיהם התגוררו בארץ בין השנים 1958–1967 והמשיכו לבלות כאן גם לאחר מכן.

“במלחמות היא התייצבה תמיד”, מספר גבריאל על אמו. “במלחמת ששת הימים, בסיועה של חברתה רות דיין, נהגה באמבולנס והעבירה פצועים בין תל השומר לבתי חולים אחרים. במלחמת יום הכיפור היא ומאיר באו ככתבים זרים ואילו במלחמת המפרץ הגיעה אמי מיד, אך כמי שעברה את הפצצות הבליץ בלונדון סירבה לחבוש את מסיכת המגן, דבר ש’הלחיץ’ מאוד אחדים מבני משפחתה”.

בשנת 1974, כשנודע לבני הזוג לוין על קיום קשרים אוויריים בין תל אביב לאדיס אבבה, הם נסעו לאזור גונדר שבאתיופיה כדי לתעד את חייהם של בני הפלאשמורה. הם שהו כעשרה ימים בכפר נידח בהרים, וכדרכה חשה טורס מחויבות לילדים הרעבים שמדינת ישראל סירבה לקלוט. בשנות ה–80 היא שבה לאתיופיה ופעלה בחשאי למען עלייתם. “מבצע חשאי”, ספרה האחרון שראה אור ארבעה חודשים בלבד לפני מותה, מתאר את מבצע ההצלה של בני הפלאשמורה, משימה שהיא הקדישה עצמה לה באותה התלהבות שאיפיינה אותה תמיד.

“טרסקה ידעה להדביק בהתלהבותה את הסובבים אותה”, אומר בנה גבריאל. את ההתלהבות ואת רגשותיה העזים היא מעבירה בדרך נפלאה ביומניה. טורס הצטיינה בספריה האוטוביוגרפיים, שם קולה נשמע הכי אותנטי. כאשה צעירה מאוד היא תיארה בספריה את חוויות ההתבגרות וההתנסויות למיניהן בנימה המדויקת של נערה סקרנית ותמימה החודרת לעולם ציני של מבוגרים, שמושך אותה אך גם מעורר בה סלידה. יש בספרים אלה פן ארוטי שערורייתי מעט, שעל פי ביקורות אחדות מזכיר את ספריה של פרנסואז סגאן.

בספרה “בתי הרפאים של מאיר לוין”, המבוסס גם הוא על אירועים אמיתיים, מתארת טורס את המלחמה המשפטית האובססיבית שניהל לוין במשך שנים ארוכות נגד אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, בקשר למחזה מבוסס על יומנה. לוין כתב את המחזה בהסכמתו של פרנק, אך הלה חזר בו והתנגד להעלאתו. בספר זה מנתחת טורס אותו “דבר־מה” שהפחיד אותה בזמנו באישיותו של לוין, אותה טוטאליות עיקשת שבה נלחם על צדקתו. גם בספר “הבחירה”, העוסק בהתנצרות הוריה ובסוד שעטף את ילדותה, היא מצאה את הטון הנכון, את שפת הילדה הקטנה המבינה ולא מבינה את מה שקורה סביבה.

“במשך השנתיים שחייתי בפאריס התקרבתי אליה מאוד, אף על פי שהיא היתה שייכת לדור הורי”, מספר דובי שוורץ. “שמרנו על קשר עד למותה והיינו קרובים בדעותינו הפוליטיות. היא היתה טיפוס לא שגרתי, נלחמה למען זכויות האדם, למען הצדק החברתי, נגד הכיבוש. איכשהו תמיד היתה מעורבת במשהו, במקומות שונים בעולם”.

מאיר לוין מת בירושלים ב–1981, ואחרי מותו חזרה טורס להתגורר בפאריס, בסטודיו של אביה. בתה דומיניק מספרת כי “כמה שבועות לפני מותה, אף שהיתה חולה, היא הלכה כמה פעמים לראות את הרטרוספקטיבה של האמן גרהרד ריכטר במרכז פומפידו וסיפרה לי עליה בהתלהבות.

“משהו מוזר וקסום קרה בדקות שקדמו למותה: בגינה שליד ביתו של מארק, שבו המשיכה להתגורר במושבת האמנים שבבולוואר אראגו, התיישבו שתי ילדות קטנות, בנות השכנים, מתחת לחלון הפתוח שלה, דבר שלא היה שגרתי. הצלילים האחרונים שאמי שמעה היו צחוק ושירת ילדים - כמו בימי ילדותה באותו מקום. האין זאת סגירת מעגל נפלאה?”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו