בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילרי מנטל בעקבות הפיתוי של קרומוול

הסופרת הבריטית, שזכתה פעמיים בפרס בוקר, טוענת שלולא עסקה בכתיבה, כנראה היתה מדיום שמתקשרת עם מתים

5תגובות

"אני עומדת כל הזמן על פי תהום", אומרת הילרי מנטל בבוקר שלמחרת זכייתה בפרס בוקר, הראשונה מבין הנשים ומבין הבריטים בכלל שזכתה פעמיים בפרס. "זה מקום של אובססיה, אובססיה מסוכנת", היא אומרת, ומתכוונת לסכנות הנשקפות לבריאותו הנפשית של כותב שמתמקד ברומנים היסטוריים, בדיבוב המתים. ובמלותיה שלה: "מה קורה למי שקופץ לבקר במאה השמונה עשרה ולא חוזר משם לעולם?"

זה מה שקורה לגיבורת הספר הבא שלה. המחזאית הפולנייה סטניסלבה פשיבישבסקה שקעה בעיסוק במהפכה הצרפתית עד כדי כך שהשתמשה במכתביה בתאריכים על פי לוח השנה של המהפכה. היא כתבה על המהפכה הצרפתית מחזה שנמשך חמש שעות אחרי קיצוץ נרחב. לא רק המהפכה הצרפתית כבשה אותה אלא גם המנהיג המפלצתי שלה, רובספייר. השם הזמני של הספר הוא "The Woman Who Died of Robespierre" (האשה שמתה מרובספייר), וקשה שלא לחשוב שמנטל אכן מציצה בו אל תוך התהום ומנסה לבדוק מה עלול לקרות לה.

פשיבישבסקה מתה לפני מאה שנה בגיל 33, מתת-תזונה ומהתמכרות למורפיום. היא איבדה את חייה בגלל העניין האובססיבי שגילתה במהפכה הצרפתית. "אני מבינה מה קרה בחייה של המחזאית הפולנייה שלי", אומרת מנטל. "אתה מנסה להתרחק מהעצמי האנליטי שלך, מהשחיקה של היום יום. אני אדם מאורגן ורציונלי מאוד, אני חושבת בצורה סיסטמטית, וצריך להפסיק את כל זה כדי לכתוב ספר". זה הפרדוקס של מנטל: אשה אנליטית בצורה קיצונית שמקצועה מחייב אותה להשאיר מאחור את התכונות האלה ולעבור אל הבלתי נשלט והבלתי ידוע.

"פעם, בתחילת הדרך, חשבתי שעבודת המחקר מספיקה, אבל אז התחילו לצוץ פערים, והיה אפשר למלא אותם רק בעזרת הדמיון. והדמיון בא רק כשנותנים זכות קדימה לתת-מודע, כשיודעים להשתמש גם בעיכובים ובדחיות. בשבילי ¬ אני אדם של עכשיו ומיד ¬ זה היה קשה".

המחאות משנת 1790

בסוף שנות ה 70 כתבה מנטל את ספרה הראשון, רומן בן 800 עמודים, "Safety
A Place of Greater", שעלילתו מתרחשת במהפכה הצרפתית. "נעשיתי אובססיבית בדיוק כמו פשיבישבסקה", היא אומרת. וכמו פשיבישבסקה, שרשמה במכתביה את התאריכים על פי לוח השנה של המהפכה הצרפתית, גם מנטל כתבה מבלי משים בהמחאות שלה את השנה 1790. היא היתה אז בסוף שנות העשרים לחייה, וכתבה חלק ניכר מהרומן בבוצואנה, שם התגוררה עם בעלה הגיאולוג, ג'רלד מקיואן. שם גם גילתה מתוך קריאה כי יש שם לכאב המייסר אותה שנים: אנדומטריוזיס, דלקת רירית הרחם, מחלה שבה תאים מהרחם נעים לאזורים אחרים בגוף. התאים התועים האלה מדממים וגורמים צלקות מכאיבות.

היא חזרה לאנגליה, מצוידת באבחנה עצמית ובטיוטה לרומן ראשון, בתקווה לפרסם את הספר ולמצוא מזור לכאביה. "הייתי במשבר בחיים", אומרת מנטל בענייניות. הוצאת ספרים אחת דחתה את ספרה. גרוע מזה, היא יצאה כעבור עשרה ימים מבית החולים "בלי שחלות, רחם, חלקי מעיים", כתיאורה התמציתי. "ידעתי שלא יהיו לי ילדים, לא ידעתי מה עוד מתכנן לי הגוף שלי, אפילו לא ריפאו את המחלה שלי, ההוצאה דחתה את הספר שלי ¬ כל מה שרציתי היה לחזור הביתה, לאפריקה".

היה אפשר לצפות שזה הרגע שמנטל לא רק עמדה בו על פי התהום אלא גם נפלה לתוכה. אבל זה לא קרה. "על פני השטח החיים שלי היו מרוסקים לחתיכות. הכל היה איום ונורא, כמעט קומי מרוב שזה היה איום ונורא -¬ כאילו זה תרחיש שהכנתי לאחת הדמויות בספרים שלי".

אחרי הניתוח בבית החולים היה עליה ליטול הורמונים, ובשל כך היא השמינה במהירות. היא לא הפחיתה ממשקלה מאז. גם עכשיו היא עוקבת בקדרות אחר האופן שבו המראיינים מתארים את הופעתה. המנצח בין התארים הבלתי הולמים שהוענקו לה הוא "אימהית". היום לא ההופעה שלה מפתיעה אותי, אלא דווקא קולה: היא נשמעת כמו מעצבת האופנה ויוויאן וסטווד. זה לא מפתיע: שתיהן גדלו בכפרים סמוכים. ואף שאולי לא צריך להרחיק לכת בהשוואה הזאת, שתיהן נשים יצירתיות ואמיצות. מחוז דרבישייר (בלי להעליב אף אחד) לא היה מסוגל להכיל אף לא אחת מהן.

"ראיתי את המצב בלי כחל ושרק", מספרת מנטל איך התגברה על התקופה הקשה. "היה לי ברור שאני מוכרחה למתוח קו ולעבור הלאה. הבנתי שאני צריכה לנסוע ולעשות משהו אחר. ולכן כתבתי משהו קצר, רומן מודרני סטנדרטי. אמרתי לעצמי: 'אם זה לא יצליח, אצטרך לבדוק את עצמי ברצינות'". "הרומן המודרני הסטנדרטי" הזה, "s Day'Day Is Mother
Every", שראה אור ב 1985, הוצג במשך שנים כמשהו שהוא לא היה ¬ הרומן הראשון שלה.

קשה שלא להשתעשע בהיסטוריה קונטרה-פקטואלית (השואלת מה היה קורה אילו) בנוגע לקריירה הספרותית של מנטל: אילו היה רומן המהפכה הצרפתית, הספר הראשון שכתבה בפועל, גם מתפרסם ב 1979 (ולא רק ב 1992, כפי שקרה) ¬ האם היתה נשארת סופרת היסטורית ולא שולחת ידה בסוגות ספרותיות אחרות? "אני חושבת שכן. אבל אילו הוא התפרסם כשהגשתי אותו, בגיל 28, היו רואים בי יצור מוזר, סוג של ילדת פלא מעוררת חשד".

אבל היא נהפכה למשהו בעייתי עוד יותר -¬ לסופרת שאיש לא ידע למה לצפות ממנה מספר לספר. היא כתבה רומן בדיוני המבוסס על חוויותיה בעיר ג'דה שבסעודיה, שם התגוררה עם ג'רלד; היא כתבה ספר נוסף על ענק אירי מהמאה ה 18; היא שאבה מילדותה בדרבישייר חומר לרומן קומי על כמרים ונזירות בעיירת פועלים; היא כתבה על מדיום שמשוטטת בכביש המהיר בין סיאנסים. "אני ידועה כמי שמבטיחה דבר אחד ומספקת דבר אחר. אף אחד לא יודע איפה לשים אותי", היא אומרת. "אין כזה דבר, הקורא האופייני של הילרי מנטל".

דיקנס שנא אותו

כוונתה לומר שעד לא מכבר הילרי מנטל לא היתה מותג. למבקרים לא היה קשה להתמודד עם כך (היא זכתה מאז ומתמיד לשבחי הביקורת), לדבריה, אבל לחנויות הספרים זו היתה בעיה, ואולי גם לקוראים. העניין השתנה ב 2009 כשפרסמה את "וולף הול" (הופיע בעברית בהוצאות בבל ומשכל, 2010), הראשון מטרילוגיה על תומס קרומוול, המשנה למלך הנרי השמיני. לפתע היא נהפכה לאשה שהשיבה את הכבוד האבוד של הרומן ההיסטורי, ששיחררה אותו מקללת הספרים הקלילים, עתירי סצינות קריעת המחוכים ¬ של פיליפה גרגורי ואחרים ¬ והשיבה לחובבי ספרות יפה ורצינית את האמון בסוגה שאיבדה את שמה הטוב.

אלא שעמיתתה, הסופרת שרה ווטרס, מזהה מסלול מדאיג בהתפתחות הקריירה הספרותית של מנטל. "מפתה להתייחס לזה בציניות", אמרה ווטרס לאחרונה למגזין "ניו סטייטסמן", "אבל שימו לב שלאחר קריירה יפה ¬ שלא הוערכה כראוי ¬ של כתיבה המתמקדת בנשים, היא זוהתה סוף סוף כסופרת חשובה רק אחרי שפירסמה רומן שכולו עוסק בגברים". ווטרס אמנם לא ביטלה את האפשרות שב"וולף הול" ובספר ההמשך שלו, "Bring Up the Bodies", מנטל פשוט הפגינה יכולת כתיבה שאי אפשר להתעלם ממנה ¬ ובכל זאת היא עומדת מאחורי דבריה.

מנטל אינה מקבלת את התיאוריה של ווטרס. "לדעתי הטיעון של שרה לא מחזיק מים במהלך הקריירה שלי כתבתי על גברים יותר מהרבה סופרות".

אבל איש מהגברים האלה לא היה מרתק כמו קרומוול. מה משך אותה לגבר שמרגרט אטווד, בסקירתה על "Bring Up the Bodies" בעיתון "גרדיאן", כינתה "בריה של סטלין בסגנון הנרי השמיני" (לברנטי בריה, מבצע מדיניות הטיהורים של סטלין), האיש שדיקנס תיאר במלים "חוליגן בלתי נסבל, חרפה למין האנושי, כתם של דם ושמן על דפי ההיסטוריה של אנגליה", ושרוברט בולט, במחזהו "אדם לכל עת", הציג כביריון שעל יד תומס מור הקדוש?

מנטל הולכת נגד הזרם גם הפעם: "יש מסורת אחרת של תיאורים של קרומוול. החוקר הגדול ביותר של שושלת טיודור, ג'פרי אלטון, ראה בקרומוול את האיש שיצר את הביורוקרטיה ואת המבנה הפרלמנטרי כמענה יציב לאוזלת ידם של המלכים". קשה שלא לראות את קווי הדמיון המודרניים: בעידן שבו נדמה שהפוליטיקאים אינם מסוגלים לשנות דבר, כמה מצודד נראה קרומוול המוצג כשיא היעילות (עד שנזכרים שהוא השתמש בעינויים כדי להגשים את מטרותיו).

החורים בסיפור חייו של קרומוול הציתו את דמיונה של מנטל. איך סלל בן הנפח מפטאני את דרכו אל ראש הפירמידה של אנגליה בתקופת טיודור? היא אוהבת את האדם שהיא מדמיינת על הדף, והיא הפכה אותו ¬ למרות רשעותו, אלימותו וקומתו הנמוכה ¬ לגבר מפתה, שנון, דובר שפות רבות, שלאחר שני-שלישים מגרסתה לסיפור נראה כסלע איתן. "אם תנעלו את קרומוול במרתף עמוק בבוקר", היא כותבת ב"Bring Up the Bodies", "כשתחזרו בערב תגלו שהוא יושב על כרית קטיפה ואוכל לשונות עפרונים, והסוהרים עדיין חייבים לו כסף".

מנטל החליטה להקדיש את שנת 2013 לכתיבת הספר האחרון בטרילוגיית קרומוול, "Light
The Mirror and the", שבו על הגיבור שלה ליפול ולמות. "יש לי כמובן תיאוריות בנוגע לגורמים לנפילתו. אבל חלקים גדולים מהסיפור נותרים בערפל. מה שמרתק אותי הן נקודות המפנה שבהן ההיסטוריה היתה יכולה להיות אחרת. אנחנו כמובן מכירים את הסוף, אבל כקוראים ¬ אנחנו במצב של האנשים שלא יודעים איך זה מסתיים". תומס הרדי בכה כשהרג את טס. קל לדמיין את מנטל בעוד כשנה, יושבת ליד שולחנה, בחדר שחלונו משקיף לים בקומה העליונה בדירתה בדבון, מתאבלת על הוצאתו להורג של האיש שהיא הפיחה בו חיים.

מנטל אמרה פעם שאילולא היתה משכילה (היא למדה במנזר, בבית הספר לכלכלה בלונדון ובאוניברסיטת שפילד), אולי היתה נעשית מדיום. המתים, בעיניה, תמיד היו קרובים. בית ילדותה בדרבישייר היה לדבריה רדוף רוחות. עכשיו, כסופרת, היא מעלה באוב את הגופות (כשם הספר השני שזכה בפרס) ומדובבת אותן. כתיבת רומנים היסטוריים ומדיום אינם מקצועות שונים מאוד. "אתה מדבר עם המתים כך או אחרת, ומתפרנס מזה", אמרה פעם.

היא מחכה בקוצר רוח להתרחק מההמולה התקשורתית ולחזור ולדבר עם המתים. בבאדלי סלטרטון, שהיא מגדירה "מקום נעים והולם", בעלה ג'רלד יגן עליה מפני פלישת העיתונאים ושאר העולם המטריד. פעם, אני אומר, הלכת בעקבותיו לקצה העולם, ועכשיו הוא, בהיפוך נחמד ¬ "הוא מה?" ¬ המזכיר שלך? "הוא המנהל האישי שלי", היא אומרת.
"כש'וולף הול' התפרסם הוא היה חולה מאוד (בדלקת הסעיף, מחלת מעיים), וכשיצא מאשפוז הוא לא מצא עבודה. זו היתה תקופה מדכאת מאוד. שוק העבודה היה מת. הוא בגילי (60) והוא לא הצליח למצוא עבודה בשום מקום. הייתי זקוקה לעזרה אחרי שהספר הצליח, וחשבנו שנצליח לעבוד יחד. לא כל זוג יכול לעבוד יחד, אבל לנו זה מתאים. יש לי מזל גדול. הוא סבלני וטוב לב, הוא תומך בי לגמרי מאז ומתמיד. הוא האמין שאני סופרת טובה גם כשאיש מלבדו לא חשב כך. נראה לי הוגן שההצלחה תתחלק בין שנינו".
ואיזו הצלחה זו. "וולף הול" הכניס על פי הדיווחים 5.4 מיליון ליש"ט לאחר שזכה בפרס בוקר ב 2009, ומכירות ספריה הקודמים של מנטל גדלו ב 900%. "Up the Bodies
Bring" ימשיך להגדיל את הונה של מנטל. "כשהייתי ילדה לא היה לנו הרבה כסף ולכן תמיד דאגתי לביטחון הכלכלי שלי, וזה אומר שהבחירה במקצוע סופרת היתה לכאורה מהלך שגוי. השינוי הפרקטי שהכסף חולל הוא שאני יכולה להתפרנס מכתיבה. זה מה שניסיתי לעשות כל חיי".

האם חשבה אי פעם לעבור טיפול פסיכולוגי, לנוכח הסכנות לבריאותה הנפשית שמזמנת הכתיבה ההיסטורית? "לא בחרתי בדרך הזאת, כי אני חושבת שאני עובדת יפה מאוד עם התת-מודע שלי. אני יודעת להפיק ממנו תועלת". איך? "אם כבר לסבול, אני מנצלת את הסבל שלי לטובתי. אם אני מרגישה רע, אני יכולה לגרום לדמויות שלי להרגיש רע".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו