בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המציאות האכזרית של הסופרת ליונל שרייבר

היא מותחת ביקורת חריפה על מערכת הבריאות האמריקאית ולועגת לאנשים גוססים. זה לא מפתיע אפוא שליונל שרייבר, שספרה “עד כאן” ראה כעת אור בעברית, מתבדחת גם על מותה של המראיינת

7תגובות

ליונל שרייבר אומרת שספרה “עד כאן” זכה לשבחי הביקורת אבל הוא גם אחד מהספרים הכי פחות נמכרים שלה. אפשר להבין, אני אומרת לה. מי רוצה לקרוא ספר שמתעסק במערכת הבריאות המפלצתית של ארה’ב, וגיבוריו הם אשה שגוססת מסרטן, ילדה עם מחלה תורשתית איומה, וגבר שעובר ניתוח כושל להגדלת איבר מינו.
שרייבר מודעת היטב לכל זה אבל לא נראה שהיא מתכוונת להפסיק להיות היא, כלומר לכתוב על הנושאים הכי קשים, הכי בלתי נסבלים, הכי חשובים. ויש לה דרך משלה לעשות את זה.

“עד כאן” ‏(מאנגלית: מיכל גורן, הוצאת כנרת זמורה ביתן‏) הוא רומן שמכיל ביקורת נוקבת על החברה האמריקאית, על הקפיטליזם הפרוע, על השקר של השפע. ייתכן שהאמריקאים לא אהבו את הספר הזה מכיוון שהציב מולם מראה לא מחמיאה. עוד נושאים עגומים שבהם היא מתעסקת ברומן הזה הם מוות ופרידה, אבל גם אם כל זה נשמע מורבידי ועגום זהו ספר שיש בו לא מעט רגעים משעשעים. בעיקר אלה שבהם היא עושה קריקטורה מוחלטת מכל מיני דברים שעל פי רוב לא נהוג להגחיך.

אי-פי

לא רק את החברה האמריקאית היא הופכת לקרקס, אלא גם את החולים במחלות חשוכות מרפא, את בני המשפחה של החולים האלה, את הסירוב להכיר במוות, את הציפייה שהגוססים יחוו קדושה ונדיבות. התנופה שנראה שמניעה את שרייבר וגם את הגיבורים שלה היא תנופה של זעם. גוונים שונים של זעם הם דלק לא רע לנסוע עליו. ויש לה גם חוש הומור לא רע בכלל.

סיפור המסגרת סובב סביב שפ נקר שמחליט כי הגיע הזמן להגשים את חלומו, לקחת את חסכונותיו ואת משפחתו ולעבור לגור בפמבה, אי חלומי ליד זנזיבר. אלא שמהר מאוד מתברר לו שאשתו חלתה בסרטן ומוטב כי ישוב לעבודה שהרי היא זקוקה לביטוח הרפואי שמקום העבודה שלו מספק.

ב”וושינגטון פוסט” נכתב כי מדובר ברומן נדיר שיטלטל וישנה את הקורא “עם דמויות ריאליסטיות וסימפטיות שרייבר גורמת לנו לחשוב על השאלות הכי קיומיות של חיינו ועל החשבונאות האיומה של מערכת הבריאות האמריקאית, זאת גלולה מרה, ללא ספק, אבל קחו אותה אם אתם יכולים”.

ב”ניו יורק טיימס” נכתב כי “ההבנה של שרייבר את הגיבורים שלה כל כך אינטימית ולא סנטימנטלית... היא מקבעת אותם לתמיד בדמיונו של הקורא”. ב”ניו יורקר” נכתב על הרומן שהוא שנון ושאפתני “הפרוזה של שרייבר כנה ולעתים קרובות מגוונת להפליא ומשכנעת”. ב”פאבלישר’ס ויקלי” הגדירו את שריבר היטב כשכינו אותה “לוקחת סיכונים” וכתבו כי מדובר ברומן מסנוור ופרובוקטיבי.

שרייבר היא אכן מעט פרובוקטיבית, ולא מהיום. היא נולדה בצפון קרוליינה בשנת 1957 כמרגרט אן שרייבר להורים דתיים מאוד. אביה היה כומר פרסבטריאני ולמרות זאת מרדה מגיל צעיר. בגיל 15 שינתה את שמה לליונל, דבר שהתקבל בתחילה כבדיחה במשפחתה, אבל היא היתה רצינית לחלוטין. בעבר סיפרה שהשם שהיה לה לא מצא חן בעיניה כלל ושהעדיפה שם של בן. היא נדדה לא מעט בחייה הרחק מביתו של הכומר. היא חיה בבנגקוק, ניירובי, בלפסט, וגם בישראל, אולם כבר קרוב ל–20 שנה היא חיה בלונדון, נשואה לנגן ג’ז, ומלבד ספרים היא גם כותבת באופן קבוע ב”גרדיאן”.

עד כה פירסמה 11 ספרים, הספר ה–12 שלה יראה אור באביב, שמו יהיה “Big brother” והוא יעסוק בהשמנת יתר, עוד נושא מסובך. כאשר היא נשאלת על העניין שלה בנושא היא אומרת “הסיבה הראשונה לעניין שלי בנושא היא העובדה שאיבדתי את אחי הגדול לסיבוכים שנבעו מאכילת יתר חולנית. אבל כמו אנשים רבים בדור שלי אני קוראת את כל המאמרים שאני יכולה על שומן והשמנה”.

למרות שאת אישה רזה.

“אבל את יודעת כולנו נוירוטיים בנקודה הזאת. משקר כל מי שאומר שהוא לא. להיות רזה לא פוטר אותי מהעיסוק בזה. זה תמיד מרתק אותי. פיתחתי יכולת לחזות מה ייהפך לכתבה הכי פופולרית ב’ניו יורק טיימס’. זה תמיד יהיה כל דבר שקשור לכושר, או להזדקנות וכושר, וכל דבר הקשור לשומן”.

לא כמו מדונה

הספר שהביא את שרייבר לתודעת הקהל הרחב הוא הרומן “חייבים לדבר על קווין”, שפורסם בשנת 2003 ועליו זכתה בפרס אורנג’. הספר נהפך לרב מכר והיה שנוי במחלוקת. היא מתארת בו יחסים מעורערים מאוד בין אם לבנה שבסופו של דבר יורה בתלמידי בית הספר שבו הוא לומד. שרייבר הצהירה בעבר שהיא לא רוצה ילדים והעיסוק שלה באמהות בספר הזה הבהיר לה את הרתיעה שלה מאמהות. הספר זכה לגרסה קולנועית בשנת 2011 בבימויה של לין רמזי וכיכובם של טילדה סווינסון, עזרא מילר, וג’ון סי ריילי.

בשיחת טלפון מביתה בלונדון יש בשרייבר בדיוק את ההומור הקשוח, הקיצוני לעיתים שנמצא גם בספרים שלה. ונראה שהיא אומרת את האמת בלי להתנצל או ליפות. כמו בספרים שלה. גם כשהיא מסבירה על שיקולי שיווק היא לא מתפתלת, גם לא כשהיא מתבדחת על מות המראיינת.

את חיה באנגליה כבר הרבה שנים ועדיין כותבת על החברה האמריקאית.

“אני נוסעת לארצות הברית כל שנה, בקיץ. זה לא מקום שזנחתי ושאני מסתכלת עליו מרחוק. אני עדיין מרגישה מעורבת בו ועדיין קוראת את ה’ניו יורק טיימס’ כל יום. אני לא אחת מאותם אנשים שיגידו לך שהם חושבים שיש להם פרספקטיבה מיוחדת מפני שהם רחוקים. אני לא יכולה לספור את מספר המראיינים שניסו לגרום לי לומר את זה, ששאלו ‘את לא מרגישה שיש לך פרספקטיבה מיוחדת כאמריקאית לשעבר?’ ובכן לא! עוד סיבה בגללה אני ממשיכה למקם את הספרים בארצות הברית קשורה לכך ששם נמצא חלק גדול מהקהל שלי.יש סיבות מסחריות לכתוב על ארה”ב וסיבות אישיות: עדיין יש לי קשרים רגשיים חזקים למדינה הזאת. אמריקאים אוהבים לקרוא על אמריקאים אחרים אז אפילו אם את ממקמת ספר במקום אחר חשוב לדחוף לתוכו אמריקאי”, היא צוחקת.

זאת עצה טובה לסופרים שרוצים להצליח בשוק האמריקאי.

“כן. אם כסופרת את מצפה לקהל בארצות הברית את חייבת לזרוק פנימה אמריקאי, זה העניין שלהם. חוץ מזה לסופרים יש טריטוריה טבעית והטריטוריה שלי היא ארה”ב אבל היא גם כוללת את בריטניה אם כי הספר ‘העולם שאחרי היומולדת’, היחיד שכתבתי שרובו היה ממוקם כאן הותקף באכזריות על ידי העיתונות האנגלית”.

למה?

“הם לא אהבו אותו, אולי כי נדדתי מהמקום שאליו אני שייכת וכתבתי גם על סנוקר ששייך לאנגלים ולא לי. זאת לא מדינה שאתה נטמע בה, מעולם לא הפסקתי להיות פה זרה, זה לא מפריע לי. ציפיתי לזה ואני רוצה להמשיך להיות זרה”.

אני שומעת שבניגוד למדונה בפאזה הבריטית שלה את לא אימצת לך מבטא.

“תשמעי היא שינתה את המבטא שלה בתוך שלושה חודשים! לגמרי עשו ממנה צחוק כאן”.

כשקוראים את הספר מבינים באופן עמוק שאם אתה רוצה לחיות בארצות הברית אסור לך להיות חולה. ושאם אתה לא מאוד מאוד עשיר מדובר במקום נוראי ממש.

“ההיבט הזה של אמריקה הוא מכוער. חוק הבריאות החדש הופך את זה לקצת יותר טוב אבל לא הרבה יותר טוב, כי הכל עדיין מבוסס על ביטוחים פרטיים שהם עדיין יקרים להחריד. מה שהממשלה נותנת זה רק סובסידיה קטנה שלא משנה את העובדה שאתה לבד ואתה צריך למצוא את הכסף בעצמך”.

שמתי לב בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית שאמריקאים רבים חושבים שככה זה צריך להיות, חלקם דיברו על החוק של אובמה כאילו הוא אסון וכינו אותו בשם הגנאי הנוראי סוציאליסט.

“כן המלה הזאת סוציאליסט נזרקת בארה”ב כעלבון, זה משהו שאתה לא רוצה שיגידו עליך. בשביל אירופים הדבר הזה מאוד משונה. אני חושבת שסוציאליזם מתחבר אצל האמריקאים לקומוניזם וזה אומר אובדן חופש בשבילם. במקרה הזה זה החופש לשלם כפול על ביטוח הבריאות שלך”.

מה גרם לך לכתוב על הנושאים האלה? מוות, פוליטיקה, חברה.

“זמן רב כעסתי על מצב מערכת הבריאות בארצות הברית. בכל פעם שאני נוסעת לשם אני נוסעת בידיעה שאין לי ביטוח בריאות ושאני מסכנת את חיי ואת חשבון הבנק שלי. זה הכה אותי בעוצמה כשקראתי מאמר ב’ניו יורק טיימס’ על למה אנשים פושטים את הרגל. זה היה מדהים לגלות שרוב האנשים פושטים את הרגל בגלל חשבונות רפואיים ומדובר באנשים שהיה להם ביטוח רפואי! כך הגיע קו העלילה הראשי. הרי בדיוק בגלל הדברים האלה אדם עושה ביטוח, כדי להימנע מכל זה, כדי לא לפשוט את הרגל כדי שתהיה לך הגנה, זה אומר שהמערכת לא עובדת. אבל היתה לי גם סיבה אישית. איבדתי את אחת מחברותי הקרובות שחלתה בסרטן מסוג מזותליומה בגיל 50”.

זה אותו סוג סרטן שיש לגלניס הגיבורה שלך.

“בחרתי בזה כי זה אמר לי משהו. זה היה יכול להיות כל מחלה אבל זה היה חשוב לי וגם כבר ידעתי על זה משהו מפרספקטיבה אינטימית. זה לא מזיק לדעת על מה אתה מדבר אז כתבתי משהו על ההתמודדות עם מוות. התמודדות של החולה ושל האנשים שמטפלים בו”.

זה לא בדיוק מסוג הדברים שאנשים ששים לקרוא עליהם.

“זה אמור להיות מבדר, ניסיתי להחדיר לזה אנרגיה. לגלניס יש הרבה אנרגיה כי היא כל כך זועמת ואני לא מאשימה אותה. כל הצד הזה של הספר הופך אותו ליותר חשוב ויותר מתאים גם למדינות אחרות מלבד ארצות הברית. אם זה היה רק על מערכת הבריאות האמריקאית אז אני לא חושבת שזה היה יכול לדבר לקהל גדול. אבל הרי כולנו נמות, או ככה קראתי, אם כי נראה לי יותר הגיוני שאת תמותי ואני לא. חבל בשבילך”.

היא צוחקת וממשיכה, “יותר מאשר אנחנו צריכים להתמודד עם התמותה שלנו אנחנו צריכים עוד להתמודד עם המוות של אנשים אחרים. הסיכויים הם שלפני שנמות נהיה בפוזיציה שבה שפ, בעלה של גלניס, מוצא את עצמו - לטפל במישהו שימות לפנינו. אני מאוד מתעניינת בזה בעיקר כשזה קורה בחיי נישואים. החברה שלי שמתה מסרטן לא רצתה להודות שהיא גוססת. וזה הכניס את כולם למצב מאוד מוזר. ידענו את הסטטיסטיקות וגם בעלה ידע, זה הפך את המצב הרע לעוד יותר רע כי זה יצר זיוף ומרחק, זה יצר מצב בו חיינו בעולמות שונים. היא חיה בעולם של הכחשה. גם על זה ניסיתי לכתוב בספר הזה”.

יש גם איזו ציפייה שהגוססים יהיו קדושים לפתע ויגידו דברים חכמים.

“ואתה הרי לא יודע איך תגיב, איזה אדם תהיה כשתגלה שבקרוב תמות. אחת האכזבות מהגסיסה היא שיש לך ציפייה להתגלות, שהכל יתבהר. אולי זה יהיה מכאיב בגלל כל הדברים שפתאום תבין ושלא היתה לך גישה אליהם מוקדם יותר, דברים שהיית יכול להשתמש בהם מוקדם יותר בחייך. אולי כל ההבנה הפתאומית שלך על איך היקום פועל תהיה מכאיבה כי היית יכול לעשות דברים אחרת אבל לפחות מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, ופתאום נהיית חכם. אז אני ממש מצטערת, אבל אני לא חושבת שזה מה שקורה. אני חושבת שאתה לא מבין כלום, שאתה לא יודע יותר מאשר ידעת תמיד, וחלק מהכעס הטבעי של התהליך זאת התגלית שאתה לא מבין כלום ושאתה לא יודע שום דבר יותר, העולם לא הגיוני בדיוק כמו שהוא היה תמיד. ושאתה תמות בור כמו שחיית, זה בטח מאכזב נורא”.

אפשרות של אי

את מאוד קשה ואכזרית עם הגיבורים שלך. לא מאוד מקלה עליהם ולא על הקוראים. לא הספיקו לך כל המחלות ולקחת את ג’קסון החמוד הזה למסע ממש קשה.

“אוי כן, אני אוהבת את הדמות הזאת. באמת היה לו קשה. היה לי ויכוח עם המו”ל שלי לגביו, כי הוא אמר שג’קסון חכם מכדי ללכת ולעשות הליך של הגדלת איבר מין”.
זה באמת היה מפתיע.

“תראי אנשים חכמים עושים דברים טפשיים כל הזמן, בעיקר כשזה מגיע לדברים קטנים לא רציונליים. ניתוחים פלסטיים מכל סוג שהוא נעשים כל הזמן. אני בטוחה שחלק מהאנשים החכמים שעושים ניתוחים פלסטיים חושבים לאחור ואומרים לעצמם ‘למה עשיתי את זה? לא הייתי חייבת לעשות את זה ועכשיו יש לי זיהומים בגלל זה ואני נראית רע מתמיד’. חלק מהבעיות הרפואיות שלנו אנחנו מביאים על עצמנו. ג’קסון פגם בעצמו. אני באמת מצטערת עליו. הוא נענש מעבר להיגיון”.

את כותבת על התשוקה של שפ לברוח מהכל אל מקום אחר, האי פמבה, זאת התשוקה המערבית לנתק את החשמל.

“את צודקת בכך שהתשוקה של שפ לעזוב הכל ולהתחיל מחדש זאת תשוקה שקיימת בחיים המערביים, בעיקר ככל שהקיום הטכנולוגי שלנו מתקדם. אנחנו מתחילים לחשוב שאולי יש דרך יותר פשוטה, יותר פרימיטיבית, יותר שקטה ושלווה לחיות. אולי זה מן דחף של חזרה לגן עדן. האלמנט הזה בספר היה ממש חיוני לי. לא התחלתי לכתוב את הספר לפני שהיה לי את הרעיון הזה מפני שהייתי צריכה עוד משהו מלבד העובדה שכל הגיבורים שלי מתים. הייתי צריכה עוגן חיובי לספר. חוץ מזה מחלה זה מה שקורה לאנשים כשהם מתכננים תוכניות אחרות. זה חייב לקרות בהקשר של חיים של אנשים שיש להם תוכניות אחרות ותמיד התעניינתי בפנטזיה הזאת של בריחה”.

יש לך פנטסיה כזאת?

“במובנים רבים מימשתי את הפנטסיה הזאת. אני חיה מחוץ למדינה שלי. עזבתי. בניתי לעצמי עולם אחר במקום אחר. יש לי סימפטייה לדחף הזה. אני גם מבינה למה כולם אומרים לשפ שהוא בחיים לא יוכל לעשות את זה ושהוא משלה את עצמו ונהניתי לגרום לזה לעבוד”.

הספר נגמר עם לא מעט מתים ובכל זאת עם תחושת חופש וקתרזיס משונים.
“כן זה די יוצא דופן להרוג כל כך הרבה אנשים ועדיין שהסוף יהיה שמח. אני חושבת שזה אחד הסופים הכי טובים שאי פעם כתבתי. כתיבתו היתה מאוד מספקת. זה היה פאק יו אחד גדול”.

נסעת לחקור את פמבה, האי הנחשק של שפ?

“כן. חשבתי שאני חייבת לנסוע, הייתי שם שבוע. אחד הדברים הכי יפים בפמבה זה שאין שם הרבה תיירים. זה מקום מפלט נדיר שבו אתה באמת נמלט מאנשים כמוך. זה יפה, יש שם מעט אנשים ויש שם עצי מנגו ענקיים, ואחת מסיבות המוות הנפוצות שם היא נפילה מעצים. אני אוהבת את זה”.

בעבר חיית בישראל.

“כן הייתי בישראל פעמיים. באמצע שנות ה–80 הייתי בישראל ששה חודשים ובשנת 2003 חזרתי לעוד שלושה חודשים. בפעם הראשונה חייתי בקיבוץ דפנה שלושה חודשים ואחר כך בתל אביב. בפעם השנייה הייתי בירושלים. הגעתי לראשונה לישראל מתוך סקרנות. הייתי בשלב החיפוש בחיי והקיבוץ איפשר לעבוד ולהיות קצת במקום אחר. זה עניין אותי. הקיבוץ מאוד מצא חן בעיני, פגשתי הרבה אנשים מעניינים. אני אוהבת ישראלים, אני מעריכה ונהנית מהעובדה שהם קשים, אגרסיביים ולא במיוחד מנומסים. כל הגשטלט הזה קוסם לי, אני מזדהה עם זה כי גם אני די כזאת”.

 

מתוך “עד כאן”

מה הייתם אורזים לשארית חייכם? למסעות מחקר - הוא וגלֶניס מעולם לא כינו אותם “חופשות” - שפ תמיד ארז יותר מדי, לכל צרה שלא תבוא: ציוד לגשם, סוודר לאפשרות הקלושה שמזג האוויר בפבוארטו אסקו נדידו יהיה קר שלא בעונה. אבל לנוכח אפשרויות אינסופיות הדחף שלו היה לא לקחת דבר. לא היתה שום סיבה הגיונית להתגנב במסדרונות האלה בחשאי, כמו גנב שפורץ לביתו שלו - לצעוד עקב בצד אגודל על רצפת העץ, להירתע עם כל חריקה שלה. הוא בדק פעמיים שגלניס יצאה לכל שעות אחר הצהריים ‏(ל”פגישה”; הטריד אותו שלא אמרה עם מי או איפה‏). הוא התקשר לבנם ושאל לגבי תוכניות לארוחת ערב - תירוץ עלוב, כיוון שזאק לא אכל ארוחה של ממש עם הוריו כבר שנה - וכך וידא שהבן נשאר לישון אצל חבר. שפ לבדו בבית. אין צורך להמשיך להיבהל בכל פעם שהחימום חוזר לפעול. אין צורך לפתוח את המגירה העליונה של השידה ולהוציא את תחתוני הבוקסר ביד רועדת, כאילו עוד רגע שוטר יאחז בידו ויקריא לו את זכויותיו. אלא ששפ הוא באמת פורץ, או מעין פורץ. מסוג הפורצים שכל משפחה אמריקאית חוששת מהם אולי יותר מכול. הוא חזר הביתה מהעבודה קצת מוקדם מהרגיל כדי לגנוב את עצמו. תיק הרחצה של מזוודת הסמסונייט השחורה הגדולה ניצב פתוח על המיטה, פעור בדיוק כפי שהיה בעבר לפני נסיעות פחות דרמתיות. עד כה הכיל התיק מסרק אחד.

הוא הכריח את עצמו לבצע את הפעולות הרגילות - לארוז בקבוק קטן של שמפו ואת ערכת הגילוח שלו, אף שלא האמין שימשיך להתגלח ב”חיים שאחרי”. אך מברשת השיניים החשמלית גרמה לו לתהות. יש חשמל באי, ודאי שכן, אבל הוא שכח לבדוק אם התקעים שם הם מהסוג האמריקאי - שתי שיניים שטוחות, מהסוג הבריטי - שלוש שיניים תפוחות, או מהסוג האירופי הדקיק - עגול ורחב בסיס. הוא גם לא בטוח לחלוטין אם המתח החשמלי שם הוא 220 או 110. איזו רשלנות. בסיורי מחקר קודמים הקפידו מאוד לרשום לעצמם פרטים מעשיים כאלה בדיוק. אבל לאחרונה הוא וגלניס נהיו פחות שיטתיים, בעיקר גלניס, שבנסיעות האחרונות לחו”ל נכשלה בלשונה והשתמשה במילה חופשה. סימן מסגיר, ולא הראשון שבהם. תחילה התנגד שפ לזמזום מרעיד הגולגולת של מברשת האורלבבי, אך לבסוף למד להתענג על שיניו החלקות כשהצחצוח המשעמם נגמר. כמו תמיד בעקבות כל התפתחות טכנולוגית, נראה לא טבעי לחזור לאחור, לשוב לקרצוף מקוטע באמצעות חוטי ניילון שמזדקרים ממקל פלסטיק. אבל מה אם גלניס תיכנס לחדר האמבטיה כשתחזור הביתה ותבחין שהמברשת שלו, בעלת הפס הכחול, איננה, וזאת שלה, בעלת הפס האדום, עדיין ניצבת מעל הכיור? עדיף שדווקא הערב הזה מכל הערבים לא יתחיל בבלבול או בחשד. הוא יכול לקחת את המברשת של זאק - מעולם לא שמע את זאק משתמש בה - אבל לא היה מסוגל לסחוב את מברשת השיניים מבנו ‏(שפ שילם עבור המברשת, כמובן, ועבור כמעט כל חפץ אחר בבית, אבל חש בעלובת רק על מעטים מהחפצים האלה. בעבר הציקה לו התחושה הזאת, אבל עכשיו היא רק מקילה עליו להשאיר מאחור את מייבש החסה, את מכשיר הכושר, את הספות‏). הבעיה הגדולה יותר היא שהוא וגלניס השתמשו באותו מטען. הוא לא רצה לעזוב אותה עם מברשת שיניים שתחזיק חמישה או שישה ימים ‏(הוא לא רצה לעזוב אותה בכלל, אבל זה כבר עניין אחר‏), ושהרטט הנחלש הסופני שלה ישמש מוסיקת רקע לשקיעתה של אשתו בעוד אחד מהדיכאונות התקופתיים שלה.

אז לאחר שרופף את הברגים שמהדקים את המטען לקיר, הידק אותם שוב, החזיר את המברשת למטען ונבר בארון התרופות עד שמצא מברשת ידנית. יהיה עליו להתרגל לנסיגה טכנולוגית, ובאופן כלשהו שלא ממש ידע להסביר, ידע שזה טוב לנפש. מן הסתם בהקשר של חזרה לשלב התפתחותי שעוד אפשר להבין. הוא לא תיכנן פשוט לעזוב הכול ולברוח, להעלים את עצמו ממשפחתו בלי הודעה או הסבר. זה מעשה אכזרי. הוא גם לא רצה להציב בפניה עובדה מוגמרת, נפנוף לשלום על מפתן הדלת. באופן רשמי הוא משאיר בידיה בחירה, בחירה שעבורה - יש לציין לשם האמינות - שילם מחיר מופקע. כנראה שילם עבור אשליה בלבד, אבל אשליות הן לעתים יקרות מפז. אז הוא קנה לא כרטיס אחד, אלא שלושה כרטיסים. ללא אפשרות להחזר. גם אם יתברר שהאינסטינקטים שלו היו שגויים לגמרי וגלניס תפתיע אותו, זאק לא יאהב את הרעיון. אבל זאק בן חמש עשרה, והנה לכם התגלמות של נסיגה בהתפתחות: לראשונה נער אמריקאי מתבגר יעשה מה שאומרים לו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו