בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפלצות לא חייבות להתחבק

הכתיבה לילדים משחררת אצל שירה גפן את הרסן ומאפשרת לה לכתוב על דברים שבורים וסוריאליסטיים, כמו שהיא אוהבת. עם ספר חדש, די־וי־די שביימה ומופע מחול שכתבה, היא מודה שהחלום האמיתי שלה הוא להיות רקדנית, וממתינה לסרט שתביים בשנה הבאה

13תגובות

הרבה דברים היא עושה, שירה גפן. נוגעת בשלל תחומים, ועושה את זה בשקט שלא בהכרח מאפיין את בני משפחתה. בספטמבר ראה אור הדי־וי־די “איך שיר נולד” שביימה בכיכובו של יהונתן גפן, אביה. בימים אלה רואה אור ספר הילדים החדש שלה “לילה טוב מפלצת” בהוצאת עם עובד, על רותי שחוששת ללכת לישון, מפחדת מהחלומות ומהמפלצת. בחנוכה יעלה במרכז סוזן דלאל בתל אביב מופע המחול לילדים “עננוצה” שיצרה נועה דר, המלווה בטקסטים שכתבה גפן. ויש עוד עניין קטן, סרט קולנוע שהיא מקווה לביים בשנה הבאה.

גפן נולדה ב–1971 בתל אביב ויש לה שלל תארים - היא סופרת ילדים, מחזאית, במאית ושחקנית. היא למדה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, כתבה וביימה את הצגות הילדים “הלב שנעלב” ‏(שזכתה במקום הראשון בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה ב–1998‏) ו”החתונה האחרונה”. ב–2003 השתתפה במופע המחול “אנגז’ה” שיצר יוסי יונגמן, ולאורך השנים השתתפה כשחקנית בהצגות תיאטרון בבית לסין, החאן והבימה. ב–2005 כתבה וביימה יחד עם אתגר קרת ‏(בעלה ואבי בנה לב, בן השבע‏) את הסרט “מדוזות”, שזכה בפרס מצלמת הזהב במסגרת פסטיבל קאן 2007.

גלעד בר שלו; איפור: יערית סביניר; סטיילינג: אנה קרפונוב

ספרי הילדים שהוציאה עד כה - “פעם הים היה מרק” מ–1993, “על עלה ועל אלונה” מ–2002 עם איורים של דוד פולונסקי ‏(רב מכר שזכה בפרס הדסה לספרות ילדים ונוער ובפרס מוזיאון ישראל לאיור‏), “לילה בלי ירח” מ–2006 בשיתוף קרת ועם איורים של פולונסקי ו”בלונה” מ–2008 עם איורים של ליאורה גרוסמן - שונים מספרים רבים המתפרסמים כיום; הם דומים יותר לספרים שקרא הדור של שנות ה–70. יש בהם משהו קודר, מפחיד מעט, לא נוצץ ולא ורוד.

“אני כותבת ממקום שמתגעגע לדבר הזה”, היא אומרת, “אני חושבת שילדים צריכים את הפחד הזה ונמשכים אל הפחד הזה. הם רוצים לחוות את זה עד הסוף, כמו כשאנחנו קראנו את אגדות האחים גרים למשל. צריך לתת מקום לפחד. אם הילד שלי קם מחלום מפחיד ואומר ‘חלמתי חלום נורא’ אז אני יכולה לומר לו שזה רק חלום. זה נכון שזה רק חלום, אבל דבר ראשון צריך להכיל את זה ולשאול אותו ‘מה חלמת’. בספרים הוורודים האלה אין מקום לעולם המורכב הזה”.

אל מאיירת הספר החדש, נטלי וקסמן שנקר, הגיעה גפן דרך העורכת הקבועה של ספריה, דלית לב. “היא הכירה לי את הגרסה החדשה של ‘המפוזר מכפר אז”ר’ שאויר מחדש על ידי נטלי. הספר הזה הוא אבן דרך בשבילי ומאוד אהבתי את האיורים המקוריים שלו, חשבתי ‘איך אפשר בכלל לאייר אותו מחדש’. נטלי הביאה זווית מאוד מעניינת לספר, וזה גם דורש אומץ לאייר אותו מחדש. אז היא אמיצה, ומביאה את העולם שלה, משהו שהוא קצת סוריאליסטי ושבור.

“כבר בסקיצה הראשונה היתה הילדה הזאת, רותי, שנראתה לי נורא דומה ללאה גולדברג, שלא היתה יפהפייה אבל היה לה המון אופי בפנים. גם היא וגם המאייר דוד פולונסקי שאייר ספרים קודמים שלי מביאים עולם כזה שאני אוהבת. אני לא אוהבת שלמות בשום צורה ובשום דבר. תהליך העבודה עם מאייר הוא תהליך מאוד ארוך, ברגע שנכנסים האיורים נכנסת גם פרשנות של המאייר, ופתאום נוצר סיפור חדש. הסיפורים שלי בפירוש הרוויחו עומק מהמאיירים”.

חוויתם גם ויכוחים?

“’לילה טוב מפלצת’ הוא סיפור חצי פנטסטי וחצי מציאותי. באיזשהו שלב היה רעיון שבאיור הילדה מחבקת את המפלצת הגדולה ושזאת גם תהיה העטיפה. אני חשבתי שזה לא קשור כי זה סיפור על פחד, לא על חיבוק. גם ב’על עלה ועל אלונה’ היה לי ויכוח קשה עם כולם על העטיפה. הם אמרו שהעטיפה נורא מדכאת, שיש בה משהו קצת נוצרי, והילדה נראית בדיכאון ומי יקנה כזה ספר, ואני נלחמתי על העטיפה. בסוף קונים את הספר, עד היום הוא נמכר למרות העטיפה, מה שמראה שלא חייבים מפלצת מחבקת ילדה מחייכת בשביל למכור ספר.

“נטלי מביאה גיבורה שיש בה אופי, לא גיבורה שהיא עלה נידף ולא גיבורה שהיא מושלמת. לב, הבן שלי, מצייר נורא פראי. הוא בשלב הזה של לנסות לא לצאת מהקווים ולנסות לשלוט בעפרון, זה קשה לו. הוא מאוד מתוסכל מהציורים המוזרים שיוצאים לו ואני כל כך אוהבת אותם. אני דוחפת אותו להמשיך עם הבלגן הזה אבל הוא רוצה שיצא מושלם. זה נראה לי תהליך פסיכולוגי בריא שהוא אמור לעבור ואני מפריעה לו. אני אוהבת את הא־סימטריה, זה הרבה יותר מעניין אותי”.

נראה שהספרים ההם של לאה גולדברג גם נצחיים יותר מהוורודים הנוצצים.

“נכון, יש אלף כאלה של הילדות היפות הוורודות, אבל אלישבע מה נחמדת כזאת שאין לה רגל ובכל זאת אוהבים אותה - יש אחת. אני לא יודעת למה אוהבים אותה, משתי רגליים יש לה אחת, מהחיסרון נברא היתרון. זה דבר שחשוב לי להביא, ספר לא מתוק, לא מתחנף. גם אותי כילדה לא עניינו ספרים כאלה, אהבתי את כל הדברים השבורים, שם מצאתי את העניין, שם יש רגש. במושלם אין רגש. איזה רגש יש בדבר מושלם ונקי? אין שם רגש”.

איזה ספרים הקראת לבנך?

“כשהוא היה קטן וחיפשתי לו ספרי ילדים, חזרתי לספרים שאני קראתי כשהייתי ילדה. בעיקר אלתרמן ולאה גולדברג. חזרתי לשם כי לא מצאתי דברים מעניינים. זה לא מעניין אותו הדברים השמחים האלה ששום דבר לא קורה בהם. עכשיו דווקא קראתי לו ספר יפה, את ‘המסע המופלא של אדוארד טוליין’ של קייט דה קמילו. זה ספר על ארנב מחרסינה ששייך לילדה. הארנב יוצא אתה לשייט באונייה ונזרק לים. מאותו רגע הוא יוצא למסע שבו הוא לאט לאט הופך לאנושי.

“זה ספר שכולו עצב ורגש, קראתי את זה ללב ובכיתי כל הזמן. אז אני אומרת לו ‘שנייה, אני מצוננת’ ורצה לשירותים לקנח את האף, והוא אומר ‘נו אמא מה קורה’ כי הוא בעלילה, הוא גבר. בכיתי גם בגלל שלא אני כתבתי את הספר הזה”.

לדברי גפן, אחד מתפקידי הספרות הוא “לסחוף לתוך חוויות קיצוניות מבלי שיקרה לנו כלום. ועם הידיעה שיש סוף. זו חווית זיכוך. הרבה הורים לא יודעים להשתמש בכלי הזה. הם מונעים מהילד ספרים שיש בהם פחד או עצב, יש בהגנה הזאת משהו מסרס. למזלי הבן שלי מאוד לא דומה לי, אז יותר קל לי להיות חיצונית אליו ולא להשליך עליו את הפחדים שלי והחרדות שלי. אם כי אני בטח עושה את זה, אבל במידה.

“הוא מאוד עצמאי, לא כמוני שעד גיל 15 הייתי צריכה בייביסיטר. הבייביסיטר היו יותר קטנות ממני, נורא פחדתי להישאר לבד. הייתי כבר ז’לובית כזאת בת 12 וילדה בת עשר היתה באה לשמור עלי. זה היה נורא. אביב היה שומר עלי והוא יותר קטן ממני. אבל יותר אמיץ. ללב יש הגיון בריא, כמו לאתגר, שזה אין לי ולא היה לי”.

לא הייתי אומרת שלאתגר יש הגיון בריא, לפחות לא לפי הסיפורים שהוא כותב.
“נכון, בספרות הוא משתחרר מזה. אבל היופי בכתיבה שלו זה השילוב בין הגיון בריא לשחרור מטורף. הוא אדם כזה. יש לו סתירות מטורפות באופי ובספרות זה הכי מובהק”.

למה את כותבת לילדים ולא למבוגרים?

“אני לא כותבת לילדים, אני כותבת לי. יש בי איזה צינור לילדות שנשאר פתוח ומאוד טבעי וקל לי לכתוב משם. אין אושר יותר גדול מלהוציא ספר ילדים. יותר מסרט, יותר מהצגה. כשאני מוציאה ספר ילדים אני בהיי כי זה תמיד חוזר אלי במלא צורות. ילדים מתייחסים ברצינות לסיפורים, כמעט כמו למשהו שקרה באמת. כתיבה לילדים זה המקום שבו אני יכולה להשתחרר, לשחרר את כל הרסנים”.

הכתיבה השתנתה מאז שבנך נולד?

“הספר הזה הוא על פחדים ועל הרגע הזה שבו הולכים לישון, מחליפים עולמות. הילד שלי מגיל צעיר מאוד התקשה בזה. אני כילדה נהניתי ללכת לישון ולא היתה לי בעיה להיפרד מהעולם הזה. הבן שלי נאחז בערות וחיפשתי דרכים להרגיע אותו, כי הוא מאוד אינטנסיבי ורוצה למצות כל הזמן. חיפשתי איך להשקיט וגיליתי שיש המון דרכים: מוסיקה, רפלקסולוגיה, שיר, סיפור. חלק מהדברים שנכנסו לספר הזה הן דרכים להירגע ולהתנחם”.

בדקת עליו את הספר?

“כן, הוא אהב אותו. אני תמיד מקריאה לו אבל נזהרת לא לדחוף לו ולא כל פעם לשאול אותו. זה מאוד מפתה לשאול אותו, אבל בגלל שאני בת לאבא כותב - ולזכותו ייאמר שהוא לא עשה את זה אף פעם - אז גם אני לא עושה את זה. אני גם מבינה שזה עניין של טעם ולפעמים הוא לא אוהב מה שאני עושה ואני עושה בכל זאת, הרי כתבתי לפני שהוא נולד. יש כאלה שאומרים שצריך ילד כדי לכתוב לילדים אבל זה שטויות, ללאה גולדברג לא היו ילדים”.

אולי מספיק שהיית ילד.

“נכון, ואתה מחובר למקום ילדי חי”.

לא הרתיעה אותך העובדה שאבא שלך כתב את “הכבש ה–16”?

“אם אבא שלי היה אשה היה לי באמת לא קל, אבל אבא שלי גבר וגבריות ונשיות זה באמת משהו כל כך שונה. כל הכתיבה באה ממקום אחר וזה מאוד הקל עלי. אני חושבת שאולי אם אמא שלי היתה סופרת זה היה אחרת. אני והוא נורא שונים. במובן מסוים דווקא זה שהוא כתב מאוד עזר לי כי זה היה מאוד טבעי בבית שלנו, לכתוב, לחרוז, להתפתח לזה. הבית היה מאוד תומך”.

פתיח הדי-וי-די "איך שיר נולד" שביימה גפן

האם אביה מבקר דברים שהיא עושה, או מעיר על חרוזים שאינם במקומם? “הוא יכול להגיד ואני יכולה להקשיב או לא להקשיב, יש תמיכה מאוד גדולה מעבר להכל. עכשיו עשינו יחד את הדי־וי־די של ‘איך שיר נולד’ ששם ההבנה בינינו היתה בשיאה. לקחתי שם שירים שלו שלא יכולתי לקרוא כשהייתי קטנה כי הם כל כך היו גדולים, ולחזור אליהם ולהבין אותם מחדש היה מרגש. גם הוא הבין דרכי משהו על השירים של עצמו. יש משהו באמנות, בכתיבה, שמחבר ברמות אחרות, זה נפלא”.

זה יכול להיות גם מסרס.

“נכון. אני לא יודעת למה, אבל אני חייבת להגיד לזכותם של שני הורי שהם תמיד פירגנו ואני הקפדתי לשמור על עצמי מגיל מאוד קטן, לשמור על עצמי מכל משמר. אני חושבת שנולדתי עם אנרגיות מאוד מדודות. אני מאוד מזדהה למשל עם תהילה של עגנון ששמרה על המלים שיש לה, גם אני מרגישה שיש לי מאגר מצומצם ואני מתנהלת בהתאם”.

ואת גם נשואה לסופר מצליח. יש קנאה?

“כל דבר אפשר לקחת למקום כזה ולהגיד ‘למה הוא ככה ואני ככה’ אבל ברגע שאת מבינה שאת זה מה שאת אז להפך. זה מאוד מפרה, שוב, כי אנחנו גבר ואשה, כי אנחנו נורא שונים, הראייה שלנו אחרת, הוא בעלילה, בסיפור, ואני בשיר. אתגר הוא אלפא מייל”.

למה הפסקת לשחק?

“אני מאוד אוהבת לשחק ומתגעגעת לזה, אבל אני לא מתאימה לכל דבר. אני יכולה לעשות מעט דברים ואני צריכה למצוא את הדבר שאני אוהבת. בגלל שאני מתפרנסת מדברים אחרים אני יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית ולבחור, יש לי הרבה מגבלות. אני נורא ביישנית אז אם צריך להתפשט אני לא אתפשט, או למשל השפה נורא חשובה לי אז אם אני קוראת פתאום שפה נורא עילגת אני לא אקח את זה. תמיד כשאני לוקחת תסריט ליד אני מתפללת שהוא יהיה טוב”.

מתוך "עננוצה" של קבוצת מחול נועה דר

העבודה עם נועה דר על “עננוצה” נולדה מתוך היחסים של גפן עם בנה. “אני מאוד מעריכה את נועה כי היא מרימה את הרף במקום להוריד אותו. היא פנתה אלי כדי שאכתוב טקסטים וזה היה תהליך מעניין, איך לא לסרס מחול. בסוף כתבתי דיאלוגים שיצאו מהיחסים שלי עם הבן שלי, זה כמו מיני־שיחות על השתנות ועל טרנספורמציה. גם הקלטנו את זה בקול שלנו, הבן שלי ואני וגם אמא של אתגר. היה בזה משהו אותנטי וגם מאוד מעניין.

“זה הוצג כבר פעמיים וראיתי שהילדים מאוד מרוכזים בזמן המופע, מרוכזים בלי שיפריעו להם, לא כמו בפסטיגל, שם הם לא יכולים להיות מרוכזים כי אסור להם להיות מרוכזים, הם חייבים להיות בהסחת דעת. פה הם יכולים להתרכז. אני מרגישה שזה מין חינוך שאין אותו מספיק, לשבת ולהקשיב, דברים שבהם הילד צריך לעשות בראש את החיבורים, שהוא נשאר עם שאלות ובלי תשובות, זה דבר מאוד חשוב”.

את עושה המון דברים. סרטים. מחול. ספרים, משחק.

“אני אוהבת הרבה דברים. אני נורא אוהבת מחול, הייתי נורא רוצה להיות רקדנית אם הייתי יכולה אבל אני לא יכולה, יש לי קצב אחר, כלומר אין לי קצב, או יש לי קצב שלי. כשהייתי קטנה הייתי ב’אפרוחי נתניה’ והופענו במופע יום העצמאות, 20 בנות על הבמה. אמא שלי אמרה לי שהיא זיהתה אותי לפי זה שהייתי שבריר שנייה אחרי כולם. ריקוד זה פנטסיה שיש לי. אבל כנראה שלא אהיה רקדנית מן המניין”.

התסריט לסרט שאותו היא מקווה לביים נכתב כבר לפני ארבע שנים, “ועכשיו אני בשלבי גיוס הכספים. אני מקווה לצלם בשנה הבאה”.

סרט זה עניין גדול, את לא מפחדת?

“ממה? שזה ייכשל? מה האלטרנטיבה? מה אני אעשה אחרת? אני לא יודעת לעשות דברים פרקטיים. ניסיתי. אין לי הכישורים הנורמליים של אנשים”.

איך עברתם את המלחמה?

“ילדים פורקים את הטראומות שלהם אחרי זמן. כשהיו הטילים והאזעקות ורצנו לחדר מדרגות לב היה בסדר, אבל עכשיו הוא אמר לאמא שלי שהוא רוצה לעבור מדינה כי הוא רוצה מקום בלי מלחמות. בשבילו אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלו, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול. הילד שלי הכי חשוב לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה ולא רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב. אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום, אבל אני מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בני. חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי. וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו