בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוסר צדק פואטי: מפגש עם המשוררת האינדיאנית ג'וי הרג'ו

השירה נעלמת מהתרבות אבל חוזרת כספוקן וורד, קובעת המשוררת האמריקאית שהיא גם פרופ' לספרות ונגנית סקסופון. לקראת מופע באונ' ת"א, היא מספרת על גירוש השבט שלה ועל התנ"ך כמקור השראה

3תגובות

"הייתי באמצע שנות ה 20 שלי כשגיליתי את השירה", אומרת המשוררת האמריקאית ג'וי הרג'ו. "זה לא היה ממש עניין של בחירה. חייתי על הקצה והייתי זקוקה למה שהשירה העניקה לי. אבל זו לא היתה מתנת חינם. הקרבתי לא מעט קורבנות בשביל השירה. אני והשירה נעשינו אחת. בלתי ניתנות להפרדה". הראיון עם הרג'ו בדואר האלקטרוני התקיים לקראת הגעתה לישראל כאורחת של אוניברסיטת תל אביב. הרג'ו הוזמנה על ידי קרן יעל לוין. בעבר הזמינה הקרן לישראל את הסופר מייקל קנינגהאם, את הסופרת ג'מייקה קינקייד, את המחזאי והתסריטאי רונלד האוורד ואת הסופר גארי שטיינגרט.

מחר (יום שני) תרצה הרג'ו לקהל הרחב בנושא "שירה והופעה מוסיקלית" ומחרתיים היא תרצה מול סטודנטים באוניברסיטה. "אני אקרא מתוך הספר האוטוביוגרפי שלי 'Crazy Brave'", היא אומרת, אקרא שירים ישנים וחדשים וגם אשיר ואנגן בסקסופון".

הרג'ו נולדה באוקלהומה ב 1951, בת למשפחה משושלת שבט המוסקוגי, שישב בשמורה באזור המיסיסיפי הדרומי. אביה החורג התעלל בה ובגיל 16 נטשה את הבית לטובת לימודים במכון לאמנויות אינדיאניות שבמדינת ניו מקסיקו, שם למדה ציור ותיאטרון. מלבד היותה משוררת בולטת היא זמרת, מלחינה, ציירת, מחזאית ותסריטאית. על ספרה "Brave Crazy" נאמר כי הוא מציג את האופן שבו שהתגברה הרג'ו על חוויות של נטישה והתעללות, על רודנותה של הכנסייה האוונגליסטית, על הפיתויים של האלכוהול, על נישואים כושלים, ועל המאבקים כאם חד הורית - וצמחה להיות אחד הקולות החשובים בשירה הילידית באמריקה.

דודו בכר

עד היום פירסמה הרג'ו שמונה ספרי שירה וזכתה עליהם בפרסים רבים, בהם פרס ג'וזפין מיילס לשירה ופרס ויליאם קרלוס ויליאמס. "אני חוזרת שוב ושוב לשירה של הרג'ו", אמרה המשוררת אדריאן ריץ', "משום שהיא ניצבת כעדות מורכבת ועוצרת נשימה, ובזכות השפה שלה שמשנה את העולם ¬ שפה מדויקת, לא רגשנית, מופלאה". ואילו בביקורת שהתפרסמה ב"פבלישרס ויקלי" נאמר כי שירתה של הרג'ו "מעידה על ניסיונותיה המופלאים להתחבר שוב אל עברה ולהעניק משמעות להווה שלה, תוך שהיא נעה בין האכזריות של החיים המודרניים בשמורה לבין היופי והרגישות של התרבות והמיתולוגיה של הילידים האמריקאים".

מהם המרכיבים של התרבות האינדיאנית שנותרו בחייך, ואיך הם משפיעים על שירתך?

"המסורת עוברת בעיקר במחזור הדם. בתוך הדם נמצאים כל סלילי הדנ"א של הסיפורים. כל ההגירות, הרי הגעש, האוקיינוסים, השירה, המוסיקה, הריקוד, סיפור הגירוש על ידי ממשלת ארצות הברית, כל אלה קיימים בתוכנו. עברו בסך הכל שבעה דורות מאז הגירוש. אני מעדיפה למדוד את הזמן באמצעות דורות. אני נמצאת במרחק שבעה דורות מהצעידה הכפויה של סבא שלי הרחק מביתו. התרבות סביבנו שינתה אותנו ואנחנו עדיין מתאוששים מההרס הזה. המלים שלי, הצלילים שלי, היצירה שלי מגיעים כולם מתוך ההיסטוריה הזאת".

אילו שינויים את מזהה בשירה שלך לאורך השנים?

"הכל משתנה. השירים המוקדמים שלי התבססו על דימוי אחד. הייתי אז אם חד הורית, גידלתי ילדים, עבדתי ולמדתי באוניברסיטה. כשהילדים גדלו, השירה שלי נעשתה עמוקה ורחבה יותר. בעבר חתרתי אל המכה בבטן, אל הפאנץ'. מאוחר יותר נסוגותי אל שורות ארוכות ורגועות יותר שבהן יכולתי לחקור את הבלתי נודע. כעת אני פונה לכיוון אחר. אני עדיין לא יודעת מהו, אני גם לא רוצה לדעת כל עוד אני בשלב שאני חוקרת את זה. זה אולי מעין שילוב בין הגישה המוקדמת שלי לזו המאוחרת".

 

מה את חושבת על מקומה של השירה בתרבות בימינו?

"בתרבות הכללית, כמו גם בזו של האמריקאים הילידים, השירה כבר אינה מתפקדת כפעילות תרבותית אקטיבית. כבר לא מתייחסים אל השירה כאל משהו שהתרבות זקוקה לו. היא נעלמה בתוך תוכניות הלימודים של בתי הספר. אבל אנשים צעירים מוצאים אותה. ספוקן וורד הוא האמצעי העיקרי בשירה של הדור הצעיר. הצורך בשירה עולה תמיד בזמן אירועים טקסיים חשובים, בכל תרבות. בשירים שלי משתמשים הרבה בטקסים של לידות, לוויות וחתונות".

אוויר מלב האדמה

מי המשוררים שהשפיעו עלייך?

"הושפעתי ממשוררים רבים. הראשונה היתה אמי. היא היתה משוררת לירית. היא גם קראה לי את שירתו של וילאם בלייק ואת התנ"ך. השפיעה עלי גם השירה בתרגום של המלך ג'יימס לתנ"ך. אני, אגב, כבר לא נוצרייה מאז שמלאו לי 13, אבל אני עדיין חוזרת מדי פעם לספר תהילים ולשיר השירים. ומלבד זה, השפיעו עלי אמילי דיקנסון, קארל סודרברג, פבלו נרודה, אודרה לורד (Audre Lorde), אדריאן ריץ', צ'ארלס בוקובסקי, אן סקסטון, סילביה פלאת ומחמוד דרוויש".

את מכירה משוררים ישראלים?

"יהודה עמיחי הוא אחד המשוררים האהובים עלי ביותר".

ומה את יכולה לומר על השירה שנכתבת היום בארצות הברית?

"אמריקה היא ניסוי מופלא של אל ערמומי - היא באמת רב תרבותית. היא היתה כזו עוד קודם שהגיעו אליה האירופים. הילידים האינדיאנים נחלקו לתרבויות ולשפות שונות. היום יש באמריקה מהגרים רבים וצאצאים של מהגרים, וכל אחד הביא עמו את סגנון השירה שלו ואת היסטוריית השירה שלו. בזמן ממשל בוש השירה האתנית הרב תרבותית נדחקה מהאקדמיה, היא נחשבה כמאיימת על 'הספרות האמריקאית'. עכשיו, כשאובמה בשלטון, יש לשירה הזאת תחייה באקדמיה, אבל עדיין היא מעוררת התנגדות רבה בחוגי הימין, ובעיקר באגף הדתי-נוצרי. השירה המקסיקאית והאינדיאנית הוכרזה כלא חוקית במדינת אריזונה, וספרים של הכותבים האלה הוצאו מהמדפים בספריות".

מלבד השירה, הרג'ו משמשת כפרופסור לספרות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ומנגנת בסקסופון עם להקתה "צדק פואטי". "הסקסופון הוא אנושי כל כך", כותבת הרג'ו בבלוג שלה, "הנטייה שלו היא להיות פרוע, עצבני, לדבר בקול רם מדי, להיתקל באנשים, לומר את המלים הלא נכונות בזמן הלא מתאים, אבל אז אתה שואף אוויר הישר מלב האדמה ונושף. וכל כאב הלב הזה נסלח. כל האהבה שבני האדם נושאים בקרבם משמיעה צליל מתוק, עמוק, ואנחנו מרחפים מעט".

איך את תופשת את הקשר שבין שירה למוסיקה?

"כשהתחלתי לנגן בסקסופון, כשהייתי כבת 40, השירה חשה שלא בנוח, היא לא רצתה שיחליפו אותה. אבל כששבתי אל מסורת השירה של השבט שלי, שירה שמשולבת במוסיקה ובריקוד ולא כזאת שכרוכה בתוך ספרים, התחלתי להרגיש יותר בנוח. אני חושבת שמוסיקה, שירה וריקוד הגיעו יחד אל העולם. כשחזרתי אל השבט שלי כדי לחפש את השירה, לא מצאתי אותה תקועה על מדפי הספרים. היא היתה חלק מהטקסים השבטיים, לצד המוסיקה והריקודים".

את ידועה גם כפעילה פמיניסטית, איך זה בא לידי ביטוי בחייך ובשירתך, ומה את חושבת על מצב הנשים בחברה של ימינו?

"כשאני כותבת שירה אני מדברת מתוך הנפש, והנפש היא לא זכר ולא נקבה. עם זאת, השירה שלי צומחת גם מכך שאני אשה, והחוויה של אשה בחברה שונה מאוד מזו של הגבר. לאשה יש פחות מקום ואפשרויות. מעט נשים מפרסמות ספרים, מבצעות מוסיקה. עדיין יש להן פחות הזדמנויות. הנתונים האלה לא השתנו בהרבה על אף הפמיניזם. אני יודעת שבהרבה מקומות הנשים עדיין כבולות לתרבות הפטריארכלית, אבל אני חשה שיש שינויים קטנים. אם בן אדם אחד משתחרר, כולנו משתחררים. שינוי אמיתי לא נעשה באופן דרמטי, אלא בתנועות קטנות ובלתי מורגשות כמעט".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו