בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשורר ששומע רק שירה

איליה קמינסקי איבד את השמיעה בילדותו. עשור לאחר שהיגר מאוקראינה לארה”ב, נהפך לאחד הכותבים הצעירים הפופולריים באנגלית. עם בואו לפסטיבל משוררים בחיפה, הוא מסביר למה שירה היא שפה בינלאומית

5תגובות

“אבא שלי מת ב–1994, שנה לאחר שהגענו לאמריקה”, מספר המשורר איליה קמינסקי, “מיד הבנתי שלא אוכל לכתוב על מותו בשפה הרוסית. בחרתי לכתוב באנגלית כי איש מבני משפחתי או מבין חברי לא הבין את השפה. איש מאלה שדיברתי אתם לא יכול היה להבין את הדברים שכתבתי. זו היתה מציאות חלופית. חופש מטורף ויפהפה. זה עדיין כך”.

קמינסקי, שנולד באודסה שבאוקראינה ב–1977, איבד את שמיעתו כמעט כליל כשהיה בן ארבע. אף שאנגלית אינה שפת האם שלו, הוא נהפך מהר מאוד לאחד המשוררים הצעירים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ספרו הראשון, “Musica Humana”, יצא ב–2002. שנתיים לאחר מכן הוא פירסם את “Dancing In Odessa” ‏(לרקוד באודסה‏) שזכה בפרסים רבים, והמגזין “פורוורד” אף הכתיר אותו כספר השירה הטוב ביותר באותה שנה. שיריו של קמינסקי תורגמו לשפות רבות ו”Dancing In Odessa” פורסם גם בהולנד, רוסיה, צרפת וספרד. בקרוב אף עתיד לצאת תרגום לסינית.

המשורר רוברט פינסקי, שהיה שר השירה של ארצות הברית, אמר על שירתו של קמינסקי כי היא “מלאת תשוקה, מעיזה לצחוק ולבכות, ישירה ומפתיעה. זו שירה רחבת היקף ונפלאה”.

קמינסקי בא השבוע לישראל כדי להשתתף בפסטיבל “שער לשירה” של הליקון, שיתקיים בבית הגפן בחיפה ‏(הפסטיבל, שיחל היום ויימשך שלושה ימים, יארח 45 משוררים‏). “לכתוב בשפה שאינה שפת אם זה כמו לעשות אהבה עם גוף אחר”, מספר קמינסקי בראיון בדואר האלקטרוני לפני הגעתו לארץ. “זה לא הגוף שלך, זה גוף אחר. אבל עדיין, המעשה הוא שנחשב. נכון, נולדתי בברית המועצות, אבל משורר לא נולד אל תוך מדינה. המשורר נולד אל תוך הילדות, ובני המזל נשארים במקום הזה”.

אתה עדיין כותב ברוסית?

“אני עדיין עושה זאת לפעמים. זו שפה נפלאה, מסורת נפלאה. אבל היא צעירה בהרבה מהשירה האנגלית. פושקין, המשורר הרוסי הגדול הראשון, כתב בתחילת המאה ה–19. מהי המאה ה–19 בעבור השירה האנגלית? התקופה של ביירון? אבל מי הוא ביירון בלי מילטון לפניו, ובלי שייקספיר ובלייק, וכך הלאה. כשאתה חושב על כל השמות האלה, אתה מבין כמה צעירה השירה הרוסית.

“יש יתרון לנעורים האלה של הרוסית, כמובן, בעושר של האפשרויות. אני אוהב את זה. אז אני כותב מדי פעם ברוסית, אני גם קורא הרבה ברוסית. אבל אנגלית היא שפת השירה שלי ואני מחשיב את עצמי למשורר אמריקאי. אבל אז עלי לענות על השאלה מהו בעצם משורר אמריקאי? מה הופך אותי לאמריקאי - לבלות עם החברים שלי, לעשות אהבה עם בת הזוג שלי, לריב עם המשפחה שלי, לאהוב את המשפחה שלי, לאהוב את האוקיינוס, לאהוב את הנסיעה ברכבת? כולנו חווים את הדברים האלה. ולכן אני מתנגד בתוקף לכך שיתייגו אותי כ’משורר רוסי’, או ‘משורר מהגר’ ואפילו כ’משורר אמריקאי’. אני בן אדם. וזה דבר נפלא להיות”.

קמינסקי מקריא את שירו "חיינו בשמחה בזמן המלחמה"

כאשר הוא נשאל מדוע בעצם הוא כותב, הוא עונה: “משום שאינני יכול להפסיק. הקול הלירי הוא הקול הראשון של בני האדם. השירה היא שפה בינלאומית. הדימוי של הנער הרועה המנגן בחליל בשיר של הורטיוס יכול לפעול בכל שפה, הוא יהיה מובן בכל תרבות. אני אוהב שפות - אנגלית, רוסית, אוקראינית, בולגרית, פולנית ואחרות. אבל שירה, אני מודה, קיימת מעל לכל דיבור. העובדה שאני יכול לכתוב שירה בשתי שפות שונות רק מחזקת את האמונה הזאת שלי”.

איך מתחילה אצלך כתיבת שיר?

“זה יכול להתחיל מכך שאני שומע שני נערים מתקוטטים בתחנת דלק, או שאני רואה שחף מנקה את רגליו, או שני גברים זקנים משחקים דומינו על מכסה המנוע של מכונית, או שתי נשים צעירות מתנשקות בשוק הדגים. כל הדברים האלה יכולים להיהפך לשורות. השורות מתאספות לאורך השנים ומפעם לפעם שורה אחת מגלה ששורה אחרת היא סקסית למדי, ואז ממערכת היחסים הזאת צומחים שירים. אם יש לי מזל. וזה לא קורה לעתים קרובות. אבל אדם חייב להאמין”.

מה לדעתך ההבדל העיקרי בין פרוזה לשירה?

“גם השירה וגם הפרוזה מגיעות מאותו ספר - המילון האנגלי. אני אוהב להשתמש בכל האפשרויות של המילון הזה. אני חושב שמשוררים עושים טעות אם הם מתרחקים מפרוזה. ברוסיה, אלו שכתבו את הפרוזה המסוגננת ביותר הם משוררים: מנדלשטם, צווטאייבה, ועוד. באנגלית, אין ככל הנראה שום משורר חי שיכול לכתוב טוב יותר מג’ויס או וירג’יניה וולף. גם על הספרדית אפשר לומר דבר דומה: האם יש משורר שהשפה שלו מעניינת יותר מזו של ‘מאה שנים של בדידות’? כך שכל החלוקה הזאת היא מלאכותית, אין בה שום תועלת.

“אבל אם נתייחס בכל זאת למהות של הדברים, אז אפשר לחשוב על המלט. כשהנסיך מדבר אל אחרים זוהי פרוזה, כשהוא מדבר אל עצמו זוהי שירה. וזה מזכיר לי את דבריו של ייטס: להתווכח עם אדם אחר זוהי רטוריקה, להתווכח עם עצמך זוהי שירה”.
כשהוא נשאל מי המשוררים שהשפיעו עליו, הוא מונה רשימה ארוכה מאוד אבל ממהר לקטוע אותה ולהבהיר: “אני גם מושפע מיונים, או חתולים או רכבות או מעצי צפצפה”.

ומה דעתו על מצב השירה בימינו? “מה אפשר לומר על מצב השלג, או הגשם או העננים? אני חושב שכולנו זקוקים לשירה בחיינו. אחדים מאתנו מוצאים אותה בהדחת כלים. אחרים בקרבות רחוב. ואחרים בשירה הכתובה”.

>>> אתר האינטרנט של קמינסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו