בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קטע מתוך ספרו החדש של שמעון אדף

מתוך "ערים של מטה"

תגובות

לא חשבתי שאאזור את הכוחות להשלים את היצירה הזו, אלמלא שהיתי בברלין. אולי משום שידעתי שאני עוסק לראשונה בבני אדם שקיומם מצוי מעבר לכתיבה, שקולם דורש ממני לאמץ את ישותי, ולהדמימה בה בעת, להניח לו לחמוק הנה מן העולם הרפאי של הממתינים באשר הם ללידה. תוכניותי לנסיעה כשלו. שכרתי דירה לשבועיים על סמך תמונות ומידע באינטרנט. כשהגעתי אליה התברר לי שהיא גובלת באתר בנייה, חנוקה בשלמה של מלט ואבק. ביקשתי לעבור. אבל במשרדי חברת ההשכרה הנידו בראשן בצער שתי נשים זהובות, האחת שופעת חיים, הוולד שבבטנה מקרין את בשרה סביב, האחרת טובלת ביופי קר, נוכרי. אמרו לי, תנדוד, אמרו לי נעביר אותך דירה מדי כמה לילות, ארבע דירות, זאת העונה החמה, אמרו, אנחנו מתנצלות.

תחילת קיץ בברלין, סוף מאי. לא אצטט את היינה והאהבה הניצתת. ממילא ירד גשם, העיר לחה, לא גשם, האוויר מזרזף ללא הרף, ירוק הערמונים והדלבים דולק בקדרותו מתחת למשקל העננים. ביקשתי שהות עד שאמצא דירה אחרת. הן שיכנו אותי לארבעה ימים בדירת פאר, דירה רחבת ידיים, המקלחת והשירותים מרוצפים בשחור-לבן, המעצב אך זה עזב, טביעת עינו טרייה. כמה עבודות פופ מאוחרות, שעתוקים יפניים של שעתוקים אמריקאיים, המקור מהבהב ברקע. דירה בלי עבר, בלי צללים. הגפתי את החלונות, שלושה ימים עורסלתי בין נמנום לתנומה, בחרישיות צנח גשם, שקט. בוקר אחד עשיתי את דרכי לאירוע ספרותי במכון היינריך בל, בשומנשטראסה. יעצו לי שלא להגיע בתחבורה ציבורית, חלק מהצירים נחסמו בשל מסע אופניים. צעדתי ברחובות עקיפין שטופי מים, נמנעתי מפרידריכשטראסה, ששם עדת המדוושים שעטה באותן שעות, ירדתי בלואיזנשטראסה, הקדמתי. נכנסתי לבית הקפה הפינתי, בהיתי בזעזוע במכונת האספרסו, כלומר, בהעדרה, רק מכשיר להכנת קפה ברגע, לוחצים על כפתור, בלי סיבובים, בלי ניקיון צינורית הקיטור במטלית, בלי קיטור. נסוגותי, לא השגחתי בשם המקום.

ערב עזיבתי את דירת הפאר נמצאה דירה אחרת. אשה צעירה נחלצה לעזרתי. הייתי חסר אונים, כובל את האחרים בחוסר האונים שלי. היא ציינה שהדירה ממוקמת לא הרחק מתחנת האוגבאן מנדלסון-ברתולדי פארק, ליד פוטסדאמר פלאץ. היא שאלה אם הייתי רוצה לראות אותה קודם, לוודא. אמרתי כן, אמרתי אני בא. באותו בוקר ניסה הצבא הישראלי להשתלט על ספינות אספקה שהפליגו אל עזה. נשיא גרמניה התפטר עקב עלבונות נשנים. הייתי אטום, אמרתי לעצמי, חיים ומוות של אחרים הם מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו בעתות מצוקה. אפילו האירוניה שלי נשמעה מגושמת באוזני. הדירה היתה נעימה אולי, עשויה בטעם רע, מסוידת, מרוהטת במידה. המשכירה דיברה עברית, היתה נציגה, סוכנת משנה, הבעלים, ישראלי ממוצא צרפתי, איש עסקים שידו בכל, כנראה, נסע באותו בוקר לארץ. בדיוק הבוקר, שאלתי, מה דחוף לו. היא חייכה לעצמה. חמישים יורו ללילה, אמרה, ממחר. שאלתי, יש מטרד צלילי שאני צריך לדעת עליו. לא, ענתה את התשובה הרגילה, בערך מה שאתה שומע עכשיו. היתה המיה כללית בדירה, רחש רתיחה. הדוד, אמרה, עם מים חמים אין אף פעם בעיה בברלין. ואינטרנט, שאלה האשה הצעירה שנחלצה לעזרתי. כל הזמן עמדה והקשיבה לשיחה, מבליעה את רתיעתה מן הדירה. חשתי אותה כגוש אפל לצדי. הסתכלתי גם אני בקירות, לא ראיתי כל שקע. האייפון שלי לא איתר רשתות אלחוטיות פתוחות. ניסינו את כולן, את הסיסמה שסברה שאולי בידה. העלינו חרס. יש איזה סטיק, היא אמרה, אני אביא מחר אתי, כשתיכנס, סטיק שמתחבר לקופסה, אני חושבת. הסטיק, כלשונה, לא היה ברשותה. נגררתי אחריה ברכבת עד בניין המשרדים של הבוס. היא ישבה מולי, ראיתי שיופיה נמרט, העכירה הבהירות התכלכלה של עיניה, אפילו הצלקת הקטנה בשפתה העליונה שהאדירה את רושם פניה נראתה כפגימה. ובערב אמש היתה כל כך יפה, בוטחת. היא סיפרה בעצב שהיא עורכת דין בהכשרתה, מחיפה במקור, את שם עיר הולדתה הגתה בלא רגש, מלה שטוחה בתוך שקשוק הרכבת. זו טעות, הרכבת התחתית אינה משקשקת בברלין, היא מחליקה לאורך הפסים, רועמת עליהם. היא הרגישה מועקה גוברת, הרגישה שחייה מבוזבזים. נו, אמרתי, חייו של מי באים על מיצוים, אנחנו יכולים לדעת רק בראייה לאחור, כשכבר מאוחר מכדי לשנות. היא חייכה במתינות. יש לה בן זוג פה, היא עומדת להיפרד ממנו, גרמני, רחמנא ליצלן. למה היא מספרת לי את זה בהתקף של כנות, תהתה באין אומר, זיהיתי את המחשבה חולפת לשנייה בארשת. היא אמרה שלא בו התאהבה, אלא ששימש בשבילה אמצעי להחליט לשנות את חייה, כשרק באה לביקור, כתיירת, שהוא היה המפתח לעיר. בדלפק הקבלה של בניין המשרדים סירבו לפתוח לה את המשרד של אדון ברדה. יש לי מידע, אמר אחד הפקידים באנגלית לא מצוחצחת, שאסור לי לפתוח את הגלריה לאף אחד, חוץ מלאדון ברדה, שמו המצורפת של האדון ננקב, מעוטף בהגייה גרמנית. יש לי מידע, אמר הפקיד. אביא לך מחר, יש סטיק ספייר במשרד אחר, אמרה כשעברנו בדלתות, סנובים פה, והמשרד נעול בקוד. לא אמור להיות לך אותו, שאלתי. מר ברדה, אמרה, החליף אותו לפני שנסע.

הדירה, בשכונה שהיא תשלובת בניינים, בטון דחוס וציפוי צפחה, ומשום-מה צבועים המעקות צהוב והדלתות כחול, זרים ומעוטי יכולת דחוקים בה, לא, גם מעוטי יכולת הם זרים מהלכים אימה. בסופר הקרוב, בפתח התשלובת, קניתי מצרכים. עיר זולה, נוחה. אבל בדירה, כשסידרתי במקרר, בארונות, השגחתי שטעות נפלה בשם אחד היצרנים, כפילות של אות. בחנתי את המוצרים האחרים, כולם, שמות המותג רצופים שגיאות. בתוך הלילה המסרב להתמסר ללילה שכבתי, רפפות המתכת לא סיננו את תאורת החוץ, שבתי והייתי ילד על מיטת בית החולים, לבדי. זמן רב המתנו לאשפוז, כאבי הסינוסיטיס גברו, הייתי נתקף לחצים במצח, בחללי הלחיים, מנוזל, הילדים כינו אותי בשם. משאבת חנונה, קראו לי, לפעמים בחיבה.

עם שחר שב והזדחל האור האפור, החנוט, שהרקיעים נמשחו בו כל אותו שבוע, שדימדמו והאפילו מאוחר. יום אחיד, נעדר תמורות, ניצב בחלונות, ומעבר להם, גוחן על העיר כולה. דהרה כבדה ממוכנת ניערה אותי, משכה אותי מאילושהם חלומות. זו טעות, לעולם איני חולם. שכבתי המום במיטה, הדם היה סמיך מכדור השינה שבלעתי כמה שעות קודם, המוח קטום, כך חשתי, גדוע מן הצלילות להכא. מה אני אומר, עייף, עייף, אפילו תהיתי על אפשרות של שיתוק שינה, המוח הקיץ, אבל השרירים עדיין קפוצים, שרויים בתרדמה, היכנשהו בסמוך רוחפת נוכחות רוחשת רע. אבל לא, הרכבת ששאונה לא נשמע ביום שאגה בריקות הבוקר המוקדם. האזנתי בדממה, דהרתה וצוויחת פלדה בהעצרה הלכו ונחלשו. האם לא נשמעה קודם משום שבאו טרדות היום להחרישה. רבה בר בר חנה מרבי יוחנן בשם רבי לוי אומר שרעשם של הדברים מתגבר יותר בחושך, במרוצת היום גובר עליהם צליל ניסורה של החמה, הוא מצטט בגמרא ביומא, כחרש המנסר בארזים, שאלמלהו היו שומעים את קריאות האנשים, קולם היה הולך ובא, הולך ובא. בבוקר עקבתי אחר התקרבותה של המשכירה מן החלון. עקביה נקשו על המדרכה, כלומר, הנחתי מדרך הילוכה. לא שמעתי את הנקישות. ריחמתי עליה. הנקישות הללו, כאילו התאמצה כנגד כוחות הרחוב. כל העיר כולה נערכה נגדה באותו אופן, ממאנת להניח לה להידחק פנימה. ומיד התחלפו הרחמים בגל של תיעוב, כמה מאסתי ברגע שבו בני אדם נחשפים לי, מגיחים מתוך עולם החפצים, מן המלכות השרירה של החומר האדיש. לא, זו טעות, הדברים לעולם לא נקיים ממזימה, מכווננים אלינו, אורבים לתודעתנו ללא הרף כדי להתמיד בקיומם. כשהגיעה הבנתי על איזה סטיק דיברה. מודם סלולרי. אמרתי, איזו נדיבות. היא הינהנה. איך הדירה, שאלה. אמרתי, כל הרהיטים פה מאיקאה, משכתי בתוויות התפורות לספה ולכורסה, לכסות הפשתן המגרדת, תראי, הכול מאיקאה. היא חייכה, ככה כל ברלין.

אחר כך העולם השתנה. לפתע יצאה שמש, בוהקת, לטושה. וגם העיר נתמלאה מוך, סחופת מוך. פריחת הצפצפות, שרק חיכתה למעלות הנכונות, פקעה, כמו מתוך שיר צוהל המחקה את האביב, נושבת ברחובות, הנשולת השלגית, סחרחרה. העצים יודעים את המועד. בטירגרטן ראיתי אנפה, או עוף כבד דומה לה, חובט כנפיים מעל גשר. למול ספסל שעליו נחתי הניעה רוח את פני המים, והזוהר השבור חזר מהם, צנח על גזע רב-שנים, טחוב, ועל עלווה, מרוץ צללים נחרץ. נשימתי ניתקה. אני פוחד מסימנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו