בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זמנים מופלאים" מאריך את היממה ב-56 דקות. וזו רק ההתחלה

סיטואציה קיצונית היא דרך מעניינת לספר על החיים הרגילים. קארן תומפסון ווקר מדברת על ספרה הראשון, “זמנים מופלאים”, העוסק בהתבגרות בעידן אפוקליפטי

3תגובות

בהתחלה השינוי לא מורגש. אנשים לא שמים לב להאטה, לעובדה שיש זמן עודף. את דעתם מסיחים דברים כמו מזג אוויר או מלחמה, פצצות שמתפוצצות בארצות אחרות או סופות הוריקן. אבל עד מהרה אי אפשר שלא לשים לב שמשהו מהותי השתנה. בשלב כלשהו מפרסמים המומחים הודעה: אכן חלה האטה בזמן.

זה מתחיל בכך שהיממות מתארכות ב–56 דקות, אבל ההאטה במהירות הסיבוב של כדור הארץ הולכת ומחריפה. הימים והלילות מתארכים, כוח הכבידה משתנה. העולם כבר לא דומה למה שהיה פעם, כשיממה נמשכה 24 שעות והשמש זרחה בבוקר ושקעה בערב, באופן מסודר וידוע מראש.

ובתוך כל זה יש ילדה אחת, שמה ג’וליה. היא בת 12, על סף גיל ההתבגרות, בת יחידה להוריה שגדלה בפרבר אמריקאי רגיל לגמרי ומגלה את כאבי עולם המבוגרים וסודות רגילים־מסעירים על אהבה ומוות.

את כל אלה רקחה יחד הסופרת האמריקאית קארן תומפסון ווקר בספר הביכורים שלה, “זמנים מופלאים”, שרואה אור בתרגום כנרת היגינס־דוידי בהוצאת מטר, לכדי סיפור התבגרות אפוקליפטי.

ווקר, בת 32, עבדה שש שנים כעורכת בהוצאת סיימון ושוסטר שבניו יורק, מבתי ההוצאה לאור הגדולים בעולם. במשך שלוש שנים היא קמה השכם בבוקר וכתבה את ספרה לפני שהלכה לעבודה לערוך ספרים של אחרים. בסופו של דבר הספר ראה אור דווקא בהוצאת רנדום האוס, כי אצל האמריקאים מראית העין עדיין חשובה. “לא רציתי שהמו”ל שאצלו עבדתי יפרסם את הספר, כי זה היה נראה כניגוד אינטרסים. אפילו לא נתתי להם לראות את כתב היד”, היא אומרת בשיחת טלפון מאיווה, שם היא מתגוררת כיום עם בן־זוגה.

מאז ראה אור “זמנים מופלאים” לפני כחצי שנה עזבה ווקר את עבודתה כעורכת וכיום היא רק כותבת. נראה שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה. סביב הספר שלה היה באזז עצום עוד לפני שראה אור - שוק המו”לות התעסק בו לא מעט בשנה שעברה וציפה בכיליון עיניים להופעתו. לרנדום האוס היא מכרה את הספר תמורת מקדמה של מיליון דולר, מה שגרם למו”לים ברחבי העולם להיאבק על הזכות להוציאו לאור. לבסוף היתה זו השלוחה הלונדונית של הוצאת סיימון ושוסטר שהצליחה לגבור על יריבותיה הבריטיות ולקנות את הזכויות לפרסום הרומן שם ב–500 אלף ליש”ט. הוא נמכר לעוד ארצות ברחבי העולם, בהן איטליה, ספרד וגרמניה.

הספר, שראה אור ביוני השנה, נהפך לרב מכר וגם זכה לשבחי הביקורת. ב”ניו יורק טיימס” נכתב כי הוא “מעשייה מרגשת שמערבת את האמיתי ואת הסוריאליסטי, את הרגיל והיוצא דופן ברהיטות ובכישרון”. ב”שיקגו טריביון” נכתב שווקר מיטיבה להזכיר לנו איך אנחנו עלולים לנהוג לנוכח איום בהכחדה, כשנהיה במצב שבו זיכרונותינו ייהפכו לנכסים החשובים ביותר שלנו. ב”ניו יורקר” נכתב כי היא יצרה תמונות יפהפיות, מאופקות ושרוחו של ריי ברדבורי שורה על הספר בערבוב של היום־יומי עם המופתי. גם הסופר נתן אנגלנדר המליץ: “ווקר כתבה את הרומן המושלם לעידן ההתחממות הגלובלית”.
סופר המדע הבדיוני ריי ברדבורי ‏(“פרנהייט 451”‏), שמת לפני כמה חודשים, אכן מוזכר ברומן ותומפסון אינה מכחישה את חיבתה לכתביו. בין יתר הספרים שהשפיעו על כתיבתה ציינה בעבר גם את “על העיוורון” של ז’וזה סאראמאגו, “Never Let Me Go“ של קזואו אישיגורו, “משק בית” של מרילין רובינסון ו”הדרך” של קורמק מקארתי.
 

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והסיפורים ישירות אליכם

ווקר נולדה וגדלה בסן דייגו, קליפורניה, באותו מקום שעלילת הספר מתרחשת בו. היא למדה ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת UCLA ועבדה כעיתונאית. לאחר מכן עברה לחיות בניו יורק ולמדה לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. בשנתיים הקרובות תחיה באיווה, שם משתתף בן־זוגה קייסי בתוכנית הסופרים של אוניברסיטת איווה.
הרעיון לסיפור עלה בדעתה בשנת 2004, בעת קריאה בעיתון. “באותה שנה היו רעידות אדמה שגרמו לצונאמי באינדונזיה. קראתי שזה היה כל כך חזק שזה השפיע על הסיבוב של כדור הארץ וקיצר את הימים בשברירי השנייה. זה שינה את סיבוב כדור הארץ והפך את היממה בת ה–24 שעות שלנו לקצרה יותר. לא ידעתי שדבר כזה אפשרי, נדהמתי. זה היה מפחיד מאוד בעיני. התחלתי לדמיין מה היה קורה לו התרחש שינוי גדול יותר מזה וכתבתי סיפור קצר שמבוסס על כך. אחר כך זה נהפך לרומן הזה”.

על התחקיר שעשתה היא מספרת: “ניסיתי לתת לסיפור להוביל את התחקיר. לאט לאט היממה מתארכת ל–25 שעות ואחר כך ל–26 שעות וכן הלאה. חיפשתי להבין מה ההשלכות של דבר כזה, בעיקר ברשת. החיפוש נעשה לפי השאלות שהתעוררו אצלי תוך כדי כתיבת הסיפור, הרגשתי סוג מסוים של חופש. אמנם רציתי שזה ייראה אמיתי, אבל הרי אף אחד לא יודע בוודאות מה עלול לקרות אם דבר כזה יקרה, אף אחד לא מצפה לתרחיש כזה.

“אחרי שגמרתי לכתוב את הספר העברתי אותו לאסטרו־פיסיקאי כדי שיבדוק את העובדות. הוא היה קורא נהדר, הוקל לי כשראיתי כמה מתוך הדברים שכתבתי נראו לו אפשריים, והוא גם עזר לי לתקן כמה דברים”.

הסיפור שכתבה נע דרך שתי סערות. האחת היא זו המתחוללת בעולם, שמשתנה לבלי הכר; והשנייה היא גיל התבגרות, שנותר, גם לאחר השינוי בעולם הפיסי, קשה ומלא אכזבות מעולם המבוגרים הבוגדני, השקרני. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של האשה הצעירה שהיתה פעם הנערה ההיא ג’וליה, שמביטה ממרחק השנים אל הנקודה שבה העולם השתנה.

למה בחרת לכתוב על נערה?

“אני אוהבת את הרעיון של כתיבת סיפור שהוא מאוד אישי ואינטימי, ופרספקטיבה של נערה נראתה לי דרך נכונה לעשות זאת. גם מצא חן בעיני הרעיון שמדובר באשה שמביטה אחורה אל ילדותה שהתרחשה במעין עידן אבוד. בכלל, הילדות של כל אדם היא סוג של עידן אבוד. יש בנו נוסטלגיה כלפי הילדות, וזה נראה לי מתאים לספר שמדבר על אובדן העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.

“חשבתי שיש פה הקבלה מעניינת. רציתי מאוד לכתוב על אנשים רגילים שחיים בשכונה רגילה ולדמיין איך חייהם ישתנו בצורה קיצונית. גם האכזבה מהמבוגרים היא חלק מההתבגרות ומהשינוי. למבוגרים יש פגמים, וזה נראה ריאליסטי שגם כשהדברים בעולם החיצוני משתנים כל כך, ג’וליה עדיין ממוקדת באסונות הקטנים שקורים לה בחיים, עם ההורים שלה ועם החברים שלה”.

את חושבת שאפשר לשייך את הספר לז’אנר המדע הבדיוני?

“אני אף פעם לא יודעת לענות על השאלה הזאת, כי בדרך כלל לאנשים שקוראים ספרים בז’אנר הזה יש ממש מומחיות בתחום. אני לא מומחית, אבל אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים ולראות סרטים שיש בהם אלמנטים של מדע בדיוני. היה לי מרתק לעבוד עם אלמנטים כאלה. לפעמים אני חושבת שאני לא רוצה לקרוא לזה מדע בדיוני, כי לאנשים שקוראים מדע בדיוני יש רעיונות ברורים מאוד לגבי מה זה מדע בדיוני”.

את פשוט לא רוצה להסתבך אתם.

“בדיוק!”

כמי שעבדה בלב תעשיית המו”לות בניו יורק וכתבה על עתיד אפוקליפטי, יש לך מחשבות לאן הולכת התעשייה הזאת?

“מובן שיש המון סיבות לחשוש, עתיד הקריאה ומכירות הספרים. אנחנו בזמנים של שינוי גדול וזה קצת מפחיד. אבל אני כן חושבת שלשינוי הזה יש פוטנציאל. כל התחום של הספרים הדיגיטליים מרתק ומרגש - אף על פי שאני מאלה שעדיין אוהבים לקרוא כמו פעם. אני חושבת שהשינוי טוב לספרים, לסופרים ולקוראים, שטוב שספרים הם חלק מהטכנולוגיה החדישה והם לא נזנחים מאחור. רק שהכל קורה מהר מאוד, אז ברור שזה קצת מפחיד”.

את כבר עובדת על הספר השני שלך?

“כן, אבל עוד מוקדם לדבר עליו. אני יכולה לומר שזה גם יהיה סיפור על אנשים רגילים שמתמודדים עם סיטואציה קיצונית”.

מדוע את בוחרת שוב בנתיב הזה?

“אני לא יודעת. קשה לומר בוודאות מאין באים תחומי עניין. אני חושבת שיש משהו מעורר השראה בסיטואציה כזאת. איכשהו זה מאפשר לי לכתוב דווקא על חיים רגילים באופן רענן יותר מאשר אם הייתי כותבת בלי מצב קיצוני ברקע. הערבוב בין חיים רגילים לסיטואציה קיצונית עוזר לי”.

 

קטע מתוך “זמנים מופלאים”

הידיעה התפרסמה ביום שבת. בביתנו, לפחות, השינוי לא הורגש. עדיין ישנו כאשר השמש זרחה באותו בוקר, ולכן לא שמנו לב לשום דבר יוצא דופן במועד הזריחה. השעות האחרונות האלה, לפני שנודע לנו על ההאטה, השתמרו בזיכרוני - גם אחרי כל־כך הרבה שנים - כאילו נלכדו מאחורי זכוכית.

חברתי האנה ישנה אצלי בלילה, ופרסנו שקי שינה על רצפת הסלון, כמו שנהגנו לעשות במאות לילות אחרים. התעוררנו לקול טרטור של מכסחות דשא ונביחות כלבים, לקול חריקות הטרמפולינה של התאומים בבית השכן. בתוך פחות משעה היינו אמורות שתינו להיות לבושות במדי כדורגל כחולים - שיער אסוף, קרם הגנה, הפקקים בנעליים נוקשים על המרצפות.

“היה לי חלום מה־זה מוזר בלילה”, אמרה האנה. היא שכבה על הבטן, ראשה נתמך באחד ממרפקיה, שערה הבלונדיני והארוך פרוע ותחוב מאחורי אוזניה. היה לה מין יופי רזה כזה, שרציתי שיהיה גם לי.

“תמיד יש לך חלומות מוזרים”, אמרתי.

היא פתחה את הרוכסן בשק השינה שלה והתיישבה כשהיא מצמידה את ברכיה אל החזה. על מפרק ידה קירקש צמיד עמוס קמעות. ביניהם חצי של לב מפליז, שחציו השני היה אצלי. “בחלום, הייתי בבית שלי, אבל זה לא היה הבית שלי”, היא המשיכה. “הייתי עם אמא שלי, אבל היא לא היתה אמא שלי. האחיות שלי לא היו האחיות שלי”.

“אני כמעט אף פעם לא זוכרת את החלומות שלי”, אמרתי, וקמתי להוציא את החתולים מהחניה.

הורי עשו באותו בוקר את מה שאני זוכרת אותם עושים תמיד בבקרים, קראו את העיתון ליד שולחן האוכל. אני עדיין יכולה לראות אותם יושבים שם, אמי בחלוק הירוק שלה, בשיער רטוב, סורקת במהירות עמוד אחרי עמוד, בעוד אבי יושב בשקט, לבוש לגמרי, קורא את כל הכתבות לפי הסדר, וכל אחת מהן משתקפת בעדשות העבות של משקפיו.
אבי שמר את העיתון מהיום הזה זמן רב לאחר מכן - ארוז ושמור כמו נכס משפחתי, מקופל בקפידה לצד העיתון מהיום שבו נולדתי. בעמודי העיתון של אותו יום שבת, שהודפס לפני שהידיעה התפרסמה, דווח על עלייה במחירי הנדל”ן בעיר, על החמרה בנזקי הסחף בכמה מחופי האזור ועל תוכניות לבניית מחלף עילי חדש בכביש המהיר.
באותו שבוע הותקף גולש מקומי על ידי כריש לבן גדול; שוטרי הגבולות גילו מנהרה להברחת סמים באורך חמישה קילומטרים בעומק של שני מטרים מתחת לגבול ארצות הברית ומקסיקו; וגופתה של נערה, שנעדרה זה כבר, נמצאה קבורה מתחת לערימת אבנים לבנות במדבר הגדול והריק שבמזרח. זמני הזריחה והשקיעה של אותו יום מופיעים בטבלה קטנה בעמוד האחורי של העיתון, נבואה שלא התגשמה, כמובן.

חצי שעה לפני ששמענו את הידיעה, יצאה אמי לקנות בייגלס.

אני חושבת שהחתולים הבחינו בשינוי לפנינו. שניהם היו חתולים סיאמיים, אבל מגזעים שונים. קלואי היתה מנומנמת ורכה ומתוקה. טוני היה ההיפך הגמור ממנה: יצור זקן וחרד, אולי לוקה בנפשו, חתול שנהג לתלוש לעצמו חתיכות מפרוותו ולהשאיר אותן בערימות בכל הבית, כמו שיחים יבשים קטנים שמתגלגלים ברוח על השטיח.

באותם רגעים אחרונים, בזמן שערמתי מזון חתולים יבש בקערות האוכל שלהם, אוזניהם של שני החתולים פנו בעצבנות שוב ושוב לכיוון החצר הקדמית שלנו. אולי הם הרגישו איכשהו בשינוי באוויר. שניהם הכירו את קולה של הוולבו של אמי הנכנסת לכביש הגישה שלנו, אבל מאוחר יותר חשבתי שאולי הבחינו גם בסיבוב הגלגלים המהיר מהרגיל כשהיא הזדרזה להחנות את המכונית, או את הבהלה כשמשכה את בלם היד למקומו.

עד מהרה קלטתי גם אני את מצב רוחה של אמי לפי עוצמת צעדיה על המרפסת הקדמית, הקרקוש הבלתי מאורגן של צרור המפתחות שלה כנגד הדלת - היא שמעה את דיווחי החדשות המקדימים, הזכורים כעת לשמצה, ברדיו של המכונית בין חנות הבייגלס ובין הבית.

“תדליקו את הטלוויזיה מהר”, אמרה, מתנשמת ומזיעה. היא השאירה את צרור המפתחות שלה תקוע בחור המנעול, ושם הם היו עתידים להישאר כל אותו יום. “קורה משהו איום ונורא”.

היינו רגילים לניסוחים של אמא שלי. היא דיברה בגדול. היא סערה וגעשה. היא דיברה בהגזמה לטוב ולרע. איום ונורא היה יכול להיות כל דבר. זה היה ביטוי שאיגד בתוכו אלף אפשרויות, רובן שפירות: ימים חמים ופקקי תנועה, צינורות דולפים ותורים ארוכים. אפילו עשן סיגריות, אם היה קרוב מספיק, היה יכול להיות ממש איום ונורא.

הגבנו לאט. אבי, בחולצת טריקו צהובה ובלויה של קבוצת הבייסבול של סן־דייגו, המשיך לשבת במקומו ליד השולחן, יד אחת על כוס הקפה, השנייה נחה על עורפו, וסיים לקרוא כתבה בעמוד הכלכלה של העיתון. אני פתחתי את שקית הבייגלס והנחתי לנייר להתקמט ברעש באצבעותי. אפילו האנה הכירה את אמי מספיק בשביל להמשיך במעשיה - חיפוש גבינת השמנת במדף התחתון במקרר.

“אתם רואים טלוויזיה?” שאלה אמי. לא ראינו.

אמא שלי היתה פעם שחקנית. הפרסומות הישנות שבהן הופיעה - בעיקר של מוצרים לטיפוח השיער ומוצרים למטבח - היו טמונות זו לצד זו בשורה קצרה ומאובקת של קלטות וידיאו שעמדה ליד הטלוויזיה. אנשים תמיד אמרו לי כמה יפה היא היתה בצעירותה, ואני עדיין יכולתי לראות את יופיה בעור פניה הבהיר ובעצמות לחייה הגבוהות, אבל עם הגיל היא השמינה. עכשיו היא לימדה בבית הספר התיכון שעה אחת דרמה וארבע שעות היסטוריה. גרנו במרחק מאה חמישים קילומטר מהוליווד.

היא עמדה על שקי השינה שלנו, חצי מטר ממסך הטלוויזיה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מדמיינת אותה סוכרת את פיה ביד אחת, כפי שנהגה לעשות תמיד כשהיתה מודאגת, אבל באותו רגע הרגשתי פשוט נבוכה, מפני שהסוליות השחורות של נעלי הריצה שלה מעכו את שק השינה של האנה, שהיה ארוג מכותנה מעודנת בצבע ורוד עם נקודות, ולא נועד לשימוש במחנה רב־סכנות, אלא אך ורק על שטיחים רכים של בתים מחוממים.

“שמעתם מה אמרתי?” אמרה אמי, והסתובבה להביט בנו. פי היה מלא בבייגל וגבינת שמנת. גרגר שומשום נתקע בין שתי שיני הקדמיות. “ג’ואל!” היא צעקה על אבי. “אני רצינית. זה פשוט גיהנום”.

אבי הרים את עיניו מהעיתון, אבל המשיך ללחוץ את אצבעו בחוזקה על העמוד, כדי לא לאבד את המקום. איך יכולנו לדעת שאורחותיו של היקום התאימו את עצמם סוף־סוף לאש הבוערת במלותיה של אמי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו