בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה משך את ניר רצ'קובסקי לפאריס של המאה ה-17

הרומן הראשון של ניר רצ'קובסקי מתבסס על מכתביה של מדאם דה סוויניה לבתה. בראיון עמו הוא מספר מדוע בחר להתמקד בתקופה שבה אדם שכתב “אני אוהב אותך” קיבל תשובה רק כעבור שלושה שבועות

3תגובות

מאדאם דה סווניה ליוותה את ניר רצ'קובסקי בדרכו להיהפך למתרגם. היא היתה שם ביותר מצומת אחד, ובימים אלה רואה אור הרומן הראשון של רצ'קובסקי - "בת, אהובה" - בהוצאת ידיעות ספרים, בסדרה “ליריקה” שעורכת עליזה ציגלר ובו מדאם דה סוויניה היא הגיבורה הראשית.

"הכניסה שלי לתרגום ולספרות הצרפתית היתה דרך מרסל פרוסט. הסבתא ב'בעקבות הזמן האבוד' קוראת שני ספרים. אחד מהם הוא המכתבים של מדאם דה סוויניה. היא אומרת שם שלא צריך יותר מזה, והיא חוזרת וקוראת בו. מדאם דה סוויניה אוהבת את הבת שלה כל עוד היא רחוקה. ברומן שלי הדבר הזה הוא מרכזי, הגעגועים העצומים נמצאים כל עוד הן מתכתבות. ברגע שהן ביחד הן כל הזמן רבות. יש שם חוסר יכולת באמת להיות ביחד באהבה. כשגרתי בפאריס הייתי שכן של מדאם דה סוויניה, גרתי בשכונה שבה היא גרה, במארה. עד היום יש שם בתים מהתקופה ההיא והבית שהיה שלה הוא היום המוזיאון של פאריס. הרחוב לידי היה רו דה סוויניה. זאת דמות שכל הזמן היתה נוכחת סביבי. כשקראתי את המכתבים שלה נכבשתי כי הם מספרים על התקופה ההיא, את המאורעות, את האופן בו אנשים חיו, מה חשבו אז".

המכתבים של מדאם דה סוויניה לבתה הם אחת מההתכתבויות המפורסמות בהיסטוריה הצרפתית. מדאם דה סוויניה חיתה במאה ה-17 בצרפת. היא נולדה בשנת 1626 בפאריס ומתה בשנת 1696 בפרובנס בעת ביקור אצל בתה. היא היתה אריסטוקרטית שנעה בסלונים של האריסטוקרטיה הצרפתית, ובמכתביה לבתה, הרוזנת פרנסואז דה גריניאן, שבעלה הרוזן מונה למושל פרובנס, אז פרובינציה רחוקה ונידחת. במכתבים של מדאם דה סוויניה נפרשים יחסי האהבה המעט משוגעים שלה עם בתה. היא מרגישה שבתה נטשה אותה ותובעת ממנה אהבה, דורשת ממנה לבוא לפאריס ולהותיר את בעלה בפרובנס, כועסת עליה כשהיא נכנסת להריון ודורשת ממנה שלא לשכב עם בעלה. אבל במכתבים היא גם מספרת לה על קורות הממלכה, על החצר הסוערת של לואי ה-14, על פלגשיו, על בגידות וניאופים בסלוני פאריס ולשונה מושחזת ומשעשעת. הרומן "בת, אהובה" מורכב מקטעים שתירגם ממכתביה של דה סוויניה ומבדיון, אם כי חשוב לו להדגיש כי אין זהו רומן היסטורי.

דודו בכר

רצ'קובסקי נולד בשנת 1973 בחיפה. הוא נשוי ואב לשניים ואל התרגום הגיע כמעט במקרה. הוא בכלל למד ביולוגיה באוניברסיטה, עשה תואר ראשון ושני ובגיל 28 החליט לנסוע לפאריס לכמה חודשים שהתארכו לכמה שנים. "זה היה פסק זמן, כשהתלבטתי אם להמשיך לדוקטורט בביולוגיה. תמיד רציתי ללמוד צרפתית כמו שצריך, אז לקחתי קורס בסורבון ומצאתי את עצמי נשאר שם כמה שנים. שם פגשתי את אשתי הישראלית והיא החזירה אותי לארץ. קראתי שם הרבה, ברגע שאתה בתוך שפה אתה לומד אותה הרבה יותר מהר. נשאבתי לתרבות הצרפתית".

מאז תירגם לא מעט ספרים ובהם “סוויטה צרפתית” של אירן נמירובסקי, “הנפשות האפורות” של פיליפ קלודל, “נוטות החסד” של ג'ונתן ליטל ו”זיכרונותיה של נערה מחונכת” של סימון דה בובואר. כמו כן הוא עורך את הסדרה "פאריז-דקאר" שרואה אור בהוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ובה יפורסמו ספרים שנכתבו בצרפתית מחוץ לצרפת: במגרב, באפריקה, בהאיטי, לבנון, קנדה, ושאר העולם המדבר וכותב בצרפתית.

למה עניין אותך להתעסק דווקא עם המכתבים של מדאם דה סוויניה?

"בשנה הראשונה בפאריס גרתי במארה, היה משהו בתקופה ההיא במאה ה־17 שעד היום מאוד מעניין אותי. התקופה ההיא עד היום מאוד נוכחת בתרבות הצרפתית. זאת התקופה הקלאסית שעליה הכל נבנה ועד היום משהו בסדר הזה, בזה שהכל צריך להיות מעוצב, העצים צריכים להיות משולשים, וגם איזשהו קאנון ספרות כזה שהתחיל אז ונשאר עד היום. אנחנו לא מכירים כמעט את התקופה הזאת חוץ מקצת מולייר. כמתרגם עניין אותי ללכת לאסתטיקה הזאת של המאה ה-17 שזרה לנו אבל גם מודרנית וקרובה אלינו, דווקא דרך דברים שנראים לנו מאוד זרים והם המעניינים באמת. המופרכות הזאת של חצר המלוכה, כל הכללים האלה, למשל שהדוכסית יכולה לשבת על השרפרף והרוזנת לא".

לדבריו, היום קשה להבין את תקשורת המכתבים של אז: "בין המכתב לתשובה יש שבועיים-שלושה הפרש, כך מתנהלת התקשורת ביניהן במשך שנים, דיאלוג מרתק. היה לי חשוב להכניס ברומן הרבה מהמכתבים עצמם. אנחנו לא מסוגלים כבר להבין היום מה זה לכתוב שאלה ולא מיד לקבל תשובה. להגיד אני אוהבת אותך ורק שלושה שבועות אחרי זה לקבל תשובה".

בצרפת המכתבים של מדאם דה סוויניה הם קאנון.

"מצד אחד זה קאנוני, אפילו לומדים מכתב או שניים לבגרות, כולם יודעים מי זאת, היא בוודאי אחת מהדמויות היותר קאנוניות של התקופה שבצרפת קוראים לה המאה הגדולה. התקופה של לואי ה־14 שהיה בה תיאטרון, ספרות, שנכתבו בה הרומנים הראשונים. מצד שני אין אנשים שבאמת קוראים את המכתבים של מדאם דה סוויניה ומעט אנשים גם בצרפת מכירים את כל המכתבים ואת הסיפור מאחוריהם. קשה לקרוא את המכתבים כמו שהם, יש המון, היא כתבה 1,500 מכתבים. לא רק לבת שלה, לבת היא כתבה בערך 800. היא כתבה על כל מה שקרה לה בימים האחרונים, על הרכילות מהחצר על מה קורה בפוליטיקה, על געגועיה לבת, על מה עשתה הדוכסית הזאת והרוזנת ההיא ועל החיים בפאריס ובלי סדר מסוים. היא כותבת מה שקופץ לה לראש והיא אורזת את זה יחד ומכתב שלה יכול היה להיות עשרים-שלושים עמודים ואת כל זה היא שולחת, לכן המכתבים בשלמותם הם פחות נגישים".

מה הקסם של מדאם דה סוויניה?

"מה שאני אוהב אצלה זה הפתיחות לעולם, הדבר הזה נסגר אחר כך והספרות נהייתה הרבה יותר פוריטנית. למשל העובדה שהיא מדברת מאוד בחושפנות על מין עם הבן שלה, היא מדברת אתו על המאהבות שלו, או איך שהיא מדברת על חיי המין של הבת שלה. גם היחס שלה לדת שהוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד היא מאמינה ומצד שני היא לא מצליחה להאמין עד הסוף, היא חיה את הסתירה הזאת. במובן מסוים היא לגמרי כופרת, היא מעדיפה את הבת שלה על פני אלוהים. מצד אחד היא אצילה

שנמצאת בחוגי האריסטוקרטיה ומצד שני היא לא ממש בחצר המלוכה, היא נרתעת מזה, היא חיה בשולי המעגל הזה של לואי ה־14 ויש לה מספיק עצמאות מחשבה בשביל לראות ויש לה ביקורת. למשל כשהיא כותבת על המלחמה, היא כותבת שהמלך תמיד צודק ומצד שני היא כן רואה את הזוועות שבמלחמה".

מה הסתירה הכי גדולה בדמותה?

"מצד אחד היא אשת חברה עליזה ומבריקה, כל חייה עוברים בסלונים של נשים שיושבות שם ורוצות לחיות חיים יפים והכל צריך להיות נשגב, האהבה, הספרות, הכתיבה, ומצד שני היא רואה גם כמה זה מגוחך. הכתיבה שלה בכלל לא נשגבת. היא כותבת בצורה מאוד ישירה ואישית שזה מה שאולי הכי מייחד אותה בתקופה שלה, היא היתה ידועה בזה שהמכתבים שלה מאוד משוחררים מכבלים של סגנון וזה מאוד יפה. יש לה צד של אשת החברה וצד דיכאוני ומסוגר שהבת שלה נאלצת לספוג במכתבים. ברגע שהיא חוזרת הביתה מהבילוי החברתי כל כולה געגועים לבת שהיתה האדם שהכי אהבה בעולם ונמצא במרחק עצום ממנה".

בסופו של דבר, הנכדה של מדאם דה סוויניה שרפה את המכתבים. איך בכל זאת כל זה הגיע אלינו ומי מבטיח לנו שכך הם באמת היו במקור?

"הנכדה שירשה את המכתבים הבינה שהמכתבים של הסבתא שלה הם משהו מיוחד וגם שהסיפור של האהבה לבת הוא מיוחד. כבר אז זה היה מן מופת של אהבת אם לבת והיא רצתה לתרגם ולפרסם מבחר מזה, אבל היא רצתה שזה יהיה מכובד ונתנה למישהו שיערוך. בעריכה הושמטו דברים ושונו דברים והעורך גם תיקן את הצרפתית. אז כשאנחנו מדברים היום על הסגנון של מאדם סוויניה, קשה לדעת של מי הסגנון. בתקופה ההיא היה נהוג להעתיק מכתבים כי היו מכתבים יפים שאנשים כתבו ולמרבה המזל אנשים הספיקו להעתיק חלק גדול מהמכתבים שלה. עם השנים התגלו העתקים וגרסאות יותר ויותר קרובים למקור ונעשתה עבודת נמלים בניסיון להתקרב כמה שיותר למקור. הגיעו למשהו שאפשר להגיד שזה פחות או יותר המקור הבעיה היותר גדולה היא שהנכדה החליטה שהמכתבים של אמא שלה לא מכובדים מספיק. האמא שלה אולי הצטיירה בצורה לא מחמיאה והיא שרפה את כולם. לא נשאר אפילו אחד, כך שיש לנו רק חצי התכתבות. אין אשה שאני יותר שונא מאותה נכדה פושעת. מה לעזאזל היא חשבה ? אבל זה אחד הדברים היפים. סוויניה לא כתבה את המכתבים כספרות, כיצירת מופת, אלא כתבה לבת שלה, זה לגמרי לא היה לפרסום רק כמה שנים אחרי מותה זה התחיל להתפרסם".

בספר גם כמה איורים של הגיבורים, איורים שרצ'קובסקי עצמו אייר. "האיורים זה קצת איך שאני רואה את הדמויות האלה", הוא אומר. "הבן שארל מאוד ענוג ונראה קצת כמו אשה או הבת שנחשבה ליפה בבנות צרפת אבל היה בה משהו קפוץ וקר ושכלתני מאוד, שלא החזיר אהבה. ומדאם סוויניה עם כל השבר הגדול שלה. היא היתה אדם כה פתוח מבריק מלא חיים והאדם שאהבה – בתה - לא היה כזה. כשציירתי אותה היא יצאה לי קצת יותר צעירה ויפה מהדיוקן המקורי כי אני כל כך אוהב אותה וכי בשבילי היא צעירה. קשה לי לדמיין אותה זקנה. ההתכתבות התחילה כשהיא היתה בת 45 אז הבת נסעה לפרובנס. בשבילי היא תמיד יותר צעירה מזה והיא בטח לא בת 350 שנה".

כבר שנים אתה מתרגם, מה פתאום החלטת לכתוב?

"זה משהו שתמיד רציתי, המון שנים אני כותב וגונז. אני חושב שאחד הדברים שעצרו אותי בכתיבה זה שתמיד כתבתי על דברים שהיו קשורים אלי גם מבחינה אוטוביוגרפית וגם לחיים כאן ועכשיו. את המכתבים של מאדם דה סוויניה חשבתי לתרגם ונכבשתי בסיפור. זה משחרר שזה לא קשור אלי בכלל וזה שחרר אצלי איזשהו סכר. זאת היתה הנאה שלא היתה לי עד אז בכתיבה, פשוט לכתוב סיפור יפה ומעניין שיש בו גם הרפתקאות וארמונות ומלכים, הסיפור של התקופה, והאהבה המטורפת לבת שזה לא משהו שאני מכיר מהחיים שלי, אהבת אם כזאת לבת כזאת. היה בזה משהו שמאוד שחרר את הכתיבה".

עבודת התרגום שעשית עד היום השפיעה על הכתיבה?

"התרגום הוא חניכה מצוינת לכתיבה האנשים שתירגמתי חשפו אותי לטובים ביותר. כשאתה מתרגם אתה רבע כותב מחדש את הספר, במיוחד בסגנון שאני מתרגם. אני לא מתרגם מלה מלה אלא נכנס לראש של הסופר וכותב את זה מחדש בעברית. זה כל פעם לכתוב בסגנון לגמרי שונה וזה מאוד הבשיל את הכתיבה שלי ונתן לי חוש למה נכון ומה לא נכון, חוש למידה ולפרופורציות שמאוד השתכלל עם התרגום".

את הסיפור אתה מספר מנקודת הראות של האח שקורא כביכול את המכתבים לאחר מות אמו והוא מוכה עלבון לנוכח האהבה הזאת לאחותו. כמה מזה אמיתי?

"האח עצמו הוא דמות אמיתית, הוא מוזכר במכתבים שלה. יש קצת עדויות עליו, היו מסמכים על הבעיות הכספיות שלו. הוא היה בצבא ובגלל שהיה אריסטוקרט זה היה מתועד אבל הרגשות שלו עליהם אני כותב לא מתועדים. השתדלתי לא לראות בזה רומן היסטורי, וגם לא עניין אותי לעשות ביוגרפיה של מדאם דה סוויניה ושהעובדות יהיו מדויקות עד הסוף. יש שם בהחלט דברים שהמצאתי. המטרה שלי היתה לכתוב רומן ולהשתמש בהיסטוריה וגם במכתבים בתור חומר גלם".

היחס לילדים אז כל כך שונה מהיום.

"יש הרבה דברים שונים לגמרי, למשל כל העניין של מחלות ומוות. אנשים שם מצטננים ומתים ולידה זה דבר מסוכן. האמא כל כך היסטרית לגבי הבת בעניין הזה כי יש שם סיכוי לא קטן שהבת תמות. ומצד שני הבת אחרי הלידה הראשונה משאירה את הנכדה, הילדה הראשונה שלה עם המינקת ועם הסבתא בפריז והפעם הבאה שהיא תראה את הילדה תהיה כשהילדה בת חמש ואז היא מוסרת אותה למנזר שם היא תהיה עד סוף חייה. אנחנו מזועזעים מזה אבל צריך להבין שבתקופה ההיא זה לא היה כל כך מזעזע. בתקופה ההיא למסור ילד למנזר בעיקר ילדה שזה היה עסק יקר, זה לא מזעזע כמו שהיום אמא נוטשת ילדים, זה היה די מקובל.

מה שמדהים בסיפור הזה זה שהבת כל כך נטולת רגשות אמהיים. האמא שלה מעריצה אותה והיא את בתה מוסרת בלי היסוס".

הנשים במעמד הזה היו עסוקות מדי בחיי חברה ואהבה.

"בתקופה ההיא הדברים היו יותר פתוחים, האנשים יותר חיו את הגוף שלהם. לא היה מנוס, לא כמו היום שאתה מצליח לחיות בלי להרגיש, לחיות כאילו אין לך גוף. אז לא התרחצו, כולם היו מסריחים, קשה לנו להבין היום מה זה החיים האלה. כל הזמן כאב להם, הם היו חולים, השיניים שלהם היו רקובות.

אחת הפילגשים של לואי ה-14 היתה ידועה ביופיה רק בגלל שהיו לה שיניים, כי לרוב היו שיניים רקובות או שלא היו להם שיניים בכלל. הדבר הכי שונה מהיום, שבלעדיו אי אפשר להבין את הסיפור הזה, זה הענין של מה זאת אשה בתקופה ההיא. מאדאם דה סוויניה היא אישה חופשייה ומשוחררת, היא מבריקה, היא סופרת, והתמזל מזלה שהיא התאלמנה בגיל מאוד צעיר. הבת שלה שהיתה נשואה עד סוף חייה הקדישה את כל חייה לבעלה ולמעמדו, ללהיות רעיייתו של המושל, ללדת ילדים. מדאם דה סוויניה גמרה עם זה בגיל צעיר. היא היתה אשה חופשייה שהרכוש שלה הוא שלה ויש לה כסף והיא יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה".

היא כותבת על סיפורי אהבה של אחרים אבל לא על של עצמה.

"אז היו יותר פתוחים מאשר במאה ה-19. היה מאוד מקובל שלאשה אלמנה צעירה ויפה יהיה מאהב, זה מובן מאליו, זה לגיטימי, כך לפחות באריסטוקרטיה. ועדיין אין שום עדות לכך שהיה לה מאהב כנראה זה בגלל שלא היה לה כי אם היה לה כנראה היו יודעים. לכל החברות שלה יש והיא כותבת על זה. גם לנשים נשואות יש, ויש שם כל מיני דמויות של מקורננים ידועים שכולם יודעים שהאשה שלהם שוכבת עם כולם. לכן אני מסיק מכך שהיא היתה אולי פריג'ידית באיזושהי דרך. גם בגלל הדברים שהיא אומרת לבת שלה. היא אומרת לה שלא תישן עם בעלה באותה מיטה, שלא תכניס אותו לחדר שלה, שהוא רק רוצה דבר אחד והוא יהרוג אותה ויהרוס לה את הגזרה".

אתה עורך את הסדרה “פאריז-דקאר” שמביאה סופרים שכותבים בצרפתית מחוץ לצרפת. אין בצרפת קולות מעניינים היום?

"גם בצרפת יש דברים מעניינים אבל הספרות הצרפתית איבדה את המעמד של מרכז העולם שהיה לה. הרבה מאוד ממה שנכתב שם, גם דברים שאני אוהב, קשה לתרגם לעברית כי זה דברים שהם מאוד צרפתיים, כתיבה אינטימית ומינורית. גם אם אני אוהב את הספרים האלה אני לא רואה טעם לתרגם אותם. אבל יש יוצאי דופן. אני מסיים לתרגם עכשיו את ‘יומן של גוף’ של דניאל פנק שיראה אור באחוזת בית. זה ספר שכשקראתי אותו אמרתי שעוד יש ספרות צרפתית חיה ובועטת ומרתקת ומקורית. זה סיפור על איש שכותב יומן מילדות ועד זיקנה אך ורק דרך התחושות של הגוף שלו. רעיון מבריק וביצוע מעולה ויש בו כל מה שאתה באמת רוצה מספרות צרפתית כמו שאנחנו חושבים עליה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו