בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראות דרך העיניים של מירה מגן

מירה מגן לא אוהבת את הקיטלוג שלה כסופרת דתייה. עם צאת ספרה החדש והמצליח, “עיניים כחולות מדי”, היא מספרת כי היא אדם קרוע מבחינה רוחנית

19תגובות

המניע העיקרי לכתיבת “עיניים כחולות מדי”, ספרה החדש של מירה מגן (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר), הוא הדברים שלא היו. את הספר הקדישה מגן לאמה. "הספר הוא אנטיתזה חריפה מאוד לזקנה של אמי", היא אומרת, "בהקדשה כתבתי: 'לאמי שנתנה לי כל שיכלה לתת ואף למעלה מזה' ויש לי חברה שהמשיכה את זה ואמרה שהספר הוא על מה שאמי לא יכלה לתת. היא לא יכלה לתת לי מבט משלים, מבט אירוני מעט על הזקנה, היה לה חוסר הומור מוחלט בקשר למה שקורה לה. שלושה חודשים לפני מותה ישבנו על המרפסת בביתה ואמי ישבה שם עצובה, ראיתי שכבה משהו בעיניה ואמרתי לה: 'אמא, נניח היה יורד מלאך עכשיו והיה נותן לך משאלה אחת, מה היית רוצה?' היא חשבה רגע ואמרה לי: ‘לא להיות יותר’".

זה הזכיר למגן את הסופר והמשורר המנוח יוסל בירשטיין, שהיה ידיד לה. “בימיו האחרונים הוא היה מאושפז בהוספיס בהר הצופים, הוא היה צלול וידע לאן הוא הולך”, היא נזכרת. “באתי לבקר אותו עם חיים באר וחיים אמר לו: 'יוסל, אתה יודע, אני מלמד עכשיו פתיחה של סיפור שלך'. הוא ביקש לרומם את רוחו. יוסל הרים את היד הכחושה שלו ואמר: 'חיים, הספרות כבר לא שייכת לי. אני הייתי פעם רועה צאן. כשהכבשים הרגישו שכבשה עומדת למות, הם התרחקו ונתנו לה למות'”.

איליה מלניקוב

גיבורת ספרה החדש של מגן היא חנה יונה, קשישה אקסצנטרית, צבעונית ומלאת חיים. היא גרה בבית אקסצנטרי לא פחות ממנה, בירושלים. שלוש בנותיה גם הן גרות בו, וגם נכדה אחת, ומטפלת רומנייה אחת. איש שמתחזה למשורר שוכר מהן חדר כדי לנסות לשכנע את הקשישה למכור את הבית לסוחרי נדל"ן. הזמן - גם הוא עניין מרכזי בספר: הזקנה, השעון הביולוגי, המוות האורב.

שאלות שלא נותנות מנוח

זהו ספרה התשיעי של מגן. בין הספרים שקדמו לו: ספרה הראשון "כפתורים רכוסים היטב", קובץ סיפורים שראה אור ב-1994, וכן "אל תכה בקיר", "בשוכבי ובקומי, אשה", "פרפרים בגשם", "ימים יגידו, אנה" ו"וודקה ולחם". ספריה הם לרוב רבי מכר, כמה מהם תורגמו לגרמנית ולצרפתית. הספר החדש נמצא זה שמונה שבועות ברשימות רבי המכר.

מגן נולדה ב-1950 בכפר סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי סעד. היא גדלה בכפר סבא, התגייסה לצבא אף שהיתה מבית דתי, היתה מורה כמה שנים, ולאחר מכן עבדה כמה שנים בביטוח הלאומי, אז החליטה ללמוד סיעוד. היא עבדה כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. בתחילת שנות ה-90 התחילה לכתוב סיפורים קצרים. ב-2005 זכתה בפרס ראש הממשלה. היא חיה בירושלים עם בעלה ולהם שלושה ילדים.

על פי רוב היא מתויגת כסופרת דתייה ומונחת במגירת הסופרות הדתיות, מגירה שאליה נדחסות לא רק סופרות דתיות, אלא גם דתיות לשעבר או סופרות שהעניין שלהן עם הדת הוא אמביוולנטי, כמו מגן. התיוג כנראה גם קשור לעובדת היותן נשים כי סופרים דתיים או דתיים לשעבר אינם מונחים במגירות דומות. מובן שמגן אינה אוהבת את התיוג הזה "כי כל אחת היא אישיות בפני עצמה. אנחנו שונות מאוד, באותה מידה אני שייכת לעולם הנשים ולאלה שקומתם 1.65 מטר. זה מאוד מרדד להושיב את כל הגוורדיה הזאת ביחד בתור למקווה. אני לא אוהבת את הקיטלוג הזה".

היחסים שלך עם הדת אמביוולנטיים.

"אני דתייה באורחות חיי, בפרקטיקה. בעולם המנטלי והרוחני שלי אני אדם קרוע, אני מלאת ספקות וסימני שאלות גדולים ואני לא מגיעה להכרעה. הצד הפרקטי נמצא במקום אחד והצד החווייתי, האמוני, הרוחני והאינטלקטואלי במקום אחר. יש דיאלוג חי וער מאוד עם הנושא הזה אבל גם מטיל ספק".

ולמה את בוחרת לשמר את הצד הפרקטי?

"כי החלטנו על בית כזה. האיש שלי הוא אדם שומר מצוות, חובש כיפה. זה החינוך שנתנו לילדים וזה הבית. יחד עם זה, נתנו להם חינוך עם מסר פתוח. יש קבלה עמוקה מאוד של הספקות שאני מטילה, אלה דברי מדוברים. זה ברור לגמרי שיש לי הרבה ספקות ושאלות שאינן נותנות לי מנוח כי ברגע שבאת מהעולם הזה, זה נעוץ בהוויה הרוחנית והרגשית שלך. השאלות שלי עם עצמי הן מדוע זה קיים שם ומדוע אין לי היכולת לקום וללכת.

“אני מחוברת לעולם הזה ומצד שני אני רבה אתו. בעמדה הבסיסית שלי אני מאוד ליבוביצ'יאנית. העולם נברא, אבל אף אחד לא משגיח עליך, אל תהיה מגלומן, נבראה החוקיות של כל הדברים. אני חונכתי להאמין שיש השגחה פרטית. כל חיי אולי יותר מאשר בספרות אני מתעסקת ביהדות, אני מתעסקת עם התכנים האלה כל הזמן”.

העיסוק שלך בדבר הזה בא לידי ביטוי בספרים שאת כותבת?

"מאוד. אין ספר שבו אני לא מתעסקת בזה, גם אם במובלע. בספר החדש, לכאורה אין עיסוק רב בכך אבל אני אומרת דברים שיכולים לקומם אנשים מהמילייה החברתי שלי. לא רק העובדה שהנשים בספר הזה יולדות ילדים בלי בעל. סימונה, אחת הגיבורות בספר, אומרת שם שאם היא היתה נוצרייה היא היתה מצטלבת, אלא שליהודים אין תנועה כזאת ובעצם אין גם על מה להודות כי זה הכל סטטיסטיקה".

לעבודתך כאחות יש קשר להשקפתך על הדת?

"כאחות, נכחתי בהרבה מצבים שבהם ראיתי כי רוח האדם כל כך גדולה אבל הגוף קוצב לו את עתותיו, ברגע מסוים הגוף מנצח, הוא עושה את הפינאלה. אני באתי לשם כל יום כמו אל דרמה ענקית".

בספר את מציעה הצעה אחרת בהתמודדות עם הזקנה.

"המצב הזה שבו אתה יוצא מהמעגל הפרודוקטיבי, היצרני, המצב שבו העולם כבר לא סופר אותך, זה מצב שבו אתה יכול להשתגע ולעשות מה שאתה רוצה. לי יש המון פנטסיות על התפרעות. לאמא שלי לא היו יציאות כאלה של התפרעות או הליכה שלא בתלם. הדמות של הזקנה בספר נבראה כאפשרות לשרוד, להתמודד עם זקנתה הקשה, הכואבת, האטית והמייסרת של אמי".

סבתא לא הגיבה

מגן מתארת את הטראומה שהובילה אותה לכתיבה: "יום אחד כשהיינו ילדות, נשארנו אחותי ואני עם סבתא שלנו, בהשגחתה. נכנסתי לשאול אותה משהו ואני רואה אותה שוכבת על המיטה. לא הבנתי אבל הבנתי משהו. היו לה מספריים כבדים והשלכתי אותם על הרצפה לראות אם היא תגיב והיא לא הגיבה. רצנו אל דודי שגר בקומה מעל והוא בא והמוות נקבע. בהלוויה כנראה צרחתי והתעוררתי בביתה של המורה הנערצת שלי, איילה. זה היה שבוע לפני פורים והיא היתה רכונה על הרצפה, ציירה פלקט להצגה בפורים. היא שאלה אם אני רוצה לעזור לה ואמרתי שלא. היא הביאה מחברת ואמרה: ‘אם את לא רוצה לצייר, אז תכתבי’".

ובכל זאת זה לקח עוד הרבה שנים.

"אני לא האמנתי שלכתיבה שלי יש ערך מלבד בשביל עצמי, וגם היום יש לי ספקות. הלכתי לסדנת כתיבה יוצרת מתוך סקרנות. את הסדנה העביר הסופר דוד שיץ והוא אמר לנו לכתוב על איך התחלנו לכתוב. כתבתי את הסיפור הזה וכיוון שבאמת הוא נחצב מדם לבי, אנשים מחאו כפיים כשקראתי אותו והוא אמר לי שאני חייבת לכתוב. אבל עד היום אני מטילה ספק. אבל באמצעות הכתיבה אני מעבדת את חיי שלי והמון דברים בטקסט - שתולות בהם טביעות אצבע ועקבות חיים שלי”.

מגן מזכירה את דבריו של הפילוסוף ולטר בנימין: "אין לנו זמן בחיינו שנחיה את כל הדרמות שנועדו לנו וזוהי תחושת ההחמצה שמקפיצה עלינו זקנה. הקמטים שבפנינו הם רישומיהם של התאוות, האהבות, והחטאים שהתדפקו על דלתינו ואנחנו לא היינו בבית". “כלומר”, אומרת מגן, “בשעה שאתה חי, מתדפקים על דלתות חייך כל כך הרבה דברים שיכולת להיות או לעשות ואתה כל הזמן מחמיץ. הכתיבה מאפשרת לי להיות ירדנה או סימונה או זקנה שעוד לא הייתי או ילדה שכבר הייתי. הכתיבה מאפשרת לי להתנהל בתוך דמויות שאני לא אהיה. יש לי חיים ויש לי עוד חיים ואם יוצא בסוף שיש להם מקום גם אצל קוראים אחרים, זאת השאלה הבאה. כשאני כותבת זה ממלא אותי ומאתגר אותי".

מגן מודעת למקומה במדרג הספרות העברית ואינה מנסה להעמיד פנים: "אני רואה את עצמי במקום באמצע, בוודאי לא בצמרת. יש לי עוד הרבה לשאוף אליו וזה דבר חיובי, אני שמחה שהספרים שלי מעניינים חלק מהאנשים ושיש לי כבר ציבור קוראים. כשאני מתיישבת לכתוב, יש לי אידיאה בראש והתוצאה היא תמיד פחות מהאידיאה, יש פער. בגלל זה קשה לי לקרוא את מה שאני כותבת.

“אני אומרת לעצמי שהיחיד שיכול היה להלל באופן סופי ומוחלט את יצירתו היה הבורא. אחרי שכילה את מלאכת הבריאה כתוב: ‘וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד’. הוא היה מבסוט. אבל לא חלף זמן רב ‘ונינחם על האדם אשר ברא’. אפילו הוא התחרט, הוא היה מוציא אותנו מהעסק. אז מה אדם קטן כמוני שכותב? ברור שיש הרבה חרטות, רצון לתקן, לשפר, וזה טוב בעיני. יש לי את הכתיבה הצנועה שלי, ברור לי היכן אני נמצאת במדרג הזה, אני ריאלית ביחס ליכולות שלי והאמביציות די מותאמות אליהן. הקיום שלי גם ככה סוער ולא נינוח, אבל הוא לא נטרד בגלל מקומי במדרג הזה".

 

קטע מתוך “עיניים כחולות מדי” של מירה מגן

יוהנה השכימה לפני כולם, הכינה לעצמה קפה חזק, לקחה את הקפה ויצאה אל החצר. בשבת היא לא מתיזה על הבית, לא מדיחה שאריות של אדם וחיה מהקירות ויש לה שעה לעצמה עד שכל הגראציות מתעוררות וקמות. היא התיישבה בכורסת הבורדו הישנה, שקעה בה וחשבה על אלוהים. אם יש משהו טוב בביבליה של היהודים זה השבת, אלוהים נותן לעולם אלדומין ובבת אחת יורד הלחץ דם של העולם ונהיה שקט, גם הפולס של הלב יורד, גם העצבים וגם הנפיחות באצבעות יורדת. לו היתה לה טבעת היתה עונדת אותה היום אבל אין לה וגם לא תכשיטים אחרים, רק שני עגילי זהב בגודל נקודה, לא מוסיפים לה כלום אבל שומרים את החורים פתוחים למקרה שהעתיד מכין לה עגילים ששווה לשמור בשבילם חורים, מי יודע אולי פעם... מה אולי פעם יוהנה, מה אולי פעם? שטויות. היא כבר בת שישים, הרבה כבר לא יכול לקרות לה בחיים, מה שהיא מבקשת לעצמה זה עוד חמש שש שנים אצל גברת חנה, שאנג'לה תספיק לעשות שיש חדש במטבח, גשר לשיניים של ניקולטה ואופניים משומשים לאדריאן. אבל בשביל חמש שש שנים גברת חנה צריכה להיות חצי מתה כשדופקים בדלת ובזמן האחרון אין לה ריספקט לגיל שלה, הטמפרמנט שלה נהיה כמו של בחורה ומה שהיא עושה בלילות שאלוהים ישמור, יוהנה מצטלבת ופוחדת לחשוב על המקומות שחנה יונה הולכת אליהם בלילות, חסר רק שמישהו שם יכיר אותה וילשין והכול ילך קאפוט, העבודה, השיניים, השיש, האופניים, הכול. חסר שהיא תיפול שם באחד הלילות ותשבור רגל או תשתה ויסקי ותתחיל לפטפט. יש לה כבר שבעים ושבע שנים לגברת חנה ובמקום שתלך קדימה היא הולכת אחורה, נהיות לה אמביציות של בחורה ודווקא עכשיו כשהחיים הולכים די טוב היא לוקחת ריזיקו כזה גדול ומכניסה את השורר הזה הביתה, עין ואוזן של משרד הפנים וביטוח לאומי. אישה בגיל של גברת חנה צריכה לכבד את השבעים ושבע שאלוהים נתן לה, להגיד תודה שיש לה בית, אוכל ושיניים, בגיל שלה לא מבקשים שיהיה יותר טוב, מבקשים שלא יהיה יותר רע. אבל בישראל יותר מדי טוב לאנשים. בכפר שלה ברומניה החניכיים של כולם ריקים בגיל הזה, מוצצים קני סוכר ואוכלים לחם רטוב ודייסת תירס. ופה? היא לא תתפלא אם הציפורים יתחילו לעוף אחורה. כמה שהמצב יותר קשה, ככה לאנשים יותר טוב. אין גשם, אין מים, כל הזמן פצצות וטרוריסטים ואוטוטו מלחמה, והאנשים? בקניון. כולם בקניון. יכול להיות שאלוהים נותן להם זמן טוב לפני שיבוא להם הזמן הרע, לא כדאי לקנא באף אחד ומזל שיש לה פספורט רומני, ברומניה לפחות אין מלחמה ויש גשם.
היא שקעה עמוק בכורסה המרופטת, הסתכלה על תריסו המוגף של הדייר החדש והצטערה שראה אותה אתמול איך התנפלה על הצמח והוציאה לו את והנשמה, עכשיו יחשוב עליה שאין לה קונטרול על העצבים שלה ויגיד לזקנה מילים לא טובות עליה. גמעה את שארית הקפה והניחה את הספל הריק על האדמה, פשטה את זרועותיה על משענות היד של הכורסה, הצניחה את ראשה לאחור ועצמה עיניים, האוויר הקריר של הבוקר החליק על צווארה ועבר בשורשים שהיא צריכה לצבוע, יסמין ממקום אחר שלח ניחוח דק לנחיריה והיא אמרה לאלוהים תודה כפולה, פעם אחת ברומנית כי באמת מגיע לו ופעם שניה בעברית כי הוא אוהב שאומרים לו תודה. שעה ארוכה פשטה צוואר לרוח וחשבה שזה בוקר מצוין לבלינצ'ס עם גבינה אבל גברת חנה לא מרשה לבשל בשבת. חשמל כן, טלוויזיה כן, לנסוע באוטו כן, לבשל לא, היא אומרת שהריח של השום והשמן עולה למעלה ומגיע לשמים ולא צריך לעשות דווקא.
להקה גדולה של ציפורים דאתה מעל המנופים, המריאה ונסקה צפונה. יוהנה עקבה אחריהן עד שנספגו באופק, אולי באו מרומניה, אולי מהונגריה, מחפשות טמפרטורה גבוהה יותר, לא יודעות כלום אלה, לא אוקטובר לא נובמבר, פתאום בא איזה בוקר והתרמוסטט שלהן נדלק, מקפלות את הרגליים ברגע אחד כולן ועוזבות בלי מזוודה, בלי מברשת שיניים ותרופות ובלי ויזה ופספורט, בשמים לא בודקים כלום ולא מבקשים ניירות. אילו בן אדם היה יכול להעביר את הנטו שלו ככה ממקום למקום בלי תעודות וכסף, יוצא ובא בחינם, אנג'לה והילדים היו באים לביקור והיא היתה קונה להם בגדים בבזאר שטראוס, אחר כך היו אוכלים במסעדה רומנית ברחוב יפו והולכים לעיר העתיקה. אנג'לה היתה לוקחת נייר, רושמת ברומנית כל מה שאין וצריך שיהיה, מקפלת ושמה בכותל, אבל אנג'לה לא ציפור והתרמוסטט היחיד שיש לה זה התרמוסטט של הבוילר. יוהנה עצמה עיניים והשמים ירדו עליה חמימים ורכים, היא התכרבלה בתכלת הרכה ונרדמה עד שיד ניערה את כתפה והעירה אותה. הילדה עמדה מעליה ונעצה בה עיניים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו