בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהרן שבתאי מגלה למה לא נסחף אחרי יונה וולך ומדוע כעס עליו אחיו יעקב

אהרן שבתאי חושב שהיום לא יכול היה לכתוב את הפואמות הנועזות שכתב בשנות ה-70 וה-80. עם כינוסן כעת בספר “שבע פואמות” הוא מספר, בין השאר, מדוע הוא לא אוהב את כתיבתם של עמוס עוז ודויד גרוסמן

48תגובות

"רציתי לכתוב שירה לא נפסקת, לא ממוסגרת, שירה פתוחה. צריך לראות את זה בקונטקסט של המודרניזם של שנות ה-70 וכל מה שקרה אז גם באמנות. היינו תמימים אז, חשבנו שאנחנו חיים במקום נורמלי, שאנחנו חלק מהעולם, שאם יש ביטלס אז אנחנו גם חלק מזה. אני לא אומר שכולם היו ככה, נכון שהיה פה קצת סגור ושיבטי אבל אני מדבר על המשוררים או על אנשים יותר עצמאיים בחשיבה שלהם. לא חשבנו שזה יהיה כמו היום, שאנחנו מסתגרים. אני הלכתי ללמוד יוונית, חשבתי שאנחנו שייכים לתרבות הזאת באופן טבעי, לאירופה, לאמריקה, למודרניזם. כל השירה המודרנית הישראלית שפרחה אז - זה היה מפני שלא ידענו שיהיה חרא, היתה אופטימיות, העסק רק התחיל, רצית לעשות דברים גדולים וחשבת שאפשר, זאת היה מנטליות אחרת".

כך מסביר אהרון שבתאי את התקופה ההיא שבה כתב את שבע הפואמות שכעת כונסו לספר אחד "שבע פואמות", שרואה אור בהוצאת עם עובד-חרגול. אלה הן בפואמות שכתב משנת 1975 ועד 1985. הפואמות: "הפואמה הביתית", "חרא, מוות", "החמור", "ספר הכלום", "חוט", "ההרצאה הראשונה" ו"בגין" – יצאו במהלך השנים בנפרד למרות שמלתחילה נועדו להיות רצף "במודרניזם יש כאלה רצפים ארוכים", מסביר שבתאי, "קראו לזה כתיבה בשדה או פרוג'קטיב פואטרי, שזורקים את השירה. היה את זה בשירה צרפתית ואמריקאית ששוברים את השיר הקטן הסגור, או כמו רצפים של הייקו, כמו שיש אצל באשו. רציתי לכתוב רצף כזה. הייתי אז עם אמביציה גדולה. יש יצירות גדולות כאלה כמו ‘יוליסס’ של ג'ויס או כמו ה’קאנטוס’ של עזרא פאונד, רצף עצום שהוא כתב כל החיים כמעט. המשורר הצרפתי פול אלואר גם השפיע עלי, הוא כתב ספר שנקרא שירה בלתי נפסקת".

איליה מלניקוב

והיה צריך גם לחדש, הוא אומר "זה לא כמו האווירה שהיתה 30 שנה אחר כך, שכולם כתבו שירה שמרנית. אז היו דוד אבידן ויונה וולך, והיית גם צריך לכתוב גם אחרת באיזושהי צורה, אפילו בצורה מטופשת אחרת, אבל אחרת".

שבתאי, יליד 1939, כבר בן 74, אם כי המספר נראה כאילו לא שייך אליו. הוא נולד בתל אביב ונופי ילדותו מוכרים למי שקרא את ספרי אחיו, יעקב שבתאי. בגיל 14 עזב את תל אביב ועבר לקיבוץ מרחביה. "זה היה נורא טוב לעזוב את הבית, את ההורים, זה הבית הזה שאחי תיאר מאוד טוב בספר 'זכרון דברים'". אחרי הצבא עזב את הקיבוץ והלך לאוניברסיטה. את הדוקטורט שלו בתרבות קלאסית עשה בסורבון.

כמתרגם שקד יותר מ-20 שנה על מפעל תרגום של כל הטרגדיות היווניות. 37 מחזות שתירגם יצאו בהוצאת שוקן. עוד תירגם קומדיות של אריסטופנס ומננדרוס ואת "עבודות וימים" של הסיודוס. כעת הוא שוקד על תרגום האודיסיאה "זאת עבודה נורא גדולה, 12 אלף שורות כל כך יפות, לפעמים זה הולך לאט מאוד לעשות את ה-20 שורות ליום".

מלבד התרגומים לימד שירה, דרמה ספרות יוונית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. בין ספרי השירה שפירסם : "חדר המורים", "הקיבוץ", "אהבה", "זיוה", "ארצנו" שמש שמש" ו"טניה". הוא זכה (פעמיים) בפרס ראש הממשלה; בפרס טשרניחובסקי ובפרס לנדאו על תרגומיו מיוונית. תמיד עורר סביבו סערה, הוא בוטה ומשוחרר מהרצון למכובדות. הוא כתב שירה אירוטית ופוליטית – שתי נקודות רגישות אצל הישראלים. אבל גם למשפחתו זה לא תמיד היה קל.

שבע הפואמות שרואות אור עכשיו כרצף אחד נכתבו בזמן שהיה נשוי לאשתו הראשונה ואב לשישה ילדים. שבתאי רצה לתאר את חיי המשפחה והיום יום בתקופה שהמשוררים סביבו היו בוהמיינים. "הם ייצגו משהו רומנטי של בוהמיות. או בוהמיות מתנשאת כמו ויזלטיר, או חריגות כמו של יונה וולך שמשפיעה עד היום בכיוונים של בעיות אישיות ומוזרויות ופצע, או חזי לסקלי עם תרבות של גיי ואמנות של אנשים שחיים בשוליים. אני רציתי לכתוב על משהו לגמרי חיובי של גבר שיש לו אשה וילדים והוא מגדל אותם, בגלל שככה חיייתי. רציתי להגיד כן גדול מאוד, כי אז היה מין 'לא' כזה. בגלל ההשפעה הקלאסית רציתי להכניס אנרגיות שמחות. למדתי יוונית וביוונית כתבו על מנצחים אולימפים, על אלים, על גיבורים. זאת לא שירה של חולשה, זאת שירה שמשמחת, שמהללת, או שהגיבורים נופלים, אבל אז זאת טרגדיה וזוכים לתהילה. זה מאוד השפיע עלי. לא רציתי לכתוב על ההתמרמרות הזאת, נניח שאם כותבים על נשים אז בזים להן".

לדבריו, בכל האווירה היהודית והציונית אין בספרות מקום לאירוטי. "ובסך הכל בשירה העולמית יש שירת אהבה ושירה אירוטית בלי סוף. אז רציתי להגיד 'כן', אבל מה שקרה זה שפתאום גיליתי שאני גם מלא חרא, ואני רוצה לבגוד באשתי וכל הדברים האלה. אז מצד אחד הרצון להגיד 'אנחנו גבר ואשה בלתי מתגרשים' ומצד שני אתה רואה שאתה פול אוף שיט, ואז כתבתי את 'חרא, מוות'. פתאום ראיתי שאפשר לשחק בחרא הזה, שהוא גם חשוב, שהוא גם חלק ממך, שהוא חלק מהחיים. בחיים אתה תמיד גם פעיל וגם סביל, אתה גם אמיתי וגם משקר ואי אפשר אחרת".

איך השתנתה השירה שלך מאז.

“ב'פואמה הביתית' רציתי את אותו סגנון בצורה קשוחה, זה כתוב כמו במוסיקה של באך לפסנתר או כמו יצירות מודרניות של קייג', של רצפים ארוכים. אבל זה נגמר פתאום, כי כל החיים שלי השתנו כמו בקבוק שהתפוצץ, פתאום עפתי מהמשפחה הזאת עם השישה ילדים לתל אביב והתחלתי בחיים אירוטיים. באופן כללי, בשירה ובכל תחום, צריך כל הזמן לא לדעת, לחזור בחזרה, לקבל משוב מנפילה, אתה צריך ליפול וללמוד מחדש את מה שאתה עושה".

בפואמה השביעית "בגין" שהתפרסמה לראשונה ב-1986 כתב: "כל הבגין/ הזה/ על/ רגל אחת/ משמע/ אהבת ישראל". שבתאי, שכבר שנים כותב שירה פוליטית שמאלית רדיקלית, היה פעם ימני.

איך בגין מתחבר לפואמה הביתית?

"זה כמו שיש לך עסק ואתה רוצה להציל אותו, אז אתה משקיע יותר ויותר. הייתי במאבק על הנישואים שלי וכתבתי כל מיני דברים סביב הנושא הזה של בית בכל מיני וריאציות והרחבתי את זה לארץ, לעם, לתורה. הייתי ימני אז, אבל זה לא רלוונטי. באותה תקופה השמאל היה נוסטלגי, מתגעגע לפעם, עד היום יש לו את הבעיה הזאת. הוא נודניקי כזה, הוא לא שמח, ובסך הכל הפתרון היחיד של השמאל זה שהוא יהיה שמח, שיציע תקווה, שיראה שדברים הם כיף. היתה לי התנגדות לשמאל הנודניקי, המתנשא. שירה צריכה להיות פרובוקטיבית, אם יש לך קול אתה צריך להיות פרובוקטיבי. אז יש אנשים שמייצרים הומור ממוסד ועיתונות ממוסדת ושירה ממוסדת שאנשים אוהבים, אבל זה צריך להיות דבר של חופש".

הימניות שלך היתה פרובוקציה?

"לא, היא היתה מתוך טיפשות ותמימות. כשהכרתי את טניה נהייתי לגמרי שמאלני, אבל זה לא משנה לשירה. השיר 'בגין' אומר דברים שאני עדיין יכול להזדהות אתם, שבכל זאת זה טוב שיש לנו ארץ! פשוט שוכחים את זה. יש ארץ עם שמים, עם חמציצים, עם כלבים שמחרבנים בפארק, בכל זאת זה שלנו. אנחנו יכולים לא להיות אידיוטים ולהתחבר פה עם הערבים שמסביבנו ולהיות בני אדם. אנחנו אידיוטים ולא עושים את זה, אבל בסך הכל זה שיש לנו ארץ ומדינה זה דבר טוב. אנשים כמו הורי, שבאו ממקום שהשפילו אותם, מצאו פה ארץ. יש פה שמש, ים, תל אביב. הדבר הזה של גם להגיד 'כן', גם את זה השמאל לא יכול. זאת פשוט ארץ מטורללת. בצרפת ובאמריקה השמאל הוא גם פטריוטי, במובן הטוב של המלה. השיר הזה מנסה להגיד, שכמו שיש לך אשה שאתה אוהב וילדים אז גם טוב שיש ארץ שכתוב בה בעברית ויש לנו תנ"ך, ספר כזה נהדר".

אז אתה לא מסתייג מהפואמה.

"אני לא מסתייג מבגין, כי לא כתוב שם שצריך להצביע לדוד לוי. בשירה בדרך כלל צריך גם תמימות וטיפשות לצד חוכמה. רעיונות פוליטיקל קורקט לא מייצרים שירים טובים, מרעיונות נכונים, כמו מה שגדעון לוי כותב היום בעיתון, ואני בעד גדעון לוי, לא מייצרים שירים טובים. אם מסתכלים על המשוררים הגדולים אז רואים שעזרא פאונד תמך במוסוליני, מיאקובסקי ונרודה תמכו בסטאלין ולא רצו לראות מה שקורה שם. ת.ס אליוט היה מלוכני ואנטישמי קצת, גם סלין היה אנטישמי. השירה היא דון קישוטית בעולם, אז גם בשיר הזה היה משהו דון קישוטי נגד הפוליטיקל קורקטנס של השמאל".

כשכתבת את זה, המיליה שלך חשב שבגין הוא האויב.

"ואני לא סבלתי את המיליה הזה. אני לא אוהב את הצדקנות של עמוס עוז וכל אלה, אני לא אוהב את הכתיבה של גרוסמן, היפה הזאת. תהיה בן זונה, אנחנו אס הולס בסך הכל".

גם בעיני אחיו הסופר זה לא מצא חן. "הוא היה אתי ברוגז איזה שלושה או ארבעה חודשים. כשהוא שמע שאני מצביע לבגין הוא נורא כעס. אחר כך השלמנו, בכל זאת הוא אהב אותי. הוא לא כל כך הבין את הכתיבה שלי, כשיצא 'חרא מוות' הוא אמר שהוא לא מבין מה זה בכלל. הוא היה איש אחר ממני, איש של חבר'ה ואני רציתי ההיפך".

לע"מ

אוטו עם ספרים

סיפור אהבותיו פרוש בשירה שכתב וגם בראיונות שנתן במהלך השנים. מאשתו הראשונה ועד אהבתו הגדולה לפרופ' טניה ריינהרט, בלשנית ופעילת שלום, שמתה בשנת 2007 בפתאומיות, בגיל 63 בניו יורק. "קרה לי אסון נורא. אהבתי מאוד את טניה. חייתי אתה 12 שנים, אלה היו השנים הכי טובות", הוא אומר "היינו בניו יורק, נסענו לאיזה מקום יפה בלונג איילנד וטניה רצתה להישאר עוד לכתוב שם. זה היה בסתיו. היתה לי מכונית שכורה וחזרתי לניו יורק. היא היתה אמורה לחזור בשבת. אחרי יומיים קיבלתי טלפון משוטר 'אשתך נפטרה'. נסעתי לשם והלכתי לחדר המתים, אחרי חמישה ימים חזרתי ארצה. הייתי לגמרי מטורף מזה, זה קרה פתאום, היא היתה יותר צעירה ממני. זה האסון הכי גדול שקרה לי שאיבדתי את אשתי כי נורא אהבתי אותה והיא הצילה אותי".

באיזה מובן הצילה אותך?

"כשהכרתי אותה הייתי על כדורים נגד דיכאון, הייתי הרוס לגמרי. הייתי בן 50, אחרי גירושים עם שישה ילדים ואחרי עוד פרידה, ולא היה לי כלום, היה לי אוטו עם ספרים. הילית ישורון נתנה לי לגור בדירה של אבא שלה, אבות ישורון, שנפטר, כי לא היה לי כסף. וטניה היא - אהבנו, אהבה נורא חזקה. היא אהבה אותי דווקא בפני שאני כזה, כי היא היתה במיעוט וגם אני. היא אהבה את זה שאני יכול לכתוב על סקס. הרגיז אותה שתמיד הפמיניסטיות נורא לא אהבו את השירים הכאילו סקסיסטיים שלי, את טניה זה נורא משך, היא הוקסמה מזה. היא היתה אומרת תמיד ‘אז תכתבו גם אתם פורנו אם אתם רוצים’, זאת היתה הגישה שלה. היא היתה חופשייה ואנרכיסטית, זה היה כמו נס בחיים שלי. היא גם פתחה אותי לשמאליות במובן האמיתי של המלה. לא שמאליות מתמרמרת ולא נהנתנית אלא שמאליות מודרניסטית, שהעולם החדש הוא טוב ולחבק את החדש הזה וליהנות".

בשנים האחרונות יש לו אהבה חדשה, מיכל, פסיכואנליטיקאית, והוא כהרגלו אומר את האמת. "אני אגיד לך דבר איום ונורא. אפילו כשאתה מאבד את האיש שאתה הכי אוהב... זה פרדוקס שקשה להגיד אותו, כמעט לא נעים להגיד אותו, אבל בכל זאת, אם אתה מסוגל לקום מזה ולחיות חיים חדשים. אז אתה מקבל משהו. בזן בודהיזם הכל בנוי על זה שדברים מתחילים ונגמרים ומתחילים מחדש, זה הטבע. אני סובל כל יום בדירה הזאת כשאני זוכר את טניה, ברור שאני סובל, אני נכנס לבית ואומר תודה טניה שאני גר פה. עם טניה היו לי שיחות שלא היו לי קודם. בדרך כלל הייתי עם נשים שהיה לי אתן איזה קיר. נכון שכל החיים בנויים על קיר, רק ילד קטן חושב שאין קיר, כי אמא היא לא קיר. אחר כך צריך להבין שיש קיר. עם טניה לא היה קיר, אולי היה קיר שיכולתי להזדהות אתו, זאת היתה חוויה עצומה. לפני טניה, נניח, לא עישנתי גראס ואתה עישנתי. היא היתה פרופסור ואקדמאית ומצד שני היתה לגמרי זרוקה".

ובכל זאת אהבה חדשה.

"אתה גם סובל, זה נכון, אתה לא מדחיק, אבל יש לך אהבה חדשה. אפשר ללכת בגישה אחרת ולקום ולהגיד בוקר מחורבן אבל מה זה עוזר? זה גם לא משכיל אותך, לא מזיז לך שום בורג חדש בראש".

כשאתה מסתכל היום על הקובץ הזה אתה מחבב את אהרן שבתאי ההוא?

"תראי, הוא הרבה יותר תמים ממני. לא הייתי יכול לכתוב את זה היום כי צריך בשביל זה את התמימות וגם אנרגיות גופניות עצומות. השירה היא גופנית, זה בעצם אתלטיזם כזה. השירה מפעילה חושים, שרירים, מחשבות. היום לא הייתי יכול לעשות את זה כי אני מיושב בדעתי, מנוסה, כבר יש לי מעצורים. כל הניסיונות שעברתי אז היו חדשים. להתגרש, לגלות את עצמי כגבר, כל מיני חוויות. זה מה שטוב בזיקנה, אתה רואה שהיו לך חיים, זה כמו ספר, יש לך רומן כזה שלך, אתה מסתכל על זה ואם אתה מבין את זה, אתה אומר שזה היה טוב, גם הנפילות, אתה רואה שככה זה היה צריך להיות. יש בזה הרגשה של מלאות, שהיו לך חיים".

אתה אדם אופטימי.

"בשביל לכתוב שירה צריך יחס מאוד חיובי לחיים, אם כי יש גם משוררים שנורא הרסו את החיים שלהם, אז אולי הם הרסו את המכשיר שלהם".

מה אתה חושב על המשוררים הצעירים, נראה שעולם השירה בפריחה.

"יש להם את העולם שלהם, אני לא כל כך כבר מתמצא בו".

אבל אתה דווקא בדיאלוג יפה עם הצעירים, עם רועי צ'יקי ארד, אתה מפרסם בכתב העת “מעין”.

"נכון. אבל זה לא החיים שלי, יש לי אתם שפה, דיבור ואני יכול לשבת עם צ'יקי בים בבננה ביץ' וזה נורא טוב, אבל אני לא עובר את ההתנסויות שלהם, את זה שדירות כל כך יקרות וכל הדברים האלה. יש שינוי מאוד חיובי בסך הכל. אחרי שנות ה-70 היתה שמרנות עצומה. הדור של צ'יקי זה הדור שיצא לרוטשילד, זה דור שפתאום קיבל סטירת לחי ויש פה פוטנציאל. אני התחלתי לכתוב שירים פוליטיים בהשפעת טניה. כשהכרתי אותה התחלתי לקרוא כלכלה, להבין מה זה כלכלה. לא הבנתי בכלל קודם, הייתי די שטוף ביעני ליברליזם. ב-30 שנה האלה עד שהתחיל 'מעין' של צ'יקי כולם היו בתרדמה. יש כשרונות בדור הזה. צ'יקי טוב, הספר של נועם פרתום יפה, מלא יצר, מלא סקס, היא יודעת לדבר על עצמה נהדר, ערן הדס מוכשר מאוד".

אבל...

"הבעיה היא באיזו מידה יש להם פואטיקות, יש פה שירת אינטרנט אינסטנט. זה באוויר, יש דיבור שהוא קל מדי, האינטרנט זה כמו מדגרה כזאת שכל הזמן נופלות בה ביצים".

הרבה חוכמעס.

"כן ואין בזה כבר את האומץ. כל הקלות הזאת באה גם מאיזו בורות. בכל האמנויות יש מסורות, לספרות יש זיכרון והזיכרון הזה מאוד חשוב, אם אתה לא יודע אז אתה שטחי, זאת הסכנה של המשוררים הצעירים. השנים שאתה יושב ולומד זה דבר נורא חשוב. זאת בעיה של השירה. אני לא יכולתי לפתוח פייסבוק ולפרסם שיר. היית צריך לחכות לראות אם ידפיסו אותך או לא ידפיסו, הייתי צריך לשבת שנים באוניברסיטה וללמוד, סתם להיות שולייה, הדברים האלה חשובים מבחינה אתית, ההשהיה הזאת, תקופת הלמידה הארוכה, קודם כל אתה עוד כלום ואתה לומד אחרים. למרות שכבר בגיל 17 היה לי אגו זה לא עזר, הייתי צריך ללמוד דקדוק יווני ואנגלית וצרפתית".

זה השתנה.

"בת אחי עושה עכשיו סרט על אבא שלה, יעקב שבתאי, ואין וידיאו אחד שלו. תחשבי על ההבדל, הוא מת לפני 32 שנה ואין ממנו שום תיעוד וידיאו בכלל והוא כן היה סופר מצליח. מצד שני,אם עשית אז תואר ראשון ושני מצאת עבודה. היום זה תהליכים אחרים. לכן קשה למצוא משוררים שיש להם פואטיקה מעניינת חדשה, דבר שהם עבדו עליו, דמות שהם בנו אותה, זה יותר קלות מהאוויר, זריזות ידיים, ולכן הם לא יכולים לכתוב שירה על כל מיני אספקטים של החיים שלהם, אין להם סגנון מספיק גמיש. הם יכולים לצלם עם האייפון, אבל אין בזה המורכבות של פואטיקה שבודקת את עצמה, לכן הרבה דברים הם שטחיים ולא מרגשים".

שואו טיים

ובכל זאת שבתאי חושב שהצעירים האלה ובעיקר כתב העת “מעין”, שעורך רועי צ'יקי ארד,התחילו משהו חשוב. "יש הרגשה שכן משהו נפתח, בכל המדינה, יש פה התפתחות. הבינו מה הולך פה. כתב העת 'מעין' התחיל את השירה הזאת. קודם כל יש להם את הכיוון השמח שהוא מאוד חשוב כי שמחה זה כוח ואקטיביות. אי אפשר עם הנודניקיות, האי-מרוצות הרומנטית שאומרת שהמציאות חרא והעם חרא. טניה תמיד היתה נגד הדעה הזאת שהעם חרא, היא תמיד אמרה שהגנרלים חרא, שברק חרא, אבל העם הוא עם. 'מעין' התחיל בגובה של הרחוב כי באמת מה שקרה קרה ברחוב, לעומת כל העיתונים השמאליים הסגורים האלה כמו 'מטעם' או 'הו!' שהיו שמרנים ומשעממים בסך הכל".

על הילדים שלו הוא אומר שהם בדיוק הילדים הטיפוסיים שהלכו לרוטשילד. "מבחינה כלכלית הם במצב איום ונורא", אם כי הוא אומר על ננו. בתו המשוררת. שהיא עושה עכשיו את הדבר הכי טוב. "היא אמא חד הורית, נולדה לה בת מאוד נחמדה, היא כבר בת שמונה חודשים".

לילדים שלך לא היה קל אתך במהלך השנים.

"היה לי רגע מסוים בחיים שהכרתי את יונה וולך והיה לי סיפור אתה. היא היתה מאוד מגנטית ואני אוהב נשים חזקות, ראיתי ברגע מסוים שאו שאני נכנס למעגל הבוהמי או שאני הולך לכיוון הקלאסי. אני לא הייתי מסוגל ללכת למעגל הבוהמי, פחדתי כנראה, זה ללכת באמת עד הסוף. יש את זה בשירה ובתרבות מודרנית אצל אנשים כמו ג'קסון פולוק. אתה שותה ואתה פראי ואתה משתגע”.

ובכיוון הקלאסי?

"אתה בונה לך חיים ואתה לומד ויש לך ילדים ומשפחה. עשיתי את הבחירה הזאת, לא ניהלתי חיים בוהמיים, החלטתי שאני אהיה ילד טוב, שאהיה בעל טוב ואבא טוב, וכל השנים הייתי אבא טוב, אבא מסור, ונהניתי מזה מאוד, אבל אחר כך היו שנים מאוד קשות. נוצר מצב שאי אפשר היה להמשיך יותר. כשעזבתי ב-1986 היה לי ילד בן שנה, זה דבר נורא לעשות. עברתי לתל אביב, היתה לי אז חברה בתל אביב, זיוה פוסטק. הייתי נוסע לירושלים פעמיים בשבוע, חוזר, שם את הראש על המיטה ובוכה, הייתי רואה את הילד הזה ואת כל הבית, זה היה נורא. את הספר ‘אהבה’ כתבתי כשהתאהבתי באחות של אשתי. הילדים כעסו על זה והחרימו גם את זיוה".

עלה בדעתך פעם לא לפרסם משהו כי זה יפגע בהם?

"עם זיוה כתבתי כמה שירים חושפניים על זה שהיא לא רוצה לשכב אתי. באו אלי חברים טובים ואמרו אל תפרסם את זה בשום אופן זה יקלקל את היחסים עם זיוה ואני אמרתי שאני אפרסם, שאני לא מצנזר. פירסמתי ובאמת נפרדנו. חשבתי שאם אתה לא רוצה להתפשט אז אל תהיה שחקן, אל תעלה לבמה. אבל אני מוכרח להגיד לך שאם זה היה קורה עם טניה, לא הייתי מפרסם. בגיל הזה לא היה לי אומץ, אם הייתי יודע שזה יפרק את היחסים. כשהייתי בן 40, עם זיוה, לא יכולתי לעשות את זה. ברגע שאני יודע שיש לי צנזורה אני אבוד. הדבר הזה שאני חופשי, זה בעצם המהות של הכנפיים של השירה. חשבתי שאם אני אכניס לעצמי את השיקול הזה יהיו לי תמיד מעצורים ולא אוכל לכתוב. את רוב הדברים הנוראיים כתבתי על עצמי, לא על אחרים".

ההגדרה שלו לשירה מפתיעה. "או ששירה זה בידור והיא מעניינת או שלא צריך את זה בכלל. זה שואו טיים כזה, כמו שאתה רואה הצגה, או אנשים, הם צריכים להיות מעניינים, שירה זה כמו בידור, זה כמו ספורט, צריך להיות מהיר ולדעת מה לעשות וצריך לתקוע גול".

בדרך כלל סופרים ומשוררים לא יגדירו את עיסוקם כבידור או כדורגל.

"כי יש למה שהם עושים המון קונים, זה מאוד משתלם. לאנשים יש רצון להיות מכובדים אז הם קונים את הספרים האלה ומרגישים נורא שייכים. אנשים אוהבים לקבל אישור על הדעות הקדומות שלהם, אז הם נותנים להם את האישור, והם לא מביכים אותם והם מרגישים טובים והומניסטיים, זאת כתיבה לקהילה, כתיבה שבטית. השירה שלי לא כל כך מצליחה ואין לה הרבה אוהבים כי אני פונה לאדם כיחיד, אני כותב על עצמי כיחיד, לא שייך לשום שבט, והקורא שלי הוא מישהו שגם יכול לראות את עצמו כיחיד. אני פונה ליחידות שלו, לא לחבר'ה. לא שתמיד זה רע, יש כאלה שיש להם כישרון חברתי, שהם כותבים לחבר'ה ולכולם, אחי היה כזה. הוא אהב את החבר'ה באמת ואני לא. הוא היה יכול לכתוב ספר לכולם וכולם קיבלו אותו. אדם מרגיש לבד כשהוא קורא את השירים שלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו