בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשֵֹה לך ליבוביץ

עד כמה הוא השפיע על החברה הישראלית? האם היה נביא, או שמא - כפי שטוענים רבים - בעצם לא הותיר חותם ואין לו ממשיכי דרך? בכל מקרה, העניין בישעיהו ליבוביץ לא דעך, כפי שמלמדים ספר וסדרת טלוויזיה חדשה על אודותיו

80תגובות

במלחמת ששת הימים היה יהודה מלצר בין הצנחנים שכבשו את ירושלים. גלי האופוריה של הניצחון כבר החלו להצטבר באוויר, אבל פלוגת המילואים שאליה השתייך לא היתה ערה לכך כשהמשיכה לקרבות ברמת הגולן. “היו לנו טרנזיסטורים קטנים כאלה, שהחזקת ביד”, נזכר יהודה מלצר, מו”ל הוצאת ספרי עליית הגג, שהיה אז בסוף שנות ה-20 לחייו. “בדרך חזרה מרמת הגולן כבר ספרנו את מתינו, כמו שאומרים. במקרה, בשוך הקרבות, אני פותח את הרדיו, ושומע...” - וכאן מלצר מסגל מבטא יידישיסטי קל ומגביה את קולו בפאתוס, כמחקה את הדובר: “להסתלק”. הוא זאת אומר כשחצי חיוך מנצנץ מבעד למשקפיו, מנופף באצבעו המורה, ואז מרצין: “זה דבר שאתה לא שוכח בחיים”.

מלצר הכיר היטב את הקול הזה, החזק והפסקני, שבקע מהמקלט לקראת סיום המלחמה. זה היה קולו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ. כסטודנט באוניברסיטה העברית הוא שמע אינספור הרצאות מרתקות במדע, פילוסופיה ויהדות מפי המרצה הפופולרי. עתה ליבוביץ קבע שיש לצאת מהשטחים לאלתר. “אחריו אמרו זאת כל מנהיגי השמאל”, אומר מלצר. “אבל הוא היה הראשון”.

לליבוביץ זוכרים בעיקר את מטבעות הלשון הבוטות שטבע כמו האמירה שלו באינתיפאדה הראשונה, “יודונאצים”, ואת הסערה הציבורית שהתעוררה, אחרי שהוכרז שיוענק לו פרס ישראל חרף אמירותיו. בעקבותיה הוא החליט לוותר על הטקס (אך לא על הפרס) אבל נדיר שאדם זוכה לכינוי נביא זעם ומצדיק אותו: במשך קרוב ל-30 שנה, דעתו של ליבוביץ נשמעה בחריפותה בכל נושא ציבורי: מהפרדת דת ומדינה ופולחן הדת, דרך המתת חסד ועד התנגדותו לגוש אמונים ולקדושת הארץ.

אלכס ליבק

ומכל אלה, הנושא של הכיבוש היה בנפשו. את הכיבוש כינה ליבוביץ “קטסטרופה מדינית והיסטורית” וקרא לסרבנות מצפונית. באחת השיחות המצולמות הרבות שבהן התבטא בענייני רוח והשעה, הוא הטעים כי “מדינת ישראל הפכה להיות למנגנון של שלטון יהודי אלים על עם אחר... כל האינטרסים הבעיות כל הדאגות מכוונות לדבר הזה, תוך התעלמות מהבעיות של העם היהודי והעם במדינה הזה... תחת הכותרת ארץ ישראל השלמה, החזון העיקרי”. הדברים, כך חשים רבים מאוהדיו של ליבוביץ, רלוונטיים עד היום.

כמעט 20 שנה עברו מאז מותו של ליבוביץ ב-1994. וכמו בריטואל קבוע מאז מותו, אחת לכמה שנים מהבהבת דמותו הייחודית במודעות הציבורית.את המומנטום הפעם מייצרים סדרה חדשה עליו שתוקרן בערוץ 8 החל ב-25 בחודש (ראו כתבה נפרדת - "נחש את סבא ליבוביץ") והספר “ליבוביץ מתפלמס” בעריכת יוסי אבישר (הוצאת כרמל), הכולל תמלול שיחות מצולמות של ליבוביץ עם דוברים שונים שהיו ממוקיריו ומבאי ביתו. אלה, נוסף לפורומים והאתרים שמוקדשים לליבוביץ ולדיונים התכופים בו והאזכורים של הציטוטים שלו, בהחלט יוצרים רושם של חיים תוססים אחרי המוות.

לצעוק מתוך אכפתיות

דניאל צ'צ'יק

סוד המשיכה שלו נעוץ בסתירות באישיותו. ליבוביץ היה איש רנסנס ואיש רוח שכמוהו לא רואים על פי רוב במקומותינו. אדם דתי השומר על קלה כחמורה ומצד שני איש מדע, רופא וכימאי, השולט ברזי החוכמה והידע בתחומים רבים, כמו פילוסופיה, תיאולוגיה ומדעים. עורך האנציקלופדיה העברית, אך אדם שאינו ספון במגדל השן. איש רוח שהיה לדמות פולחן. פרפורמר שאין שני לו, שהרצאותיו איתגרו את החשיבה, והיה להצגה הטובה בעיר למרות הנושאים ברומו של עולם שדיבר עליהם. נוסף על כל אלה הוא היה מורה ומחנך בנשמתו ובאופן אישי נענה לפניות של אנשים, ורבים עלו אליו לרגל לביתו או כתבו לו על תהיות שעינו את נפשם. ללא ספק, ליבוביץ היה דמות נדירה בנוף התרבות הישראלית. אך מנגד, עולה תהיה אם הטביע את חותמו על החברה הישראלית ובאיזה אופן.

בעת השיחה אתו, מלצר, ד”ר לפילוסופיה, מראשוני תנועת “יש גבול”, היה תחת הרושם החזק שהותיר בו “שומרי הסף”, סרטו של דרור מורה, שהוא צפה בו כמה ימים קודם לכן. לדבריו, הוא רואה בווידויים של ששת ראשי ארגוני המוסד והשב”כ בסרט עדות לחדירה העמוקה של התוכחה של ליבוביץ לתודעה של החברה הישראלית. “אני רואה במלחמת ששת הימים את הנכבה שלנו”, אומר מלצר. “במיד בסיום המלחמה ליבוביץ אומר להסתלק. לא לעשות משא ומתן. לקח זמן, אבל היום אתה שומע גם ראשי שב”כ אומרים את זה. ויובל דיסקין, כשמצטטים לו מליבוביץ הוא אומר: ‘אני חותם על כל מלה’”.

פרופ' אסא כשר
קובי גדעון

צר לו שליבוביץ “נהפך לתעשייה”, כלשונו. ואולי זה סימן גם לגעגועים. “כל כך הרבה שנים לאחר מותו יוצאים ספרים בלי סוף. יש עניין בו. זו תופעה מדהימה. ככל שהוא מתרחק, החיסרון שלו יותר מורגש”.

למרות החלל שהשאיר אחריו, רבים טוענים שליבוביץ לא הצליח להכות שורש בציבוריות הישראלית. ייתכן שההסבר לכך נעוץ באישיותו המורכבת ובתפישותיו הייחודיות, שהיוו אתגר הן לחילונים והן דתיים ואיש לא יכול היה לאמץ אותן באמת. אולי זו הסיבה הפשוטה לכך שלא העמיד תלמידים או חסידים, שיאמצו את תורתו ויעבירו אותה הלאה.

את ליבוביץ אי אפשר היה לקטלג או להסביר במושגים הרגילים של דתי וחילוני. הוא היה איש של פרדוקסים. תפישת האמונה שלו שהתבססה על הרמב”ם היתה תובענית במיוחד, כמעט בלתי אנושית, וממנה נגזרה ראיית העולם שלו. הוא העמיד חיץ גמור בין שמירת המצוות לאלוהים. עבודת השם, גרס ליבוביץ, היא שמירת המצוות בדקדקנות ואינה תלויה בשכר ועונש. ואין לנסות להסביר או לדבר על אלוהים כישות. לכן נקרא כופר שומר מצוות בפי החרדים. הוא היה תמיד מופיע כקול מוסרי, אבל המוטיבציה שלו דתית. זה היה חריג. פרופ’ אבי שגיא מאוניברסיטת בר אילן אומר ש”תיאוריית המידור של ליבוביץ לא החזיקה מים, כי כל אחד ואחד מאתנו חי במערכות של משמעויות כפולות ואנחנו מעבירים מרשת אחת לזולתה. אין חומה שסוגרת”.

מוטי קמחי

מלצר סבור שבזמנו התפישות הללו חדרו ללב השומעים. לדבריו, “ליבוביץ הצליח להביא אנשים רבים ביותר בקהילה הדתית לערער על החינוך שלהם. נפתח מוחם לחשוב. ייתכן שאנשים דתיים נמשכו לקרוא מה שכתב, חלקם בסתר, מפני שמעמדה של הדת היה מבוזה. הם חשו רתיעה בגלל השימוש הפוליטי בדת ובמקורותיה, דבר שליבוביץ נלחם כנגדו”. ואילו בקרב החילונים “יש הרבה אנשים שמה שהם יודעים זה מה שקראו או שמעו מליבוביץ”, הוא אומר.

לעומתם, בשביל אחרים, המפגש בליבוביץ פתח פתח לעניין עמוק יותר ביהדות ובפילוסופיה. “קראנו בשקיקה את הדברים שכתב”, נזכר מלצר, “בין שזו פרשנות של הרמב”ם, פרשת השבוע, שמונה פרקים לרמב”ם”, הוא אומר. “התפישה של מה זה להיות יהודי ומה זה להיות יהודי בארץ ישראל במדינת ישראל, נגעה לנו. ליבוביץ אמר על כך כבר אז דברים מאד חריפים וחשובים”. אם כי לדבריו, “העמדות הפוליטיות שלו היו התרומה החשובה ביותר שלו”.

דניאל צ'צ'יק

אנשים נרתעו מהאמירות שלו וחשבו שהוא פוגע במסר שלו עצמו.

“הוא צעק כי היה לו אכפת מהעוולות. הוא צעק כל השנים שהוא לא הומניסט, כי הומניסט הוא אדם ששם את האדם במרכז, והוא לא רואה את ההומניות כמשהו שמדריך את חייו. ואילו בעיניו המוסר האנושי מקבל את תוקפו כשהוא מעוגן במצוות השם. הסתירות האלו ריתקו”. מלצר אומר ש”ליבוביץ לא דיבר כאיש מוסר או כנביא אלא כמי שחכם ובקי בהיסטוריה. זו היתה גדולתו”. אורי אבנרי דווקא ראה בו נביא: “היה לי ריב אתו, כי הוא אמר ‘מי שאומר שאני נביא לא מבין מה זה נביא’. בעבורי הוא היה בלי כל ספק גם מוכיח בשער וגם רואה את העתיד”.

בניגוד לאנשי שמאל אחרים שלא באמת הבינו אותו, אבנרי הבין לעומקם את חילוקי הדעות. “לעומתי, ליבוביץ לא אהב ערבים ולא האמין בשלום עם ערבים. אחרי המלחמה הזאת חשבתי שאנחנו יכולים להחליף את השטחים שכבשנו בשלום. אבל הוא כלל לא השתוקק לשלום. הוא חשב אנחנו צריכים לצאת כי הכיבוש ישחית אותנו ללא תקנה”.

אבנרי סבור שליבוביץ לא היה מסוגל להשפיע, כי לא היה יכול לפעול בקבוצה. לדבריו, זה גם מה שמסביר את נסיונות הנפל שלו בפוליטיקה. ליבוביץ היה חבר ב”עובד הדתי”, סניף דתי של מפא”י. ב-1959 הקים יחד עם שמואל תמיר את “המשטר החדש”. מאוחר יותר הקים עם אליעזר ליבנה אגודה למלחמה בחימוש הגרעיני. כל אלה התפרקו.

“כדרכם של נביאים, היה במיטבו רק כשהיה לבדו”, כתב עליו אבנרי לאחר מותו. “אם השפיע, היה זה בכוח אישיותו בלבד. נשקו העיקרי, ההיגיון הצונן והבלתי מתפשר, יחד עם כושר ביטוי, להט ולשון מושחזת כתער, משכו אליו מעריצים. הוא היה מוכן לדבר בכל מקום, בכל עת. אפילו בתא טלפון”. אבנרי סבור שבעניין הכיבוש, דבריו של ליבוביץ רלוונטים כיום יותר מתמיד: “מהרגע הראשון הוא הבין שהניצחון בששת הימים היה גדול האסונות שקרו לנו מאז קום המדינה, דבר שלי לקח זמן להבין”.

מה מייצרים בדימונה

חיים טרגן

לכל אדם יש הליבוביץ שלו. ב-2004, במלאות עשור למותו, כתב פרופ’ אבי רביצקי ב”הארץ” כי ליבוביץ “לא היה נביא. הוא היה איש חכם שידע לראות מה שאנחנו לא ראינו, ולכן גם ידע לראות את הנולד ולצפות דברים שאנחנו לא צפינו. אבל הוא אכן לימד אותנו לקרוא את דברי הנביאים אחרת מכל מה שהורגלנו בו. תמיד נהגנו לראות את עצמנו בצדם של הנביאים. הרי הם דיברו עליהם, לא עלינו, הם זעקו נגד הרעים, לא נגדנו... פתאום קם ישעיהו ליבוביץ והפך את הקערה על פיה. כאשר ציטט בעל פה את נבואות התוכחה, הנביאים קמו לתחייה ועמדו מולנו... כאשר הרעים בקולו את דברי יחזקאל - ‘עמדתם על חרבכם והארץ תירשו?’ - למדנו שלא רק נבואות הנחמה, אלא גם נבואות הזעם נוגעות בנו ותוקפות את העצבים הרגישים ביותר של קיומנו”.

כדי להבין את מקורותיה של דמות המוכיח בשער שגילם ליבוביץ באישיותו ואת ההבניה התרבותית שלו, יש להרחיק לילדותו בריגה שבלטביה. בירה תרבותית זו, שבה נולד ליבוביץ ב-1903, הוציאה מקרבה כמה יהודים בולטים, ובהם גם אחד מחשובי הוגי הדעות האנגלים הגדולים במאה ה-20, ישעיה ברלין, שהיה בן דודו של ליבוביץ. יהודי ריגה האינטלקטואלים דיברו גרמנית ולא רוסית (שהיתה שפת האיכרים), ומחוז החפץ שלהם היה על פי רוב ברלין ולא ירושלים, לפחות בנוגע לרכישת השכלה.

ליבוביץ גדל במשפחה דתית שהעריכה ידע ותרבות עולם. חיותה דויטש, שכתבה את הביוגרפיה “נחמה” (ידיעות ספרים, 2008), על אחותו הצעירה של ישעיהו, פרשנית התנ”ך נחמה ליבוביץ, מספרת שהוריהם של השניים דיברו אתם בעברית. בכך צייתו לצוואה שהשאיר אחריו אחד מאבות המשפחה, שציווה: “גדלו את ילדיכם בעברית”. “בצוואה הסבא פירט בדקדקנות איך לחנך את הילדים על ברכי היהדות בלי לוותר על ספורט ותרבות”, אומרת דויטש. “את רואה את הטיפוס שמשלב להט דתי עם פתיחות. זו המורשת הליבוביציאנית”.

ללא קרדיט

אבנרי תולה את המוסריות המפותחת של ליבוביץ בתרבות הגרמנית בתקופתו: “לא יכולת לגדול באווירה אינטלקטואלית בלי לספוג את הרעיונות ההומניסטיים של קאנט, גתה ושילר. ליבוביץ חי את השילוב של ההומניזם הגרמני וההומניזם היהודי”.

ב-1919, כשהוא בן 16 בלבד, עבר ליבוביץ לברלין, מרכז ההשכלה, עיר הולדתם ופועלם של אישים כמרטין בובר, רוזנצוויג, גרשם שלום, וגם הרבי מלובביץ והרב יוסף דב הלוי סולובייצ’יק. ב-1924 הוא קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. ב-1934 קיבל תואר דוקטור ברפואה. “זו תקופה של התחדשות של התרבות היהודית”, אומרת דויטש. היהודים חיברו בין רוח הזמן הגרמנית ליהדות. ב-1935 הוא עלה לירושלים עם אשתו גרטה והם חיו בדירה צנועה ברחוב אוסישקין בירושלים; הם המשיכו לגור בה עד מותם. נולדו להם שישה ילדים. בני הזוג ליבוביץ שכלו שניים מילדיהם בבגרותם.

“הוא יכל הרי ללכת לאוקספורד כמו בן דודו, אבל עלה לארץ מציונות”, אומר מלצר. “הוא הגיע עם סוג של אופטימיות ועם כל אוצרות הידע והיכולות הפנומנליות שלו, והוא רצה ליישב בין מדע, פילוסופיה, פוליטיקה ויהדות ולפתח את האוניברסיטה העברית. היה לו גם חלום להוציא לאור אנציקלופדיה בעברית מודרנית. קמה מדינת ישראל, ואז הכל התחיל להתקלקל. מתחילות פעולות התגמול, והוא אומר לעצמו: מילא שואה, מלחמת השחרור. אבל מה זה הרוצחים היהודים האלה? האם אלה הדברים שרוצים לעשות בשם היהדות? זו התחלת ההתפוצצות של ליבוביץ”.

שורשיה של הביקורת החברתית של ליבוביץ צמחו איפוא לפני 1967. ב-1953, מיד לאחר לאחר אחת מפעולות התגמול של צה”ל בכפר קיביה שבגדה המערבית, אז תחת השלטון הירדני, ושבה נהרגו 60 מתושבי הכפר, הוא מפרסם מאמר מכונן שכותרתו “לאחר קיביה”. הוא התבטא בו בחריפות על הגבול המוסרי שנחצה.

“בני גילי יודעים שהיתה לו השפעה עצומה כבר אז”, אומר מלצר. “רצנו אחריו לכל הרצאה בירושלים ומחוצה לה. הוא היה תמיד הכי מעניין והכי ברור בעולם. גדלנו בסוג של מצור של אינפורמציה. הוא היה אומר לכו תקנו ‘ניוזוויק’ בקיוסק. מה, אתם לא יודעים שבדימונה לא עושים טקסטיל? הוא גם זיהה בעיות שמאוחר יותר נאלצנו להתמודד אתם כמו החיים המשותפים במדינה שסועה שבה חילונים ודתיים ומתנחלים. הוא גם הבין את גודל האסון לדת, כתוצאה מההסכמים בין בן גוריון לדתיים”.

אחרי 1967 קרה לו משהו ש”הפך אותו לאדם הכי מעניין והכי מטריד בסביבה”, כדברי מלצר. “הלהט שלו נהפך להיות להט של נביא שאומר: אתם ממיטים חורבן על עצמכם”.

אדמו”ר מדומה

הסבר אחר לאבולוציה של ליבוביץ כמוכיח בשער מציע פרופ’ שגיא. לדבריו, עד שנות ה-50 ליבוביץ היה דמות קאנונית של הציונות הדתית. “בשנות ה-30 הקבוצה שלו עלתה ובנתה את קיבוץ יבנה”, אומר שגיא, “ואילו הוא עלה לירושלים כי לא רצה לחיות בתוך קהילה סגורה”.

לפי שגיא, בשנים מוקדמות אלה היבהב אצל ליבוביץ הרעיון של חברה יהודית חדשה שתביא גאולה לתורה. “הוא מדבר על מדינת תורה”, הוא אומר, “קשה לשים את האצבע מה קרה בשנות ה-50. יש מי שמייחס את זה למה שקרה בקיביה. אבל מה שקרה הוא יותר עמוק. אין לי ספק שהיתה לו תקווה משיחית מהמדינה, כשהוא גילה שמדינת ישראל הופכת את המדינה לערך מוחלט, הוא הבין את האיום בכך, והוא נבהל”.

לדברי שגיא, “בצד האמונה הדתית הלוהטת שלו, ליבוביץ פיתח תפישה כמו קלווניסטית (דת שבמרכזה המלחמה בגילויי עבודה זרה), והוא נסוג אל האדם הפרטי, כי הוא הניגוד של הקולקטיביזם, המדינה. כך הוא הפך להיות סמל של האינדיבידואליזם”.

המהפך של ליבוביץ כאיש רוח והמבקר החריף של המדינה הושלם. “היה נכון וחשוב לומר זאת בהתחלה”, אומר אסא כשר, שמגדיר את עצמו “תלמידו הבלתי פורמלי” של ליבוביץ. “כשרק החלו ההתנחלויות, דבריו העידו על ניתוח חד של המציאות. הרי כולם היו באופוריה. ‘הכותל המערכי בידינו’. הוא הבין שאם נישאר במקומות האלה, תשתנה הפרופורציה בין האוכלוסייה היהודית ללא יהודית. הוא הבין שהערבים לעולם לא יסכימו להשלים עם זה שיש מדינת לאום של העם היהודי”.

עם השנים הוא אימץ סגנון קיצוני יותר ויותר בדבריו, שהביך חלק ממקורביו. כשר סבור ש”זו היתה השגיאה האסטרטגית של ליבוביץ”. “הוא בא לדבר בכינוסים של רק”ח וחד”ש, עם הכיפה השחורה לראשו, מול קהל של יהודים וערבים, היה אומר שצריך לצאת מהשטחים ושתהיה מדינת שב”כ. אותם עניינה זכות ההגדרה של העם הפלסטיני. זה לא היה בראש שלו. כשהיה נואם היו זיקוקין דינור באולם. אנשים לא באו להתעמק בדקויות. הנה יש האיש הזה שאומר מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא משלנו. מעטים טרחו לראות שזה בא מכיוון אחר לגמרי”.

לדעת כשר, ליבוביץ הפסיד את הקהל הרחב בחיפוש שלו אחר הפרובוקציה. “פעם בהרצאה בצבא כינה את הדגל, ‘הסמרטוט שתלוי לכם על מוט בכניסה’. אלה היו קצינים בכירים. היו כאלה שהתפוצצו. זה לא גרם להם לחשוב מחדש אלא לאטום את האוזניים ולברוח”. מבחינתו, נראה שליבוביץ הכזיב. “ברגע מסוים נמאסה עלי הגישה הביקורתית מתוך ישיבה בכורסה”, הוא אומר. “חשבתי שאם צריך לתקן את העולם, צריך לשאת אחריות. כל ימיו ליבוביץ דיבר על כך שצריך לחוקק הלכה בעניין המדינה. אבל הוא לא עשה דבר.

“ליבוביץ היה אדמו”ר מדומה שמעטים מבינים את התורה שלו”, מסכם כשר. “אנשים לא הבינו את התוכן של הדברים. בעבורם זה היה פירוטכניקה. הוא חזר על עצמו בלי סוף. העם רוצה ריגושים חדשים? אז הוא נתן פרובוקציה. הוא חשב שעל ערכים – כאלה שחיים אותם - צריך להילחם. זו היתה מטרת חיים שלו. אבל אנשים באו כי זה בידר אותם”.

לכשר מזכיר ליבוביץ את ירמיהו הנביא, דמות טרגית. “המלך חזקיהו אוהב אותו אבל גם זורק אותו לכלא. זהו היחס הכפול לליבוביץ מצד החברה. אוהבים אותו וזורקים אותו לבור. בעיני החברה הוא כמאמר הנביא, ‘אויל, הנביא, משוגע, איש הרוח’”.

“באישיותו היה פרפורמר”, מסביר מלצר את הרפלקס הליבוביציאני. “הוא ידע שאם הוא אומר שהדת היא פילגש, זה ייחקק בזיכרון. כך גם כשאמר אלוהים איננו קופת חולים וחברת ביטוח. על הביטוי יודונאצים, אומר מלצר, ש”לא עלה בדמיונו כמובן לחשוב כאילו אנחנו עושים כאן בוכנוולד ובירקנאו. הוא התכוון שיש סיכוי שיש מצב שישפילו. לא שאנחנו נהיה גרמניה הנאצית”.

מלצר סבור שליבוביץ החטיא אך ורק בתחזיתו שהרבה סרבנים ימוטטו את הכיבוש. “הוא טעה. היו אלפים ולא נגמר הכיבוש. היום מדברים סרבנות גם מי שניהלו את הכיבוש”. בעניין של הסרבנות, אבנרי חולק עליו: “אני בעניין זה די חצוי. אני מעריך את הסרבנות, אבל כחייל לשעבר אני מודע לכך שהרבה מעשי זוועה יכולים להימנע כשיש במקום חייל הגון שאומר סטופ. לכן בעיני, זה נשאר תנועה של יחידים שיש להעריך ולהעריץ על אומץ הלב. אבל זו לא תנועה שהצליחה”.

הפסיכואליטיקאית נעמי כשר, שכתבה ספר על האמונה של ליבוביץ והשוותה אותו לקאנט, סבורה בניגוד לבעלה, פרופ’ כשר, שהשפעה של ליבוביץ היא “מאד דיפוסית”. “הוא נכנס לכל מיני מקומות”, היא אומרת. “אנשים מצטטים אותו כיום, הפסיקו לקרוא לו אפיקורוס. הכל אמר בצורה נחרצת ובוטה. גם גם שאמר בענייני דת ומדינה. ואם בשלב הראשון קשה לקלוט או לקבל, זה כי העיתוי לא היה מתאים. בסופו של דבר זה שוקע ואנשים חוזרים ומצטטים אותו. בכל זאת אנשים חילוניים כיבדו את היהדות שייצג, שהיא לא יהדות משדלת, לא שיפוטית, שלא גורמת לאחר להיות אשם. תחת כל עץ רענן הטיף לזה”.

זו היתה בחירה מודעת של ליבוביץ להיות בעמדה של המוכיח בשער, סבור גם הפילוסוף פרופ’ יוסף אגסי, שהיה ידידו של ליבוביץ ובר פלוגתא שלו כאחד. “הדבר שהכאיב לו הרבה היה שטפחו לו על השכם. הוא ראה בזה זלזול”, הוא אומר. אגסי ספקן באשר למשמעות של ליבוביץ לחברה הישראלית כיום. “אני לא יודע אם היתה לו השפעה בכלל”, הוא אומר. “הישראלים חיפשו אצלו שורשים והוא נתן להם תקווה. הישראלים, בעיקר הנוער, הם בורים בענייני דת והם מרגישים מנוכרים, בעיקר כי הם מבלבלים פטריוטיות עם דת. יש שמחפשים את עצמם בקבלה במיסטיקה. יש שמחפשים אצל חרדים, ואז חיפשו גם אצל ליבוביץ.

“ליבוביץ אמנם היה מגדלור”, אומר אגסי. “הוא היה בשיעור קומה של בובר או ביאליק. אדם שיכול לעזור לאנשים להתפתח. ויש ערך לתקווה הזאת, שנתן ליבוביץ, לתרבות בכלל ותרבות יהודית בכלל. הוא היה אדם מעוצב היטב, ישר ששנא את השקר של הרבנים ודיבר דבר דבור על אופניו, אבל מבחינות אחרות היה אדם חצוי. תערובת משונה, אבל שלם, נינוח עם עצמו. אדם יפה, שמקבל כל אדם, גם התמהוני ביותר, ומצד שני רגזן מר נפש ונרגן. פתוח, רציונליסט אבל גם דוגמטי, היה נגד המסורת ההומניסטית אבל טען שהמסורת היהודית הומנית מספיק”.

אגסי סבור שליבוביץ לא השאיר אחריו מורשת ושזה ציער אותו: “לא היתה לו אסכולה, אין לו ממשיכי דרכו. לא ברור מה השאיר אחריו”. לדבריו, “”גם לאיינשטין או לראסל אין תלמידים, הוא אומר, אבל היתה להם השפעה ואי אפשר היה לשכוח אותם. לליבוביץ לא היה רעיון חדש שאפשר היה להיתלות בו. פתרון מעניין לבעיה מעניינת. הוא השאיר שובל של ריח טוב. זה הכל”. אגסי סבור ש”ברור שהוא הצטער על כך”.

מלצר מתרעם על התביעה מליבוביץ להשאיר מורשת: הוא מדבר על המורה והמחנך שהיה, שענה לכל מי שרק פנה אליו. הוא מצביע על מדף מלא מספרי ליבוביץ ואומר, “איך אפשר להסביר את העובדה שאחרי 20 שנה, היוטיוב מפוצץ בהרצאותיו, ויותר אנשים, גם דתיים, קוראים אותו. ובעיקר שיש דיון בו? בדור השיכחה שלנו, את מי זוכרים?”

אך האם לא די במופת שהשאיר אחריו? הסוציולוגית פרופ’ אוה אילוז סבורה ש”כאקדמאי ואיש דתי, ליבוביץ הפגין אומץ, ואולי זה סוג האומץ שצריך כדי לזעזע נרקיסיזם מרוצה מעצמו של כל חברה ואומה ובמיוחד זה הישראלי. לפחות אז, בשנות ה-70, ההתמודדות היתה מול קבוצה של אנשים שרוקדים וקופצים שיכורים משמחה ומניצחון. השיכרון הזה מייצר רעש רקע חזק. אם אתה רוצה שהקול שלך יישמע, אתה צריך לצעוק יותר חזק. לכן מה שנתפש כבוטות, זו צעקה.

“מה שהפך אותו לדמות פולחן”, טוענת אילוז, “היה השתייכותו לקבוצות הכי מזוהות עם הלאום הישראלי. הוא חתר נגד ושלח את חצי הביקורת מתוך תוכו של הלאום הישראלי. בעצם העובדה שהיה גם דתי, גם אשכנזי, גם אקדמאי הוא השתייך לקבוצה חברתית שהיתה לה זהות לאומית מובחנת, וזה מה שהפך אותו לדמות כל כך משמעותית. לו היה מזרחי, חרדי או קומוניסט למשל, הלגיטימיות שלו היתה פחותה בהרבה. שומעים טוב יותר מי שמבקרים מבפנים”.

יודונאצים זו מטפורה מאוד מקוממת, מסכימה אילוז. אבל לדבריה, זו מטפורה שישראלים יכולים להבין מיד ולהרגיש נבוכים ממנה. “היא תופשת מציאות נפשית אמיתית של הפלסטיני שמרגיש קורבן של חייל ישראלי אכזר. ליבוביץ יכל להגיד את זה כי הוא בא מהמרכז של החברה, מלב לבה האתני והחברתי של מדינת ישראל”.

לדעת אילוז, העובדה שליבוביץ הבין שהערבוב הזה בין תורה לבין צבא ובין תורה לבין פוליטיקה הוא ערבוב שהולך לסכן את מעמדה הרוחני של היהדות מצביעה על הבנת כוחה של הדת. ליבוביץ הבין שהדת שואבת את כוחה מהניתוק שלה מכוח מדיני וצבאי. הוא הבין שלדת יש תפקיד חשוב למלא, אך ורק כשהיא מציגה את עצמה כאלטרנטיבה לפוליטי. “לכן אין להתייחס אליו כבוטה, אלא כאדם שיש לו הבנה עמוקה לתפקיד הדת”, היא אומרת.

אילוז טוענת כי “זהו תפקידו של האיטלקטואל, ‘לדבר אמת לכוח’, כפי שאמר פוקו. ליבוביץ מימש זאת. פוקו שואל איך אנחנו יודעים שהוא אומר את האמת ולא רק עושה את עצמו? על ידי זה שהוא מסכן משהו במעמד או בקריירה שלו”.

בספר “ליבוביץ מתפלמס” מעיד על כך ליבוביץ עצמו בשיחה עם יוסי זיו: “הגבורה איננה בזה שאתה מסתכן בזה שתקבל 28 יום או 35 ימים. זה לא נעים, זה ברור. אבל מזה לא מתים”. יוסי זיו מסכם: “הגבורה היא לעמוד מול הקונסנזוס”. ליבוביץ מחזק־מבהיר: “לעמוד נגד אותו קיבוץ אשר אתה, בכל נימי נפשך, תראה את עצמך כשייך לו, זה דורש גבורה נפשית עצומה”.

ליבוביץ מפנה לסימן הראשון של השולחן ערוך שבו כתוב “יתגבר כארי”. “מה הגבורה שיש בדבר הזה? שלא יירא מפני המנהיגים. אני לא אומר שיפחד מפני המוות. יש אנשים שמוכנים למות למען משהו. זה גם כן דבר נדיר, אבל מצוי. אבל אנשים שאינם מפחדים שילעגו להם זה הרבה יותר נדיר”. ובמידה רבה הוא מעיד על עצמו.

על המחירים סירב לדבר. והתייחס בביטול ולשיחות השטנה שקיבל בטלפון ולכתובות נאצה על קירות ביתו. הוא טען שמעולם לא נפגע בנפשו. למטלפנים היה מקשיב עד שסיימו את דברי הבלע שלהם, ואז היה אומר: “כאשר תקבל התקפת לב מרוב רוגז, אני אטפל בך כרופא”.

אילוז הכירה את ליבוביץ כסטודנטית צעירה כשעבדה במכון משה שרת בארגון סמינרים לעולים חדשים. “בהתחלה חשתי יראה מפניו”, היא נזכרת. “אבל נוכחתי לדעת שהיתה בו צניעות מרשימה. הוודאות שהאיש הזה דיבר מתוך אהבה לאמת התבררה לי כשפגשתי אותו. בזמנו הייתי אורתודוקסית עם רגישות דמוקרטית גדולה”, היא אומרת באירוניה עצמית. “העובדה שהוא דיבר את השפה של הפילוסופיה המערבית, שהיה בדומה לרב סולובייצ’יק גם דתי וגם קאנטיאני, לאנשים כמוני הוא הוא איפשר לאחד את שני החלקים של הזהות שלי, ולא לבחור ביניהם”.

אילוז מטעימה כי ליבוביץ לא היה הומניסט ברמה התיאולוגית, כי היתה לו תפישה תיאוצנטרית. “הוא לא ייחס לבני אדם ערך עליון. אמנם בתפישה הרציונליסטית, הרמב”מית, שלו, העוצמה של המצוות היא ביכולת שלהן לחבר אדם לאלוהות. ועדיין אני חושבת שהתפישה התיאולוגית שלו משקפת את התפישה ההומניסטית, כי היא מסתדרת עם הומניזם: האלוהים שלו מגן חלשים ולא אוהב שביעות רצון עצמית”.

לאילוז אין ספק באפקט שהיה לליבוביץ בזמנו: “יש ערך לזעזוע”, היא אומרת. “הוא הרי היה הראשון. אבל נדמה לי שקרה משהו בחברה הישראלית שלא מאפשר יותר לשמוע. הבעיה היא לא אצל ליבוביץ. יש רוטיניזציה יותר מדי גדולה של אלימות, של הכוח של המדינה ושל הקבוצות שמגינות על כך. דווקא נדמה לי שלא שהוא פחות רלוונטי כיום, אבל כדי שישמעו אותך מעל רעש מסוים, צריך יותר דציבלים. היום הרעש הוא גדול מדי. הקול שלו היה חד וצלול והומוגני והיום יש יותר מדי קבוצות שונות. אני חושבת שהיום, קבוצות ימין כמו ‘אם תרצו’ היו משתיקות ודואגות להכניס אותו לקטגוריה של יהודי אנטישמי. לא היו נותנים לו לגיטימציה שהיתה לו אז”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו