בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם המוטרף של אמלי נותומב

המראה הגותי, הכובעים, העובדה שהיא גונזת בכל שנה כמה ספרים ומפרסמת אחד - כל אלה הם חלק מהמיתולוגיה של אמלי נותומב. בפגישה ביריד הספרים בירושלים, היא מספרת למה בחרה ברוצח כגיבור ספרה החדש “יומן הסנונית”, שראה כעת אור בעברית

16תגובות

בכל שנה, בסוף אוגוסט, מפרסמת אמלי נותומב ספר. זה כבר חלק מהמיתולוגיה הנוגעת לסופרת, שכמה מספריה אמנם תורגמו לעברית אולם היא לא נהפכה לכוכבת כאן כפי שהיא בצרפת. אולי היא אקצנטרית מדי ואפלה מדי. המראה הגותי, הליפסטיק האדום, הכובעים הגדולים, העובדה שהיא גונזת בכל שנה כמה ספרים ומפרסמת רק אחד, האנורקסיה, המסתורין, כל אלה הם חלק מהמיתולוגיה של נותומב.

בפגישתנו, שנערכה ביריד הספרים בירושלים בשבוע שעבר, נותומב לא מנסה להלל ולפאר את המיתוס של אוגוסט. כן, היא אומרת, היא אכן מפרסמת פעם בשנה ספר, תמיד באוגוסט, אבל כל זה התחיל בכלל מסיבות שיווקיות. "בהתחלה זאת היתה בקשה של המו"ל הצרפתי שלי ואז שמתי לב שזאת פגישה טובה עם הקוראים שלי. את יודעת, כשכותבים ספרים - ואני כותבת שלושה ספרים בשנה - החיים שלך נטולי סדר. את חיה בכאוס, את לא יודעת איפה את ומתי, וכשאת קובעת פגישה בכל שנה באותה תקופה, זה נהפך לדבר הקבוע בחיים שלך, ואני צריכה משהו קבוע בחיים שלי, כדי שהחיים שלי לא יהיו רק כאוטיים".

Paris Match via Getty Images

"יומן סנונית" הוא ספרה החדש שמתפרסם כעת בארץ ורואה אור בהוצאת אסיה בתרגום לעברית של חגית בת עדה. לפניו ראו אור בעברית : "חומצה גופריתנית", שבו תיארה תוכנית ריאליטי במתכונת מחנה ריכוז ומתחה קו בין משטר הנאצים לשלטון הרודני של הטלוויזיה (הוצאת אסיה, תרגום: חגית בת-עדה); "כבוד ורעדה", ספרה האוטוביוגרפי על יפן, שעובד לקולנוע בשנת 2003 (כנרת זמורה-ביתן, תרגום: אליזבט וייגל); "תורת ההיגיינה של רוצח", ספרה הראשון שראה אור כשהיתה בת 25 וגם עובד לקולנוע בשנת 1999 (הוצאת ליאור שרף, תרגום: מיכל אחישר); ו"חרפות וגידופים" (עם עובד, תרגום: יהושע קנז).

ספריה של נותומב מתורגמים ליותר מ-40 שפות. “כבוד ורעדה” היה ספרה הנמכר ביותר ונמכר ב-400 אלף עותקים. מאז כל ספריה נהפכים לרבי מכר. מ"יומן סנונית", שראה אור בצרפת ב-2006, נמכרו באותה שנה 150 אלף עותקים. בשנת 2007 היתה מועמדת לגונקור היוקרתי עם ספרה "לא מחוה ולא מאדם". היא לא זכתה אבל בתרמילה האקצנטרי שלל פרסים אחרים. על הגונקור היוקרתי היא אומרת "לא דמיינתי לעצמי, זה הרי מסוג הדברים שלא קורים אף פעם גם אם אתה צרפתי. כלומר, יש כמה צרפתים שמצליחים בספרות, אבל מה שמדהים זאת הצלחה ארוכה. כי רוב האנשים מצליחים כמו קלינקס, לשלוש שנים. בשבילי זה נמשך כבר 20 שנה וזה מדהים, במיוחד לאור העובדה שאני בלגית בצרפת".

יש לצרפתים בעיה עם זה?

"הבעיה של בלגיה זה שהיא קטנה ואנחנו גרועים בעסקים, אנחנו לא יודעים למכור כלום, אז כדי להתפרסם חייבים להיות בצרפת. יש לבלגים מבטא שונה, אז כולם לועגים לנו בצרפת כי אנחנו כל כך מגוחכים. כל הבדיחות של הצרפתים הן על הבלגים, אנחנו המטומטמים".

היא בת 47, נולדה בשנת 1967, היא אינה נשואה ואין לה ילדים. כפי שיתברר בראיון הזה, היא מספרת מבלי למצמץ על הדברים הפרטיים ביותר, האיומים ביותר. אביה היה דיפלומט בלגי והיא וגדלה ברחבי העולם, דבר שבוודאי סייע לתחושת התלישות והבדידות. היא בת למשפחת אריסטוקרטית שהיו בה פוליטיקאים וסופרים מהחשובים בבלגיה. בין החברים בשושלת נותומב: ז'אן-באטיסט נותומב, מאבות העצמאות הבלגית ואחד מראשי הממשלה הראשונים, והברון פייר נותומב שהיה סופר ומשורר. בחמש שנות חייה הראשונות גדלה ביפן, לאחר מכן עברה עם משפחתה לסין, ניו יורק, בנגלדש, בורמה, אנגליה ולאוס. רק בגיל 17 חזרה לבלגיה והרגישה בה זרה. היא למדה פילולוגיה ובמשך שנים ערגה אל יפן, ביתה הראשון. הערגה נסתיימה במפח נפש והולידה את ספרה הראשון.

"יפן בשבילי היתה המדינה הכי חשובה", היא אומרת, "ההורים שלי היו דיפולמטים, נולדתי שם וגרתי שם עד גיל חמש, וכשעזבנו לסין זאת היתה טראומה בשבילי. כל כך אהבתי את יפן. האומנת שלי היתה יפנית ואהבתי אותה כמו שאהבתי את אמא שלי. היתה לי תחושה שיש לי שתי אמהות, הבלגית והיפנית, אז הלב שלי נשבר. שנים תהיתי מתי אחזור לביתי ואל אמי האחרת. כשהייתי בת 21 החלטתי לחזור לארץ שלי, כלומר ליפן, וחזרתי. הייתי שם שנתיים ובשנה השנייה נכנסתי לחברה יפנית ענקית כדי לעבוד כמתרגמת אבל זה היה אסון. אז כתבתי את ‘בכבוד ורעדה" שנהפך לרב מכר הכי גדול שלי. סיפרתי בו על האסון המקצועי בחברה הזאת וזה מאוד מצחיק".

גם "יומן הסנונית" הוא ספר מצחיק באופן ביזארי, בעיקר לאור העובדה שאת מספרת בו על רוצח שכיר נטול רגשות.

"נכון, הוא מצחיק באופן ביזארי. כך זה בכל הספרים שלי. הסיפורים בהם תמיד אפלים אבל תמיד הם גם מצחיקים באופן ביזארי".

את כזאת ? אפלה ומצחיקה?

"אני חושבת שאני כזאת. זה לא שאני מדוכאת, אבל אני מרגישה שהחיים הם טרגיים וזה מה שאני מספרת בספרים שלי. אבל העובדה שהדברים הם טרגיים לא הופכת אותם ללא מצחיקים, דווקא בגלל שזה טראגי זה מצחיק".

ב"יומן הסנונית" מתקהים חושיו של בחור בן 30 בעקבות אהבה נכזבת. לאחר שהוא מאבד את עבודתו הוא מוצא עבודה כרוצח שכיר, משרה שהולמת את יכולותיו הרגשיות והפיסיות. בגוף ראשון הוא מספר איך הרצח נהפך לתשוקה. נותומב כותבת: "כל זה מאשש את השקפת העולם שלי: הגוף אינו רע, מי שרע זה הנפש. הגוף הוא הדם: הוא טהור. הנפש היא המוח: היא השומן. השומן של המוח הוא שהמציא את הרע".

מאיפה הגיע אלייך הבחור הזה?

"הוא מסוג האנשים שאת שוכרת כדי שיהרגו. את משלמת לו כסף והוא הולך ועושה את העבודה ואין לו רגשות בכלל. היה דבר קטן שגרם לי להיכנס להריון עם הספר הזה. אני תמיד אומרת שאני בהריון עם הספרים שלי. זה קרה בפאריס, יש לי שם חדר ובמהלך הלילה ישנתי עם חלון פתוח. בבוקר כתבתי והחלון עוד היה פתוח. לא שמתי לב שסנונית נכנסה לחדר וכששמתי לב זה היה נורא כי לא יכולתי לעזור לציפור המסכנה הזאת להימלט. רדפתי אחריה במשך 30 דקות ובסוף הצלחתי לתפוס אותה ושיחררתי אותה, זה יותר טוב ממה שקורה בספר. אבל במהלך החצי שעה הזאת כל כך פחדתי, היתה לי הרגשה שאני הציפור. בסופו של דבר כשיכולתי לשחרר אותה גיליתי שאני בהריון עם הספר הזה. זה מאוד מוזר אבל זה הסיפור האמיתי".

בעצם את כותבת על רגשות ועל מה קורה כשמרגישים וכשלא מרגישים.

"אני מכירה את שני המצבים. היתה לי תקופת אנורקסיה ארוכה בחיי. מה שמרתק באנורקסיה זה שאת לא מרגישה כלום, ככה הייתי וזה היה נהדר. את מרגישה מאוד חזקה כי מסביבך אנשים הם נואשים, הם מתאהבים, הם צועקים, הם רבים ואת חושבת לעצמך שהם כל כך מגוחכים כי את לא מרגישה כלום ממה שהם מרגישים. זה מאוד מוזר”.

למה היית צריכה לא להרגיש?

"הייתי בת 13 וחצי כשהפסקתי לאכול, זה קרה כי היתה לי טראומה מוקדם יותר כשהייתי בת 12. חיינו אז בבנגלדש ואני שחיתי בים. בגיל 12 לא ידעתי שאני לא אמורה לשחות בים עם בגד ים קטנטן, הייתי רק ילדה. שחיתי ולא ראיתי שארבעה גברים נכנסו מתחת למים, צללו סביבי, הם החזיקו אותי בידיים שלהם, הם הורידו לי את בגד הים ואנסו אותי עם הידיים שלהם. לא ראיתי אותם, הייתי לבד במים וצעקתי וצעקתי וכשאמא שלי הגיעה להציל אותי זה היה מאוחר מדי. הייתי מזועזעת. ראיתי אותם עשר דקות אחר כך כשהם נמלטו, אבל הם כבר היו רחוקים ואפילו לא ראיתי את הפנים שלהם. זה היה הלם ובמשך שנה הייתי משונה, אחר כך חשבתי למה לא להפסיק לאכול, אולי זה ישנה משהו וזה היה הרעיון הנכון כי הסבל שלי הפסיק מיד. אמנם התחיל סבל חדש של להיות רעבה אבל זה כלום, זה הרבה יותר טוב מאשר לסבול במוח או בנשמה".

איך זה נגמר?

"חשבתי אז שאשאר ככה, שאני מעדיפה להיות ככה ועד גיל 16 וחצי לא אכלתי בכלל. החלטתי לא לאכול יותר בחיים. בגיל 16 וחצי הרגשתי שאני עומדת למות וזה היה נכון. חשבתי שחבל, כי אני לא רוצה למות, אבל עדיין חשבתי שלא אוכל יותר. גרנו אז בדרום מזרח אסיה ושם לאף אחד אין אנורקסיה כי שם אנשים כל כך עניים שהם מתים מרעב. יום אחד היתה לי תחושה שהגוף שלי עוזב את הנשמה שלי והגוף שלי הולך לאכול. הנשמה שלי צעקה לגוף 'לא, אל תעשה את זה', אבל לגוף שלי לא היה אכפת וזאת הסיבה שאני עדיין בחיים, זה היה נורא לחיות כך. במשך שנים הייתי חצויה ותודות לכתיבה זה השתנה. היה לי את הרעיון הטוב הזה להתחיל לכתוב ואחרי כמה שנות כתיבה הנשמה נכנסה שוב לגוף".

מתי התחלת להרגיש שוב?

"הייתי בת 21".

התאהבת?

"לא! אהבה היתה אחר כך. הרגש הראשון שלי היה חום, ותאמיני לי שזה היה מאוד חזק. תמיד הייתי קפואה, גם במדינות החמות, גם בתאילנד היה לי קר. זה התחיל ברגליים, הרגשתי שחם לי ברגליים וזה היה פשוט נפלא, להרגיש את החום. אהבה היתה הרבה אחר כך".

מה את עושה עם הספרים שאת לא מפרסמת?

"אני שמה בתוך קופסאות נעליים בבית שלי בבריסל".

זה הספק לא נורמלי.

"אני עובדת כל הזמן. כשאנשים שואלים אותי מה סוד ההשראה אני עונה שהסוד הוא אף פעם לא להפסיק. דיברתי הרבה עם סופרים אחרים וכולם אומרים אותו דבר. הנקודה הקשה היא להתחיל שוב לכתוב, גם אם הפסקת רק לשבוע אחד. אני יכולה להשוות את זה לפציעה. אם יש לך פצע מדמם ואת מטפלת בו הוא נרפא מהר מאוד ומפסיק לדמם. ובכן, כתיבה היא אותו דבר, ובכדי אף פעם לא להירפא פשוט אסור להפסיק את הדימום, צריך לתת לפצע להמשיך לדמם".

זה דימוי קיצוני.

"אבל זה ככה. זה מאוד מתיש לכתוב ובאותו זמן זה גם נותן אנרגיה. אני כותבת כל יום בלי יוצא מהכלל, גם כשאני חולה, גם כשאני בייאוש גמור. אני כותבת מארבע בבוקר ועד שמונה בבוקר, לא משנה באיזו מדינה אני נמצאת, גם אם יש לי ג'ט לג".

גם כאן כתבת?

"בוודאי, אבל כאן זה מאוד קל. יש לי חדר נהדר במלון נהדר ואין ג'ט לג כי יש הפרש שעות קטן. זאת הפעם הראשונה שלי בישראל ואני מוקסמת. הבוקר לקחו אותי לעיר העתיקה ואחר הצהריים נמלטתי לבד וחזרתי לעיר העתיקה ברגל. הלכתי לאיבוד בירושלים כי אני חושבת שהדרך הכי טובה להכיר מקום זה ללכת בו לאיבוד. בין בריסל לפאריס יש רכבת של שעה ו-20 דקות, אז בבוקר את יכולה להחליט האם להיות כאן או כאן. זה לא כמו המרחק בין תל אביב לירושלים, אבל זה די קרוב. המקום העיקרי שלי הוא בבריסל אבל יש לי גם את חדר הסנונית בפריז".

 

פרק מתוך “יומן הסנונית”

אדם מקיץ באפלה בלא לדעת דבר וחצי דבר. היכן הוא, מה קורה? להרף עין הוא שכח הכול, אינו יודע עוד אם ילד הוא או מבוגר, אם גבר או אישה, אשם או חף מפשע. האם אלה הם מחשכי הלילה או צינוק?
הוא יודע רק, במלוא החדות והחריפות, שזה המטען היחיד: הוא חי. מעולם לא היה חי כל-כך: זה מה שהוא, רק חי. במה מסתכמים החיים באותו חלקיק שנייה שבו נופלת בחלקו הזכות הנדירה להיות נעדר זהות?
בכך: הוא פוחד.
אלא שאין חירות גדולה יותר מאותו אובדן-זיכרון חטוף בשעת היקיצה. אדם חש כתינוק שמכיר את השפה. הוא יכול לכנות במילה את התגלית חסרת השם של היוולדותו: הוא מושלך באחת אל אימת החיים.
באותו פרק זמן של חרדה מוחלטת, אין הוא זוכר אפילו שתופעות כאלה עלולות להתרחש בעת ההתעוררות מהשינה. הוא קם, מחפש את הדלת, אבוד כמו בבית-מלון.
ואז שבים הזיכרונות ומשתבצים בגוף כבאבחת ברק ומשיבים לו את מה שממלא אצלו את מקום הנפש. הביטחון חוזר וגם האכזבה: ובכן זה מה שהוא, ובכן זה כל מה שהוא.
מיד שבה אליו תחושת ההתמצאות בגיאוגרפיה של כלאו. חדר השינה שלי פונה אל הכיור שם אני שוטף את עצמי במים קרים כקרח. מה אני מנסה לקרצף מפרצופי במרץ הזה ובקור הזה?
אחרי-כן מתחיל המעגל החוזר על עצמו. איש איש ומסלולו, קפה-סיגריה, תה-טוסט, או כלב-רצועה, אדם מארגן את מעגל חייו כך שיפחד כמה שפחות.
למען האמת, אדם מבלה את זמנו במאבק כנגד אימת החיים. ממציא לעצמו הגדרות כדי לחמוק ממנה: קוראים לי כך וכך, אני עובד אצל פלוני אלמוני, המקצוע שלי מסתכם בלעשות את זה ואת זה.
מתחת לפני השטח, החרדה ממשיכה במלאכת קעקוע היסודות שלה. אין ביכולתך לשים מחסום מוחלט לפיה. אתה חושב שקוראים לך כך וכך, שהמקצוע שלך מסתכם בלעשות את זה ואת זה, אבל ברגע היקיצה דבר מכל אלה אינו קיים. אולי באמת משום שהוא אינו קיים.
הכול התחיל לפני שמונה חודשים. היתה לי אהבה נכזבת כל-כך מטופשת שמוטב לא לדבר על כך. על ייסורַי נוספה הבושה על ייסורי. כדי למנוע מעצמי כאב כזה עקרתי את לבי. הניתוח היה קל אבל לא הועיל. הכאב נותר, הוא השתכן בכל מקום, מעל עורי ומתחתיו, בתוך עיני, בתוך אוזני. חושי היו לי לאויבים שלא חדלו מלהזכיר לי את הפרשה הטיפשית ההיא.
החלטתי אפוא לקטול את תחושותי. הייתי רק צריך למצוא את המפסק הפנימי כדי להתגלגל אל תוך עולם האדישות. זו היתה התאבדות חושית, תחילת קיום חדש.
מאז לא חשתי עוד כאב. לא חשתי עוד מאומה. בְּרִיח העופרת שחסם את נשימתי נעלם. כך גם השאר. חייתי בתוך מין חידלון.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו