בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטה וינסלו: היוצרת הלסבית שהרגיזה את הנאצים

המחזה והסרט “נערות במדים” נהפכו לקלאסיקות 
של התרבות הלסבית אבל היוצרת שעמדה מאחוריהם, כריסטה וינסלו, נשכחה. תערוכה בברלין מוקדשת לסופרת והמחזאית הגרמנייה הנועזת, שהוחרמה על ידי הנאצים

9תגובות

באחד משני התצלומים היחידים של כריסטה וינסלו ששרדו לאחר מותה, היא נראית לבושה חליפה גברית, מגניבה חיוך כשראשה חנוט בחולצה לבנה מחויטת, במקטורן משובץ ובעניבה צבעונית. התמונה מעלה בזיכרון שתי יצירות של וינסלו, שבהן נערות לובשות בגדי גברים כדי להסוות את זהותן ולשמור על ביטחונן. ואולם, וינסלו לא היתה אשה “מעונבת” כלל ועיקר, כשם שהיא לא ניסתה להסתיר את זהותה: היא לא רק חיתה בגלוי כלסבית במחצית הראשונה של המאה ה-20, אלא גם היתה יוצרת גרמנייה שהעזה לעסוק במפורש באהבה חד־מינית ולערער על תפישות מגדריות מקובלות.

בגדים מילאו תפקיד גם ביצירתה החשובה ביותר של וינסלו - המחזה “נערות במדים”, שעלילתו מתרחשת בפנימיית בנות ומתארת את התאהבותה של אחת החניכות במורתה. שני העיבודים הקולנועיים שנעשו למחזה בגרמניה - הראשון ב-1931, הנחשב לסרט העלילתי הראשון בהיסטוריה שהציג לסביות בצורה פתוחה ואוהדת, והשני ב-1958, בכיכובה של רומי שניידר - היו ליצירות מכוננות בתרבות הלסבית. אבל וינסלו עצמה נותרה בעלטה ונשכחה כמעט לחלוטין, הן במולדתה והן מחוצה לה.

שני ניסיונות להשיבה לתודעה הציבורית נעשו באחרונה: בסתיו האחרון ראתה אור בגרמנית ביוגרפיה מקיפה של וינסלו, “גוּנוֹנים, אזמלים והנערה מנואלה” מאת דוריס הרמנס (הוצאת AVIVA); ובימים אלה מוצגת במוזיאון ההומו־לסבי בברלין התערוכה “נערות במדים – כריסטה וינסלו”, המוקדשת אף היא לתיאור חייה, יצירתה והשפעתה.

רשת ARD

כפי שמתברר מהספר ומהתערוכה, וינסלו היתה יוצרת רב־תחומית, שכתבה מחזות, רומנים, סיפורים, תסריטים ורשימות עיתונאיות, וגם שלחה ידה בפיסול. זהותה המינית השתקפה לא רק ב”נערות במדים” אלא גם ברבות מיצירותיה האחרות, שגיבורותיהן נאבקות למען השגת עצמאות וחירות בעולם גברי עוין.

לא פעם חתרה וינסלו – בחייה כמו ביצירתה – תחת המוסכמות החברתיות, הדוחקות לשוליים נשים בכלל ולסביות בפרט. תפישות אלה הובילו לכך שהנאצים החרימו את יצירותיה, והיא נאלצה לעזוב את גרמניה והוּצאה להורג בנסיבות טרגיות סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה. זו אחת הסיבות לכך שהרוב הגדול של יצירותיה, חוץ מ”נערות במדים”, אינן מוכרות כמעט; רבות מהן גם לא פורסמו וחלקן אבדו.

מגיפה מודרנית

וינסלו נולדה ב-23 בדצמבר 1888 בעיר דרמשטדט לאב שהיה קצין צבא. בילדותה מתה אמה, והיא נשלחה לפנימייה על שם הקיסרית אוגוסטה בעיר פוטסדאם, שבה חונכו בנות אצולה על ברכי הערכים הפרוסיים הנוקשים. בין היתר, הן למדו כיצד להיות ממושמעות וצייתניות ואיך למלא כהלכה את תפקידיהן העתידיים כרעיות וכאמהות לחיילים.

לאחר עזיבת הפנימייה החלה וינסלו ב-1909 ללמוד פיסול בבית ספר לאמנויות במינכן, אף כי משפחתה התנגדה לבחירתה במקצוע שנתפש אז כגברי. “היא היתה אחת הנשים הראשונות שלמדו פיסול ובכך נחשבה לפורצת דרך במאבק לשחרור האשה, אף כי איני מוצאת היבט פמיניסטי או קווירי בפסלים עצמם”, אומרת הייקה שטנגה, שאצרה את התערוכה בברלין יחד עם וולפגנג תייז. בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית מספרת שטנגה כי וינסלו יצרה בעיקר פסלים קטנים של חיות, אך גם פסלי עירום ופרוטומות. ואולם לדבריה, קשה להעריך את מכלול עבודתה של וינסלו כפסלת מפני שרק ארבעה מפסליה שרדו וכולם מתארים חיות.

בכל מקרה, התקופה שבה למדה פיסול והחלה לעסוק בכך היתה סטרייטית למדי, לפחות ביחס להמשך דרכה של וינסלו. ב-1913 היא נישאה לרוזן ההונגרי לאיוס האטוואני, סופר ובעל קרקעות עשיר. באותה תקופה היא חיברה את יצירתה הספרותית הראשונה - הרומן “הכבשה השחורה”, שלא ראה אור. במרכזו עומדת נערה לא מקובלת מבחינה חברתית בבית ספרה, שגם סופגת כישלונות בניסיונותיה להיהפך לאמנית. ואולם, בזכות נישואיה לגבר היא מקבלת את ההכרה שציפתה לה.

במציאות, נישואיה של וינסלו התפרקו בחלוף זמן לא רב, עוד הרבה לפני שהתפרסמה. האטוואני העניק לה מימון נדיב אחרי הגירושים והיא הקדישה את רוב זמנה לפיסול ולכתיבה. סיפוריה פורסמו בעיתונים ובכתבי עת, אבל המחזות הראשונים שחיברה לא הוצגו. כוכבה דרך לאחר שעברה ממינכן לברלין, שם ליבלבה בימי רפובליקת ויימאר תת־תרבות הומו־לסבית. שטנגה מספרת כי וינסלו ניהלה קשרים לסביים גלויים, השתלבה בבוהמה הברלינאית והיתה חברה במפלגה הסוציאל־דמוקרטית.

Schwules Museum

באותם ימים כתבה וינסלו מחזה המבוסס על זיכרונותיה מהפנימייה בפוטסדאם, ובמרכזו סיפורה של מנואלה פון מיינהארדיס, חניכה בת 14 שנשלחת לפנימייה לאחר מות אמה ומתאהבת שם במורה הצעירה והרגישה אליזבת פון ברנבורג. המחזה הועלה ב-1930 בלייפציג בשם “האביר נרסטן” וכשהוצג בברלין שונה שמו ל”אתמול והיום”.

בעקבות הצלחת המחזה הופק ב-1931 הסרט על פיו, “נערות במדים” בבימויה של לאונטינה סאגאן. וינסלו היתה שותפה לכתיבת התסריט ולהפקת הסרט, שצולם באותה פנימייה בפוטסדאם שבה התחנכה. על פי עדותה, “הדמויות שנלקחו מילדותי עברו שינוי ועיבוד, אך המקום והסביבה תוארו בדיוק כפי שהיו”.

אם בהפקה הבימתית, שאף היא בוימה על ידי סאגאן, הושם דגש על ההיבט הלסבי במערכת היחסים המתפתחת בין מנואלה למורתה, הרי הסרט נקט גישה אחרת, בהתאם להנחיותיו של קרל פרליך, שהפיק ומימן אותו והיה שותף לבימוי: יחסה של מנואלה לאליזבת תואר כהתאהבות נעורים ותו לא, והסרט התמקד בביקורת על שיטות החינוך הפרוסיות הקשוחות.

כמו במחזה, גם בסרט נשמר תפקיד מרכזי למנהלת הפנימייה, המחמירה עם תלמידותיה ואינה מגלה הבנה לנבוכותיה של החניכה מנואלה. בעת שהאחרונה משתכרת במסיבה, היא מצהירה בפני כל המורות והתלמידות על אהבתה לאליזבת. המנהלת זועמת על כך וסבורה כי רגשות כאלה הם חטאים חולניים. לדבריה, אלוהים אוסר על כך שתלמידות אחרות יידבקו ב”מגיפה המודרנית” הזאת. תגובתה של אליזבת לטענות המנהלת נהפכה לאחד המשפטים המצוטטים ביותר מהמחזה ומהסרט: “מה שאת קוראת לו ‘חטא’, אני קוראת לו ‘רוח גדולה של אהבה שמופיעה באלף גוונים’”.

המנהלת מחליטה להעניש את מנואלה על המעשה המרדני שלה ולשלוח אותה לבידוד. סוף העלילה במחזה שונה מזה שבסרט: במחזה, מנואלה שבורה ומאוכזבת בעקבות דחייתה על ידי אליזבת, שלא עמדה לצדה במאבק נגד המנהלת, ומתאבדת; בסרט, מנואלה עומדת לקפוץ מהמעקה, אך ברגע האחרון היא ניצלת הודות לאליזבת ולכמה תלמידות אחרות.

Schwules Museum

לשאלה איזה סוף מבין השניים היה מועדף על וינסלו משיבה שטנגה כי ייתכן שאפשר להיעזר ברומן החניכה “הנערה מנואלה”, שהיוצרת כתבה בעקבות הצלחת המחזה והסרט ומגולל אותה עלילה. ברומן - שפורסם ב-1933, תורגם לשפות רבות והיה רב מכר - חזרה וינסלו לסיום המקורי, שבו מנואלה שמה קץ לחייה. פרשנים וחוקרים מאוחרים יותר קיטרגו על כך שווינסלו לא ניצלה את היצירה, בשלושת הגלגולים שלה, לצורך הבעת ביקורת רדיקלית על אפליית הלסביות. אחרים טענו כי ביחס לתקופה שבה פעלה ולאור הצורה הרגישה שבה הציגה את התאהבות התלמידה במורה, יש לראות בה יוצרת חלוצית.

למעשה, צופים בני התקופה לא ייחסו חשיבות רבה להיבט הלסבי ב”נערות במדים”, שנחל הצלחה מסחרית גדולה והוקרן בכל רחבי אירופה, בארצות הברית וביפאן. הוא זכה לאהדת המבקרים והצופים בעיקר בשל סגנונו האמנותי ומפני שצוות השחקנים כלל רק נשים ונערות. במבט לאחור, קשה להחמיץ את האירוניה הגלומה בכך שגברים רבים נהרו לצפות בסרט; הסיבה לכך לא היתה עיסוקו בזהות לסבית, אלא שפע הנשים שמילאו את המסך (בהן לא מעט שחקניות יהודיות).

מבקרת הקולנוע היהודייה־גרמנייה לוטה אייזנר התייחסה אף היא לנוכחות הנשית בסרט. “זה כמעט בלתי ייאמן - סרט שמשתתפות בו רק שחקניות לופת אותנו”, כתבה אייזנר בביקורת שפירסמה בעיתון “פילם־קורייר” לאחר הבכורה של “נערות במדים”. לדבריה, “זה סרט שנוגע לכולנו מבחינה חברתית, מכיוון שהוא נוגע בבסיס של האנושיות וחורג באופן לא רגשני מעבר לעניינים פרטיים”.

אייזנר הוסיפה וכתבה אז, פחות משנתיים לפני עליית הנאצים לשלטון, כי החינוך המיליטריסטי הדכאני שמתואר בסרט לא נעלם כליל: “האם זה עולם שעבר? זה העולם של אתמול והעולם של היום. הוא שוב מאיים לעלות ולגבור על החינוך הבריא לנוער. המסקנה הבלתי נמנעת של החיים בפנימייה באווירה של צרות אופקים יכולה להיות: אדם אחד מחפש את האדם השני, סבל בצוותא צומח ונהפך לאהבה בצוותא בגיל של תשוקות מתעוררות. התסיסה של גיל הנעורים או רגשות כלפי בני אותו המין? הסרט, ברוב תבונה, משאיר שאלה זו פתוחה”.

אהבתן של סילביה וסיבילה

“נערות במדים” קצר שבחים גם מפיו של יוזף גבלס, אז פעיל נאצי בכיר ולימים שר התעמולה במשטרו של היטלר. ב-2 בפברואר 1932 כתב גבלס ביומנו כי זהו “סרט אמנותי מרגש בצורה יוצאת מן הכלל, המבוים בצורה מופתית”. ואולם, המשרד שבראשו עמד לימים, שהיה אחראי גם למדיניות התרבות ברייך השלישי, לא האיר פנים לווינסלו.

ב-1932 רקמה וינסלו קשר רומנטי עם העיתונאית האמריקאית דורותי תומפסון, כאשר זו שהתה בברלין ודיווחה משם. תומפסון הזהירה בדיווחיה עוד בשלב מוקדם מפני הסכנות הגלומות בתנועה הנאצית. זמן לא רב לאחר מינוי היטלר לקנצלר גרמניה ב-1933 עזבו בנות הזוג לאיטליה ובהמשך עברו לארצות הברית. אך וינסלו התקשתה להשתלב בתרבות האמריקאית: הכתיבה באנגלית לא היתה קלה לה והאולפנים בהוליווד לא קיבלו את התסריטים שלה. ב-1935 הקיץ הקץ על הזוגיות שלה עם תומפסון מפני שהאחרונה לא חשה בנוח לנהל זוגיות לסבית בגלוי.

וינסלו חזרה לאירופה ובשנים הבאות נעה ונדה בין איטליה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה. בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי היא סייעה לאנשים שהיו נתונים בסכנה להימלט מגרמניה. היא התקשתה לפרסם את יצירותיה במולדתה מפני שהנאצים ראו בה אישיות בלתי מהימנה מבחינה פוליטית ומאז 1938 כללו את כל ספריה ב”רשימת הכתבים המזיקים והבלתי רצויים” של המשטר. שטנגה מציינת כי “למרות החרם על כתביה של וינסלו, האיסור לא כלל את הסרט ‘נערות במדים’, מכיוון שהמפיק שלו, פרליך, היה בכיר במנגנון הנאצי. היה לו אינטרס שהשקעתו לא תרד לטמיון ולכן הסרט הוצג ללא מגבלות צנזורה”.

מתוך "נערות במדים", 1931

בכל אותן שנים המשיכה וינסלו לכתוב על זהות מינית. אחרי הצלחת “נערות במדים” הועלה בברלין ב-1932 מחזה אחר פרי עטה, “גורל כבקשתך”, שבמרכזו רופאה לסבית, אך הוא לא שיחזר את הצלחת קודמו. ב-1935 – השנה שבה נפרדה מתומפסון – פירסמה וינסלו את הרומן “החיים מתחילים”, המבוסס בחלקו על קורות חייה. הגיבורה שלו היא פסלת ממינכן, שאינה מסתירה את הזוגיות שלה עם אהובתה. הרומן פורסם באנגלית בלבד, מחוץ לתחומי גרמניה.

הרומן הבא, “נוסעים”, שפורסם ב-1938 בהוצאה הולנדית, מתאר פסנתרנית המתאהבת במלח בהפלגה של אוניית נוסעים. ביצירה אחרת מאותן שנים, המחזה “סילביה וסיבילה” (שלא פורסם ולא הוצג), שבה וינסלו לעסוק בלסביות: הגיבורה סילביה היא נערה בת 16, בתו של קצין צבא אלמן, שמתאהבת בסיבילה, אמו הצעירה והיפה של אחד מחבריה. סיבילה משיבה אהבה לסילביה, אך לבסוף מחליטה לנתק את הקשר עמה מחשש לנידוי חברתי, שיגרום לה לאבד את בנה. החוקרת קלאודיה שופמן תהתה במאמר מרתק שהקדישה לווינסלו באתר הגרמני “לסבן גשיכטה”: “האם המחזאית חשבה שזה יהיה נועז מדי לגמור מחזה, המציג תובנות לא שגרתיות על התת־תרבות ההומוסקסואלית, בסוף טוב?”

מוות ביער

סופה של וינסלו עצמה לא היה טוב כלל וכלל, אך עוד נכונו לה כמה עלילות קודם בואו. ב-1938 היא כתבה תסריט ל”נערות במצוקה”, סרטו של הבמאי החשוב גאורג וילהלם פבסט, שהופק בצרפת ותיאר נערה שהוריה עומדים להתגרש. הסרט, שעלה לאקרנים ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא נחל הצלחה רבה.

ב-1939 עזבה וינסלו את גרמניה והתיישבה בדרום צרפת, שם הכירה את הסופרת השווייצית סימון ז’נטה, הצעירה ממנה בעשר שנים, והן היו לזוג. אחרי הכיבוש הנאצי הצטרפה וינסלו לרזיסטאנס ואף הסתירה פליטים בבית שלה ושל אהובתה. בין היתר, היא טיפלה בילדים שהוריהם נכלאו על ידי הנאצים.

למרות הסכנות והמצוקה הכלכלית תחת הכיבוש, המשיכה וינסלו לכתוב תסריטים, מחזות וסיפורים. במחזה “Aiono” מ-1943 היא תיארה פליטה פינית צעירה המתלבשת כמו נער במטרה לשרוד. בכך שבה וינסלו לרעיון שהופיע באחד הסיפורים הראשונים שכתבה, המתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה ובו הגיבורה מתחפשת לגבר כדי להימנע מהטרדות של חיילים.

ואולם, בימי המלחמה לא היו לווינסלו אפשרויות לפרסם את יצירותיה; ודאי שלא בגרמנית, אך גם היצירות שזוגתה תירגמה לצרפתית לא ראו אור. עם זאת, היא תפשה את הכתיבה באותם תנאים כהיאחזות בתקווה לחיים שיבואו אחרי המלחמה. בתערוכה בברלין מוצג מכתב ששלחה וינסלו ב-1944 לאחת מחברותיה ובו תיארה את הצורך העמוק שלה להמשיך ליצור: “מובן שאת חושבת את עצמך למגוחכת – לטמון את ראשך בחול של הדמיון שלך - אבל בתום המלחמה, חייבים יהיו להיות ספרים ומחזות”.

וינסלו לא זכתה לראות את קץ המלחמה. בפברואר 1944 היא וז’נטה עזבו את אזור קוט ד’אזור שבו חיו ועברו לעיירה קלוני בבורגונדי. הן תיכננו להגיע לקרובי משפחה של גרושהּ של וינסלו בהונגריה והצליחו להשיג אשרת מעבר. ב-10 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר נחיתת כוחות בעלות הברית בנורמנדי, הותקפו השתיים על ידי ארבעה צרפתים, שהוציאו אותן להורג ביער על יד קלוני. במשפט שנערך לארבעה אחרי המלחמה הם טענו כי קיבלו מידע שלפיו שתי הנשים ריגלו למען הנאצים. לטענה לא היה כל ביסוס, אך הנאשמים זוכו מאשמת רצח מפאת חוסר ראיות.

שטנגה מדגישה כי וינסלו נשכחה במשך שנים אחרי מותה, וזאת למרות הגרסה הקולנועית המחודשת ל”נערות במדים”, שבוימה ב-1958 על ידי גזה פון רדבאני והכתה הדים, ואף כי המחזה שעליו התבסס הסרט המשיך להיות מוצג ברחבי העולם (לרבות בישראל, שבה הוא הועלה פעמיים בשנים האחרונות, בשם “ילדות במדים” - בבית הספר בית צבי ובסטודיו לאמנויות הבמה בתיאטרון חולון). לדברי שטנגה, “זהותה של היוצרת נעלמה מאחורי היצירה ולאורך זמן רב לא יוחסה לה חשיבות וגם לא היה מידע רב עליה. רק מעטים מהכתבים שלה שרדו; רבים מכתבי היד שחיברה בצרפת, או אלה שלקחה עמה לשם, אבדו”.

התערוכה מציגה פסלים, רישומים וכתבי יד של וינסלו, וכן מכתבים ששלחה בימי המלחמה מצרפת לחבריה בגרמניה ובהם היא מתארת את חייה שם ואת אהבתה לבת זוגה. בצד זאת מוצגות תלבושות, כרזות ותמונות מהמחזות והסרטים שהיא היתה מעורבת ביצירתם. חלק אחר בתערוכה סוקר התייחסויות של אמניות בנות זמננו ליצירותיה של וינסלו.

לדעתה של שטנגה, אין טעם לבחון את וינסלו ואת עבודתה אך ורק מנקודת מבט קווירית, שכן “יש בכך השטחה וצמצום של הגדרת זהות”. כמה חוקרים הדגישו את הבחירות האינדיבידואליות האמיצות של וינסלו, שסירבה לקבל את הציפיות של בני משפחתה, של החברה ושל המשטר, ופילסה לה דרך משלה, למרות כל המעקשים. שופמן סברה כי ייסוריה של כריסטה הצעירה חזרו והפציעו ביצירותיה בבגרותה מפני שרק כך היה ביכולתה להשתחרר מאותם זיכרונות מסויטים.

האם ועד כמה אפשר לראות בה יוצרת קווירית ביקורתית במובן העכשווי, כזו הממוססת את הגבולות המגדריים והמיניים ומקפצת בין שלוליות של זהויות נזילות – אלה הן שאלות שחוקרים קווירים וחוקרות מג’ונדרות עוד יוכלו להתדיין בהן. אבל אפשר אולי גם להיעזר בעדותה של וינסלו עצמה, שרחשה אהדה לא רק ללסביות אלא גם להומואים.

ב”חצי הכינור”, רומן מ-1935 שלא פורסם, היא תיארה גבר שמתחתן בגלל לחץ חברתי ובניגוד לנטייתו המינית, וגורם בכך סבל הן לעצמו והן לאשתו. היא קראה לא לכפות על הומואים לחיות בניגוד ל”טבע האמיתי” שלהם. במכתב ששלחה לתומפסון בעת הכתיבה ציינה וינסלו כי רומן זה מחזיר אותה לאותן סוגיות שבהן טיפלה ביצירות על פנימיית הבנות וברומן “החיים מתחילים”. “אני כל כך מאושרת לחזור אל הנושא שלי”, כתבה, “ואני מרגישה שאני במיטבי אך ורק כשאני עוסקת בו”.

* * *

חוזרים לפארק: המוזיאון ההומו־לסבי עובר דירה

התערוכה לזכרה של כריסטה וינסלו, שתינעל ביום שני הקרוב, היא התערוכה המתחלפת האחרונה המוצגת במשכנו הנוכחי של המוזיאון ההומו־לסבי (Schwules Museum) בברלין. אחרי 25 שנות פעילות במשכנו ברובע קרויצברג בעיר, המוזיאון יעבור ב-17 במאי למשכן מרווח ברובע טירגארטן (כתובת: Luetzowstrasse 73). הבניין החדש, ששימש בעבר בית דפוס, יכפיל את שטח המוזיאון, שיהיה מעתה 1,600 מ”ר. במקום גם יפעלו בית קפה, ספריית עיון וארכיון.

במוזיאון אומרים כי המעבר למיקום החדש מסמן את התמקצעותו של המוסד, שהוקם ב-1985 במערב ברלין כחלק מתנועת השחרור הגאה בגרמניה והחל להציג תערוכות ב-1987. המוזיאון, שהיה הראשון מסוגו בעולם, מתרכז בהיסטוריה ובתרבות של הקהילה הגאה, על הקבוצות המרכיבות אותה (הומואים, לסביות, טרנסים, ביסקסואלים, אינטרסקס וקווירים). במשך השנים הוא נהפך למוסד מרכזי בתחומי התיעוד וההפצה של מידע הנוגע לזהויות מיניות ומגדריות, הן בגרמניה והן מחוצה לה.

התערוכה המוקדשת לווינסלו מצטרפת למגוון תערוכות מונוגרפיות שהציג המוזיאון במחווה ליוצרים ואנשי רוח בולטים שהשתייכו לקהילה הגאה או תרמו לגיבוש זהותה. עמם נמנים, בין היתר, הפילוסופים לודוויג ויטגנשטיין ומישל פוקו, השחקניות גרטה גרבו ומרלן דיטריך, הסופרים תומאס מאן וז’אן ז’נה והקולנוענים לוקינו ויסקונטי ורוזה פון פראונהיים. תצוגת הקבע של המוזיאון, “מודעות עצמית והתמדה: 200 שנות היסטוריה”, נחנכה ב-2004 וסוקרת את תולדותיו של הציבור הלא־סטרייטי, בעיקר בגרמניה, במאות ה-19 וה-20.

פעילים בקהילה הגאה בברלין מציינים כי המעבר של המוזיאון לרובע טירגארטן בלב העיר, שבו שוכן פארק גדול באותו שם, אוצר בקרבו כמה משמעויות הקשורות להיסטוריה הקרובה והרחוקה של הקהילה: בפארק הוקמה ב-2008 האנדרטה לזכר הקורבנות ההומואים של הנאציזם; בימי רפובליקת ויימאר פעל ברובע המכון לסקסולוגיה, שהקים הסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד ונסגר על ידי הנאצים; ועוד הרבה קודם לכן, מאז אמצע המאה ה-18, ניצלו הומואים את מרחביו ומחשכיו של הפארק לצורך מפגשים מיניים מזדמנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו