בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטופר מקדוגל ממשיך לרוץ

עם צאת “נולדנו לרוץ” בתרגום לעברית מסביר הסופר כריסטופר מקדוגל למה ריצה היא הנאה ולא עינוי. האם הוא יצליח לגרום למראיינת לצאת לרוץ על שפת הים?

40תגובות

כנראה שיש משהו בריצה. אני רואה סביבי אנשים רצים, חלקם אפילו כותבים על זה כאילו יש בזה משהו, משהו רומנטי אפילו, ועדיין איש מהם לא הצליח לשכנע אותי לנסות את זה בעצמי. לכן הופתעתי כשנתקלתי בספר "נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל. האפשרות שספר מסוג זה יעניין אותי היא קלושה, והנה קראתי אותו עד תום ומצאתי אותו משעשע ומסעיר אפילו.

אני לא הראשונה שמגלה את מקדוגל. "נולדנו לרוץ", שראה אור בארצות הברית בשנת 2009 תורגם מאז לעשרות שפות וקראו אותו מיליוני אנשים ברחבי העולם. הספר לא שינה רק את האופן שבו אנשים חושבים על ריצה, אלא גם את האופן שבו הם רצים ואת האופן שבו יצרניות הנעלים מייצרות נעלי ריצה. במשך חודשים הוא היה ברשימת רבי המכר של ה”ניו יורק טיימס” וכעת הוא רואה אור בעברית בהוצאת אחוזת בית בתרגום מאנגלית של אסנת הדר.

Michael Lionstar

מקדוגל נולד ב-1962 וגדל בפילדלפיה. אחרי שסיים את הארוורד עבד ב”אסושיאטד פרס”, הוצב ככתב זר בפורטוגל ובמשך שלוש שנים סיקר מלחמות אזרחים ברואנדה ואנגולה. אחר כך כתב בעיתונים כמו “אסקוויר” ו”ניו יורק טיימס”. העניין שלו בריצה התחיל אחרי פציעות שספג כרץ חובב. אבל למה שאני אתעניין בזה. לפני שיחת הטלפון אל ביתו בפנסילבניה אני מתכננת להתוודות בפניו. לומר לו שהפעם האחרונה שבה רצתי היתה בתיכון או אולי בטירונות (הדחקתי את המאורע המצער). להתוודות על כך שאני לא עוסקת בשום ספורט ושאולי אני לא המראיינת המתאימה ביותר. לספר לו שהפעמים היחידות שבהן הצלחתי להבין מה מסעיר בספורט היו כששמעתי את אחי הצעיר מדבר על אגרוף, כשהוא מדבר על אגרוף הוא תמיד מספר סיפור מסעיר. אבל אני תמיד חושדת שלא האגרוף זה העניין אלא כישרון הסיפור של אחי. פעם בתמימותי קניתי לו את "The Fight", ספר שכתב נורמן מיילר על אליפות העולם באגרוף של שנת 1975, הקרב בין מוחמד עלי לג'ורג פורמן. אחי הביט בי בחמלה. הוא, כמובן, כבר קרא את הספר והבין שחשבתי שהיתה לי כאן הברקה מיוחדת במינה.

את החיבה לאגרוף ירש אחי הצעיר מאבא שלי שלימד אותנו בילדות להתאגרף ולשחק פוקר. אני פרשתי מהעיסוקים הללו בשלב מוקדם ולא העברתי אותם לדורות הבאים, אבל אח שלי המשיך כנראה לחשוב שמדובר בשני כישורים חשובים לחיים. לאחרונה גיליתי שהוא מלמד את הבנות שלו, בנות שבע, להתאגרף ולשחק פוקר. אקצנטריות זאת מידה שאני מעריכה. כריסטופר מקדוגל עוד ידבר על אחי הקטן במהלך הראיון הזה ויקרא תגר על ההגדרות שלי לאקצנטריות.

אז מה יש ב"נולדנו לרוץ" שעניין גם אותי? מידת חופש בלתי רגילה שיש בריצה כפי שהוא מתאר אותה וברצים כפי שהוא מתאר אותם. מקדוגל כותב על רצים אנרכיסטים שרצים אולטרה מרתון, מושג שנתקלתי בו לראשונה בספר הזה. 42 הקילומטרים הרגילים של מרתון זה מספר מצחיק בשבילם, הם רצים 50 או 100 או 161 קילומטרים. מקדוגל החליט להתחקות אחרי בני שבט הטראומרה החמקנים שחיים בברנקס דל קוברה - קניוני הנחושת במקסיקו. האנשים האלה, כך שמע, רצים למרחקים ארוכים, באיזור הבלתי אפשרי שבו הם גרים, והם רצים יחפים וללא מטרה. עוד דמות מפתח בספר הוא טיפוס ששמו קביו בלנקו, רץ מתבודד ממקסיקו שלא ברור אם היה או לא היה. במסע של מקדוגל הקורא פוגש גלריה של דמויות אקצנטריות וגם לא מעט אמיתות מדהימות.

למשל, הוא מסביר שפציעות הספורט נגרמות לרצים בגלל הנעליים האולטרה משוכללות שחברות כמו נייקי מוכרות. ככל שהנעל מרופדת יותר כך היא מספקת פחות הגנה; התמיכה בכף הרגל מחלישה אותה. במקום תביעת דיבה ענקית עם פרסום הספר, התחילו חברות הנעליים לייצר נעליים קלות לריצה. ריצה כאקט אנטי קפיטליסטי, בהחלט.

זה לא עונש

לספר מצורפת אחרית דבר שכתב חבר הכנסת הטרי והרץ החובב עופר שלח. בשעה שמקדוגל מתאר ריצה של אנרכיסטים עם נטייה לשיתוף, להפרת חוקים, לשתיית בירה לפני ריצה, לרוח חופשית ולמחשבה שכל אחד יכול כי נולדנו לרוץ (בלי אקססוריס ובלי דאווין), הטקסט של שלח תחרותי משהו. שלח קצת מצטער על כך שהריצה נהפכה לנחלת הכלל. כך הוא כותב "ואולם, באורח בלתי נמנע גם כן, יחד עם פריחת הריצה נולדה התחושה אצל מי שהיה שם קודם, בימים שבהם הריצה היתה נחלת מעטים שכונו ‘משוגעים לדבר’, שמשהו פה הולך לאיבוד... כשנדמה שכולם רצים, גם אלה שבקושי מתקדמים, מתמלא מי שהריצה היא חלק מרכזי של מהותו בתחושה דומה לזו של מי שהעריץ את ליאונרד כהן מנערותו, לבד ובצמוד לאירועים האינטימיים ביותר של חייו, לנוכח הידיעה שכחמישים אלף כרטיסים להופעתו ברמת גן נחטפו ביום אחד: אני הייתי שם קודם כשזה היה בודד ואמיתי".

מקדוגל חושב ההיפך על בודד ואמיתי ועל הקשר שלהם לריצה. הוא לא רק חוקר את הנושא, לא רק מתחקה אחר שבט שלא התקלקל במערב, לא רק בודק נעליים, לא רק פוגש משוגעים לדבר, הוא גם צנוע, והוא לא מנסה לספר סיפור הירואי ומקושט. אמנם הספר שלו נהפך לספר פולחן אבל נראה שמקדוגל הוא אנטי גורו, לא עושה אידיאליזציה ומעדיף את הגיבורים שלו אנטי גיבורים. למרות הכריזמה שלו הוא מעדיף פשוט לרוץ חופשי ויומיומי, לא "בודד ואמיתי". הוא אנושי ומצחיק בספר והוא כזה גם בשיחת הטלפון לביתו בפנסיבלניה, שם הוא מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו. כשאני מתקשרת אליו אצלו כבר עשר בבוקר. אני שואלת אם כבר רץ היום.

"אני מתכוון לרוץ אבל חשבתי קודם לעשות את הראיון הזה ואז לצאת לרוץ".

דמיינתי שאתה קם בחמש בבוקר ויוצא לרוץ, משהו יותר ספרטני.

רויטרס

"הו לא! אני עובד מהבית אז אני יכול לצאת לרוץ מתי שאני רוצה. אני בכלל לא ספרטני אני חי בשביל ההנאה. מאיפה את בישראל?"

מתל אביב.

"נהדר את יכולה לרוץ על החוף".

והנה הגיע הרגע להתוודות. אני מספרת לו שאני לא רצה או הולכת או קופצת. הוא שואל איך אני יכולה שלא לרוץ כשאני חיה במדינה ים-תיכונית. אולי אתה תסביר את זה, אני מציעה, באותה הזדמנות גם תסביר מה מצאתי בספר שלך למרות העניין המועט שלי בספורט. מקדוגל משועשע ואומר שדווקא יש לו הסבר.

"כשכתבתי את הספר לא רצתי ולא אהבתי לרוץ, תמיד נפצעתי והספר מתואר מפרספקטיבה של מי שלא אהב לרוץ ותמיד היו לו פציעות והגיע למודעות שריצה זה כמו אמנות, זה כמו ריקוד, זה כיף. כשכתבתי, חבר חכם אמר לי לשים לב שאני כותב את הספר מהתחלה. הוא אמר 'אל תכתוב מהסוף, אל תכתוב מהפרספקטיבה של זה שיודע את התשובות, אלא של זה שמנסה לגלות את התשובות'".

בעצם יצאת לחקור ולא ידעת אם בכלל תצליח למצוא את האנשים האלה.

"לכל אורך התחקיר חשבתי כל הזמן שאני על סף סיום. כששמעתי על הטראומרה לא חשבתי שאמצא אותם ואז כשמצאתי אותם הם לא הסכימו לדבר אתי, ואז כשמצאתי את קביו הוא הזמין אותי להשתתף במירוץ שהוא אירגן אבל לא חשבתי שאוכל לרוץ. בכל שלב בדרך חשבתי שזה הצעד האחרון וכל הזמן היתה עוד התפתחות ועוד הרפתקה וכשזה נגמר וחזרתי הביתה הבנתי שהרבה דברים קרו לי בשנה האחרונה".

ורצת 80 קילומטר בסופו של דבר.

"את יודעת זה לא ה-80 קילומטר שרצתי אלא תשעת חודשי האימון שהפתיעו אותי. תשעה חודשים שבהם עשיתי לעצמי טרנספורמציה וגם נהניתי מזה, זאת היתה הפתעה".

אתה עדיין רץ ריצות ארוכות?

"לפעמים אבל לא לעתים קרובות. כששאלתי את ג'ן שלטון, אחת הרצות שעליה אני כותב בספר, על האימונים שלה, לא האמנתי למה שהיא אמרה כי היא דיברה על האימונים כמעט כאילו זה גחמה. היא אמרה שכשהיא יוצאת לרוץ היא רצה במהירות שמתחשק לה ולמרחק שמתחשק לה באותו רגע. זה נשמע לי מגוחך, כי אף אחד לא עושה את זה, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. כשאני יוצא מהבית אני יוצא ללא תוכנית, אני עושה מה שאני רוצה. אני לא מודד כמה אני רץ. אני אגיד לך בדיוק מה אני מתכוון לעשות היום כשאני אגמור לדבר אתך. יצאה השמש ומזג האוויר התחמם קצת, זה נראה כמו יום יפה, ויש מסלול מאוד יפה שעובר דרך כמה חוות באיזור. אני אתחיל לרוץ ואחרי בערך שעה אראה איך אני מרגיש. אם ארגיש ממש טוב ארוץ עוד שעה ואם לא, פשוט אחזור הביתה ואשתה עוד קפה. אני חושב שהרבה אנשים מתייחסים לאימונים כאל עונש. עשית משהו רע ביום ראשון אז ביום שני תקבל עונש".

הם פשוט לא רוצים למות.

"בדיוק, זה העונש שלך נגד המוות. אבל אם אתה מסתכל על זה כעל עונג זה משהו אחר. טד יחף הרגליים, שגם עליו אני כותב בספר, הוא בחור שכל פעם שהוא מדבר אתי אני מגלגל את העיניים ואני לא מקשיב כי אני חושב שהוא אידיוט גמור. שישה חודשים אחרי אני מוצא את עצמי עושה בדיוק מה שהוא אמר. טד אמר לי מזמן שהוא לא מתרגל כאב הוא מתרגל הנאה, ושכל יום כשהוא גומר לרוץ הוא רוצה להרגיש טוב, אז ברגע שהוא מתחיל להרגיש רע הוא מפסיק. כך יש סיכוי שהוא ירצה לרוץ שוב למחרת".

אז אני צריכה רק לרדת לחוף ולהתחיל לרוץ יחפה?

אי-פי

"את גורמת לזה להישמע כאילו זה דבר נורא! את יודעת מה מיה, אם תשאלי כל ילד בן חמש את השאלה הזאת הוא יגיד כן! אז כן, אני חושב שזה רעיון מעולה, לכי לחוף תורידי את הנעליים ותרוצי וברגע שתרגישי לא נוח, או כשכפות הרגליים שלך יתחילו לכאוב, או שתתחילי לנשום כבד, תפסיקי ותלכי, תשימי את הרגליים במים ותסתכלי על הנוף. כשתרגישי יותר טוב תרוצי עוד קצת".

אתה באמת רץ יחף?

"כן. כשזה נוח. כשזה לא נוח אנעל סנדלים או נעליים קלות".

אבל לא נייקי.

"הייתי נועל נייקי אם הן היו נעליים טובות. הרבה חברות התחילו עכשיו לייצר נעלים מינימליות, קלות והן נהדרות. זה מצחיק כי כשהספר יצא הכנתי את עצמי כי חשבתי שחברות הנעליים יתקפו אותי. כשהם לא עשו את זה אלא התחילו לייצר נעליים אחרות, הבנתי משהו. הבנתי שחברות הנעליים לא בעניין של לנצח בוויכוחים, הם בעניין של למכור נעליים. אם תגידי להם שאנחנו רוצים נעליים שמיוצרות מעוגת שוקולד הם ייצרו אותן".

עורכי הדין שלך לא אמרו לך שאתה עלול לקבל תביעת דיבה ענקית מנייקי על האופן שבו אתה משמיץ את הנעליים שלהם?

"את יודעת מה עורכי הדין שלי אמרו? הם התפללו שנייקי יתבעו כי אז הם היו צריכים לגלות את כל המסמכים שלהם. הם עשו מחקרים במשך שנים על נעלי ריצה אבל כולם חסויים. אם היו תובעים אותי הם היו צריכים לחשוף את כל מה שהם יודעים על נעלי ריצה ועורכי הדין אמרו שאין מצב שיעשו את זה".

על מה אתה חושב כשאתה רץ?

"על הכל. לפעמים כשאני בניו יורק אני הולך לרוץ בסנטרל פארק וזה מצחיק. אני רואה אנשים עם מבט של החלטיות על פניהם ויש להם את האוזניות שלהם באוזניים ואם אתה מנסה לפגוש את העיניים שלהם ולנופף להם, הם אפילו לא רואים אותך. אני מנסה להיות ההיפך. אני מנסה להירגע ואני לא רוצה שום דבר שייכנס לי לאוזניים, אני רוצה שדברים יצאו לי מהאוזניים, מבחינתי זה זמן של הירגעות".

לפי מה שאתה מתאר אנחנו פשוט לא יודעים לרוץ.

"אנחנו שוכחים שתנועה זאת אמנות. תחשבי על שחייה, אתה לא סתם זורק מישהו לבריכה וחושב שהוא יתחיל לשחות, צריך ללמוד לשחות. אנחנו יושבים שנים בלי לעשות כלום ואז הולכים למכון ומנסים לפצות על זה בחמישה ימים ואנחנו נפצעים. אם תלכי לחוף, תרוצי יחפה ותפסיקי כל פעם שיהיה לך לא נוח, אין מצב שתיפצעי. אבל רוב האנשים יורדים לחוף ואומרים אוקיי ארוץ עכשיו במשך שעה והם לא מפסיקים לא משנה מה, כי הם חושבים שאם ירוצו שעה יהיו רזים יותר. אבל אחרי הריצה תכאב להם הברך והם לא ירוצו למחרת".

ואתה גם היית כזה?

"הייתי אתלט בקולג', ואז כשגמרתי ללמוד והתחלתי לעבוד, נסעתי הרבה כי עבדתי בניו יורק באי-פי. עבדתי משש בבוקר עד חצות בחדר החדשות, אכלתי כמו מפלצת, לא התאמנתי בכלל והחלטתי לעשות את מה שרוב האנשים עושים כשהם חושבים על הדרך הכי טובה לרדת במשקל, הם רצים. אבל נפצעתי כמו כל אחד אחר. 60% עד 80% מכל האנשים שרצים נפצעים מדי שנה. גם אני נפצעתי ולכן הופתעתי כששמעתי על השבט הזה שלא נפצע. ניסיתי לראות אם אוכל ללמוד את מה שהם יודעים".

מה הם יודעים שאנחנו צריכים ללמוד.

"אני חושב שהם מבינים שריצה זאת אמנות זה לא עונש, זה עונג, ויש דרך טובה ולא טובה. מאז נוצרו נעלי הריצה אומרים לנו שאין דרך נכונה לרוץ, תעשה מה שאתה רוצה, רק תקנה את הנעל הנכונה. לא אומרים לך איך לרוץ. תלכי לרוב הרצים ותשאלי אותם אם הם נוחתים על קדמת כף הרגל שלהם או על העקבים, הם לא ידעו. אבל אם תשאלי איזה נעליים יש להם הם יגידו לך כל פרט ארור. הו! הם יגידו, אני נועל נייקי ספיריט 547, הם יודעים הכל על הנעל שלהם וכלום על כף הרגל שלהם".

ומה לגבי תזונה.

"אני חושב שהתנועה קודמת לדלק. רובנו עושים את הטעות ומתחילים מהדיאטה. כשהחלטתי שאני רוצה לעשות את מירוץ 80 הקילומטר פגשתי מישהו שיאמן אותי והשאלה הראשונה ששאלתי אותו היתה אם לעשות דיאטה ולרדת במשקל. הוא אמר 'אל תדאג בקשר לזה, ברגע שאתה זז התזונה שלך תסתדר לבד'. לטראומרה יש דיאטה יעילה אבל אני חושב שמפני שהם זזים הרבה, אז הם בוחרים את האוכל שיעזור להם".

חלק מהרצים בספר שותים בירה לפני הריצה. זה מצא חן בעיני.

"הבעיה אתנו היא שאם אנחנו נשתה את הבירה, לא נצא לרוץ".

זה נכון. חלק מהקסם בספר זאת העובדה שהוא גם מספר לנו על איזו אמריקה שאנחנו לא מכירים, שיש בה את כל הטיפוסים האקצנטרים הנהדרים האלה ששותים בירה ויוצאים לרוץ 80 קילומטר.

"זה מעניין, כי לפני שכתבתי את הספר כתבתי למגזין 'וורלד ראנרס' וניסיתי כל הזמן לשכנע את העורכים לתת לי לכתוב כתבות על רצים והם כל הזמן סירבו. במגזינים רוצים לעשות סיפורים פשוטים על מלאכים. או שכולם מלאכים או שהם השטן, אלא שרוב האנשים הם באמצע. בשבילי האנשים האלה שאת רואה כאקצנטרים הם האנשים האמיתיים. קחי את קביו למשל. אם מגזין ריצה יעשה סיפור על קביו הוא יהיה מלאך, הוא יהיה מקור השראה, אבל האמת היא שהוא איש די מעצבן, אני מחבב אותו, אבל הוא יכול להיות דביל אמיתי. אז זה היה מרענן לכתוב ספר שבו אתה יכול באמת לתאר את האנשים. גם ג'ן ובילי ברוב המגזינים היו מצטיירים כגיבורים צעירים ונוצצים, בעוד שהאמת היא שהחבר'ה האלה הם שני אידיוטים ששותים למוות, והם חסרי אחריות. אני אוהב אותם מאוד. הם בני עשרים ומשהו במקסיקו והם התנהגו כמו בני עשרים ומשהו. אני לא רואה אותם כאקצנטרים. לי הם נראים אמיתיים כמו אנשים שפוגשים כל יום. יש לך אחיות או אחים?"

אחים.

"אז תראי שאם אתחיל לדבר אתך על אחיך הצעיר, בתוך עשר דקות תספרי לי עליו סיפור ואני אגיד לעצמי אלוהים אדירים אני לא מאמין שהוא עשה את זה".

אין לך מושג כמה אתה צודק.

"רוב הזמן בסיפורים שאנחנו כותבים לעיתון, הדברים האלה לא באים לידי ביטוי כי אנחנו מנסים להוכיח איזו נקודה אחת על אדם ואין לנו את החירות לחקור חלקים אחרים בהם. בשבילי ג'ן ובילי הם בני עשרים נורמלים שבמקרה רצים הרבה".

מרוץ שליחים

אתה כותב קצת על לאנס ארמסטרונג ועל אוסקר פיסטוריוס כמודלים, לפני שערוריית הסמים של ארמסטרונג ולפני החשדות שפסטוריוס אולי רצח את זוגתו.

"מישהו כתב לי לאחרונה שאני צריך להוציא מהספר כל תזכורת ללאנס ארמסטרונג. מה זה, ההיסטוריה הסובייטית כאן? אני חושב שההתיחסויות אליהם בספר הן עדיין בסדר. אנשים עדיין מאוד סקרנים כלפי שני האנשים האלה. אולי הם פגומים אבל כל אחד שעף קרוב לשמש הוא פגום. אני לא חושב שמישהו בעולם חשב שלאנס נקי. כולם ידעו שלאנס לוקח משהו. אבל מה שהיה מעורר השראה בו היה שהוא לא היה אפולוגטי, הוא התכוון לעשות את זה והוא התכוון לעשות את זה בדרך שלו. אותו דבר לגבי פיסטוריוס. אנחנו מסתכלים על השערורייה ואנחנו מנסים לשכוח את העקשנות וההתמדה, היה לנו יותר קל אם פסטוריוס לא היה אלוף. ואני לא מנסה להמעיט בערך מה שהם עשו.

“אני בכלל לא אוהב לצפות בספורט. אני לא אוהב את הטור דה פראנס, אני לא אוהב את האולימפיאדה. אני חושב שכל פעם שאתה משלם למישהו כסף כדי שיתחרה בשבילך זה מושחת וזול. הדבר שאני אוהב באולטרה מרתון זה שאין פרסים כספיים, אין חסויות, האנשים האלה לא מרוויחים כסף מהריצה. כשאני מסתכל על מה שלאנס ארמסטרונג עשה כאתלט אני בז לרמאות שלו אבל אני מעריץ את המסירות שלו".

על מה יהיה הספר הבא שלך?

"כמעט סיימתי לכתוב אותו ואני חושב שאת תאהבי את זה".

משהו על לא לעשות כלום, רק לראות טלוויזיה ולשתות בירה?

"בדיוק. נולדנו לצפות בטלוויזיה! בספר הבא אני בוחן את לוחמי הרזיסטאנס ממלחמת העולם השנייה ומנסה להבין איך פיסית הם עשו את מה עשו. אנחנו חושבים עליהם כעל אנשים כאלה שרצו ביערות ירו בכמה נאצים וברחו. אבל כשאת מסתכלת על המרחקים שהם רצו, לפעמים 30 מייל בלילה, וזה כשמעורבים בעניין אדרנלין ופחד וסכנה ופציעה. זה דבר שהיה מתיש את רובנו והם גם היו בתנאים של רעב. ככה במשך שלוש או ארבע שנים".

איך הגעת לנושא הזה.

"כשעשיתי את התחקיר ל’נולדנו לרוץ’ התחלתי לקרוא על שליחים בזמן מלחמת העולם השנייה. ברוב המבצעים של המחתרת העבירו הודעות באמצעות רצים אנושיים, אנשים שרצו 20 או 30 קילומטר כדי להעביר הודעה ואז חזרו 30 קילומטר כדי להחזיר הודעה. הם רצו בחושך, דרך קווי אויב, בלי אוכל. אם תקחי אצן אולימפי ותגידי לו לעשות את זה הוא ימות. אנשים שעשו את זה לא היו רצים מאומנים אז הייתי סקרן לגבי איך הם עשו את זה? אנחנו יודעים ארבע שנים מראש שעומדת להיות אולימפיאדה ואנשים מתחילים להתאמן כבר היום לאולימפיאדה בעוד ארבע שנים. כשאנשים התגייסו למחתרת לא היו להם ארבע שנים להתאמן, זה היה בין לילה, ואנשים הצליחו לעשות לעצמם טרנספורמציה ולהסתגל. אני מסתכל על זה מבחינה פיסית, תזונתית ומנטלית".

כבר יש לך מסקנה?

"אני חושב שזה קשור לשינוי הפרספקטיבה, מלהביט על עצמך ללהביט על העולם. אנשים שחשים תחושה חזקה של קהילתיות ומשפחתיות מסתדרים טוב במצבים כאלה לעומת אנשים שהם רק לעצמם. אמרתי לך שתאהבי את זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו