הסופר יורם קניוק מת בגיל 83

קניוק נולד בתל אביב, שירת בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. ב-2010 זכה בפרס ספיר על ספרו תש"ח. הוא ביקש לתרום את גופו למדע

מיה סלע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע

הסופר יורם קניוק מת הערב (שבת) בבית החולים איכילוב בתל אביב, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. קניוק, בן 83 במותו, ביקש לתרום את גופו למדע. הוא הותיר אחריו רעייה, מירנדה, שתי בנות - איה ונעמי, ונכד.

בין ספריו הבולטים: “חימו מלך ירושלים”, “אדם בן כלב”, “סוס עץ”, “היהודי האחרון”, “בתו”, “פוסט מורטם”, “נבלות”, “חיים על נייר זכוכית”, “הברלינאי האחרון”, "על החיים ועל המוות" ו”תש”ח” - עליו זכה ב-2011 בפרס ספיר. במשך השנים קיבל גם את פרס ברנר, פרס נשיא המדינה, פרס ביאליק לספרות יפה ואת תואר קצין מסדר האמנויות והספרות של צרפת. ספריו תורגמו לשפות רבות.

קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. אביו, משה קניוק, היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות. ביאליק היה הסנדק שלו, הגננת שלו היתה אשתו של ברנר, המורה שלו בגן הילדים היתה נכדתו של פרישמן, וטשרניחובסקי היה הרופא בבית הספר בו למד. אבל למרות הדמויות שהקיפו אותו בילדותו, קניוק הפך לאדם ויוצר ביקורתי ולא שגרתי, כזה שהזרם המרכזי מתקשה לקבל. גם הממסד הספרותי לא ידע בתחילה כיצד לנהוג בקניוק, אבל הצעירים אהבו אותו, את השפה שלו, את הפראות שלו, את ההצלפות שלו, את העובדה שהיה אדם שיצא מהקווים, שלא תיאר את הצבר היפה - אלא את השבר.

“אני לא סופר ‘שלנו’, אני סופר ‘שלי‘. אני לא כותב בשם משהו ואני מאוד בוטה לפעמים”, אמר קניוק בראיון ל”הארץ” ב-2009. “פעם כתבתם עלי שאני סופר פושטק, וזה דווקא מצא חן בעיני. אף פעם לא הלכתי בתלם. לא מצאתי אותו”. 

בחודשי חייו האחרונים, כשכבר ידע שהוא הולך אל סופו, ניהל קניוק בלוג ברשת. ב-30 במארס פרסם את הפוסט האחרון, ובו כתב: “אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה".  "היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה, “לא בעתי” כבר לא אמות, אבל הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה ואיך גומרים חיים במהירות כה רבה”.

בבלוג שלו כתב קניוק גם על החלטתו לתרום את גופתו למדע, וכמו בהזדמנויות רבות בשנים האחרונות, ניצל את הפוסט למסרי ביקורת על מצבה של המדינה. “אני יושב עכשיו וכותב בצער מסוים ובתחושה לא הכי טובה שזמני מגיע. איך זה יהיה אינני יודע. אני תרמתי את גופתי למדע. ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי. אין לי שום רצון להשאיר מאחורי אבק עצמות שיימג וייעלם ואני רוצה את אפרי בבקבוק או אם ירצו בני משפחתי, אפרי יפוזר באיזה מקום ואפנה מקום למישהו אחר. כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה, הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו, כשמתים לא נשאר דבר. מוזר לי להיות כה רחוק מהחיים שחשבתי שעוד יהיו לי. ללפיד יש עתיד, לי יש עבר שלא יהיה לו עתיד. המדינה שהשתתפתי בהקמתה הסתיימה מזמן, מי שהיא היום אינו מעניין אותי. היא מגוחכת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת”.

יורם קניוקצילום: דודו בכר

במאי 2011 עתר קניוק לבית המשפט בדרישה להורות למשרד הפנים לאפשר לו “להשתחרר מהדת היהודית” באמצעות שינוי סעיף הדת במרשם מנהל האוכלוסין מ”יהודי” ל”חסר דת”. זאת לאחר שפנייתו למשרד הפנים סורבה. בעתירתו הסביר קניוק כי אין בו רצון להיות חלק מ”איראן יהודית” או “ממה שנקרא היום ‘דת ישראל’ שנפשו נקעה ממנה”.

באוקטובר 2011 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב לבקשתו של קניוק וקבע כי יוכל להירשם במרשם האוכלוסין בישראל כחסר דת. “מדובר בהחלטה בעלת משמעות היסטורית”, אמר אז קניוק. “בית המשפט נתן לגיטימציה לכל אדם לחיות לפי מצפונו בארץ הזאת, כשהוא קבע שכבוד האדם וחירותו פירושו שאדם יכול להחליט על הגדרתו העצמית ועל זהותו, כך שאני יכול להיות חסר דת אבל יהודי בלאום שלי. אני כל כך מתרגש מזה”.

קניוק ביקש לשנות את סעיף הדת שלו כדי להשוות את מעמדו לזה של נכדו שנולד ב-2010, והרשום כחסר דת במינהל האוכלוסין. תחילה הוגדר הנכד כנוצרי-אמריקאי, כפי שמוגדרת אמו - בתו של קניוק שנולדה בישראל, שאמה נוצרייה אמריקאית. אולם לאחר דרישה שונה הסטטוס של הנכד לחסר דת.

באחד ממאמריו ב”הארץ” התייחס קניוק למחאה החברתית. “אשים נפשי בכפי ואומר שהמהפכה בקיץ שעבר נכשלה דווקא בגלל שדפני ליף היפה יחד עם אוהדיה דיברו על צדק חופשי ולא מצאו עם. כי לא צעקו פוליטית שום דבר. מפני שאחרי שבועיים ביבי מינה ועדה והלך לישון. למהפכה נחוצה מטרה. מטרה של מהפכה היא עשייה פוליטית. בלי פוליטיקה (זה עצוב אבל ככה זה) אין טעם לגור בקיץ באוהלים ולהפריע את מנוחת השכנים. ליף רוצה רעש. כשחם קל לרעוש. אבל לא תהיה מהפכה ישראלית בלי לעשות משהו, לשנות. ורק לבכות, לילל, להציג לראווה מכות שליף חטפה בחוסר תבונה בעליל ובעודף אלימות שאינה מלה זרה בארץ ישראלית, הכל - רק לא לומר שהכיבוש לוקח את הכסף ואת הנשמה. אי-צדק איננו משהו שצועקים עליו, אלא נכנסים בממשלה בגרון”.

ביולי אשתקד, פרסם קניוק מכתב פתוח לשר הביטחון לשעבר אהוד ברק על רקע המתיחות סביב הגרעין האיראני. “אני חושב בחלחלה שבגיל 82 עלה בדעתי לראשונה לעזוב את מולדתי שגזלו ממני האלקינים קטני הידע. יש לי נכד, והוא לא יישב בבור. הוא גר בסמוך אלי ואני מאמין שנשקפת סכנה גדולה לו ולבתי ולבת זוגה, ולבתי השנייה בירושלים. ספרי “תש”ח” ומה שקורה אתו בחו”ל יאפשרו לי להגר לבוסטון, אל משפחת אשתי. זה יהיה הדבר הכי נורא שעשיתי בחיי אבל אתה, העמוק בתוך באך, יודע למה אני כותב לך. אני רוצה לדעת האם אני צודק.

“חודשים אני מתווכח עם ידידי שביבי לא יעז. אבל כשמאיימים מדי יום, העבירה בוא תבוא. ישראל תהיה מדינה קטנה, כבועה יהודית בתוך מדינה פלסטינית, ויקיץ הקץ על מה שהדור של הורי וסבי רצו לעשות. המכתב הזה, אהוד, נועד לך. אני רוצה לא להיות כאן כשהמדינה תיחרב בגלל אדם אחד מוטרף, שבקרוב יתגלה האם הוא סתם טיפש או שהוא משוגע ולא ידענו. מתחת לעור הידיים יש בך את החוטא הגדול אבל גם את החכם שהיית. וחוכמה יכולה לישון, לא למות”.

פרופסור יגאל שוורץ, ראש החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון ועורך בהוצאת כנרת זמורה ביתן, אמר אמש על קניוק: “הוא בחר לעמוד מהצד הרבה מאוד שנים גם בגלל שהיה, מין אומן טוטאלי כזה. הוא הלך למקומות של להגיד מה שבאמת אנשים מרגישים ולא אומרים. הוא לא היה סופר מתייפייף, הוא דיבר על תחושות אמיתיות, הוא עשה את זה בלי חשבון. גם בלי חשבון צורני לפעמים. הוא הקדים מאוד את דורו במובן הזה. הוא התחיל עם הז’אנר האוטוביוגרפי, היה אצלו משהו של דיבור ישיר בלי כסות עיניים על המציאות שמסביב. משהו במובן מסוים כאילו לא ספרותי, שהיו בו פילוסופיה, סוציולוגיה ושגעון וקרקס. הכתיבה שלו היתה מאוד ציורית, היה בה משהו מאוד צבעוני, הרבה פחות פוריטני מאשר אצל הסופרים האחרים בני דורו”.

לדברי שוורץ, “אם קניוק היה כותב בגרמנית, הוא היה מצליח יותר. השתלטה פה נורמה של הספרות המזרח אירופית האידיאולוגית שלא בדיוק הלמה את הקרנבל של המשוגעים שלו, הוא לא כל כך הובן. צריך להודות על האמת, היה משהו לא מרוסן במכוון אצלו. גם בהיסטוריה המו”לית שלו, הוא לא דבק בהוצאה אחת ולא בעורך אחד. הוא קפץ ממקום למקום, לא עשה חשבון לאף אחד, והתוצאה של זה היתה שהוא לא היה מתחת למטריה מוגנת ותומכת כמו סופרים מרכזיים אחרים. כסופר, הוא הציף את המודחק יותר מאשר סופרים אחרים. הוא היה אדם נוגע ללב, וסופר נוגע ללב. הוא היה מאוד אנושי. גם החשבון שעשה עם מלחמת השחרור היה חשבון שאף אחד אחר לא עשה, אולי חוץ מנתיבה בן יהודה”.

קניוק היה מראשי המאבק למען החוק להגנת הסופרים והספרות. בדברי הספד שפרסמה אתמול, אמרה שרת התרבות, לימור לבנת: “יורם קניוק היה מגדולי הסופרים בזמננו. בספריו, אשר הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, הוא עיצב בכישרון רב את האתוס הישראלי. לפני שנים אחדות היה זה יורם קניוק אשר הסב את תשומת לבי לכשל הקיים בשוק הספרים הישראלי ולקיפוח הבלתי סביר של הסופרים. בשנים האחרונות היה לי קניוק חבר ושותף בגיבוש וקידום החוק להגנת הסופרים והספרות בישראל. צר לי על שלא זכה לראות את החוק מושלם בהליך החקיקה שלו בכנסת. במובנים רבים מדובר בסוג של צוואה שהותיר לי, ואני אמלא אותה. אין לי ספק שגם לאחר לכתו, ימשיך קניוק להטביע באמצעות ספריו את חותמו על הספרות והתרבות הישראלית”.

דובי אייכנולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, שם הוציא קניוק את ספריו בשנים האחרונות, אמר אתמול: "אהבתי אותו אהבת נפש, זה איש שידע לחיות את החיים גם כשהמוות אחז בו בכל גופו. הוא זכה לשמחתי הרבה לתהילה ולעדנה בשנות חייו המאוחרות והיה כנביא בשער בשנים האחרונות. הוא מגדולי הסופרים שלנו. דיברתי איתו ביום רביעי וקבענו שבמוצאי שבת אבוא ואקח אותו לשבוע הספר. הוא היה בבית חולים. התקשרתי במוצאי שבת ומירנדה אמרה לי: 'דובי עכשיו הוא עצם עיניו'. הוא היה איש גדול".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ