בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטלאי הוורוד-צהוב: הסטיגמה הכפולה של הומואים יהודים בגרמניה הנאצית

הסקסולוג שכתביו הוחרמו ונשרפו, הרופאה שנעצרה בגלל לבישת בגדי גברים והסופר שהרגיש כ"אאוטסיידר כפול". תערוכה המוצגת עתה בברלין מחזירה לתודעה לסביות והומואים יהודים־גרמנים שנרדפו על ידי הנאצים גם בשל יהדותם וגם בגלל נטייתם המינית

6תגובות

בסוף ספרו של בני ציפר, “ציפר ובני מינו" (הוצאת עם עובד, 1999), מצוטט מכתב שהתגלה בעיזבונו של הגיבור, ברנש רב מעללים הקרוי ציפר. במכתב הוא מציע לעיריית תל אביב לקרוא לגן העצמאות בעיר על שמו של הסקסולוג היהודי־הגרמני מגנוס הירשפלד (1935-1868), ממנהיגי המאבק לזכויות ההומואים והלסביות בגרמניה הטרום־נאצית.

לדעתו של ציפר, "יש קשר הדוק בין הירשפלד לתקומה הציונית": ראשית, מכיוון ש"הוועדה המדעית־הומניטרית" - ארגון התמיכה ההומו־לסבי הראשון בעולם, שהקים הסקסולוג בברלין ב-1897 - נולד "באותה שנה עצמה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון”; שנית, מפני ששתי תנועות התקומה הללו אחזו במטרה דומה - להכניס את העם היהודי אל משפחת העמים אצל האחת, ולהחדיר את ההומוסקסואליות אל משפחת התופעות האנושיות המקובלות אצל האחרת; ושלישית, מאחר שנקודות ההשקה בין הציונות להומוסקסואליות הלכו והתרבו בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, "שבה נחשבה ההומוסקסואליות מתועבת לא פחות מן היהדות”. לפיכך, קריאת גן העצמאות על שם הירשפלד “תוכיח לעולם את פתיחותה של העיר תל אביב, ובד בבד תגאל מן השיכחה את תרומתו של יהודי גרמני הומניסט”.

ניסיון אחר להנציח את הירשפלד בישראל גלש מדפי הבדיון הספרותי אל המציאות הפוליטית: ב-2004 הציע סער נתנאל, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם מרצ, לקרוא רחוב בעיר הבירה על שם הירשפלד, מפני שבדמותו מתמזגים המאבק הבלתי נלאה לזכויות אדם ואזרח והמאבק בגזענות הנאצית. לפי נתנאל, הנצחתו של הירשפלד, שכתביו הוחרמו ונשרפו על ידי הנאצים, תבטא סולידריות מצד "מדינת ישראל, שהוקמה לאחר טרגדיית השואה, עם קורבנות נוספים של המשטר הנאצי". ואולם, הוועדה המייעצת לעירייה בנוגע לשמות רחובות דחתה את ההצעה בנימוק כי אין קשר בין הסקסולוג ובין ירושלים.

אבל אם בישראל אין הכרה נרחבת בהירשפלד, אזי בברלין הוא נחשב כיום למי שהיה נביא בעירו, ואפשר אף להצמיד לו את התואר הנחשק "גיי אייקון". הבירה הגרמנית, שכבר מזמן אינה מתביישת בסצינה הגאה שלה, מוקירה את מורשתו של הירשפלד, שנרשם בהיסטוריה לא רק כמייסד "הוועדה המדעית־הומניטרית" אלא גם כמי שהקים בעיר ב-1919 את המכון החלוצי לסקסולוגיה, שם בוצע הניתוח הראשון לשינוי מין; כמי שפיתח את תיאוריית "המין השלישי", ולפיה הומואים, לסביות, טרנסווסטיטים ואינטרסקסואלים משתייכים מבחינה ביולוגית למין נפרד, שאינו גברי או נשי; וכמי שהשתתף בתפקיד עצמו ב”אחר מן האחרים”, סרטו של ריכרד אוסוולד מ-1919, הסרט הראשון שעסק בהומוסקסואליות. הירשפלד, ששהה מחוץ לגרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, החליט שלא לשוב אליה אחרי ששמע על החלטתם לסגור את המכון לסקסולוגיה, והלך לעולמו כעבור שנתיים במקום גלותו בצרפת.

מקטע של גדה של נהר השפרה, החוצה את ברלין, קרוי על שם הירשפלד, וכעת הוא גם נמנה עם גיבורי התערוכה ההיסטורית "לסבית/יהודי/הומו" המוצגת במוזיאון ההומו־לסבי (Schwules Museum) שברובע טירגארטן בעיר. התערוכה מוקדשת ל-24 לסביות והומואים גרמנים ממוצא יהודי שהרימו תרומה משמעותית למאבקי השחרור וההכרה הן של הקהילה הגאה והן של היהודים.

מרביתם פעלו בתחומי האמנות, הספרות והמדע וקורות חייהם משקפים את המעבר ההיסטורי מהדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר אל הדיקטטורה של הרייך השלישי. מרביתם גם חיו בברלין וכך מצטברת ההנצחה של דמויותיהם האינדיבידואליות לכדי נר זיכרון כללי להוויה הברלינאית הרוחשת, הרוגשת והגועשת של ימי ויימאר בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30. התערוכה מוצגת במסגרת "המגוון שנחרב" - שורת אירועי תיעוד והנצחה המתקיימים השנה בברלין במלאות 80 שנה לעליית הנאצים ובמלאות 75 שנה לפרעות "ליל הבדולח”.

"סיפורי החיים שבתערוכה מייצגים התנסויות שונות הקשורות לנאציזם: גלות, חיים במחתרת, גירוש ורצח – ובצדם גם הישרדות והשפעה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה”, אומר אוצר התערוכה, ההיסטוריון ד”ר ינס דובלר. "הדמויות הנסקרות מייצגות את הקשת המלאה של הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודים ושל הומואים בעידן הנאצי, והן מציעות תובנות מעמיקות על גורלם של מי שסבלו מסטיגמה כפולה”.

הסטיגמה הכפולה התבטאה בצורה המפורשת ביותר בטלאי הוורוד־צהוב, שבאמצעותו סומנו אסירים יהודים הומואים במחנות הריכוז הנאציים. "אין נתונים מדויקים על מספר האסירים שענדו טלאי כזה, המשלב בין הטלאי הצהוב שבו סומנו היהודים ובין המשולש הוורוד שבו סומנו ההומואים. חוקרים מעריכים כי מספר האסירים ההומואים במחנות הריכוז היה בין 5,000 ל-10,000, אך לא ידוע כמה מהם היו יהודים”, אומר דובלר.

לדבריו, למספרים אלה יש להוסיף את הלסביות וההומואים הסמויים מהעין, שנרדפו לא בגלל זהותם המינית אלא בעטיה של השתייכותם הדתית: "אם מעריכים כי בין 1.5 ל-5 אחוזים מתוך שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה היו לסביות והומואים, הרי מספרם הוא בין 90 אלף ל-300 אלף”.

שורש המיניות האנושית

הירשפלד הוא ללא ספק הדמות המוכרת ביותר מבין גיבורי התערוכה, ובצדו בולטים כמה שמות נוספים דוגמת ההיסטוריון ג'ורג' מוסה (1999-1918), שנמלט מגרמניה בנעוריו וכתב מחקרים מהדהדים על הגזענות הנאצית ועל תולדות הגבריות, המיניות וההומוסקסואליות, ופליצה שרגנהיים (1945-1922), צעירה ברלינאית שנספתה בשואה. הרומן הטרגי שרקמה בימי מלחמת העולם השנייה עם גרמנייה “ארית”, אליזבת וסט, זכה לתהודה רחבה לאחר שנגלל בספרה של אריקה פישר, "אמה ויגואר" (עם עובד, 2002), ובסרט הגרמני שנעשה על פיו ב-1999 בבימוי מקס פארברבק.

ואולם, כפי שמדגיש דובלר, חלק הארי של האנשים שחייהם נבחנים בתערוכה נידונו לשיכחה. בניסיון להקנות להם מקום בתודעה הציבורית, קורותיהם ופועלם נחקרו במיוחד לצורך התערוכה והם מוצגים בשילוב של טקסטים, ספרים, צילומים ואלמנטים ויזואליים נוספים.

אחת הדמויות המרתקות מביניהם היא שרלוטה וולף (1986-1897), שהיתה רופאה, חוקרת מיניות וסופרת. היא נולדה למשפחה של אנשי עסקים יהודים ברייסנבורג (אז בפרוסיה, כיום בפולין), גדלה באזור דנציג ובנעוריה גילתה את משיכתה לנשים. ב-1918 החלה ללמוד רפואה, פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג (בין המרצים שלה היו הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר). אחר כך למדה בקניגסברג ובטיבינגן וכאשר עברה לברלין, שם סיימה את לימודי הרפואה ב-1928, השתלבה באווירה המתירנית של העיר ובחוגי הבילויים של הלסביות.

במאמר שכתבה לרגל התערוכה מספרת החוקרת כריסטיאנה ליידינגר כי וולף הועסקה במשך חמש שנים במרפאה לתכנון המשפחה בשירותי הרווחה בברלין. היא נהגה ללבוש בגדי גברים והסבירה כי הם נוחים ומעשיים יותר לצורך עבודתה. היא התקדמה והיתה למנהלת בפועל של המרפאה, אך עם עליית הנאצים נאלצה לעזוב את תפקידה בשל יהדותה. להתפתחויות הפוליטיות היתה השפעה ישירה נוספת על חייה: בת זוגה, שהיתה גרמנייה "ארית", נפרדה ממנה בשל החשש מהסכנה הגלומה ביחסי זוגיות עם יהודייה.

בפברואר 1933 נעצרה וולף על ידי הגסטפו מכיוון שלבשה בגדי גברים ובשל חשד לריגול. היא שוחררה בחלוף זמן קצר הודות להתערבותו של סוהר שהיה נשוי לאחת מבנות הזוג הקודמות שלה. כעבור חודשים אחדים נמלטה לצרפת, אך שם התקשתה למצוא תעסוקה כרופאה ומצאה לה משלח יד אחר: היא החלה לעבוד כמגדת עתידות באמצעות קריאה בכף היד.

Anke Rixa Hansen

לו קראה גם בכף היד שלה עצמה, היתה מגלה בוודאי כי העתיד צופן לה עיסוק ממושך ופורה בכירולוגיה (קריאה בכף היד). לאחר שעברה ללונדון ב-1936 ניתחה וולף את טביעות היד של סופרים ואמנים רבים, בהם וירג'יניה וולף, מרשל דושאן, ת"ס אליוט, ג'ורג' ברנרד שו, אלדוס האקסלי, מאן ריי ומקס ארנסט. בהמשך היא פיתחה תיאוריות על המאפיינים הפיסיולוגיים והפסיכולוגיים של היד האנושית ועל "היד כמראה לנפש”, כשם אחד מארבעה ספרים שפירסמה על כירולוגיה. עבודותיה בתחום זה הקנו לה ב-1941 חברות כבוד באגודה הפסיכולוגית הבריטית, אבל כיום הן שנויות במחלוקת מבחינה מדעית.

אחרי שנים שבהן היתה נטולת אזרחות, קיבלה וולף ב-1947 אזרחות בריטית והותר לה לעבוד כפסיכותראפיסטית וכפסיכיאטרית. מאז תחילת שנות ה-50 מיקדה את מאמציה בחקר המיניות: היא ערכה מחקר פסיכולוגי מקיף וחדשני לזמנו על אהבה לסבית, שכלל ראיונות עם לסביות רבות ופורסם ב-1971. מהמחקר עלה כי ללסביות היו לעתים קרובות יחסים בעייתיים עם אבותיהן שגרמו להן לקיבעון כלפי אמהותיהן. וולף גם טענה כי הקשרים בין לסביות הם יותר רגשיים מאשר מיניים. ב-1977 היא פירסמה מחקר אמפירי על ביסקסואליות, ובו טענה כי דו־מיניות היא השורש של המיניות האנושית.

שני המחקרים זיכו אותה בהכרה בינלאומית ואליהם הצטרף ספר נוסף שכתבה באחרית ימיה: ביוגרפיה של מגנוס הירשפלד, שוולף היתה מהראשונים להכיר בחשיבות ההיסטורית של מפעלו הסקסולוגי. בצד זאת, היא פירסמה רומן ושני חיבורים אוטוביוגרפיים; אחד מהם עסק ביחסיהן חדורי התשוקה של לסביות שעברו את גיל 60.

אף שלא היו לה קשרים דתיים ותרבותיים עם היהדות, וולף הגדירה את עצמה "אשה יהודייה בינלאומית עם דרכון בריטי". היא ראתה בעצמה את "האאוטסיידר המושלם" לנוכח היותה לסבית ויהודייה גם יחד. כתביה פורסמו באנגלית, אך מקצתם תורגמו לגרמנית והתקבלו בהתלהבות על ידי התנועה הלסבית במערב גרמניה בשנות ה-70. בעקבות זאת היא הוזמנה לביקורים בארץ הולדתה והופיעה בפני קבוצות לסביות ופמיניסטיות, שחברותיהן נהנו להאזין לזיכרונותיה מימי ויימאר העליזים. שמעה הגיע גם לצד השני של גרמניה המחולקת באותן שנים: היא ניהלה התכתבות ממושכת עם הסופרת המזרח־גרמנית כריסטה וולף, התכתבות שפורסמה אחרי מותה בספר "כן, המעגלים שלנו משיקים זה לזה".

שלושה בדירה אחת

גם רבים מגיבוריה האחרים של התערוכה בברלין, שתינעל ב-9 בספטמבר, נעו במעגלים משיקים; ובדומה להירשפלד ולשרלוטה וולף, גם הם חזו מבשרם את ההתפתחויות ההיסטוריות, שאילצו אותם להתמודד עם הגבלות הן בשל מוצאם הדתי והן בגלל העדפתם המינית. אחד מהם, הסופר וחוקר התרבות הגרמנית ריצ'רד פלאנט (1998-1910), העיד: "נסיבות החיים דחפו אותי לתפקידים שהחברה אילצה אותי למלא, וכך נהפכתי להיות אאוטסיידר כפול".

פלאנט נולד בשם ריכארד פלאוט בפרנקפורט על המיין, בנו של רופא סוציאליסט שהיה חבר מועצת העיר. סבו היה רבה הראשי של העיר, אבל הוא עצמו גדל במשפחה חילונית. כשהיה בן 14 גילה את משיכתו לבני מינו ובעקבות זאת נשלח על ידי אביו לטיפול אצל קרוב משפחה, הפסיכיאטר קורט גולדשטיין. האחרון לא הצליח לגאול אותו מנטייתו המינית אלא דווקא עודד אותו להשלים עמה - כך מספר החוקר קלאוס ברנדל במאמר שכתב על פלאנט לרגל התערוכה.

בנעוריו הכיר פלאנט את התיאורטיקאי ומבקר הקולנוע זיגפריד קרקאואר, שהצית בו התלהבות מהמדיום החדש. בהמשך הוא ייסד מועדון קולנוע, וב-1931 גם זכה בעצמו לכמה דקות של תהילה על מסך הכסף כאשר שימש ניצב בעיבוד הקולנועי של הבמאי גאורג וילהלם פבסט למחזהו של ברטולט ברכט, "אופרה בגרוש".

Schwules Museum

באותה שנה הוא התגורר בברלין ומצא עצמו נקרע בין הפיתויים של הכרך התוסס ובין תחושת האי־יציבות הפוליטית ההולכת וגוברת. בין היתר, הוא ניהל רומן עם סטודנט שמאוחר יותר נהפך לפעיל נאצי אדוק. הוא גם התיידד עם האחים אריקה וקלאוס מאן, ילדיו של הסופר תומאס מאן, ועם הפילוסופית חנה ארנדט.

עוד קודם לכן, ב-1929, החל פלאנט ללמוד פילולוגיה והיסטוריה גרמנית בפרנקפורט. ואולם, עם מינוי היטלר לקנצלר הודיעה לו האוניברסיטה כי בגלל יהדותו, לא תוכל לקבל את עבודת הדוקטור שכתב. הוא עבר לעיר באזל בשווייץ, שם השלים את הדוקטורט על הסופר ארתור שניצלר. הוא חי בצוותא עם שני חברים יהודים שעקרו אף הם מגרמניה, אוסקר שיידלין ודיטר קונץ, ודירתם נהפכה לתחנת מעבר של הומואים רבים בדרכם מגרמניה לגלות. שלושת החברים גם שיתפו פעולה בכתיבה של ארבעה ספרי מתח, שעליהם חתמו בשם העט הקולקטיבי שטפן ברוקהוף. הספרים פורסמו בגרמניה בלי שהרשויות היו מודעות לזהותם האמיתית של המחברים. פלאנט גם עבד כעיתונאי וחיבר כמה ספרי ילדים.

ב-1938 הוא היגר לארצות הברית, שינה את שם משפחתו מפלאוט לפלאנט והשתקע בניו יורק. אביו, שנשאר בגרמניה, התאבד בסוף אותה שנה, לאחר "ליל הבדולח", וקרובי משפחה אחרים נרצחו לימים במחנות הריכוז. פלאנט עבד בכמה עבודות מזדמנות בניו יורק, כתב תוכניות רדיו לרשת אן־בי־סי וב-1945 קיבל אזרחות אמריקאית. הוא פירסם רומן אוטוביוגרפי וסיפורים קצרים, ומאז 1947 כיהן כפרופסור ללימודים גרמניים באוניברסיטת העיר ניו יורק וב"ניו סקול" בעיר.

בשנות ה-60 החל פלאנט לכתוב לעיתוני גייז, ולאחר צאתו לגמלאות מהאקדמיה ב-1973 התפנה לכתוב את ספרו החשוב ביותר - “המשולש הוורוד", שפורסם ב-1986. מה שהחל כניסיון התחקות של פלאנט אחר גורלם האישי של חברים גרמנים שהכיר בצעירותו נהפך למחקר מעמיק ופורץ דרך על רדיפת ההומואים על ידי הנאצים. הוא דן באווירה ובתנאים שאיפשרו לא רק את שילוחם של אלפי הומואים למחנות הריכוז, בפיקוח האס־אס, אלא גם את שפיטתם ומאסרם של עוד רבבות מבני מינם על ידי מערכת המשפט, בהתאם ל"סעיף 175" לחוק הפלילי, שאסר יחסי מין הומוסקסואליים.

"זהו דין וחשבון רב עוצמה ורווי כאב על המלחמה הנאצית נגד ההומואים", כתב ההיסטוריון מרטין גילברט ברשימת ביקורת על "המשולש הוורוד". אף כי היו, כמובן, הבדלים משמעותיים בין רדיפת היהודים לרדיפת ההומואים, גילברט התרשם כי “כפי שפלאנט מראה, הדחף האנטי־הומוסקסואלי של הנאצים נוהל במקביל לדחף האנטי־יהודי שלהם והיה קשור אליו באופן עקבי”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו