טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ים של דמעות

קבוצת "ערס פואטיקה" רוצה לעשות מהפכה בשירה העברית

הם לא חוששים להבליט את התרבות המזרחית, הם לא פוחדים שיקראו להם "ערסים" והם לא מחכים לאישור מהממסד הספרותי. איך הצליחה "ערס פואטיקה" להתסיס את עולם השירה בארץ ולמשוך קהל רב לאירועים שלה?

תגובות

שירה היא קולו של האינדיבידואל, אבל כאשר כמה משוררים ישראלים מתחילים לדבר בקול דומה - על הגוונים השונים, אבל מתוך עמדה דומה מול החברה והעולם - אפשר שזה מעיד על מהלך רחב יותר בשירה, על תפנית לאזור אחר, אזור שהשירה העברית עוד לא דרכה בו. ייתכן שזה מה שקורה עם החבורה שהלכה והתגבשה סביב ערבי השירה של "ערס פואטיקה". השם "ערס פואטיקה" מעיד על השינוי המרכזי שהסצינה הזאת מביאה אל השירה הישראלית: הבלטת התרבות המזרחית מבלי להתנצל, מבלי להסתיר או לטשטש, מבלי לנסות להתאים אותה לקודים של התרבות המערבית ומבלי לחכות לאישורים של החברה ושל ההגמוניה הספרותית.

בערבים של "ערס פואטיקה", שמשלבים על פי הגדרת המארגנים "שירה, חאפלה וריקודי בטן", השתתפו עד היום לא מעט משוררים (מלבד ערבי השירה גם התפרסמה אסופת שירים של המשתתפים וביום חמישי (ה-5 בדצמבר), תושק האסופה השנייה שלהם בתיאטרון הערבי־עברי ביפו). בפגישה עם ארבעה מהבולטים שבהם מתברר כי יש להם הרבה דברים משותפים, אבל הם גם שונים זה מזה. רועי חסן (בן 30) ושלומי חתוכה (בן 35), שהוא גם פעיל חברתי, מגובשים בדעותיהם הפוליטיות וחדורים להט מהפכני, ואילו ישראל דדון (בן 25) הוא הפילוסוף, המיסטיקן. "הוא בעליונים", אומרת עליו עדי קיסר. קיסר (בת 33) היא היוזמת והרוח החיה מאחורי "ערס פואטיקה". אנחנו לא "קבוצה", הם מדגישים. "אפשר לומר שאנחנו גל", אומר דדון, "משהו שעולה למעלה מתוך הים השקט ואז אולי שוכך בחזרה".

דניאל צ'צ'יק

"הלכתי להרבה ערבי שירה בעיר ולא מצאתי את עצמי", מספרת קיסר על ראשיתה של "ערס פואטיקה". "הרגשתי שני דברים: שלא הייתי רוצה לקרוא בערב כזה. לא הרגשתי שייכת מבחינת האווירה. והדבר השני הוא שהייתי מצפה שבערב שירה יהיו לפחות שלושה אנשים שיפוצצו לי את המוח. וזה לא קרה. זה היה יותר כמו מועדון סגור של חברים. ואז יצא שהקראתי שיר באחד מאירועי 'הלילה השחור'; זה היה ערב שהרגשתי בו נוח, ושמעתי בו את שלומי קורא. אחרי כמה זמן הרגשתי שאני רוצה שיהיה ערב שירה שאשמח ללכת אליו, ומפני שאני גם מתקלטת מוזיקה מזרחית, אז החלטתי לעשות את זה עם מוזיקה".

הערב הראשון היה בבר "זבולון 10" בתל אביב. "היה ערב גשום, סערות, רוח. הקראתי שיר על סבתא שלי לצלילי מוזיקה תימנית", מספרת קיסר.

גם דדון מספר שבערבי "ערס פואטיקה" היתה לו הרגשה נוחה יותר להקריא את השירים שלו. "החוויה שלי ב'ערס פואטיקה' היא שיש איזו הרגשה של משפחה", הוא אומר, "אין כוחנות, יש יכולת להכיל מורכבות".

"זה כי אני אשה", צוחקת קיסר. זה באמת דבר בולט. קיסר אינה האשה היחידה בין מובילי המאבק של התרבות המזרחית להכרה. אפשר להזכיר את שירה אוחיון, שולה קשת, מירב אלוש לברון, יפעת ביטון ועוד רבות אחרות, שמובילות את המאבק הזה, כל אחת בתחומה.

"זו גאווה גדולה" אומר חתוכה. "זה נפלא. מפני שזה בא באופן טבעי. זה מראה שהחברה מזרחית, בניגוד לסטריאוטיפים, היא הרבה יותר שוויונית. על החברה האשכנזית אפשר לומר שהפוסל במומו פוסל".

ערבי השירה שיזמה קיסר משכו אליהם קהל לא קטן ביחס לערבי שירה, אבל החשיפה הגדולה הגיעה בעקבות פרסום שיריהם של שלומי חתוכה ורועי חסן בחודשים האחרונים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". במיוחד עורר פולמוס שירו הישיר והבוטה של חסן "מדינת אשכנז", גם סביב ההתבטאויות החריפות הנשמעות בו, הכוללות בין היתר את המשפטים "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק/ וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ", וגם סביב ערכו האסתטי־פואטי. חסן, שעובד כעת על ספר שירה ראשון, גם פירסם כמה מאמרים במדור הדעות של "הארץ" בהם תקף את ההגמוניה, האשים בגזענות את נתן זך, חיים חפר, נפתלי הרץ אימבר, ואף כתב: "כשאני שומע את 'התקווה' אני אינסטינקטיבית חושב כי את מלותיו של אדם זה אינני רוצה לכבד".

אייל טואג
שירה אוחיון
דודו בכר

קיסר דווקא שבה ומדגישה כי לא ייסדה את הערבים האלה מתוך אג'נדה פוליטית או כמחאה מזרחית, אלא רק מתוך רצון לבנות סביבה שבה תוכל להרגיש בנוח עם עולמה התרבותי. "המשוררים האלה", היא אומרת על חבריה, "כותבים כל מיני שירים, לא רק כאלה שקשורים לעניין המזרחי".

"גם כשאני כותב שיר אהבה הוא יהיה מנקודת מבט של מזרחי", אומר, לעומת זאת, חסן. "כי אני מה לעשות מזרחי. אז בטח כשאכתוב שירה פוליטית זה יהיה מתוך נקודת מבט מזרחית".

מה זו נקודת מבט מזרחית?

"מבחינתי זו שאלה מאוד פשוטה. זו נקודת המבט שלי. של רועי חסן, בעולם הזה. נולדתי להורים מזרחיים. גדלתי בבית מזרחי וקיבלתי חינוך מזרחי. מה זה חינוך מזרחי? זה החינוך שקיבלתי בבית שלי".

אבל קיבלת חינוך ישראלי.

"נכון. בעל כורחי. בכל מיני צינורות שהייתי צריך לעבור דרכם. וזה הדיסוננס שיש לי בראש. בין הבית ובין החינוך שקיבלתי בעל כורחי. אני לא רואה בשיר שלי התרסה. כתבתי שיר מתוך העולם שלי. ברור לי שבאידיאולוגיה שלי אני יותר מיליטנטי מעדי. מה שחשוב זה שאני הופך את זה לאמנות. כתבתי שיר, לא מתוך רצון לריב עם אף אחד. תזדעזעו כמה שאתם רוצים, תחשבו איך החיים שלי נראים, אם אתם מזדעזעים משיר שמדבר על הדברים האלה".

"בשבילי המהות של האמן היא לפתוח, לא לסגור", אומרת קיסר. "באו אלי אנשים ואמרו למה קוראים אצלכם גם אשכנזים, זה צריך להיות רק למזרחים. ואני אמרתי 'ממש לא'. אני לא רוצה לסגור את עצמי כיוצרת. גם ככה אנשים אחרים יעשו את זה. לי היה חשוב עניין התרבות שלי. הקאנון פה מאוד מערבי, מאוד לבן. בתואר שני בתסריטאות, כל המחזות שלומדים הם מאנגליה וארצות הברית. מה, לא נכתבים מחזות באיראן, במצרים? זה לא ישראל המציאה. זה סדר יום מערבי, גברי, לבן, ואני במקום מאוד נמוך בשרשרת הזאת".

העיסוק בתכנים מזרחיים מובהקים ובמחיקה של התרבות המזרחית אינו חדש בשירה העברית. משוררים כמו סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, אלמוג בהר ומתי שמואלוף, שאף סייע רבות לקיסר כשהחלה לארגן את הערבים הראשונים, כתבו על כך קודם לכן. אז מה בעצם ההבדל, מדוע הקול הזה מושך פתאום יותר תשומת לב?

"יש לנו היום יותר כוח", אומר חתוכה. "כשאבא שלי ניסה לפרוץ עם המוזיקה שלו, זה היה נישה. היום המוזיקה המזרחית כבר פרצה. גם השירה עושה את זה באותה דרך. בזכות פייסבוק והאינטרנט, ההייררכיה הרבה פחות חמורה, זה עוזר לפרוץ. להגיע ישירות לקהל".

"כדי שזה יקרה צריך שתהיה לזה תשתית", אומר דדון, "המוזיקה עשתה את זה קודם. השירה נותרה פריבילגית. אבל ברגע שנבנה הבסיס הזה של המוזיקה, זה איפשר לדור הבא ליצור גם תרבות נוספת על גבי התרבות הקיימת".

גנדי שקולניק

"אנחנו לא פועלים היום בחלל ריק", מוסיפה קיסר, "אני לא רוצה לקרוא לזה התעוררות, אבל יש דור אחר. דור שרכש השכלה גבוהה והגיע לגיל שהוא משתלב בכל מיני מקומות, וזה מתחיל לצאת החוצה. יש את האתר 'קפה גיברלטר', את 'קהילות שרות' (ארגון הפועל להחדרת מסורת הפיוט המזרחי לתרבות הישראלית, א"א). זה לא ואקום. חוץ מזה יש כוח לזה שאנחנו קבוצה ושיש המשכיות לערבים האלה. משוררים שפעלו בנפרד יכלו פחות לבלוט".

חתוכה: "זה לא רק התוכן, זו גם האסתטיקה. הערך הראשון הוא תמיד ערך אסתטי. הרבה תשומת לב לצורה ולאיך אתה כותב שיר. אנחנו כותבים שירים נגישים יותר, ישירים. לא מוצפנים".

"אצלי זה מחושב", אומר חסן, "השפה, הצורה. חשוב לי לראות את אבא שלי מול העיניים, לדבר בשפה של אמא שלי. לא לנסות ליצור איזו הוויה מקובלת או לשחק איזה משחק שהוא לא שלי".

דדון פחות נחרץ בטענותיו. "לי קשה להבחין איפה הדיכוי של הממסד ואיפה הדיכוי של החיים עצמם", הוא אומר. "רק במקרים ספורים ידעתי להבדיל. בהתחלה יש הרבה אפור. וקטעי הספוקן הראשונים שיצרתי מדברים על האפור הזה, על הדיכוי הכללי. ורק אחר כך עברתי שלב. לומר 'אשכנזים' צריך אומץ".

"אני הבנתי את הבעיה רק בצבא", אומרת קיסר. "הייתי מדריכת חי"ר, זה היה קורס די יוקרתי, וכשהסתכלתי סביבי לא ראיתי הרבה כמוני, ואז חיברתי את הנקודות. התחלתי לשאול שאלות. ההייררכיות מתחילות בשפה, למשל כינויים כמו מוזיקה אתנית או מוזיקת עולם. הביטלס לא עשו מוזיקת עולם? רק התימנים הם אתניים? אני רוצה שאנשים יתעכבו על השאלות האלה, שיתעכבו על המלה ערס. בסופו של יום אם ישימו תמונה שלי ושל מישהי לבנה וישאלו מי הערסית, יצביעו עלי. אבל אם אתם רוצים לקרוא למי 
שאוהב את 'כוכבי מרום' של אבי סינואני ערס, אז תקראו גם לי ערסית".

לפעמים קשה להבין אם אתם יוצאים נגד הסטריאוטיפים שמופנים כלפי מזרחים או מאמצים אותם מתוך תחושת גאווה?

קיסר: "הסטריאוטיפים לא מעניינים אותי. אני חיה מוזרה שאי אפשר להכיל אותה. חן אלמליח, שמתקלטת באירועים של 'ערס פואטיקה', אמרה משהו יפה. מישהו אמר לה למה אתם צריכים להיות כאלה קיצוניים ומיליטנטיים, תגיעו לאמצע. אז היא אמרה לו: 'אמצע? אני האמצע. אני באה מבית מזרחי וגדלתי בסביבה מאוד מערבית. אתם לא באמצע, אתם רק מושפעים מתרבות מערבית ומדחיקים את העובדה שאנחנו חיים במזרח התיכון ושחצי מהאוכלוסייה הגיעה מארצות ערב. אני שומעת אום כלתום וגם את להקת 'רדיוהד'. אני האמצע'".

"יש לי איזו תזה בנוגע לשפה מקולקלת", אומר חסן, "היא קיימת והיא מוטמעת מאוד עמוק. ויש שתי אופציות: או להילחם בה ולמחוק אותה, או ליצור מתוכה, להמציא אותה מחדש, לגרום לה לקבל היבט שונה, אחר. אני חושב שזה מה שקורה באירועים כמו 'ערס פואטיקה' או בהצגה 'פרחה שם יפה'".

"אני מרגיש שיש לנו אחריות גדולה", מסכם חתוכה, "אחריות לדרוש הכרה גם במיעוטים אחרים. צריך לפקוח עיניים. כשאתה דורש צדק לקבוצה שלך, צריך לדרוש גם לקבוצות אחרות. כמובן, כשיהיה לנו כוח, נוכל לעשות את זה. יש לנו חובה כלפי נשים, ערבים, הומואים ולסביות".

 

>>> לקריאת שירים של משוררי "ערס פואטיקה"

איך נולדת שירה מתוך סיר לחץ? שיחה עם קציעה עלון

"הייתי בערב של 'ערס פואטיקה' בדרום תל אביב", מספרת ד"ר קציעה עלון. "אני חושבת שזה לא מקרי שחלק מהמשוררים האלה גרים שם. דרום תל אביב ואזור התחנה המרכזית זה סיר הלחץ של החברה הישראלית היום. הכל מתנקז לשם, העובדים הזרים, העניים, הנרקומנים, הזונות. וכל אנרגיות המחאה האלה מתנקזות לתוך המסלול שכבר סלול, כלומר אל המחאה המזרחית. זה צינור מחאה שהוא כבר יותר ממוסד והוא מתעל אליו את כל האחרים". עלון עצמה, שחוקרת את השירה המזרחית, היא אחת האחראיות לכך שהמסלול הזה כבר סלול. לפני כשנתיים פירסמה את ספרה "אפשרות שלישית לשירה" ובקרוב יראה אור ספר נוסף שלה ושמו "שושנת המרי השחורה" (ציטוט משיר של שבא סלהוב), שבו תעסוק בשירת ארז ביטון, רוני סומק, חביבה פדיה ואחרים.

מוטי מילרוד

"הגעתי לערב באיחור", היא מספרת, "חשבתי שאף אחד כבר לא יהיה שם, אבל המדרכות היו מלאות באנשים. אי אפשר בכלל היה להיכנס לבית הקפה. אנשים יצאו משם וסיפרו שבכו כששמעו את השירים. היתה אווירה של אקסטזה, של אנרגיה חזקה מאוד. יש בשירה של המשוררים האלה אותנטיות רגשית עזה. זו פואטיקה קיצונית, שלא מקפידה על פרוזודיה, על משקלים, על ליטוש. זה יותר קרוב לקוטב של נהמת הלב. לא בכדי המשורר שהם נושאים אליו עיניים הוא יעקב ביטון, שיש בו משהו מאוד פרוע".

עלון חושבת שיש שינוי מהותי בשנה האחרונה ביחס לשירה המזרחית. "בערב באוניברסיטת תל אביב שנערך לפני שנה", היא מספרת, "הכותרת היתה 'שירה מזרחית, האומנם?'. כלומר עצם הקיום של שירה מזרחית הועמד בספק. כמו ששואלים, העם הפלסטיני, האם הוא קיים? היום כבר ברור שזה קיים. השיח כבר סובב סביב המאפיינים, הגורמים, וכו'". הסיבות לשינוי רבות, היא אומרת. "תנאי הנראות השתנו מעיקרם. יש משוררים קודמים שסללו דרך, ישנם הספרים שלי ושל יוחאי אופנהיימר ('גולים: שירה מזרחית בישראל', א"א). חלק מהשינוי קרה בזכות המשוררים הצעירים האלה עצמם, שהתאגדו ולקחו על עצמם את התווית הזאת של הערס עם החיבור לשירה. אין ספק שהם קיבלו השראה מדברים קודמים, כמו תנועת 'גרילה תרבות', למשל" (קבוצה ששילבה בין קריאת שירה להפגנות מחאה).

עלון מציינת שני קטבים בתוך השירה המזרחית עצמה. האחד קיצוני, חריף, מיליטנטי, ואותו מייצגים בין היתר מואיז בן הראש, סמי שלום שטרית ומתי שמואלוף. הקוטב השני רך בהרבה ואותו מייצגים בין היתר משה אוחיון, חביבה פדיה, שמעון אדף ושבא סלהוב. "ערס פואטיקה מצטרפים לקוטב הראשון, הקיצוני", אומרת עלון. "המתח בין שני הקטבים האלה מעניין מאוד". לדעתה, התיוג של שירה כמזרחית אינו מוביל להתבדלות. "זה מורכב יותר", היא אומרת, "מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות